פרק כב - כיצד מתבררים ניצוצות הקדושה מהערב-רב 

בפרק זה נלמד כיצד מתבררים "ניצוצות הקדושה" מהרשעים המוחלטים, בבחינת "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" (שמואל ב יד', יד'), כך שהטוב יזכה בשלמות לקיום הנצחי והרע יתבטל מכל וכל.

בעל ה"לשם שבו ואחלמה" כותב בספרו הקדמות ושערים (שער ו' פרק ה') כך:

"וכן הוא כי בכל אלו שנשמתין שלהם הם מערב-רב הגם שנולדו מישראל הנה הם לא יזכו לכל יעודים העתידים אשר לימות המשיח ולחיי העולם הבא אלא רק אם יהיו ראויים לכך מצד המעשים טובים שבהם. אבל בלא זה, הנה יכלו גם הם בכלייה גמורה וככל רשעי אומות העולם ונאמר עליהם ג"כ ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו... ועכ"פ הוא כי הם מעורבים בישראל הרבה מאד. והרשעים שבהם יתבטלו בביטול גמור עם ביטול הרע והזוהמה כולה. אבל מי שהוא מכלל ישראל ממש, יתוקנו כולם ויזכו כולם לתחיית המתים ולחיי העולם הבא, בלי חיסור אחד מהם וע"פ מה שאמרנו".

וכן כתב בעל הלשם בספר הכללים (כלל ח"י ענף ח' אות ט'):

"אמנם הנה בספרא דצניעותא פרק א' בהגר"א דיבור המתחיל "לא הוו משגיחין אפין באפין", הנה שם מרכיב הגר"א את התתקע"ד דורות עם הערב-רב יחד, ואמר שם: "התתקע"ד דורות שהן הערב-רב" וכו', עיין שם. אך דע כי משורשם הנה יש להם באמת שייכות זה בזה, כי הערב-רב הנה הם גם כן מסוד הדעת, וכן ערב רב גימטריה דעת כמו שכתב הרב (האריז"ל) בשער הפסוקים פרשת שמות, אלא שהטוב שבהם שהוא מסוד הדעת דז"א הנה הוא בהם במיעוט גדול וזה יתברר מהם לעתיד לבוא והוא מאותו העצמות גופא שהוא השורש גם כן דהתתקע"ד דורות, ומזה הם כל הרשעים גמורים וכל המזיקים והקליפות שעליהם נאמר: "יפול מצדך אלף...", וכל זה הנה הוא הולך ומתברר תמיד, כל הרע דהתתקע"ד דורות בהרע דהערב-רב שסימנם נג"ע ר"ע... והטוב שבהם שהוא עצמות העיקרי דהתתקע"ד דורות... הנה הוא הולך ומתברר תמיד בפני עצמו אם על ידי תורה ומצוות או על ידי צירוף וליבון כנודע בדברינו ובזה הנה יתוקנו כל התתקע"ד דורות לעתיד לבוא גם כן עכ"פ והבן".

מבואר על פי דבריו של בעל הלשם זיע"א, שהרשעים שבערב-רב יכלו כמו שאר הגויים הרשעים לעת"ל, ואילו היותר מתוקנים שבהם יזכו לתיקון, מכוח בחירתם החופשית בטוב. גם אלו שלא יזכו, הרי מעט הטוב שיש בהם, שקיים בהם מכוח השורש של התתקע"ד דורות שנבראו קודם בריאת העולם (עיין על המושג ומקורו בנספח מס' 2, חגיגה יד ע"א), הוא יתברר מהם, ובזה יזכו התתקע"ד דורות הללו לתיקונם. אמנם, עדין נותר לנו להבין כיצד נעשה הבירור הנ"ל.

בספר שער הגילגולים לאריז"ל (הקדמה כ) ישנו הסבר כיצד מעט הטוב שברשעים המוחלטים מתברר מהם. הרב דניאל פאריש זצ"ל מסביר שמדובר על אותם רשעים מוחלטים שנפשם הולכת לסטרא אחרא מכיוון שרובם רע והם מלאים עוונות באופן קיצוני. כן מביא הרב פאריש זצ"ל מאמר ציורי מאד מספר אוהב ישראל (פרשת קורח) שמסביר את הנושא וז"ל:

"הנה יש שני מיני צדיקים בעולם, יש צדיק שמדחה את הרע מעליו מכל וכל, ואין לו שום מציאות אצלו, מחמת שמזכך ומטהר גופו כל כך, ואינו יכול להמצא בו כלל. ויש צדיקים שאין להם הזדככות כל כך, ואז יש כח ומציאות להרע להמצא אצלו ח"ו, אך מחמת יראת ה' ופחדו ממנו יתברך, ועוצם גודל אהבתו להשי"ת ואהבת הטוב, הוא בוחר בטוב ומואס ברע ומכניעו ומשעבדו תחת הקדושה.

והנה ידוע דכל דבר חושק תמיד להדבק בשורשו ובמקורו, ומקום שיש לו שם התנשאות וחשיבות. והנה דבר החשוב אצל הצדיק הוא רק טוב, וזהו העיקר בעיניו, וכל מגמתו ורצונו הוא רק לעשות טוב, ובוחר בו בכל עת ורגע, ומציאות הרע אף שנמצא אצלו, מכל מקום הוא נמאס בעיניו מאד. אבל אצל הרשעים הוא להיפוך, שאומרים לרע טוב ולטוב רע, שבוחרים תמיד ברע ומנשאים אותו, כי הוא הוא החשוב בעיניהם, והטוב הוא נמאס בעיניהם, הגם שיזדמן לפעמים שעושים איזה מעשה או ענין טוב, הוא רק מההכרח או מחמת איזה פניה רחמנא ליצלן.

והנה כשמזדמנים אלו השניים, היינו הצדיק והרשע להדדי, וזה בזה נפגשו, על ידי איזה התווכחות שהצדיק מוכיח להרשע על מעשיו אשר לא טובים המה, או שמקבל הצדיק ייסורים על ידי הרשע שמיצר לו, אז מתעוררים הכוחות הכמוסים אצל כל אחד, היינו הטוב שכמוס וגנוז בתוך הרשע, רואה ומבין היאך הוא נבזה ונמאס בעיני הרשע, ואינו משגיח עליו, והיאך הוא יהיה חשוב ויקר בעיני הצדיק, אז מאד הוא נכסף ומתאוה וחושק לידבק בשורשו, רוצה לומר בטוב שיש בצדיק כי רב הוא, ואז נעשה הטוב שיש בצדיק כאבן השואבת, ושואב אליו כל הטוב שיש ברשע.

וכן מיעוטא דמיעוטא מהרע שנמצא אצל הצדיק, כשרואה ומבין היאך הוא נבזה ונמאס מאד בעיני הצדיק, והיאך יהיה מנושא ומרומם וחשוב בעיני הרשע, אז מיד הוא נמשך ויוצא מהצדיק המוכיחו לרשע ואינו שומע לו, ונדבק ברשע שהוא שורשו, ושם קנה מקומו, ומה לו להיות מעונה וכבול ואסור בזיקים אצל הצדיק שמכניעו בכל עת ורגע, וכיוון שהשיג ומצא מקום הטוב ויפה לו, ויהא שם בחשיבות גדול, מיד הוא נמשך אחריו, כי הוא מקורו ושורשו, וכל מין נמשך אחר מינו, נמצא הטוב שיש ברשע נחלץ ויוצא ממנו, ונמשך אל הצדיק ונדבק בשורשו הטוב, והרע שאצל הצדיק יוצא ממנו ונמשך לתוך הרשע ונדבק לשורשו.

וזה היה כונת שעיר המשתלח, שהיו שולחים כנסת ישראל כל העוונות וחלקי הרע שהיו בהם, אל המדברה למקומו ושורשו, ואז הרע נמשך אל מקורו, וקובעים לו שם מקום בתהומא רבה אל ארץ גזירה, כי הרע אף שנדחה ממקום שהיה שם, צריך ליתן לו מקום חנייתו".

כלומר הטוב שבערב-רב שהוא במיעוט בהם עובר לצדיקים והרע יוצא החוצה מעם ישראל ע"י שהם נפרדים מעם ישראל (ומתבטלים יחד עם כל כוחות הטומאה), בבחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (ישעיה מט יז). וכלשון הרד"ק שם: "מהרסיך ומחריביך – והם הפושעים יצאו ממך שיכלו, שלא יהיה בך עוד רשע ופושע, כי הם היו סבת ההריסה והחורבן".

דברים דומים כותב הראי"ה קוק באורות הקודש ב' (עמ' תצא-תצב'):

"הרע הגמור והמוחלט, שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכיליונו, ואבודו ואפיסתו, זוהי שלימות התפתחותו היותר גדולה, ואנו צריכים להתרומם למדת חסד מקיפה כזאת, עד אשר נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה.

הצער נמצא רק לאותו הניצוץ מן הטוב, הקשור בחטיבה אחת עם הרע, והוא מצד הטוב שלו שואף לקיום, ומדמה בדעתו, שתנאי קיומו תלויים הם בקיום כל הסתעפות הרע, שהוא קשור בו, וכל זעזוע של כילוי הרע מכאיב אותו.

ואנו שואפים להפריד את הרע מן הטוב. אז ימלא העולם עונג, יתענג הטוב בקיומו, ההולך וגובר כצאת השמש בגבורתו, ויתענג הרע בכיליונו, ההולך ומתגבר גם הוא לפי רבות הטוב. נר רשעים ידעך, ואור צדיקים ישמח.

הציביונות הרעים שבעולם מוכרחים הם להמחק, ישארו בתור גלמים של מציאות, וצורות חדשות יהיו מוטבעות עליהם. כל המערכות העולמיות הולכות לסייע את המחיקה, כדי להכשיר את היצירה החדשה.

הרז הפילוסופי המיסטי של הרמב"ם, בפירוש המשנה שלהי ברכות, עת לעשות לד' הפרו תורתך, המתאים לסגירת דרכי התשובה לרשעים מוחלטים, כדי שיאבדו בעוונם, ולהדרש אשר חלק ד' אלהיך אותם לכל העמים שהחליקם בדברים כדי לטורדם מן העולם, הכל הולך לקראת מחשבת עולמים זו, באבוד רשעים רינה. כשנגמר סיפוקם ונתמלאה סאתם, אז הגיעה עת להמחיקה שתעשה, הצורה העכורה מתבטלת, ומהחומר המהותי נבנה יצירה חדשה משוכללת.

החטא הוא מאבד ומטשטש, מחליש והורס, ובעומק הרשעה מתמלא המובן של שכר עבירה עבירה. ומכל מקום הבחירה נתונה עד לגמירה, כל זמן שזיק החיים בוער אפשר על ידי גבורת הרצון לשכלל מזיק קטן את הצורה היותר מתוקנת, מבלי צורך של איבוד. אמנם יש שהזיק האחרון מהחיים הרוחניים המהותיים כבר אבד, ומה שחי אינו כי אם אותו הציור המכוער, שספג לתוכו את התמצית, הנשאר מזיק החיים המתוקנים, ושעבדו אליו, אז אובדת הבחירה, ומורד הכליון בא, שלטובת התקדמות השכלול שלאחר הכליון באה החלקת הדברים, כדי לטורדן מן העולם".

ובאופן כללי, על ידי כך שהערב-רב שולטים בעם ישראל הם מאבדים את "ניצוצות הקדושה" שיש בהם, ובכך מסתיים הבירור. וכותב על כך האריז"ל בקשר לגלות מצרים (ספר הליקוטים פרשת כי תצא), ודברים אלו מתאימים גם לשלטון הערב-רב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ואלו דבריו:

"אמנם, הארבעה גליות, היו כנגד ד' אותיות הוי"ה, וגלות מצרים היה כנגד קוצה של יו"ד, שהוא שקול ככולם, ויותר מהמה... והנה הגלויות הוצרכו לברר ניצוצות הקדושה, שנתערבו בחטאו של אדם הראשון בתוך הקליפות, שעירב טוב ברע כנודע. וזש"ה (קהלת ח' ט'): "עת שלט האדם באדם לרע לו". האדם, הוא אדם הבליעל באדם דקדושה, לרע לו, לרעתו של אדם בליעל, כי במה שהוא מצר לישראל נעשה ראש עליהם, ומוציאים ממנו ישראל כל ניצוצות הקדושה אשר בקרבו, לא נשאר דבר. ובכל מקום שכינה עמהם, לברר כל חלקיה".

ובזוהר (בראשית כו ע"ב עם פירוש מתוק מדבש) נאמר:

"דהא אתמר בישראל ר"ל שעל ישראל נאמר מה שכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ומפרש דאינון ערב רב שנתערבו ונתדבקו בישראל... ומיד דיפקון ישראל מן גלותא בביאת הגואל במהרה, מיד יהיו עמא קדישא לחוד בלי תערובת ערב רב... דבההוא זמנא כי בזמן הגאולה, אתמר במשה ובישראל אז תתענג על ה' פי' שישראל יתענגו מהשפע המושפע להם מהמלכות... ואז ואתהפך לערב רב ענ"ג שיהיה לישראל, להם יתהפך לנג"ע וגם ולאומין דעלמא יתהפך לנגע, כגוונא דפרעה ומצראי דפרח בהון שחין אבעבועות כמ"ש ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, אבל לישראל יהיה ענ"ג רק לישראל יהיה ענ"ג... (מקדש מלך ומפרשים)".

ובזוהר חלק א', פרשת בראשית (השמטות שבסוף הספר סימן כ"ט, דף רס"ג עמ' א'):

"ובזמנא ההוא יתמחון מן עלמא כל אינון דאתמר בהון: "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם" (שמות ז' כ"ב). ובזמן ההוא ימחו מן העולם כל אלו שנאמר בהם, "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם" (עיין זוהר חלק ב' פרשת כי תשא, דף ק"צ עמוד ב')".

במקום זה ברצוני לומר שהיו לי התלבטויות רבות בקשר לדעת התורה לגבי עתיד הערב-רב בסוף הימים. האדמו"ר הזקן מחב"ד כותב (אגרת הקודש פרק כו) שלעתיד לבוא כאשר כל עם ישראל יעסקו בסודות התורה ויהיו נקיים מכל חטא, עדיין יהיו חוטאים מהערב-רב שיצטרכו עדיין להטהר מהזוהמא הדבוקה בהם ובכל זאת הוא כולל אותם כחלק מהגאולה, וכן האדמו"ר מלובאוויטש כותב (אגרות קודש חלק א' עמ' קמא-קנג) שגם המינים והאפיקורסים יזכו בסוף הזיכוך הרב שיעברו להתעלות ולהזדכך. גם אצל הראי"ה קוק יש מקורות שונים לגבי עתיד הערב-רב ובעין איה - שבת (עמ' 106) כותב הרב:

"כי באיזה אופן יהיה גמר צירוף הסיגים (הכוונה לערב-רב) אם ע"י החזרה לטוב בפנימיותם של ישראל או ע"י הדחיה וההרחקה, אם אחד בעיר ושנים במשפחה ממש, או אחד בעיר מזכה את כל העיר כולה ושנים במשפחה מזכים את כל המשפחה כולה, דברים כאלה הכלליים וגבוהים, הם מכבשי דרחמנא שאי אפשר לחכמים להכריע בזה".

מכל מקום לענ"ד נראה על פי המקורות הרבים שהבאתי עד כה וכן אלו שאביא בנספח מס' 2, הזוהמא היותר קשה של הערב-רב בבחינת 'עמלקים' ביטולה הוא תיקונה וכפי שהבאתי את דברי בעל 'עמק המלך' ואביא אותם שוב מפאת חשיבותם (שער ו – עולם התהו – עמ' 218 ):

"אבל נשמות סדום ועמורה הם יתוקנו בדורו של משיח, כאמור בזוהר... עם הערב רב שיתוקנו לעתיד. אך ורק עמלק שהוא הזוהמא היותר קשה שבערב-רב לא יתוקן לעולם (כלומר ביטולו הוא תיקונו), אלא הרושם ישאר למעלה מהחוטם, ששם היא אחיזתו, ששם מגיעים הגרים שבאו ממנו".

(וכן ראה אריכות דברים בנספח מס' 2 – הציטוטים של הרבי מלובאוויטש זצוק"ל, וכן השיחות עם הרדב"ה סטבסקי שליט"א בנספח מס' 4).

ובכל אופן הבירור הסופי של הסוגיה יתברר לעתיד לבוא על ידי משיח צדקנו שיברר לנו את האמת בנושא מורכב זה.

כעת אגש להסבר הסיבה הפנימית לכך שהקב"ה נותן שליטה לערב-רב לפני הגאולה השלמה על פיו דבריו של הרמח"ל זי"ע בספרו 'דעת תבונות'. 

פרק כג - הסיבה  לכך  שהקב"ה  נותן  שליטה  לערב-רב  לפני הגאולה  השלמה מצד  הנהגת  הייחוד

 בספרו 'דעת תבונות' מסביר הרמח"ל את הסיבה הפנימית לכך שלפני הגאולה יינתן השלטון לכוחות הרשע, על פי הנהגת הייחוד. הרמח"ל מסביר בספרו שיש שתי הנהגות עיקריות בהן מנהיג הקב"ה את עולמו. ההנהגה החיצונית יותר הנקראת "הנהגת המשפט" והנהגה פנימית יותר הנקראת "הנהגת הייחוד". הנהגת המשפט, שהיא הנהגת השכר ועונש, נוהגת עמנו בהתאם למעשינו ואילו הנהגת הייחוד שהיא הנהגת השלמות, פועלת בכל מעשה ומאורע להביא את העולם ואת הבריות לידי שלמות. אילו הקב"ה היה פועל אתנו רק בהנהגת השכר ועונש לעולם לא היה תיקון לעולם, שכן היה טוב לטובים ורע לרעים ולא היה לכך הפסק. ולכן במיוחד לקראת הגאולה הקב"ה צריך לפעול על פי הנהגת הייחוד כדי לתת תיקון סופי לכל העולם כולו. ובשפתו הנפלאה של הרמח"ל זיע"א (דעת תבונות עמ' קפד – קפז):

"הנה כיוון ששם האדון ב"ה הנהגת השכר ועונש, מעתה יגיע לכל אדם לפי מעשיו – טוב לטובים ורע לרעים. אמנם העצה העמוקה של האדון ב"ה היא לגלגל הדברים באופן שלא תהיה ההנהגה אלא לטוב, ולא יהיה מציאות רע כלל בעולם, וזה נקרא תיקון ההנהגה עצמה וזיכוכה. ואמנם כדי לעשות את התיקון הזה, יצטרך להתנהג על פי שורש העניין של מציאות הטוב והרע, כי הרוצה לרפאות חולי רפואה שלמה צריך שישרש אחר הסיבה, ואז יסור המסובב. כן הדבר הזה, כדי לעשות שההנהגה לא תהיה אלא לטובה, ולא יהיה בה מציאות רע, צריך לדעת הסיבה הגורמת הימצא עתה הרע בהנהגה, ועל פי הסיבה ההיא יצטרך לגלגל הדברים באופן שיצא הפרי הזה – שלא יהיה עוד בהנהגה הרע. וזה פשוט, כי אין הקב"ה רוצה להנחם, כאדם המתחרט ממעשיו הראשונים, ולעזוב דרך אחד בעבור דרך אחר, אלא על פי המונח הראשון עצמו יגלגל הדברים לבוא אל השלמות שהוא רוצה.

 ואמנם שורש הימצא הרע בהנהגה – כבר פירשנוהו שהוא מטעם גילוי יחודו יתברך, שצריך לגלות הרע ולהניחו לעשות כל מה שבחוקו, להראות אחר כך יחוד שליטתו ית' בהחזירו אותו לטוב. ומטעם הזה, כל עוד שיתעלם ויסתיר פניו האדון ב"ה, ויניח לרע להתגבר עד הגבול האחרון שאפשר לו להתגבר, דהיינו עד חורבן העולם, ולא עד בכלל (כפי שראינו בשואה הנוראה – הערה של הכותב), הנה זה יהיה טעם יותר להיגלות ולהיראות אחר כך אמיתת יחודו יתברך, בתקנו את הקלקולים ההמה בכוח שליטתו, והאור ניכר מתוך החושך... על כן ברצות האדון ב"ה לקבוע הנהגת העולם לטובה, צריך שיסדר הנהגתו על פי העניין הזה השורשי של גילוי הייחוד שזכרנו, שממנו נולד המצא עתה הטוב והרע.

ואמנם השכר ועונש אינו תגבורת הרע, כי על כל פנים אין רע אלא לרעים, ועוזבי ה' יכלו, אבל אשר ידרשוהו יידרש להם. אך תגבורת הרע הוא היות הקב"ה מסתיר פניו לגמרי מעולמו, שנאמר בו (משלי א, כח): "אז יקראונני ולא אענה", [וכן] (ישעיהו נט,טז): "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל", וזה יקרא הסתר הגמור העשוי רק כדי לגלות אחר כך תיקון שלם, וכמו שאמר הכתוב (ישעיהו נט,טז): "ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו". והיינו כי לפי הסדר וההנהגה הזאת אין משגיחין על הזכות או החובה, אלא ההנהגה נוהגת לפי סדריה, דהיינו: להניח תגבורת הרע כדי להראות אחר כך שליטת הטוב. וכל זמן תגבורת הרע, הנה גם הטובים יצטרכו לעמוד תחת עוני הרע, לא מפני שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך. כי על כל פנים, אחר-כך יקבלו שכר שלם כשיחזור הטוב ויגלה וישלוט, כפי הרעה שסבלו מתחילה, כמו שכתוב (תהילים צ,טו): "שמחנו כימות עניתנו" וגו'. אך כל זמן תגבורת הרע לא יועיל זכותם להנצל ממנו, וכעניין הכתוב (עמוס ה,יג): "לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא". ולא עוד, אלא שבהיות מטבע הרע כל קלקול והשחתת סדר, על כן לא די שלא יועיל הזכות לצדיקים להנצל מן הרעה, אלא שאדרבה, אנשי רע יצליחו, והשעה תשחק להם (ודבריו מתאימים לביאור הגר"א לתיקוני זוהר חדש (קסב ע"א): "הערב רב  מעורבים בישראל כו' שהם קשים מהאומות עובדי כוכבים כו' רשעים שבישראל שהשעה משחקת להם"), והישרים מעונים ונדכאים, וכמו שאמרו (סוטה מט.): "בעקבות משיחא חוצפא יסגי וכו' חכמת סופרים תסרח" וכו'... 

נמצא שאם האדון ב"ה רוצה לנהג העולם לפי הנהגת הייחוד – להכיר האור מתוך החושך ולעשות שהרע עצמו יחזור לטוב, הנה יצטרך לתת תגבורת לרע בלא השקיף אל זכות הצדיקים, אדרבא, אז נבנו עושי רשעה, והצדיקים - נשפל ראשם לעפר. ואחר כך יגלה ממשלתו, ופרי הגילוי יהיה להחזיר הרע עצמו לטוב, ולא יהיה עוד רע אלא טוב בעולם, ואז יקבלו הצדיקים שכרם, ולא קודם לכן. אך אם הוא מנהג לפי השכר ועונש, אז לא יהיה אלא טוב לטובים ורע לרעים, אמנם אין כאן מה שיגרום תיקון גמור להנהגה שיבטל מציאות הרע, כי למה יבטל? וכבר  איננו אלא לרעים, והרי הוא מוגבל בתחומו שלא לעשות כטבעו הרע אלא כמשפט הראוי. ולפי שהקב"ה רוצה באמת תיקון הגמור של העולם וביטול הרע לגמרי, על כן הוא רוצה ללכת עם הצדיקים בדרך הנהגת הייחוד שזכרנו, שלא יועיל להם צדקתם להצילם מיסורי העולם הזה. וזה לא מטעם השכר ועונש אלא שיתוקן על ידם התיקון השלם. וזה טוב להם ודאי, שאז יקבלו שכר יותר גדול ממה שהיה להם לקבל לפי זכותם גרידא (ובהערה: על שקבלו את הייסורים באהבה למען תיקון העולם, ולא זזו מאמונתם שהצור תמים פעלו). אמנם טוב גם לעולם, כי אם לפי השכר ועונש היה מתנהג עמהם, לא היה יוצא פרי ממעשיהם הטובים אלא שכר מעשיהם, אך לא העברת הרע מן העולם. אך כיוון שהם סובלים אינו מטעם מעשיהם אלא מטעם סדר ההנהגה, על כן גם התועלת לא יהיה פרטי להם לתת להם שכר, אלא כללי להנהגה, לגלות בזכותם הייחוד העליון, ויבטל הרע מן ההנהגה עצמה".

אם כן אנו רואים לפי דבריו הקדושים של הרמח"ל, ששליטת הערב-רב היא חלק מהתוכנית של הקב"ה לגילוי ייחודו וביטול הרע מהעולמות כולם. והסבל של הצדיקים גם הוא חלק מגילוי הייחוד העליון, ובזכותם יתוקן העולם והם יזכו לשכר כפול ומכופל לעתיד לבוא.

וכן כותב על כך הרמח"ל בהמשך (עמ' קצ'):

"ואמנם המשפט לאלקים הוא, לתת אחר כך שכר טוב לצדיקים, שהיו צדיקים והגיע להם מצד דרכי ההשגחה העליונה להיות מעונים ומיוסרים מצד העינוי שהיה להם בעולם הזה, וכנגד כל מעשיהם הטובים. ואמנם לכלל ההנהגה הזאת שאינה פונה אל הזכות והחובה, אלא פנייתה למה שמצטרך להשלמת הבריאה לפי מהותה, קראוה החכמים ז"ל: "מזל" (הכוונה להנהגת הייחוד, ובהערה: מלשון "נוזל" כמבואר בסה"ק, היינו מה שנובע מלמעלה – שנגזר על האדם משמים בתור חלקו בעבודת ה'), יען אין עניינה אלא גזירה, ואינה תלויה בבחירת האדם ובזכותו. אמנם כבר אמרתי, אין דבר זה נוהג אלא בעולם הזה, אך בעולם הבא אין שם אלא שכר המעשים, מידה כנגד מידה, אפילו שכר דיבור נאה".

וכיצד ידע האדם האם הסבל שלו נובע משכר ועונש או מהנהגת הייחוד? על כך כותב הרמח"ל (שם עמ' קצב):

"כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא יתברך מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל (הנהגת הייחוד), כמו שביארנו. וכל דבר שיתחדש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו אם מן המזל הגוזר עליו. ויש לכל דבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו. אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עוולה ח"ו, ולא כרשעים שהיו אומרים: לא יתכן דרך ה', אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשוואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש". 

דבריו החשובים הללו של הרמח"ל צריכים ללוות אותנו בכל ניסיונות החיים כדי שנוכל לעמוד בניסיונות ולעבוד את ה' בתמימות אמיתית. על פי דברים אלו אפשר להציע נוסח שכל אחד יכול להשתמש בו כדי להעלות את הצער שעובר עליו במשך היום לשם תיקון העולם ועל מנת להתקרב לה' יתברך. הנוסח מובא ע"י רבי אהרון ראטה זצוק"ל ואני רק הוספתי את הדברים שהבאתי בשם הרמח"ל. וזהו הנוסח: 

"ריבונו של עולם, אני מקבל שכל הטוב והשפע שאתה נותן לי וכן הצער והייסורים שאתה מזמן לי הרי הם בהשגחה פרטית ממך ואני משתדל לקבל אותם עלי באהבה. וכל זה בא עלי כתוצאה מהנהגת השכר ועונש או הנהגת המזל, וצדיק אתה ה' על כל הבא עלי כי אמת אתה עושה אתי תמיד ואני אוהב אותך אהבה ללא גבול. יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלהי אבותי שאקבל את כל הטוב שאתה נותן לי בענווה, אשתמש בו לטובה לשם שמים ואעשה נחת רוח לפניך, וכל הצער והייסורים שאני עובר יהיו כפרה על עוונותי ועוונות עמך בית ישראל, להקל על צער השכינה הקדושה ולהקל על צערו של המשיח ולקרב ברחמים רבים את גאולת כל נשמות ישראל וכל ניצוצות הקדושה לנצח נצחים. ויודע אני שבמידה שהייסורים הם של שכר ועונש אזי צריך אני לפרט את החטא לפניך אך אין אתנו יודע עד מה. יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שבמידה והחטא הוא הגורם, תעקור אותו מן השורש ויתהפכו כל הצירופים לטובה וימשך שפע של קדושה ורחמים עלי ועל כל עם ישראל וימותקו הדינים מעל עמך בית ישראל אמן כן יהי רצון".

במידה שקשה לקבל את הייסורים באהבה כדאי להתפלל על כך ואם עדיין קשה הדבר אזי לבקש לקבל אותם בהשלמה וללא מרירות כלפי בני אדם המעורבים בניסיון וכל שכן שללא מרירות כלפי בורא עולם יתברך שמו. כל אחד יכול לבחור את המילים המתאימות לו ולכוון למשמעות הדברים (וכמובן שאפשר לקצר) ולפעמים צריך לחזור מספר פעמים כדי שהדברים ישפיעו על הלב, אבל אין ספק שהדיבור משפיע על הלב. ובדברים הללו מקיים היהודי את דבריו של האדמו"ר הזקן "בעל התניא" באגרת הקודש (סוף סעיף יא'):

 "ואם כן הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג, ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי, שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת והיא העדן שלמעלה מעוה"ב הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז".

יהי רצון שנזכה שהטוב האלוקי יהיה בגלוי ממש בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן. 

ואסיים קטע זה בדבריו החשובים של הרמח"ל בהמשך הסוגייה על הנהגת הייחוד (שם עמ' קצו,קצז):

"וצריך שתדעי כי פרי המעשים הטובים שהצדיקים עושים, הוא מה שייהנו מהם לעתיד לבוא בעולם הגמול, דהיינו הנצחיות. ואמנם יש במעשים טובים עצמם התיקון שהם מתקנים עתה בבריאה לפי הסדר שהיא מסודרת, ויש השכר מה שראוי להם לקבל לפי התיקון הזה שתיקנו (ובהערה: ראשית צריך לקבוע איזה תיקון עשה מעשה זה בבריאה בתוך שרשרת התיקונים שצריכים להעשות כדי להביא את הבריאה לתכליתה. אחר כך נקבע השכר לפי מהות ועוצמת התיקון שנעשה). על כן הנה האדון ב"ה צריך לקחת מעשי בני אדם לפי מה שהם, ולשפוט אותם לפי התולדה הנולדת מהם באמת – לפי מה שהניח הקב"ה לבני האדם לתקן בבריאה כולה. ודבר זה צריך לגזור אותו לפי עניין מהות הבריאה כמו שעשאה האדון ב"ה, ולפי כל ההבחנות בתכונתה... כי לפי הגלגול של כלל הנמצאות צריך לשפוט כל מעשה על פי העבר ההווה והעתיד, שהרי אין תיקון כלל הבריאה נתקן אלא מכל מה שיתגלגל בכל השיתא אלפי שנין (ששת אלפים שנה), זמן העולם הזה... והנה ביום הדין הגדול יפרוש האדון ב"ה את השמלה לעיני כל היצור, מכל מה שנעשה מיום ברוא אלקים אדם על הארץ עד היום ההוא, ויראה יושר משפטו בכל מעשה ומעשה, קטון וגדול, ומה נגזר עליו לפי משפטו האמיתי לזמן קיבול שכר לעתיד לבוא. ואחר כך יצאו צדיקים לקבל שכרם, איש איש כפי מעשיו (ובהערה: הבנת עומק יושר הנהגותיו יתברך – הדרך בה מביא את הכל לתיקון הבריאה אשר בזה יתגלה יחודו – זה גופא יהיה שכר הצדיקים לעתיד לבוא)". 

פרק כד - חיזוקים באמונה לתקופתנו

בפרק זה אכתוב מס' מקורות שיש בהם חיזוק האמונה בתקופה זו של חבלי משיח, כפי שכבר נתבאר שנסיון האמונה הוא הנסיון הקשה של תקופתנו.

מתוך הקדמה לספר שארית ישראל מאת הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א:

"התקופה האחרונה הסמוכה לביאת משיח צדקנו, נקראת דור "עקבתא דמשיחא" (כך פירש רש"י בסוף מסכת סוטה ד"ה 'עקבתא דמשיחא'). להוותינו, אנו כבר בתקופה הנקראת "עקבתא דמשיחא", וכפי שהגדיר זאת עוד בזמנו מרן ה"חפץ חיים" ועוד הרבה מגדולי ישראל. 

לא בכדי השתמשו רבותינו לכנות את התקופה האחרונה שקודם הגאולה בלשון 'עקבים', מלבד מה שיש בזה סתרי תורה מרבינו האריז"ל, המבאר שהיא סוף קומת האדם, הצריכה להתברר קודם שתבוא הגאולה. ובדורות הראשונים הוברר בחינות הראש והגוף, ועתה מתבררים בחינת ה'עקבים'.

גם על דרך הפשט יש להסביר, מדוע נתכנה דור זה לבחינת 'עקבים'.

'עקב' יש לדרשו לגנאי, ויש לדרשו לשבח.

'עקב' יש לדרשו לגנאי, שאינו אלא סוף הגוף כביכול, חלק השולי שבגוף, איבר שאין הנשמה תלויה בו, איבר גס הדורס על רפש וטיט.

מאידך, 'עקב יש לדרשו לשבח, שהלא הוא איבר שכל קומת הגוף נסמכת ועומדת עליו, והוא הבסיס שעליו עומד כל בנין הגוף, אלמלי הוא, אין יציבות ועמידה לכל האיברים החשובים כהראש ויתר חלקי הגוף.

דורנו, המכונה 'דור העקביים', עליו נאמר שיהא דור שבו חוצפה תתרבה בעולם וכו' (כמבואר בסוף מסכת סוטה). הרי שדור זה יהא באיכותו, הפחות מכל הדורות הקודמים אליו.

מאידך, יש לראות חשיבות גדולה בדור האחרון, שהוא המסיים והמשלים את תיקון העולם והכנתו לקראת "לתקן עולם במלכות ש-ד-י", והוא הדור המוטל עליו לעשות כביכול את כל "העבודות השחורות" הסופיות לקראת תיקונו של עולם... כי זהו זמן תיקונם של אותם שאריות אחרונות הנצרכות לבוא על תיקונם הנמצאים במעמקי הטומאה, ולצורך עליתם נדרש הדור האחרון לרדת לעומק הירידות והניסיונות, ודוקא משם לעלות שוב על ידי החזרה בתשובה, ובזה מעלים את שארית השבויים שנשבו בידי כוחות הטומאה.

ודור זה מעלה נשגבת נודעת לו לשבח, שבזה שיעשה את מלאכתו, יהא דור שכל הדורות עם כל בנינם - יעמדו עליו, והוא יהא הבסיס והיסוד להעמיד עליו את בנינם של כל קודמיו...

זהו דור 'עקבתא דמשיחא', המלא מסכנות מצד אחד - היות ונצרך לרדת לעומק הירידות והנסיונות ובמסירות נפש עצומה לצאת מהם בשלום, ומצד שני זכות היא לו להיות המסיים וגומר "כתר המלך".

ובאמת הקלה גדולה יש לדורנו, אשר כל מצוה קטנה ועבודת ה' איך שהיא, באיזה צורה שהיא, אף עם פניות ולא בשלמות, נחשבת הרבה הרבה, מה שבדורות הראשונים לא היתה נחשבת סחורה זו לכלום, כמבואר בדברי רבינו האריז"ל לתלמידו רבי חיים ויטאל ("ויאמר אלי דע כי גדולת הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעיניים, כי בוחן לבות וכליות ה' יתברך, וכפי הזמן והדור ההוא מעשה קטן מאד בדור הזה שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים, כי הקליפה והרע גוברת מאד מאד עד אין קץ"). ואם זה אמר האריז"ל על דורו, על אחת כמה וכמה על דורנו שנאמרים הדברים בכפלי כפליים.

אם כן יש לנו הרבה להתעודד ולא ליפול ברוחנו, על אף שנראה מרחק עצום ללא שום השואה בין דורנו לדורות הקודמים, כי זה תפקידנו עתה ודוקא בזה תלוי תיקון הדור האחרון, ובזה יתעלה ויחשב מאד...".

הראי"ה קוק (אגרות הראי"ה ...)

"כי זה פשוט הוא, שגם הירוד שבאנשים אם יציעו לפניו שיכול הוא בכל עת לעשות חסד עם העולם כולו, הכולל בתוכו כ"כ הויות עד אין תכלית, יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב, וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר האמונה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצוות, העבודה, וזכיכות המידות, אשר עבור זה האיר ה' את עינינו בדברי קדושי עליון בעלי קבלת אמת, אשר הרחיבו המשכיות להודיע את גודל יקרת העבודה ואיך מעלים על ידה את כללות ההויה וכל פרטיה.

אמנם צריך הדבר להתקרב אל הציור השכלי, כדי שיהיה הזירוז אמיץ והשמחה מבוססת. וזה הציור בא ע"י ההבנה של האחדות הרוחנית, דהיינו להשכיל שאור הנשמה של כל יחיד הוא מקושר עם הנשמה הכללית של כל ההויה כולה שממנה שואב כל היקום לכל פרטיו את אור השלמתו, ובידינו להוסיף אור בנשמה שלנו ע"י התורה, החכמה, המצוות, העבודה והמידות הטובות, בכל עת ורגע. ובכל רגע שאנו מוסיפים אור בנשמתנו, אם רק נשים דעתנו שלא על עצמנו בלבד אנו חשים כ"א על כל ההויה, כי "כל פעל ה' למענהו", מוסיפים אנו השלמה וחיים בכל. והצדיק מוסיף על ידינו אומץ בעבודתו, והרשע מתמתקת רשעתו באיזה מידה, והרהורי תשובה באים לו, ואפילו הבהמות והחיות מתבסמות לפי ערכן, ואפילו היצורים הנוטים להזיק ולהחריב מתעדנים ומזדככים, מזיו הקדושה הנוספת ע"י נשמה אחת השמה לב באמת על הכלל כולו, ואין צריך לומר גודל האור שמתוסף בצחצחות העליונות בנשמות, ובכל המדרגות של העולמות הרוחניים, שאין קץ ליפים והוד קדושתם וחמדתם. וזה נכון והגון לכל איש ביחוד מגזע עם קדוש, וביותר היושב על אדמת קודש, ובפרט מי שזכו להסתופף בצלצח של עיר ד', שכל ההויה החומרית והרוחנית קשורה בה כקשר הענפים בגזע ושורש.

הראי"ה קוק (אגרות הראי"ה - אגרת שלב):

"כלל גדול הוא שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחרי ירידה, מ"מ אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמידות נופלים ואינם בערך של הדורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח הכלל של כללות קדושת האומה, כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת. ונמצא שהקדושה של מיעוט תורה ומעשים טובים של הדורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". על כן, כללות האומה בתוכיותה, היא מלאה יותר אור ה' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, ב"ב, שיצא מ"היכל קן ציפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר".

'מאמר חסידות על פי ספר ה'תניא':

"בביאת המשיח - על פי החסידות נוכל לראות ממש בעינינו כיצד אנו מאירים את העולם ע"י עבודתינו. האור איננו הולך לאיבוד אלא קיים ונצבר, אך איננו יכולים לראותו. ביאת המשיח תגלה את כל מה שהצלחנו לפעול ולעשות בזמן הגלות וההסתר הרוחניים. הווילונות  מעל האור האלוקי יוסרו - לגבי כל אחד לפי הכלי שהכין לעצמו, על ידי עבודתו בהארת העולם.

האדמו"ר מליובאוויטש (ליקוטי שיחות , כרך א, עמ' 74):

"בדור שלנו יש כל הטוב המצטבר של כל הדורות הקודמים, ואין להקשות, שאם כן יש גם כל הרע שהצטבר, שהרי טוב הוא מציאות נצחית - כשיהודי מקיים מצווה הרי זה לנצח, "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד" (תניא פרק כ"ה) - ואילו רע אינו מציאות, זה רק העלם והסתר, ולאחר שאדם כבר קיבל עונש הממרק או עשה תשובה - ודאי שהרע כבר נתבטל, ויתרה מזו - הוא נהפך לטוב, שכן על-ידי תשובה מאהבה "זדונות נעשו לו כזכויות" (יומא פו, ב)".

האדמו"ר מליובאוויטש (ספר השיחות התשמ"ח ח"ב עמ' 514)

"האדמו"ר הזקן אומר בתניא (רפל"ז), ש"תכלית השלמות של ימות המשיח ותחיית המתים תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות". מובן אם כן, שכל מעשיו ועבודתו של האדם, הן העבודה עם עצמו והן העבודה עם הזולת, צריכים להיות חדורים ונעשים לשם מטרה ותכלית אחת: לפעול את תכלית השלמות של ימות המשיח, שהיא: "גילוי אור אין סוף בעולם הזה הגשמי". 

ואף על פי שאדם עוסק בעבודה זו פעמים רבות, "כל משך זמן הגלות", מכל מקום עליו לעשות זאת בחיות עצומה, כאילו שומע בפעם הראשונה, שעבודה זו פועלת תכלית השלמות של ימות המשיח, שאז הוא עובד את עבודתו בכל תוקף החיות שמצד 'יחידה' שבנפש, מכיוון שהוא חי עם משיח.

הרמח"ל (דעת תבונות סימן קכד עמ' קד,קה):

"ועוד הנסיון שהוא (החושך והרע) גורם לצדיקים, פירוש: לא בבחינת הפיתוי לעבירה... אלא עיקר הנסיון הנולד מהסתיר האדון את פניו הוא - כי הלא ה' אמר על ידי כל נביאיו כי הוא המשגיח על כל נבראיו, ועיניו על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אל אמונה ואין עול, והנה אחר אשר השמיענו כזאת, הנה הוא מסבב עולמו במסיבות עמוקות ועצות מרחוק, המראים לכאורה ח"ו הפך זאת, כי פעם יראה כאילו הכל ביד המקרה, הכל כאשר לכל, ופעם כי נבנו עושי רשעה, ולא מצאו כל אנשי חיל עובדי ה' שכר טרחם ועמלם, כמה צועקים ואינם נענים, וכל שאר הענינים אשר הניח ה' לנסות בהם את לבות בני האדם... כי זהו הנסיון - לראות היעמדו בני האדם באמונתם, ולא תמוש מלבבם היתד התקועה לאמר: ודאי אל אמונה ואין עול, אף על פי שאין אנו מבינים דרכיו. ועל זה נאמר (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה"... והנה זה ריוח גדול מאד מהתעלם השלמות העליון, ומקום הניח לרע להחשיך העולם לנסיון גדול כזה. כי עתה צא וחשוב כמה יהיו חביבים לפניו יתברך הצדיקים אשר יעמדו בנסיון כזה, וכמה שכר גדול ינתן להם חלף עבודתם לעתיד לבוא. והרי זה מכלל כבודו יתברך - שאפילו החושך הגדול של הסתר פני טובו אינו אלא לכבודו, והוא הגורם שכר טוב כפול ומכופל לצדיקים.

הרמח"ל (דעת תבונות סי' מח עמ' לט,מ):

"וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחושך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין, וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה... אל הגלגול שהוא מגלגל הכל לטובה - עמוק עמוק הוא, ולא עבידא לאיגלויי כי אם לבסוף, אבל מתגלגל הוא והולך בכל עת ובכל שעה ודאי, ואינו פוסק.

הרמח"ל (אגרות פתחי חכמה ודעת עמ' תד):

"ידיעה שלישית בכוונה, שהיא ידיעה נפלאה מאד: והוא שהמאציל ית"ש רצה לגלות יחודו, להראות כי אני ראשון ואני אחרון, ועל כל פנים כל קללה תהפך לברכה, וכל רע יחזור לטוב, וזה סוד: אודך ה' כי אנפת בי וכו'. ואחר כל זה נמשך הידיעה של כל הספירות - שחוזרות כולם אל היחוד העליון של הא"ס ב"ה, וזה הדבר לא הושג כל כך בדורנו, והוא באמת עיקר אמונתו של ישראל - לדעת יחוד המאציל ית"ש, ולהגיע לזאת הידיעה צריך [יגיעה] הרבה, ומי שהגיע [הוא] המבין כל ענייני החכמה בעומק גדול.

הרמח"ל (ספר הכללים סימן כג):

"כי כל ההזמנות שהקב"ה מזמין טובה לעולם נעשים במסתרים אצלו ית'. וכשנשלמת ההזמנה נעשה המעשה, והוא לידתו כו'. אך כל זמן ההזמנה הנה אין הטובה ההיא מתגלית כלל, ומשמש עדיין הקלקול הראשון, שלתיקון הקלקול ההוא המחשבה העליונה הולכת ומשימה עצותיה, אלא שאינו חורבן גמור, ואהניא מיד מה שהקב"ה לוקח לתקן הדבר שלא יהיה חורבן עולם, אך עדיין קלקול הסדרים נשאר כל זמן שההזמנה נעשית בגבהי מרומים בלתי גילוי אל התחתונים. ועוד נבין בזה שאין הקב"ה עושה אלא טוב, ואפילו זמן ההסתר פנים אינו שהקב"ה מואס את עולמו, אלא שמזמין תיקון לקלקוליו, אך שההזמנה הזאת במסתרים היא נעשית, ובין כך ובין כך העולם סובל רעות רבות וצרות".

רבי אהרון ראטה (שומר אמונים - מאמר הגאולה - פרק ד')

"והנה בענין הצפוי לגאולה יש כמה אנפין {מדרגות):

[מדרגה א'] -יש שמצפה לגאולה, בהיות שראה כי כלו העסקים ופסקו התאוות מפני הצרות ונסיונות הזמן, ומפני פחדו הנה מסכים בלבו שכבר היה טוב שתבוא הגאולה, כי ממילא אין לו ברירה, זו מדרגה נמוכה ביותר של המצפים לגאולה, והגם כי זה גם כן טוב, כי על כל פנים מאמין בגאולה...

[מדרגה ב']  - ויש אשר יותר בעלי השגה, ותקותם לגאולה אינו מחמת פתאות כזה. רק יודעים שאין התכלית רק לחיות חיי בהמה כזה בעולם הזה השפל, ומצפים שיגיע זמן שינוחו מעמל הבלים הללו, ויתענגו בטוב נפשם בקבלת שכר על הסבל שבאריכות הגלות ועל קיום המצות, ויתענגו בכל מיני עונג המקווה לנו בעזרת ה'.

[מדרגה ג'] - והם יותר בעלי מעלה שאין שום ערך ודמיון לזה הקדום, כי עיקר צפויים לגאולה הוא כי אז נוכל לעבוד את ה' מתוך שמחה ואהבה, ויקוים בנו מה שכתוב (ישעיה נב): "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ונראה בעינינו גדולת בוראנו ב"ה, וכבוד שמו ושכינת עוזו ותפארתו, שזה באמת מדריגה גדולה לגבי הראשונות.

[מדרגה ד'] - אבל יש עוד מדרגה רבה ונעלה מזו, שעיקר החכוי והצפוי הוא שיתגלה כבוד מלכותו בעולם, ויגאל ה' ימינו שהוא שכינת עוזו (תקונים דף כ"ח ע"א) שהיא בצער (כמובא במאמר פתחו שערים פרק י"ז), שמבואר שם גודל צער שכינת עוזנו המשתתפת בצערן של ישראל, שזהו תכלית הקיווי של הגאולה, וזוהי הכוונה (תהילים קלז): "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", וזה תלוי באלף אלפים מדרגות, כפי אשר הכרתו חזקה ומשתתף בצערו של הקב"ה ובצערן של ישראל...". 

"שומר אמונים" (מובא בספר 'שארית ישראל' עמ' 228):

"לכן בני, אהובי, חביבי, רעי, תלמידי, חזקו ואמצו לבבכם, כי עוד יעבור על העולם הרבה נסיונות... [ו]תזכרו בני ישראל אהובי, שנבאו על זה כל הנביאים וכל הצדיקים והתנאים והאמוראים, שתהיינה צרות על שונאי ישראל והסתר פנים בלי שיעור קדם הגאולה, כי זה נצרך דוקא לתיקון נפשותינו, כי אלו הנשמות שהמה סמוך לביאת המשיח נצרכו דייקא להתנסות באלו הניסיונות, כי מי יודע נסתרות אלוקינו, אשר הוא אב הרחמן האמיתי, מקור הרחמים ובעל החסד, ובכל מיני צרות שרואים, הכל מלא חסדים עצומים".

שומר אמונים (מאמר הגאולה, פרק ג', עמ' תקעו):

"ואם כן רואים מכל זה שלשה מעלות טובות בתקות הגאולה, אחד שבזכות תקות הגאולה יבא משיח צדקנו, ועוד שבזכות תקות הגאולה יהיה הקב"ה בעצמו העד לטובה על האדם, ועוד כתב שם במדרש: "אמר דוד מתוך הקיווי ויט אלי וישמע שועתי", דהיינו אלו שמקוים לה', חשובים אצלו יתברך שמו, שבכל עת עונה להם בעת שועתם אליו, וגם טוב ה' לקוויו, שהוא מטיב להם בכל מיני טובות.

ובכל רגע של צפוי נקיים בזה מצוה גדולה ונוראה של תקות הגאולה, כאשר בארנו לעיל, מלבד מצות אמונה, דהיינו כי בצפיית הגאולה מקיים בזה מצוה של אמונה, כי הוא אחד מיסודי אמונתנו הקדושה משלש עשרה עקרים, להאמין ולצפות לביאת משיח צדקנו, אבל לבד המצוה של האמונה, עוד ממשיך בזה על נפשו אור גדול ומופלא, אור גדול ונורא בבחינת גאולת הנפש בכלל וגאולת הנפש בפרט, ויהא לו קיום המצוה למגן ומחסה לעד מזרם ומטר... והן בעולם העתיד והן בעולם התחיה, שהקדוש ברוך הוא בעצמו יעיד על המקווים לישועתו להטיב להם בכל מיני טובות".

שומר אמונים (מאמר השגחה פרטית פרקים יא יב):

"ותדע חביבי כי עכשיו סוף כל הבירורים של בני ישראל... והנה הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו על עם קדשו שלא ידח ממנו נדח, עכשיו שקרובה שנת גאולתנו במהרה בימינו, וכדי שיבאו כולם לתיקון, סיבב סיבת כל הסיבות שיצטערו עכשיו ישראל הקדושים על ידי נכרים דייקא, שזה התיקון הוא במהירות בלי איחור וביתר שאת... ועל כל הכאה וצער עתיד הקב"ה לשלם לישראל תשלומים גדולים ותענוגים שהם בלי קץ וגבול... וחזק ואמץ אחי ותתחזק באמונת הבורא... הרחמן ובעל החסד, שכל דרכיו המה חסדים גדולים... ואם מתחזק [האדם] באמונתו יכול למרק מעליו הרבה דינים... אם אדם מאמין שהכל לטובה וחסד מעם ה', נהפכים כל הצירופים מרע לטוב, מצרה נעשה רצה, ומנגע ענג".

מדרש רבה, פ' העלותך, ט"ו (מובא בספר "חבלי משיח בזמננו" עמ' קפט):

"אמרו ישראל לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אתה יודע כוחו של יצר הרע שהוא קשה!"

אמר להם הקב"ה: "סקלו אותו קמעא בעולם הזה ואני מעבירו לכם לעתיד, שנאמר (ישעיה סב): "סלו סלו המסלה סקלו מאבן הרימו נס", וכה"א (שם נז): "ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי", ולעולם הבא אני עוקרו מכם, [שנאמר] (יחזקאל לו): "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", עכ"ל. ובפירוש המהרז"ו (שם): והכוונה, שילחמו עם היצר כפי כוחם, ואני מעבירו מכם לעתיד לבוא, ומה שכתוב "סולו סולו המסלה סקלו מאבן", פי' שמצווה אותנו שנעשה כן לסקל קמעא.

וכן כתב הרמח"ל זיע"א (דעת תבונות עמ' פד'):

"אמר השכל: עתה יש לנו להבין המצב הראשון אשר לאדם, שהוא בהיותו בעולם הזה, הלא זה זמן עבודתנו. ואמנם, מה העבודה בכלל - כבר ביארנוה, שהיא להעביר כל החסרון שנמצא בבריאתו, הוא הרע הזה אשר מצוי הוא עתה ועומד להתבטל. ואמנם, על האדם המשא הזה להשתדל על ביטולו ממנו בראשונה, ואחריו - מכל הבריאה כולה לפי מה שנוגע לו, וכאמרם ז"ל (סנהדרין לז ע"א): "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". וענין זה ביארוהו ז"ל במדרש (ילקוט שמעוני הושע סוף סי' תקל"ב) על הפסוק (הושע יד, ב): "כי כשלת בעונך", וזה לשונם: "אמר רבי סימאי, משל לצור גבוה שהיה עומד על פרשת דרכים ובני אדם נכשלים בו. אמר המלך: "סתתהו קמעא קמעא עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם" כו' ע"ש.

ובהערה: מכאן אנו למדים שאדם המבטל את הרע שבו שלב אחרי שלב, גורם לביטול בחינות אלה מן העולם, ומתקן עולם במלכות ש-ד-י.

ביאור הגר"א - ספרא דצניעותא - פרק חמישי:

"והכלל כי כל מה שהיה והוה ויהיה עד עולם הכל כלול בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולא הכללים בלבד אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין ושל כל אדם בפרט, וכל מה שאירע לו מיום היולדו עד סופו וכל גילגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו. וכן של כל מין בהמה וחיה וכל בעל חי שבעולם וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם ופרטי פרטיהם בכל מין ומין ואישי המינים עד לעולם ומה שיארע להם ושורשם. וכן כל מ"ש באבות ומשה וישראל כולם הן בכל דור ודור, שכולם מתגלגלים ניצוצותיהם בכל דור ודור כידוע. וכן כל מעשיהם מאדה"ר עד סוף התורה הוא בכל דור כידוע למבין. וכן הוא בכל אדם ואדם לבד כמו שהתחיל לבאר במדרש הנעלם ברמז. וכל זה נכלל בפרשת בראשית עד נח... וכללו נכלל בפרשה הראשונה עד ברא אלקים לעשות כנ"ל. וכלל כללי הכללים בפסוק הראשון בז' תיבות ז' אלפי שנה כמ"ש שתא אלפי שנין תליין בשתא קדמאי כו'. והן ד' כללים נגד ד' עולמות בכל עולם שלמעלה יותר בכלל והולך ומתפרט...".