הקדושה מצטרפת
כותב הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראי"ה - אגרת שלב):
"כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מ"מ אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". ע"כ כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו, שיצא מ"היכל קן צפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כל בשר יחדו".
דברים דומים כטתב הרמח"ל בתחילת 'מאמר הגאולה' (הקטעים המודגשים הם כותרות שאינן חלק מהמאמר):
"אין הטוב נאבד בגלות אלא נצבר לעתיד לבוא
פְּתִיחָה.
"אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהֹוָה אוֹר לִי" (מיכה ז, ח).
הכנת הגאולה בתקופת הגלות.
זֶה הַפָּסוּק מוֹדִיעַ סוֹד בִּטָּחוֹן יִשְׂרָאֵל וְתִקְוָתָם שֶׁיִּגְאֲלוּ גְּאוּלָה שְׁלֵימָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. וְלַגְּאֻלָּה יִמְצְאוּ הֲכָנוֹת רַבּוֹת וּפְעֻלּוֹת גְּדוֹלוֹת וַחֲזָקוֹת מְאֹד, נוֹדָעִים לַמַּשְׂכִּילִים אֲשֶׁר נִסּוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַחָכְמָה וְעָמְדוּ עַל אֲמִתָּהּ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְפַּשֵּׁט הַחָכְמָה בָּעוֹלָם אָז יִרְאוּ וְיֵדְעוּ הַכֹּל כַּמָּה "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ" (תהלים קכו, ג), כִּי כַּאֲשֶׁר חָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִסְתִּיר הב"ה אֶת פָּנָיו מֵהֶם וְעָזַב אוֹתָם, אָז הָיָה מֵכִין לָהֶם טוֹבָה וּבְרָכָה, כִּי אָז הָיָה מֵכִין לָהֶם אוֹצָרוֹת גְּדוֹלִים אֲשֶׁר לְרָחְבָּם אֵין קֵץ וְלִגְדֻלָּתָם אֵין תַּכְלִית, וּבְאוֹצְרוֹת הָאֵלֶּה הָיָה נוֹתֵן כָּל הוֹן יָקָר וּנְעִים וְכָל סְגוּלַת מְלָכִים בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, עַד שֶׁנִּתְמַלְּאוּ אֵלֶּה הָאוֹצָרוֹת מַה שֶׁאֵין הַפֶּה יְכוֹלָה לְדַבֵּר וְאֹזֶן לִשְׁמוֹעַ וַאֲפִילוּ לֵב לְהַרְהֵר. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמָן הַמְּנוּחָה הַגְּדוֹלָה הָעֲתִידָה לְהִגָּלוֹת בָּעוֹלָם יִפָּתְחוּ כָּל הָאוֹצָרוֹת הָאֵלֶּה וּמֵהֶם יֵצְאוּ כָּל מִינֵי מַחֲמַדִּים וַיִּנָּתְנוּ לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק עֲבוֹדָתָם הַקָּשָׁה שֶׁעָבְדוּ בְּגָלוּתָם.
אין הטוב נאבד בגלות אלא נצבר לעתיד לבוא.
וְעַל הַסּוֹד הַגָּדוֹל הַזֶּה נֶאֱמַר "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה" (תהלים צ, טו), כִּי כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּת וְאוֹר לֹא נָגַהּ עֲלֵיהֶם, אוֹתוֹ הָאוֹר הָרָאוּי לְאוֹתָם הַיָּמִים לֹא אָבַד אֶלָּא כָּל הָאוֹר הַהוּא הָיָה הקב"ה גּוֹנְזוֹ בְּאֵלֶּה הָאוֹצָרוֹת שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ, וּכְשֶׁיִּהְיֶה הַזְּמָן לִפְתּוֹחַ אוֹתָם אָז יֵצֵא כָּל הָאוֹר הַהוּא כְאֶחָד וְאָז יִהְיֶה זְמָן שִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּמוֹהָ לֹא נִהְיָתָה, וִיתוּקַן הָעוֹלָם בִּמְנוּחָה וְהַשְׁקֵט וְלֹא יִהְיֶה עוֹד יָגוֹן בָּעוֹלָם כְּלָל.
וְאִם תֹּאמַר, שֶׁאֵין הַפָּסוּק מְדַבֵּר רַק עַל מִסְפַּר הַשָּׁנִים – הֲרֵי לֹא נִשְׁאַר בְּשֵׁשֶׁת הָאֲלָפִים הַשָּׁנִים אֲשֶׁר לָעוֹלָם כְּיָמִים שֶׁהָיִינוּ בְּגָלוּת עַד הַיּוֹם הַזֶּה? וְצָרִיךְ שֶׁתֵּדַע כִּי גְּאוּלַת מִצְרַיִם וְהַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה שָׁווֹת הֵן בַּדְּבָרִים הַרְבֵּה, רַק שֶׁהָעֲתִידָה עוֹד תַּגְדִּיל יוֹתֵר כִּי אָז תִּמְצָא הַבְּרִיאָה מָנוֹחַ אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה לְמִיּוֹם הֱיוֹתָהּ וְעַד עַתָּה…".
וכותב האדמו"ר מליובאוויטש (ליקוטי שיחות , כרך א, עמ' 74):
"בדור שלנו יש כל הטוב המצטבר של כל הדורות הקודמים, ואין להקשות, שאם כן יש גם כל הרע שהצטבר, שהרי טוב הוא מציאות נצחית - כשיהודי מקיים מצווה הרי זה לנצח, "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד" (תניא פרק כ"ה) - ואילו רע אינו מציאות, זה רק העלם והסתר, ולאחר שאדם כבר קיבל עונש הממרק או עשה תשובה - ודאי שהרע כבר נתבטל, ויתרה מזו - הוא נהפך לטוב, שכן על-ידי תשובה מאהבה "זדונות נעשו לו כזכויות" (יומא פו, ב)".