פרק ד - משל  האגוז - הקליפות  הקודמות  להופעת  אור  גאולה

ברצוני להביא מעין צורת הסתכלות נוספת המאירה את הבירור של תקופתנו מזוית אחרת. היא מובאת במאמר שכתב הרב מאיר כהן שליט"א:

"הופעת אור הגאולה היא כהופעתו של הפרי וכן אמר שלמה המלך: "אל גנת אגוז ירדתי", כי באגוז יש תחילה קליפה עבה ומרה כלענה, ואחריה קליפה ב' קשה מאד, ואחר כך יש קליפה אחרת שמפסיקה המאכל וגו'" (ספר פרי עץ חיים – שער ר"ח חנוכה ופורים – פרק ו).

לומר, שממבנה האגוז למד שלמה המלך את דרכי ההנהגה האלוקית, היינו כהופעת הפרי שקודמת לו הופעת הגאולה, שהוא האור שיאיר את העולם בהכרה המוחלטת ש"אין עוד מלבדו", תקדם להופעתו הופעתן של הקליפות הבאות להסתיר אמת פשוטה זו ולהיות כביכול אלטרנטיבה אליה.

מבחינה היסטורית הביטוי של הקליפות היו מלכויות שהביאו איתן תרבויות שהציבו כביכול אלטרנטיבה לתרבות ישראל עד שבעוצמתן וגדולתן היוו כביכול איום רוחני ותרבותי במה שנדמה היה לחלק מבני עמנו שהן אמת. לכל אורך ההיסטוריה היו מעמנו שטעו מחוסר דעת, ונהרו אחרי יופין החיצוני ופיתוין של אותן תרבויות, אך העם בכללותו ידע להבחין שבסופו של דבר מדובר בקליפה וממילא היה ליבם מלא צפיה וגעגועים להופעתו של אור הקודש בישראל.

עובדה נוספת וחשובה מאד נלמדת ממשל האגוז והיא, שככל שמתקרבים לעצם הפרי, הופכת הקליפה להיות דקה יותר, ומשום כך, קשה יותר לבירור ולקילוף עד הקליפה האחרונה שהיא ממש דבוקה לפרי.    

בתהליך של התחיה הלאומית בארץ ישראל במאה השנים האחרונות, אנו פוגשים את שורשן של הקליפות כעומדות נגד מהלך הופעתן של ישראל בעולם:

הראשונה היא קליפת עמלק בדמות גרמניה הנאצית בהפעלתה כמכונה הכחדה משומנת. קליפה זו מופיעה בעולם תמיד בשלהי הגלות ולפני הגאולה. כך אנו מוצאים אותה ביציאת מצרים, פרשת בשלח, אח"כ בסוף גלות בבל בהמן הרשע, וכן בסוף גלות אדום כאמור בגרמניה הנאצית.

השניה אחריה היא קליפת עשו, "הוא עשו הוא אדום" ונתלבשה בתרבות רומי ובדת הנצרות, ובדורנו בתרבות המערב שהיא תולדתה  של הנצרות. קליפה זו התגלתה בתחיה הלאומית בארצנו בלבוש  המנדט  של האמפריה הבריטית בארץ ישראל, נציגת המערב, שעשתה כל אשר לאל ידה לעכב את התבססות ישראל בארצו (כיום היא מתלבשת בארה"ב ובאיחוד הארופי).

השלישית היא קליפת ישמעאל המופיעה באיסלם ובמה שנקרא באופן שקרי "העם הפלסטינאי".

(צפריר רונן ז"ל הקפיד מאד ובצדק רב לא להשתמש במילה "פלסטינאים" מכיוון שכל הזהות ה"פלסטינית" איננה באמת קיימת אלא היא אמצעי ערמומי של הערבים שהומצא כדי לפגוע בעם ישראל. צפריר הביא בדבריו את דברי זוהייר מוחסיין ראש ארגון הטרור 'צא'אקה' וחבר הועד הפועל של אש"ף, שהתפרסמו בעיתון ההולנדי "טרוב" בשנת התשל"ז (1977):

"אין הבדל בין ערבים ירדנים, סורים, לבנונים או פלסטינים. כולנו חלק מאומה אחת. רק למטרות טקטיות אנחנו מקפידים להדגיש את זהותנו הפלסטינית, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלסטינית נפרדת, כדי להעמיד אותה מול הציוניות. ייסודה של "מדינה פלסטינית" הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל... לאחר שנשיג את כל זכויותינו בפלסטין, אסור שיידחה, אף לרגע אחד, את האיחוד מחדש של ירדן ופלסטין").

מאבקם של שלוש הבחינות האלו כנגד ישראל, היה גלוי וברור כך שהאומה הישראלית הבינה לכל עומק שדרותיה (מלבד מיעוט זניח) כי מצויה היא במלחמה על עצם הופעתה כמלכות, שינסה מותניה ונלחמה על חייה  ועל המשך גילוי אור התחיה בהיסטוריה בעוז וגבורה קדושה.

המאבק בבריטים היה קל יחסית, זיקתם לארץ כנציגיו של "עשו", היתה רק ככובש קולוניאלי ללא זיקה רוחנית מהותית לארץ, משום כך די היה באידיאולוגיה של "הציונות ההרצליאנית" שנתבססה רק על הרעיון הלאומי כשהוא מנותק לכאורה מהרעיון האלוקי – למגר אותם מן הארץ (כל זאת במימד הגשמי, לעומת זאת המאבק בהשפעותיה הרוחניות ההרסניות של התרבות המערבית הוא הרבה יותר קשה).

המאבק השני בו עמדה האומה, היה מול הערבים (ישמעאל), כאשר אחר מלחמת ששת הימים הרימה הציונות החילונית ידיים מחוסר חוסן אידיאולוגי. הציונות החילונית עמדה חסרת אונים וחסרת שידרה אל מול הערבים שבאו כבר מתוך זיקה היסטורית לאדמת הקודש, ויותר מכך מתוך זיקה רוחנית מהותית מעצם היותם נימולים כדברי הזוהר הקדוש (חלק ב' לב:). הדברים הגיעו לכדי התרפסות, הצטדקות ורגשות אשם של חלק מהעם  ביחס  לטענות הערבים. כנגדם הופיעה תנועה חדשה ישנה שהיא המשכה הטבעי של הצינות החילונית, הציונות התורנית לאומית, היונקת את כל הלגיטימציה שלה מהרעיון האלוקי המופיע בתורה, תנועה שדברה באותה שפה ובאותו נימוק ו"בגובה העיניים" עם הערבים החיים בארץ, היינו זיקה אלוקית ומהותית, מתוך ביטחון עצמי לאומי וחוסן רוחני מוסרי. היה נראה כי הנצחון כבר מובטח, ההתיישבות ביש"ע משגשגת, כוחם של המחבלים הערביים נחלש אחר שגורשו לתוניס, הימין חזק ומבוסס בשלטון, והגאולה הינה עומדת לפתחנו.

או אז הופיעה לפתע, ממקום בלתי צפוי, הקליפה הקשה ביותר לזיהוי כאויב (מכיוון שהיא מופיעה מתוכנו ומדברת כביכול כמייצגת את טובתו של העם היהודי), הקליפה הרביעית. משום דקותה ודבקותה בפרי, קשה להפנים כי צוררת היא. קליפה זו נקראת "קליפת הערב רב" (כפי שכבר ראינו בפרק הקודם, לגבי מי שעקב אחרי נושא הערב-רב, לא היתה הפתעה בשבילו התחזקותה של קליפה זו, שהרי היא חייבת להתחזק לקראת הבירור הסופי - וראה עוד בנושא זה בנספח מס' 5 - "ישמעאל עשו והערב-רב באחרית הימים" עמ' **).