נספח מס' 1 - תקציר של חיי

אספר בקיצור על החיים שלי ושל המשפחה שלי.

נולדתי בירושלים (הדסה הישנה) בראש השנה, א' בתשרי התשכג' (29.9.1962).

אני כיום כבר בן 62 וחצי.

הזמן עובר מצד אחד מהר מאד ומצד שני לאט מאד.

ההורים שלי באים מבית דתי, אבל שניהם עזבו את הדת בגיל צעיר שלא באשמתם.

גדלתי ברחביה רחוב רמב"ן 34 ליד אושיסקין. אני חצי ספרדי וחצי אשכנזי. ההורים של אבא שלי עלו מעירק, ההורים של אמא שלי עלו מגרמניה. סבתא שלי היא היחידה שנותרה מהמשפחה שלה, כולם נספו בשואה.

שני הסבים שלי נפטרו בגיל צעיר,

סבא מאיר, אבא של אבא נרצח ע"י צלף ירדני ב- 1948 במלחמת העצמאות.

סבא יוחנן שאני נקרא על שמו נפטר ממחלת הטיפוס כשהיה בן 36 בערך. בגיל הזה הוספתי את השם בנימין (על שמו של בנימין הבן הצעיר של יעקב אבינו). אחת הסיבות היתה שהרגשתי שהבריאות שלי לא במיטבה וחששתי שזה קשור לכך שאני נקרא על שם של סבא יוחנן שנפטר בגיל הזה (מה שבהחלט יכול להיות קשור). סיבה שניה שהיה עיכוב בשידוך וזוהי גם סיבה לפעמים לשינוי שם או הוספת שם. את השם החדש שמים ראשון לכן האנשים שמכירים אותי אחרי שהוספתי את השם בנימין קוראים לי בנימין, והאנשים שמכירים אותי מלפני הוספת השם קוראים לי יוחנן. ולפעמים קוראים לי בנימין יוחנן.

באמת כחצי שנה לאחר מכן התחתנתי.

בתור ילד הייתי מאד שמח, כך אמא שלי אמרה. אני זוכר קצת. יש לי אחות (שמה יעל) שגדולה ממני בשנה ו- 8 חודשים ושני אחים צעירים ממני. מאיר צעיר ממני בשנתיים וחצי, אהוד צעיר ממני ב - 10 שנים. כשאח שלי מאיר נולד אמא שלי אומרת שקנאתי (זה טבעי) וזה פגע קצת בשמחת החיים שלי. מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי בן 5. אני זוכר שהיינו בגן הילדים ברחוב אלפסי ונפל פגז על הבנין שהיינו בו. אנחנו ירדנו למקלט. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים  הייתי בןך 11 וההשפעה של המלחמה הזו יותר משמעותי בשבילי.

כמה מילים על ההורים שלי. אבא שלי משה כיום הוא בין 90. אדם עם לב זהב. הם היו 8 אחים. כמו שכתבתי אבא שלו נרצח במלחמת העצמאות. הוא היה בן 14 באותו הזמן. האמא נשארה אלמנה עם 8 ילדים. לא פשוט בכלל. הוא היה מאד שובב והרגיש מחנק בתוך הדת וניצל את המצב שלאמא שלו היה קשה לטפל ב-8 ילדים ועזב את קיום המצוות. הוא עבד 35 שנים בבית מלאכה למכניקה עדינה בבית הספר לרפואה (צמוד להדסה עין כרם). היה עובד מסור מאד. כל מה שעשה עשה מכל הלב. היה אבא טוב. השקיע בנו הרבה. היום בן 90 מבין מה שקורה סביבו אבל בתוך עצמו. לא רוצה לעשות כמעט כלום. רוצה הרבה לאכול. אמא שלי בת 88. גם היום במצב קשה. לא יכולה לדבר. אנחנו מתקשרים בעזרת מחשב. היתה בת 6 כשאבא שלה יוחנן נפטר ממחלת הטיפוס. אמא שלה נשארה אלמנה עם 3 בנות. אמא שלי היתה הבכורה. בגיל 9 כנראה שלסבתא היה קשה לגדל 3 בנות והיא שלחה אותה לפנימיה חילונית בשפה. אין לי מושג למה היא בחרה פנימיה חילונית אבל איך ילדה בת 9 תשאר דתיה בתוך פנימיה חילונית?

אמא שלי ספרה שהיא היתה בוכה כל ערב לפני השינה אבל בסוף נשברה. היא היתה גם אשה מיוחדת עם לב זהב. עבדה עשרות שנים בתור אחות בהדסה עין כרם. והיתה הרבה שנים אחות ראשית במחלקה כירורגית. הקשר של הורים שלי ביניהם היה נפלא. ממש זוג אוהב שמוכנים לעשות הכל אחד לשני.

נחזור אלי.

בתור ילד מאד אהבתי ספורט. שחקתי הרבה כדורגל וכדורסל ונחשבתי שחקן טוב. כתלמיד הייתי ממוצע. מלחמת יום הכיפורים עשתה לי טלטלה. אבא שלי יצא למלחמה והיה לחץ גדול. אני כנראה הרגשתי אחראי על המשפחה כי הייתי הבכור וזה הלחיץ אותי מאד. פעם ראשונה שחוויתי משבר נפשי. כשבועיים בכיתי ולא רציתי ללכת לבית הספר. בסוף זה עבר. אני קבלתי על עצמי להיות תלמיד טוב. הפכתי להיות תלמיד טוב מאד. אבל זה בא ממניע לא טוב והיו לזה השלכות לא טובות בהמשך. בגיל 10 פחות או יותר התחילו קשרים חבריים בין בנים לבנות בקטע יותר של התאהבויות. התחילו לרקוד מחובקים ריקודים סלוניים והתחילו להיות זוגות שהלכו מחובקים ברחוב. אני הייתי טיפוס מאד ביישן ומופנם והסתגרתי. התביישתי מאד מהבנות. לקח לי כמה שנים להתגבר על הבושה וזה לא היה קל. אני עדיין טיפוס מופנם אבל יותר פתוח חברתית. סיימנו את התיכון בשנת התש"מ (1980)

הגימנסיה העברית היא בית ספר מאד חילוני. לומדים תורה אך הקב"ה לא קיים. בני אדם ח"ו כתבו את התורה. האדם בא מהקוף והעולם קיים מליארדי שנים. בנים ובנות לומדים ביחד. בכיתה ה' (גיל 10 פחות או יותר מתחילים מסיבות סלוניות רוקדים סלוי (מחובקים) ודיסקו. הדתיים חשוכים עובדי אלילים, המדע החליף את הדת וכו'..

עד כמה קשה לצאת משבי החילוניות תביני מהסיפור הבא:

את התיכון סימנו בגיל 18 בשנת התש"מ 1980. תלמידים מסויימים יזמו פגישה של המחזור 20 שנים לסיום הלימודים של אותו מחזור. השנה היתה התש"ס (2000). הייתי נשוי טרי כשנה. חששתי להגיע למפגש בגלל שחששתי שתהיה פריצות. אשתי לשעבר (קוראים לה יעלה - היתה יעל הוסיפה את האות ה' 8 ימים לפני שנפגשנו) שכנעה אותי לבוא למפגש. היה מאד מאד מרגש לפגוש את החברים מלפני 20 שנים לראות מה קרה עם כל אחד (אחת). אך מבחינת הפריצות היה יותר קשה מאשר חששתי ממש מזעזע. מתוך כ- 250 חניכים שסיימו את הגימנסיה רק 4 חזרו בתשובה. אני הייתי היחידי מאלו שחזרו בתשובה שהגיעו לפגישה. המנחה הודיע שיש לנו במחזור 4 חניכים שחזרו בתשובה ו-4 חניכים שיצאו מהארון. המנחה היה אחד מהם. מבחינתו זה שווה לחזור בתשובה ולצאת מהארון. אולי עדיף לצאת מהארון מאשר ח"ו לחזור בתשובה

 אחרי הגמנסיה התגייסתי לצבא. בתחילה הייתי בנח"ל. יצאתי לקורס טייס והייתי בו כחצי שנה. הטסתי פייפרים. הבסיס היה בחצרים בדרום וראיתי מלמעלה את עזה והסביבה. אחר כך שרתתי במצודת םכפיר לא רחוק מירושלים.

אחרי הצבא נרשמתי לחוג מחשבים באוניברסיטה העברית בגבעת רם.

אעשה הפסקה קצרה ונמשיך עוד מעט.

השנה הראשונה באוניברסיטה היתה קשה מאד עבורי. לימודי המתמטיקה היו ברמה הרבה יותר קשה מאשר בתיכון, ולימודי המחשב גם דרשו הרבה מאד. החומר הצטבר והצטבר ואני הרגשתי שאני טובע בתוך ים של חומר. בשלב מסויים לקראת סוף השנה עברתי משבר נפשי קשה, הכי קשה שעברתי מלבד המשבר שעברתי לפני כ - 7 שנים עליו אספר בהמשך. אני זוכר שהייתי באוניברסיטה בגבעת רם והרגשתי פתאם כמו מין כוח רוחני שלילי שפוגע בי מהשמים ופתאם התחלתי להרגיש חרדות ותחושה של אי יציבות. הייתי בן 22 פחות או יותר. המשבר הזה התחיל אצלי את תהליך החיפוש הרוחני, כי הרגשתי שהחיים לגמרי ז׳זלא מובנים מאליהם. המשבר נבע כנראה מחרדה שלא אצליח לעבור את המבחנים. מכיוון שלימודי המתמטיקה אותם הייתי חייב ללמוד כחלק מהתוכנית של החוג למחשבים היו קשים מאד, חבר שלי שלמד חשבונאות באוניברסיטה העברית בהר הצופים הציע לי ללמוד יחד עם המחשבים בחוג לכלכלה ואם לומדים מחשבים וכלכלה אזי מחויבים במתמטיקה לכלכלנים שהיא קלה יותר. קבלתי את ההצעה וכך הייתי נוסע הרבה מהאוניברסיטה בגבעת רם לאוניברסיטה בהר הצופים וכן בכיון ההפוך. ההצעה של החבר הצילה אותי כי הלימודים בחוג לכלכלה היו באמת יותר קלים מהלימודים בחוג למתמטיקה, והיה לי קל יותר להצליח והחרדה מכישלון פחתה וכשהצלחתי בצורה יפה החרדה עברה. המשבר לקח כמספר חודשים ועוד מספר חודשים של התאוששות וחזרה למצב נורמלי.

התחלתי לעשות מדיטציה, יוגה ללמוד בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה בהר הצופים. לקחתי רק חצי תוכנית של מחשבים וכלכלה כך שהיה לי זמן גם לשמוע שיעורים במדעי הרוח בנושאים שציינתי. בשלב מסויים הבנתי שהפילוסופיה לא רלוונטית להכרת האמת. לכל פילוסוף שיטה משלו ומגיעים לדעות שונות ואף הפוכות.

לעומת זאת מחשבת ישראל שלמדתי כן התחברתי. התחלתי קצת להתפלל, הרב של האוניברסיטה המליץ לי לנסוע לעצמונה בגוש קטיף (הרבה שנים לפני הגירוש) כדי לחוות את היהדות באופן מעשי. הייתי בעצמונה כחודש והתחלתי לקיים מצוות, תפילין, שבת, תפילות וכו'. התחלתי ללמוד בעמותת נתיבות אמונה שהיתה עמותה מצד יוצאי מרכז הרב. שם התוועדתי לכתבי הרב קוק ולעושר ולמעוף של תורתו. הייתי בגיל 25 פחות או יותר.

כמובן שתורת הרב ריתקה אותי ונפתח לפני עולם חדש. יחד עם זאת המשכתי ללכת לאוניברסיטה כי רציתי לסיים את התואר. ושם המשכתי קצת לשמוע שיעורים בחוג למחשבת ישראל ועוד קורסים למינהם. הדברים לא היו כל כך תואמים ללימודים בנתיבות אמונה והיו לי הרבה שאלות ובירורים. אבל הנושא שהרגשתי מאד חזק שהכל תלוי בו זו הידיעה או האמונה שהקב"ה הוא טוב ומטיב וכאן לא היה לי קל. גם לא הכרתי את תורת הגלגול וזה יצר שאלות שלא היו לי תשובות אליהם. ואז הגיע מאורע ששבר אצלי את האמונה והכניס אותי לניסיון לא קל. היה דיון שבו השתתפו חוקר שואה חילוני ומולו היה תלמיד חכם ממרכז הרב. והיה ויכוח איך להתייחס לשואה בראי האמונה. חוקר השואה דיבר ואמר אם אלהים רצח בשואה 1,500,000 ילדים אז…. ואני לא רוצה להאמין בו. וזה היה לי כמו חץ בלב. הרגשתי שאני מזדהה אם מה שהוא אומר ולא היתה לי תשובה וזה סתר לי לגמרי את האמונה ועבודת ה'. ניסיתי עוד להתפלל, להניח תפילין לשמור שבת, אבל זה לא החזיק מעמד. אם אני מתפלל למישהו שלא רוצה להיטיב עמי ואולי להיפך ח"ו אז אין טעם להתפלל וכך חזרתי להיות חילוני. הרגשתי שאבדתי את הדבר הכי יקר והכי פנימי אבל לא היה לי מה לעשות, זה היה המצב. לקראת סיום התואר נסעתי עם חבר לטיול של כחודש וחצי לאירופה. היינו בבלגיה, הולנד וצרפת. ראיתי את הלובר, גני וורסי, מגדל אייפ-ל המיני עולם בהאג את העיר אמסטרדם. בראש השנה ויום הכיפורים היינו בבאזל והתפללנו בבית הכנסת של האח של הרב לויגר מחברון.

בארץ התחברתי לקבוצה שעושה ייעוץ הדדי. זו תיאוריה שטוענת שבמשך השנים שבהם האדם מתפתח הוא יוצר דפוסים שמקבעים לו את החיים וגורמים לו שלא יוכל להתפתח, לעצבות,יאוש, חרדות וכו' כלומר רגשות שליליים. לטענתם הדרך לפתור את המצוקה היא לגרום למטופל כשהוא מדבר על טראומה מסויימת לפרוק את המצוקה ע"י צחוק, בכי, רעד או תגובה אחרת של שחרור, ואם מתמידים נכון ובאופן עקבי אפשר להשתחרר מדפוסים שמגבילים את השמחה שלנו. 2 דברים שעזרו לי אחר כך לחזור בתשובה לאחר מכן (גיל 30 פחות או יותר). אחת זה שהמושג דפוסים הבנתי אחר כך שהוא דומה למושג קליפות בקבלה רק מכיוון שאין להם תורה, הרבה עברות הם חושבים שאין אתם בעיה ובמיוחד בנושא של קשר בין אישה ואישה. דבר שני היתה חוויה שהרגשתי, בייעוץ הדדי כולם מחבקים את כולם והרבה. יש מחשבה שחיבוק מאד מרגיע וחשוב לבריאות הנפשית (מה שבאמת נכון) רק שאין כל כך גבולות, גברים, נשים , נשואים, רווקים, יהודים גויים וכו'. יש כאן השקפה שכל בני האדם שווים ללא הבדל דת ,מין, גזע וכו'.

פעם אחת היתה אשה ערביה בקבוצה ובסבב החיבוקים חבקתי אותה ואז עלתה בתוכי מחשבה שאם כולנו שווים אז למה שלא ארצה להתחתן אתה ומיד הרגשתי צמרמורת בכל הגוף ומחשבה שזה אסור ובלתי אפשרי. הרגשה זו שהיתה באופן פתאומי זעזעה אותי והבנתי שהשיטה של ייעוץ הדדי לא מדוייקת. ספרתי 2 חוויות מתוך מגוון גדול של חוויות בייעוץ הדדי. מכל מקום בשלב מסויים חפשתי דרך עבודה אחרת. מישהי מייעוץ הדדי המליצה לי על מטפל שעובד בשיטה של ביואנרגיה ומעביר סדנאות חשיבה.