מִכְתַּב אַהֲבָה מהקב"ה
הֶעָרָה: אֶת הַמִּכְתָּב כָּתַבְתִּי עַל פִּי מִכְתָּב שֶׁהוּפַץ בָּרַבִּים בְּשֵׁם 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם', רַק שִׁנִּיתִי בִּמְקוֹמוֹת שֶׁלַּעַנַ"ד הָיוּ צְרִיכִים שִׁנּוּי, וְהוֹסַפְתִּי קְטָעִים חֲשׁוּבִים.
הַנִּסּוּחַ הוּא בִּלְשׁוֹן זָכָר לְצֹרֶךְ הַנּוֹחוּת, אִשָּׁה תֹּאמַר אֶת הַנֻּסָּח בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה.
"דַּע לְךָ בֵּנִי אֲהוּבִי יַקִּירִי, שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ, אַהֲבָה רַבָּה וּרְצוּפָה, לְלֹא הַפְסָקָה שֶׁל רֶגַע. תִּשְׁתַּדֵּל לִבְטֹחַ בִּי וּלְהַאֲמִין שֶׁאֲנִי תָּמִיד רוֹצֶה רַק אֶת טוֹבָתְךָ גַּם כַּאֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ נִסְיוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים.
אֲנִי מֶלֶךְ הָעוֹלָם, וַאֲנִי כָּל יָכוֹל, וְאֵין לִי שׁוּם מֻגְבָּלוּת לְשׁוּם דָּבָר. אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ תָּמִיד וְכָל מַחְשְׁבוֹתַי הֵם רַק אֵיךְ לְהֵיטִיב עִמְּךָ.
תִּשְׁתַּדֵּל לִזְכֹּר תָּמִיד שֶׁיֵּשׁ לְךָ אַבָּא שֶׁאוֹהֵב אוֹתְךָ תָּמִיד. הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתָּרִים אֶת עֵינֶיךָ אֵלַי, וְתִקָּרֵא לִי, תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי, תְּדַבֵּר אִתִּי. הֲרֵי אִיּוֹ לְךָ עוֹד מִישֶׁהוּ שֶׁיָּכוֹל לַעֲזֹר לְךָ חוּץ מִמֶּנִּי, וְגַם כַּאֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם עוֹזְרִים לְךָ, הֵם עוֹשִׂים זֹאת בִּשְׁלִיחוּת שֶׁלִּי וְרַק אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הָרָצוֹן הַכּוֹחַ וְהַיְּכֹלֶת לַעֲזֹר לְךָ.
אֲנִי תָּמִיד יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ אוֹתָךְ וִישׁוּעָתִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת כְּהֶרֶף עַיִן, אֲבָל הַרְבֵּה פְּעָמִים הִיא מִתְעַכֶּבֶת וְסִבּוֹת רַבּוֹת לְדַבֵּר וְכֻלָּם רַק לְטוֹבָתְךָ. תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי רַחֲמִים, תִּתְחַנֵּן אֵלַי, דַּבֵּר אִתִּי, אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתְךָ תָּמִיד וַאֲנִי שָׂמֵחַ מְאֹד לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלְךָ. אֵיזֶה נַחַת רוּחַ עָצוּם אַתָּה עוֹשֶׂה לִי מִכָּל מִלָּה וּמִלָּה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךְ, וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי, וּמוֹדֶה לִי. אֵיזֶה נַחַת רוּחַ אַתָּה עוֹשֶׂה לִי עִם כָּל הִתְגַּבְּרוּת הֲכִי קְטַנָּה שֶׁאַתָּה מִתְגַּבֵּר.
בֵּנִי יַקִּירִי, אַתָּה יָקָר לִי מְאֹד מְאֹד.
תִּשְׁתַּדֵּל לִסְמֹךְ עָלַי וְלִבְטֹחַ בִּי.
תִּשְׁתַּדֵּל לְהִתְבּוֹנֵן בַּנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּךָ, וְכָל מָה שֶׁעוֹבֵר עָלֶיךָ, גַּם הַקְּשָׁיִים, הַכֹּל זֶה מִמֶּנִּי וְהַכֹּל מֵאַהֲבָה, וְרַק מֵאַהֲבָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ.
תִּתְבּוֹנֵן בְּטוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּךָ וְתִתְחַזֵּק, וּבַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּךָ כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְתַקֵּן אוֹתָם.
וְדַע שֶׁמִּלְּבַד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן בִּי אַתָּה צָרִיךְ גַּם לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּדְּלוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפִרְקֵי אָבוֹת: " אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי...", וְכֵן כָּתוּב: "יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ , שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עוֹןָן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן", וְעוֹד כָּתוּב: "כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת".
וְכֵן עָלֶיךָ לְהִשְׁתַּלֵּם בַּמִּלְחָמָה המתוחכמת עִם הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁהוּא הַשּׂוֹנֵא שֶׁלְּךָ. וְדַע שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ רַק לְטוֹבָתְךָ כְּמוֹ שֶׁכּוֹתֵב רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלָב: "וְהִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן יֵצֶר הָרַע לָאָדָם, כִּי אָז יָכוֹל לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עִם הַיֵּצֶר הָרַע דַּיְקָא. דְּהַיְנוּ לְהִתְגַּבֵּר מִתּוֹךְ חֲמִימוּת הַיֵּצֶר הָרַע, לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ לְתוֹךְ אֵיזֶה עֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאִם אֵין יֵצֶר הָרַע לָאָדָם – אֵין עֲבוֹדָתוֹ נֶחֱשֶׁבֶת כְּלָל... כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ כִּי אִם בִּשְׁבִיל הָאָדָם שֶׁכָּל מַעֲלָתוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ יֵצֶר הָרַע כָּזֶה וְהוּא מִתְחַזֵּק כְּנֶגְדּוֹ. עַל כֵּן, כָּל מָה שֶׁהוּא מִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּמוֹ כֵן הוּא יָקָר בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר, כָּל תְּנוּעָה בְּעָלְמָא שֶׁהוּא מִתְחַזֵּק נֶגְדּוֹ. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ עוֹזְרוֹ לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ".
לָמַד אֶת אָמָּנוּת הַלְּחִימָה בְּיֵצֶר הָרַע וּ"בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה", וְתַעֲרִיךְ כָּל הִתְגַּבְּרוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ עַל הַיֵּצֶר כִּי בְּעֵינַי יֵשׁ לָהּ עֵרֶךְ גָּדוֹל מְאֹד.
וְדַע שֶׁהַדְּבֵקוּת בִּי זֶהוּ הַטּוֹב הָאֲמִתִּי, כְּמוֹ שֶׁכּוֹתֵב הָרָמַחַ"ל בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ 'מְסִלַּת יְשָׁרִים':
"וּכְשֶׁתִּסְתַּכֵּל בַּדָּבָר תִּרְאֶה כִּי הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי הוּא רַק הַדְּבִיקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מָה שֶׁהָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר (תְּהִלִּים עֹג כֹּחַ): "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב". וְאוֹמֵר (תְּהִלִּים כז ד): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי וְגוֹ'", כִּי רַק זֶה הוּא הַטּוֹב. וְכָל זוּלַת זֶה שֶׁיַּחַשְׁבוּהוּ בְּנֵי הָאָדָם לְטוֹב, אֵינוֹ אֶלָּא הֶבֶל וְשָׁוְא נִתְעֶה. אָמְנָם לִכְשֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לְטוֹבָה הַזֹּאת, רָאוּי שֶׁיַּעֲמֹל רִאשׁוֹנָה וְיִשְׁתַּדֵּל בִּיגֵעוֹ לִקְנוֹתָהּ, וְהָיִינוּ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בַּכֹּחַ מַעֲשִׂים שֶׁתּוֹלַדְתָּם זֶה הָעִנְיָן וְהֵם הֵם הַמַּצּוֹת".
כְּלוֹמַר דֶּרֶךְ לִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת הִיא הַדֶּרֶךְ לְהִתְדַּבֵּק בִּי וְלִזְכּוֹת
בְּתַעֲנוּג הַנִּצְחִי שֶׁאֲנִי חָפֵץ לָתֵת לְךָ.
וכן כותב הרמח"ל בהמשך הספר:
"בהא דאמרו ז"ל (קידושין ל): "אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". וזה לשונו: והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להינצל זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו…".
אַךְ הַבָּסִיס לְקִיּוּם הַתּוֹרָה הוּא תִּקּוּן הַמִּדּוֹת, וּבְעִקָּר תִּקּוּן מִדַּת הַגַּאֲוָה שֶׁהִיא הַשֹּׁרֶשׁ לַמִּדּוֹת הָרָעוֹת וְלזכות לַעֲנָוָה אֲמִתִּית שֶׁהִיא הַיְּסוֹד לַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וּכְפִי שֶׁכּוֹתֵב הָרַמְבָּ"ן בְּאִגֶּרֶת הַמְּפֻרְסֶמֶת שֶׁלּוֹ:
"וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִּתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתֵךָ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, וְנֶאֱמַר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'. וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשֹׁב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרַאֲךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבְמִדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ".
וכותב מרן הס"ק מסלונים זיע"א בספר "נתיבות שלום - מאמרי פורים":
"...שהמדה של אדם השמח בחלקו תמיד היא מדה כללית, שכוללת כל המידות, ונפלאות היא פועלת בלב האדם, ומביאתו לעולם הזה והעולם הבא, ומונה שם כמה וכמה מעלות טובות שזוכה להם השמח בחלקו, ועד שזוכה לתשובה מאהבה שהיא המדרגה הגבוהה ביותר, כמאחז"ל שזדונות נעשין לו כזכויות, שהוא דבר למעלה מהשגה שהזדונות יהפכו לזכויות. והעולה מדבה"ק שהמידה של שמח בחלקו, שיהודי שמח ומרוצה מהנהגתו יתברך, דיודע דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (כל מה שעושה הקב"ה, לטוב עושה), ושמח בחלקו שהוא חלק אלו' ממעל, היא המידה היותר גדולה מכל המידות ונפלאות היא פועלת בלב האדם, שזה תכלית הכל שיהודי יהיה שמח ומרוצה בהנהגת הבורא…".
(וכמובן שיש מקום גם לצער (לא לעצבות), על החסרונות שיש בך ובזולת ובבריאה כולה, שעל זה נאמר בספר התניא קדישא (פרק לד'):
"... והנה, בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל, אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש, מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלהית וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כנ"ל (בפרק ל"א), וכהאי גוונא איתא בזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא")...".
אַךְ גַּם אִם אַתָּה עֲדַיִן רָחוֹק מִתּוֹרָה וּמִצְווֹת, דַּע שֶׁיֵּשׁ בְּךָ הַרְבֵּה טוֹב, וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לֶאֱהֹב אוֹתְךָ וּמְחַכֶּה שֶׁתִּתְקָרֵב אֵלַי וְתַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה וּפִתְחֵי תְּשׁוּבָה פְּתוּחִים לְפָנֶיךָ וַאֲנִי רוֹצֶה בְּקִרְבָתְךָ מְאֹד. רַק לְשֵׁם הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית אֲנִי נוֹתֵן לְךָ לִבְחֹר בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ תִּבְחַר לָלֶכֶת בָּהּ. "בָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ, בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ" (מְנָחוֹת, כט, ב), וְהַכֹּל לְשֵׁם הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית שֶׁתִּהְיֶה זַכַּאי לַטּוֹב בִּזְכוּת בְּחִירָתְךָ בְּטוֹב וְהוּא יִהְיֶה שַׁיָּךְ לְךָ בֶּאֱמֶת.
לגבי חזרה בתשובה עליך להבין את המשמעות האמיתית של התשובה (כי היצר הרע גורם לעוות את ההבנה בנושא זה).
כדאי שתלמד את "אורות התשובה" של הראי"ה קוק זצוק"ל ואת "הלכות תשובה" של הרמב"ם. כאן רק אביא ציטוטים אחדים:
הראי"ה קוק זצ"ל - אורות התשובה - פרק טו - פסקה י':
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעת מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה.
ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ה' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע"י זה את שם ה' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישיב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ה' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמיתה".
אורות התשובה - פרק א':
"... התשובה השכלית היא אותה שכבר רכשה לה את הטבעית והאמונית, שכבר באה למדרגה העליונה, אשר לא רק צער גופני או נפשי ורוחני, ולא רק השפעת המסורת והקבלה, אם מפחד עונש או רשם כל דבר חק ומשפט הבא מהן אל פנים הנפש גורמים הם את התשובה, כי אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה אחרי אשר התפקיד הטבעי והאמוני כבר רשמו בה יפה את רשומיה. תשובה זו, הכלולה מהקודמות, היא מלאה כבר אור אין קץ, היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות. זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות. שהיא מוכרחת לבא ושסופה לבא".
החטא הוא מלשון החטאה. אדם מחטיא את המטרה שהיא הדבקות בה' ופועל נגד רצון ה' ונגד עצמו. השלב הראשון לחזרה בתשובה היא מודעות לחטא, ולזה צריך ללמוד תורה כי מבלעדי לימוד התורה אי אפשר להכיר בחטאים ( וכמו שכתוב בברייתא של פנחס בן יאיר: "תורה מביאה לידי זהירות").
לאחר הזיהוי של החטא יש 3 שלבים לפי הרמב"ם:
וידוי.
חרטה.
קבלה לעתיד
(ראה בהלכות תשובה לרמב"ם).
וכן כותב הרמב"ם (הלכות תשובה - פרק ז' - הלכה ד):
"ואל ידמה אדם בעל תשובה, שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו.
אמרו חכמים: מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו.
כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.
ובהלכות תשובה (פרק ז' - הלכה ז):
"כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל, שנאמר: עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה, שנאמר: כי תרבו תפלה אינני שמע, ועושה מצות וטורפין אותן בפניו, שנאמר: מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם צועק ונענה מיד, שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה. ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר: כי כבר רצה האלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם, שנאמר: וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות".
וחשוב מאד שהחרטה תהיה לחיים, כלומר לא בצורה של רדיפה עצמית (וכמו שהיראה תהיה לחיים ולא להפך ח"ו) ועל כך רומז הראי"ה קוק (אורות התשובה - פרק א'):
"יותר פנימית היא התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית. הוא מה שקוראים "מוסר כליות". טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי - הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו. חלק זה של התשובה הוא מסובך הרבה מאד, תלוי הוא בתנאים רבים פנימיים וחצוניים, ויש בו כמה דרכי הטעה, שחובה היא להשמר מהם, אבל מכל מקום הוא אחד היסודות, שתוכן התשובה נשען עליהם"
וכן כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ר', אות כ"ח):
"ועל כן צריכין להזהר מאד שלא לקבל היראה והמוסר לרעה חס ושלום, רק לטובה, שמעוצם היראה יחזק את עצמו לקיים דברי רבנו ז"ל - שהזהירנו להאמין בחסדו וטובו יתברך שאינו נפסק לעולם, ולחזק את עצמו בכל עת מחדש, בכל מה שיוכל"
(עד כאן בעניין התשובה).
אַתָּה הַבֵּן שֶׁלִּי, פָּשׁוּט דַּבֵּר אִתִּי, רַק אַל תִּתְיָאֵשׁ מִמֶּנִּי וְגַם לֹא מֵעַצְמְךָ. אַל תָּרִים יָדַיִם אַף פַּעַם אֲהוּבִי וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מֵהָרַחֲמִים שֶׁלִּי. תִּשְׂמַח מְאֹד מְאֹד מִכָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה וְתַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁלֹּא אֲקַפֵּחַ אֶת שְׂכָרְךָ וְכִי הוּא רַב מְאֹד. וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתֵב רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלָב זצ"ל (מוּבָא בְּסֵפֶר 'נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט' מֵאֶת הָרַב אֶרֶז מֹשֶׁה דּוֹרוֹן שְׁלִיטָ"א):
"כָּל הַשְּׂמָחוֹת הַנּוֹבְעוֹת מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הֵן זְמַנִּיּוֹת וּמֻגְבָּלוֹת וְתָמִיד מְעֹרָב בָּהֶן גַּם צַעַר, מָה שֶׁאֵין כֵּן הַשִּׂמְחָה הָרוּחָנִית שֶׁל הַקִּרְבָה לַה' שֶׁהִיא נִצְחִית וּטְהוֹרָה. בְּוַדַּאי, לֹא בָּרָא ה' יִתְבָּרַךְ אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה כָּזֹאת בִּשְׁבִיל שֶׁיִּסְבֹּל עָמָל וְכַעַס כָּזֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי כַּוָּנַת ה' יִתְבָּרֵךְ בְּוַדַּאי רַק לְטוֹבָה, וְכָל הַבְּרִיאָה הָיְתָה בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת רַחְמָנוּת וְטוּבוֹ. אַךְ עִקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם הִיא רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שַׁבָּת. וְזֶה כָּל הַנֶּחָמָה מִכָּל הַצָּרוֹת וְהַיְּגוֹנוֹת שֶׁסּוֹבֵל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְעַל הַכֹּל צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל עֵת לְהַמְשִׁיךְ שִׂמְחָה עַל עַצְמוֹ, וְהָעִקָּר עַל יְדֵי שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף שֶׁהוּא הַתַּכְלִית, עוֹלָם הַבָּא, שֶׁאָז יִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה, כִּי אֲפִלּוּ הַפָּחוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים אֵין שִׁעוּר לְכָל נְעִימוּת הַטּוֹב. הַנִּפְלָא שֶׁיִּזְכֶּה אָז, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מִעוּט מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים. וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ גַּם עַתָּה לַמְרוֹת כָּל מָה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו".
וחשוב מאד שגם תזכור את שאמר האריז"ל לתלמידו רבי חיים ויטאל על דורו:
"דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מש"כ בדורות ראשונים…".
וקל וחומר הדבר נכון בדורנו.
וְאַחֲרֵי שֶׁיָּדַעְתָּ כָּל זֹאת, אֲנִי מְצַפָּה מְאֹד מְאֹד לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלְךָ. שֶׁיִּהְיוּ לְךָ חַיִּים טוֹבִים וּמְאֻשָּׁרִים וּמְתוּקִים, אוֹהֵב אוֹתְךָ מְאֹד מְאֹד.
אַבָּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם