מהי המהות שלי ומי האני האמיתי שלי
נתחיל את הפרק הזה משיר לילדים שכתב עוזי חיטמן ז"ל והוא מהווה פתיחה מתאימה לבירור שנעשה בפרק הזה:
"אני תמיד נשאר אני"
עוזי חיטמן
מילים ולחן: דתיה בן דור
לפעמים אני עצוב
ולפעמים - שמח.
לפעמים אני זוכר
ולפעמים - שוכח.
לפעמים אני שבע
לפעמים - רעב,
לפעמים אני כועס
ולפעמים - אוהב.
אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני!
לפעמים אני גדול
ולפעמים - קטן.
לפעמים אני גיבור
ולפעמים - פחדן.
לפעמים אני ביחד
לפעמים - לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים - בצד.
אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני!
וכו'
יש עוד מספר בתים לשיר אבל הרעיון מובן.
יש לנו מהות שאיננה משתנה והיא חווית האני שלנו.
למהות שלנו יש לבושים: רצונות, מחשבות, רגשות, דיבורים, מעשים. הם משתנים כל הזמן, אבל המהות וחווית האני נשארת קבועה.
בקבלה ובחסידות אנו מוצאים בסיס להתבוננות מה המהות של האני שלנו.
בקבלה אנו לומדים שיש בנו מספר "מהויות": נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה (הגוף הוא הכלי לאני הפנימי שלנו כמו שהבאתי את דברי המהרח"ו בפתיחה לשער הגלגולים של האריז"ל).
בספר התניא האדמו"ר הזקן מפשט את הדברים וקורא לנפש בשם "הנפש הבהמית" ולנשמה "הנפש האלוקית".
השאלה עם איזה חלק בתוכי אני מזדהה.
בפרק כט' בתניא כותב האדמו"ר הזקן שה"בינוני" מזהה את עצמו עם הנפש הבהמית (והצדיק עם הנפש האלוקית).
אביא כאן קטע משיעור של הרב יום טוב חשין שליט"א שחשוב להבנת הנושא שאנו מנסים להבין.
"שיעור - הרב יום טוב חשין הי"ו - ייסורי חרטה - 3 סוגי אני
"... עצם השניות של האני זה נושא בפני עצמו, אבל זה עניין מאד מרכזי בחיים, מה הכוונה שאדם מרגיש שאז הייתי "אני" ועכשיו זה גם "אני" ובכל זאת אני מאד מתחרט (על מעשה, דיבור או מחשבה מהעבר) . אז איפה היית אז, הרי לא נולדת מחדש, זה אותו בן אדם אותו "אני". כשאנו מדברים מבחינה יהודית אז יש לכאורה 3 נפשות.זה מאד חשוב להבין את העניין הזה. יש את האני הנמוך, הבהמי, האני שממוקד בהנאות של הרגע והוא רוצה כמה שיותר עונג, כמה שיותר הנאה, ומבחינתו לא אכפת לו כלום. וכבר ראינו והוכחנו את זה בעבר שהאני הזה הוא כל כך עצמאי הוא כל כך אוטונומי, שגם על חשבון החיים במקרים קיצוניים, שהאדם יכול אפילו למות וה"אני" הזה הוא לא אכפת לו (הוא לא יוותר על ההנאה הרגעית), הבאנו דוגמא וזה לא המקום להאריך בזה אבל יש פה 2 מנגנונים עצמאיים לגמרי (והבאנו לזה ראיות מההלכה)...
עכשיו יש ליהודי (בשונה מגוי) את ה"אני" של הנשמה האלוקית (בעוד לגוי יש את ה"אני" המועיל או ה"אני" המוסרי). וזה מה שמשנה את כל התמונה. אצל היהודי מעל לנפש הבהמית (ה"אני" הנמוך) יש את הנפש האלוקית (כמו שמוסבר היטב בספר התניא). מה שמייסר אותנו למה עשית מעשה כזה, כמו מעשה בהמה, זה לא ה"אני המועיל" או ה"אני המוסרי" אלא הנשמה שהיא "חלק אלוה ממעל".
אז יש לנו את האני שזו הנשמה, כמו שרבי נתן כותב בתורה כב' ש"האני האמיתי" זו הנשמה. נכון שהאני האמיתי הפנימי זו הנשמה, אבל האני באמת שאני מזדהה איתו זה לא הנשמה ולא הגוף.
כמו שרבי נתן מסביר שמה שנאמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…", הכוונה במילה "לך", הכוונה ללכת אל הנשמה, הנשמה,שאתה צריך להתחבר וללכת לקראת האני האמיתי שלך שזו הנשמה. אבל מי זה אותו "אני" שהולך לקראת הנשמה? הנשמה לא הולכת לקראת עצמה.
וכן אנחנו אומרים כל בוקר "נשמה שנתת בי טהורה היא…", אז מי זו הנשמה ומי זה "אני" או "בי"?
מכאן אנו מבינים שה"אני" שאנו מדברים עליו זה ה"אני" שיש לו מציאות זה מה שאנו קוראים לו ה"אני הבוחר". אחרי שהאני האמיתי שזו הנשמה נכנסה לתוך הגוף (לתוך התודעה של הגוף, מה שהקדמונים קוראים הנפש החיונית, הנפש הבהמית), נוצר ה"אני" שיש לו בחירה האם להזדהות יותר ויותר עם הנשמה או עם הנפש הבהמית.
בכל עניין רוחני שקשור לנשמה, זה לא דבר ברור כמו בעניין פיסי. בנושאים פיסיים אפשר "לחתוך" ולומר זה שייך לכאן וזה שייך לכאן. בנושאים רוחניים אנחנו לא יכולים "לחתוך" כמו בגשמיות. אנחנו לא יכולים להבין איך מצד אחד יש פה בחינות נבדלות ומצד שני יש פה אחדות. אין לנו דרך כל עוד אנו מלובשים בגוף (ובגוף החלוקות הם חותכות), ככל שזה מגיע לדברים יותר ויותר רוחניים, החלוקה איננה ברורה. כמו למשל לעניין האור שלפי תורת הקוונטים אי אפשר להכריע אם זה חלקיק או גל (זה כבר יותר קרוב לרוחניות שלכן בחסידות וקבלה אנו משתמשים במילה אור לשפע רוחני).
ומכאן גם לנושא ה"אני", אנחנו לא יכולים לחלק באופן חותך, כמו בגשמיות, בין נפש, רוח, נשמה חיה ויחידה. מצד אחד אנחנו מתייחסים להם בתור דברים מחולקים ומצד שני כדבר שהוא אחד (גם לגבי הספירות יש את עולם הנקודים ששם הספירות מחולקות ובעולם העקודים יש ספירות אבל הם כבר לא מחולקות באותה המידה).
הסבר זה עוזר לנו להבין מה הנושא של החטא ומה התועלת שיש בחרטה. כאשר בו אדם חוטא אז מי חטא? כמו שהגמרא המפורסמת אומרת שגוף ונשמה יכולים לפתור את עצמם ביום הדין. הגוף יגיד, מאז שהנשמה עזבה אותי אני לא מסוגל לעשות כלום, והנשמה תגיד אני לא חטאתי אף פעם החטא הוא לא נדבק בי, אז מה עושה הקב"ה מחבר אותם ביחד ודן אותם כאחד. אז זו הנקודה. כאשר יש חיבור בין הנשמה והגוף נוצר ה"אני הבוחר" (חבור ובוחר אלה אותם אותיות). הבחירה נוצרת כאשר יש חיבור בין נשמה וגוף ואז כל פעם שאדם חוטא, אז האני הבוחר שבו ספג את ההשפעה של החטא שבה מיצר הרע שמחובר עם הנפש הבהמית ונוצרת אחדות חזקה יותר בין האני הבוחר והאני הבהמי. וכמו כן נוצרת יותר נבדלות מהאני הנשמתי. וכן חשוב להבין שעיקר החטא זה הרצון, שאם אדם חטא לגמרי בלי רצון זה לא נחשב חטא, אם זה נעשה באונס גמור אין פה חטא, החטא הוא המעשה שנעשה בדעת וברצון, שהרצון לתענוג הרגעי גבר על קול הנשמה.
ואז בזמן החטא האני הבוחר נבלע בתוך האני הבהמי, וככל שהאדם מרבה ח"ו בחטאים כך הוא יותר מזדהה עם הנפש הבהמית ואז האני הבוחר סופג את הזוהמה של החטא (בלשון הקבלה הוא זרק ניצוצות לתוך הסט"א). וכאשר הוא שומע את קול נשמה שכואבת את החטא ובוחר לחזור בתשובה על ידי החרטה הוא משחרר את האני הבוחר מההזדהות עם האני הבהמי (ומשחרר את הניצוצות מהסט"א) ומתחבר יותר ויותר לאני הנשמתי כלומר למהות האמיתית שלו.