חשיבות מידת האמת ואמירת אמת ומתי מותר ומצווה לשנות מהאמת (פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א)

א – מעלת האמת

אחת המידות היסודיות ביותר, שעליה העולם מתקיים, היא מידת האמת (אבות א, יח). הדרכות רבות מובאות בתורה ביחס לחובה לומר אמת ולהתרחק מהשקר. בהלכות הבאות נעסוק בנושא נכבד זה, תוך הבאת דוגמאות מעשיות עד כמה צריך להתאמץ כדי לומר את האמת, ובאיזה מקרה מותר על פי ההלכה לשנות מעט מהאמת. נפתח תחילה בביאור מעלתה של האמת

(הבאתי כאן רק קטעים מעטים ממה שהביא הרב אליעזר מלמד שליט"א. מי שרוצה לדעת יותר יכול לקרוא בפניני הלכה על מידת האמת)

יכולת ההתקדמות שלנו בעולם הזה ובעולם הבא תלויה בהבנת המציאות. השכל הוא הכלי החשוב ביותר שעומד לרשותו של האדם, וככל שנבין את המציאות טוב יותר, כך נוכל להתקדם טוב יותר. אבל הבעיה המרכזית היא, שהמציאות עמוקה ומורכבת, ויש בה רבדים עמוקים ששכלנו האנושי המוגבל מתקשה לקולטם, ולכן כולנו סובלים במידה זו או אחרת מחסרון בהכרת האמת. יש פער בין מה שאנחנו יודעים אודות כל דבר ובין הדברים כפי שהם באמת. ומאחר שהכרת המציאות שלנו אינה שלמה, נוצרת אצלנו לפעמים סתירה בין מה שנראה בעינינו כטוב ומועיל לבין מה שמוסרי וצודק. ככל שנכיר טוב יותר את המציאות האמיתית, כך הפער המדומה בין מה שמוסרי ובין מה שמועיל ונעים – ילך ויצטמצם, ועל ידי כך נהיה יותר אמיתיים וצודקים, ויהיה לנו טוב יותר בחיינו. החתירה לאמת היא חתירה לזהות בין ההבנה, הדיבור והמציאות.

היודע את האמת לאשורה הוא כמובן בורא העולם, ולכן אמרו חז”ל (שבת נה, א):  “חותמו של הקב”ה אמת”. החותמת היא הביטוי הייחודי ביותר של החותם, ומאחר שהקב”ה יודע את המציאות בצורה מוחלטת – לכן החותם שלו בעולם הוא ‘אמת’.

וככל שהאמת תהיה יקרה לנו יותר, ואף נהיה מוכנים להקריב למענה טובות הנאה, כך נתקרב יותר למידתו של הקב”ה, וכך נזכה להבין טוב יותר את המציאות, ומתוך כך שנתקרב לקב”ה ולהבנת העולם, נזכה להתקדם ולהתעלות. וזוהי מצוות התורה: “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (דברים כח, ט)

ב – איסורי השקר השונים

האיסור הכללי לשקר כולל בתוכו גוונים שונים של שקרים, שכמובן כולם אסורים מן התורה, שהרי אנחנו מצווים להידבק במידותיו של הקב”ה, שנאמר (דברים כח, ט): “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו”, ואחת ממידותיו של הקב”ה היא אמת. ובכל זאת התורה התייחסה ביתר פירוט לכמה תחומים.

איסור אחד נזכר בפסוק “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק” (שמות כג, ז), ועניינו שלא לתאר אירוע שקרה בעבר בשינוי פרטים. וכן גם לגבי העתיד, אסור לאדם לתאר את תוכניותיו בשינוי פרטים. וככל שהשקר גורם נזק רב יותר לחבירו, כך הוא חמור יותר. וקל וחומר אם הוא נאמר בעת עדות בבית-דין – חומרתו רבה מאוד. אבל

 גם שקרים שאינם גורמים נזק לזולת, כגון סתם שקרים קטנים בתיאור אירוע, כלולים באיסור זה.

האיסור השני הוא איסור ‘גניבת דעת’, היינו שלא לגנוב את דעתו של חבירו על ידי מעשה או דיבור שיגרום לחבר לחשוב כאילו עשינו למענו דבר-מה, כאשר בפועל לא עשינו דבר. ההבדל שבין איסור זה לאיסור לשקר, שהאיסור לשקר מכוון כלפי תיאור דבר-מה בעבר או בעתיד, שצריך להיאמר בצורה מדויקת, ואילו איסור ‘גניבת דעת’ מכוון כלפי ההתנהגות בהווה שצריכה להיות ישרה, ללא הצגות שנועדו ליצור רושם מוטעה. מקור האיסור בפסוק: “לֹא תִּגְנֹבוּ” (ויקרא יט, יא), ואף שבדרך כלל בלשוננו גניבה היא לקיחת חפץ או ממון, מכל מקום מצינו במקרא מספר פעמים שגם גניבת דעת נקראת גניבה, כמו שנאמר אצל אבשלום שגנב את לב ישראל (שמואל ב’ טו, י. לאיסור ‘גניבת דעת’ נקדיש את הפרק הבא).

האיסור השלישי הוא חנופה. ישנם שני סוגי חנופה עיקריים: הראשון, שלמרות שאדם מסוים ראוי לגנאי על מעשה שעשה, חבירו מחניף לו פנים, ומתכחש לאמת. והשני, שאדם מתנהג כלפי חבירו כאילו הוא אוהבו ומעריצו, אך ליבו רחוק מאהבה והערכה כלפיו, וכל התחנפותו אינה אלא לזכות בתמיכתו ועזרתו. המקור לאיסור החנופה בפסוק: “וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ” (במדבר לה, לג).

האיסור הרביעי שייך לענייני משא ומתן, שכל הדיבורים בענייני משא ומתן צריכים להיאמר ביושר. ולכן אסור לאדם לומר לחברו שבעתיד יקנה ממנו או ימכור לו משהו, ובליבו הוא לא מתכוון לעשות כן. ואפילו אם בשעה שאמר התכוון לקיים את דבריו, רק שאחר-כך נשתנו הנסיבות וקשה לו לקיימם – עליו להתאמץ לעמוד בדיבורו. המקור לזה בפסוק (ויקרא יט, לו): “מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם”, ופירשו חז”ל שכוונת הכתוב ללמדנו, שהן שלנו יהיה הן, ולאו יהיה לאו, שאסור שאדם יאמר אחד בפה ואחד בלב, וכן שיקיים את דבריו ויעמוד בדיבורו (ב”מ מט, א; אנצ’ תלמודית ‘הן צדק’).

איסור חמישי מיוחד ישנו לגבי עדים שלא ישקרו בעדותם, וזהו אחד מעשרת הדיברות, שנאמר (שמות כ, יג): “לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר”. ישנה חשיבות עצומה שבית-הדין יוכל להגיע לחקר האמת, כדי להעמיד את הדין על תילו ולהשתית את חיי החברה על ערכי הצדק והיושר, ולכן קבעה התורה איסור מיוחד לעדים שלא ישקרו, ואף הכלילה אותו בעשרת הדיברות

ג – שני סוגי שקר

שני סוגים עיקריים של שקרים ישנם. יש שקרים שפוגעים בזולת, למשל אדם שלווה כסף ומכחיש זאת, או אדם שהולך להעיד נגד חבירו עדות שקר כדי לסייע לחבר אחר. וכן מי שמתייעצים איתו האם כדאי לקנות דירה או רכב או כל מוצר אחר, והוא אינו אומר את האמת, כי יש לו עניין אישי שאותו אדם יקנה או לא יקנה את המוצר – בכל השקרים הללו המשקר גורם נזק לחבירו. ולפעמים הנזק אינו נמדד בכסף אלא בגרימת צער לחבר, כמו למשל אדם שמדווח לחבירו דיווח שיקרי על אירוע מסוים, וזאת כדי לסכסך בין שני חברים. או אפילו מי שלא רוצה שחבירו יהנה בטיול או בילוי מסוים, ולשם כך הוא משקר ומצייר בפניו תמונה מסולפת אודות אותו טיול או בילוי. ואף אשה שמוסרת לחברתה מרשם שגוי, כדי שלא תצליח כמותה באפיית העוגה או התבשיל – אף זה שקר שיש בו נזק וגרימת צער לזולת. ככל שהשקר גורם יותר נזק לזולת כך הוא חמור יותר.

הסוג השני של שקרים, הם אלו שאינם גורמים נזק כספי או צער לזולת, אלא מגמת המשקר היא למשוך תשומת-לב מוגברת לסיפוריו, ולכן הוא משנה את סיפוריו או מוסיף להם פרטים בדויים. ואף שאין הוא גורם בזה נזק ממשי לחבריו, בכל זאת יש בזה איסור. עיקר הנזק שנגרם עקב שקרים אלו הוא ביצירת תמונת-עולם מזויפת. אדם כזה יגיע בסופו לכך שלא יוכל להבין דבר במציאות על בוריו, משום שעל ידי שקריו הוא מתרגל שלא לייחס חשיבות מרובה לעובדות.[1]

שני הסוגים של השקרים אסורים, אך ההבדל היסודי שביניהם הוא, שבמקרה שהשקר יגרום נזק לזולת, בשום מקרה אין היתר לשקר. אבל בסוג השקר השני שאינו גורם נזק לזולת, ישנם מקרים שהתירו חכמים לשנות מן האמת, למשל, כדי למנוע עלבון או כדי להשלים בין איש לרעהו (שערי תשובה שער ג’ קפ”א).

.

ד – גנות השקר

במסכת סוטה (מב, א) מבואר שישנם ארבעה סוגים של אנשים שאינם זוכים לראות פני שכינה, וסוג אחד מהם הוא ‘השקרנים’ – אלו הרגילים לשקר (האחרים: חנפים, ליצנים, מספרי לשון הרע).

והעניין הוא, שכל מי שמתרגל לשקר, מזיק בראש ובראשונה לעצמו. ואפילו אם בדרך כלל השקרים שלו אינם מזיקים לזולת, אלא שהוא אוהב לשקר כדי למשוך תשומת-לב, או מפני שהוא מעדיף לשנות את הסיפורים שלו כדי להאדיר את שמו ולהסתיר את חולשותיו, וכך הוא מספר את מה שהיה רוצה שיקרה אבל לא בדיוק את מה שקרה. אדם כזה, יוצר לעצמו תמונה מזויפת על העולם, שבה לדמיון האישי שלו יש יותר משקל מאשר לעובדות, ומתוך כך הוא מתרחק מהיכולת להבין את העולם לאשורו. דומה הדבר לאדם שנזקק לסמים כדי ליהנות בחייו, כך השקרן זקוק לשנות את המציאות כדי שיוכל לחיות בה. בפועל מובן שהמציאות לא תשתנה, ורק הוא, השקרן, הולך ומאבד את הקשר שלו אל החיים.

ובעקבות זה שהוא מתרגל להתייחס למציאות בצורה לא אמינה, קורה לו הדבר החמור מכל, הוא לא יוכל להגיע לאמונת אמת. רק אדם שמתרגל להתייחס למציאות עצמה, יוכל להבחין במציאות המוחלטת והאמיתית ביותר שבעולם, במי שמחייה ומקיים את כל המציאות – בבורא יתברך.

וזהו שאמרו חז”ל שהשקרנים אינם זוכים לראות פני שכינה. ישנן מדרגות רבות בראיית שכינה, ובכל ניצוץ קטן של אמונה יש צד מסוים של ראיית שכינה, שבזכותה האדם יזכה לראיית שכינה גלויה יותר בעולם האמת. אבל מי שמשקר אינו יכול לזכות לכך, משום שה’ יתברך מתגלה דרך המציאות המוחלטת. במידה שאדם דבק במידת האמת, ומוכן אף להקריב רווחים מזדמנים למענה, בה במידה יוכל לזכות למידת האמונה בעולם הזה ולגילוי שכינה בעולם הבא.

אגב, גם בעולם הזה, לטווח הארוך מי שידבק במידת האמת יצליח יותר. משום שהוא, למרות הקושי שבדבר, ילמד להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ויצליח יותר להגשים את כוחותיו. אבל הלומד לשקר, מסתכל תמיד על העולם בצורה מסולפת, וכך לא ילמד לעולם להתמודד עם האתגרים שלפניו.

אף שחובה גדולה לדבר אמת, מכל מקום למען השלום מותר ואף מצווה לשנות מן האמת

כך למדו חכמים במסכת יבמות (סה, ב), מדבריהם של אחי יוסף, שלאחר פטירת יעקב אבינו, חששו האחים שמא יוסף ירצה לנקום בהם על שמכרוהו לישמעאלים, ולכן, למרות שיעקב לא אמר להם דבר, למען השלום שינו מהאמת ואמרו ליוסף: “וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹוהֵי אָבִיךָ…” (בראשית נ, טז-יז), ומכאן שמותר לשנות מפני השלום.

ואפילו הקב”ה בעצמו שינה מפני השלום, שהרי כשנתבשרה שרה אמנו שעתיד להוולד לה בן, צחקה בקרבה ואמרה, איך אחרי בלותי אלד ואדוני זקן. כלומר, שרה לא האמינה למשמע אוזניה מפני שגם היא וגם אברהם כבר זקנים. אולם כאשר סיפר הקב”ה לאברהם ששרה לא האמינה לבשורת הבן, הזכיר רק שאמרה שהיא עצמה זקנה. וזאת משום שכל אדם נפגע כשהוא שומע שאשתו חושבת שהוא זקן, ולכן שינה הקב”ה את דבריה. ומכאן שמצווה לשנות מפני השלום.

הטעם לכך שמותר לשקר למען השלום, מפני שהאמת השורשית היא, שכל בני האדם מאוחדים ביסודם, בורא אחד בראם, ומטרה אחת לכולם, ורק סיבוכי העולם גרמו למחלוקות ולמריבות. אם כן, כשיש התנגשות בין ערך השלום וערך האמת, למעשה יש התנגשות בין האמת הפנימית לאמת החיצונית. שמצד האמת החיצונית אכן יש ביניהם עוינות ושנאה, אולם מצד האמת הפנימית הם מאוחדים בנשמתם, ורוצים לאהוב זה את זה. וכשיש התנגשות כזו, הורתה התורה להעדיף את האמת הפנימית על פני האמת החיצונית. ולכן נפסקה הלכה שמותר לשקר למען השלום. וכן אהרן הכהן שהיה משכין שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו (כמובא בהלכה הבאה), היה מכחיש את המעשים הרעים שעשו זה לזה, כי השלום הוא האמת היותר גדולה.

לכתחילה, עדיף כמובן שלא להשתמש בהיתר לשקר, ולכן אם למשל, בא אדם ושאל את חבירו, האם פלוני דיבר עלי דברים רעים, עדיף להטות את השיחה לכיוונים אחרים. אבל אם הוא מתעקש, ודורש לדעת האם דברו עליו דברים רעים, מותר לומר שקר גמור מפני השלום (חפץ חיים הל’ רכילות א, ח).

טו – רק למען שלום אמת מותר לשנות

מצווה לעשות שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, ובין מדינה למדינה (תו”כ קדושים פ’ י”א). ושלא כמו הרבה מצוות, שרק אם נזדמנו ביד האדם, עליו לקיימן, אחר מצוות השלום צריך לרדוף באופן אקטיבי, שנאמר: “בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ” (תהלים לד, טו; דרך ארץ זוטא פרק השלום).

ומפני גדולתה של המצווה לעשות שלום, נפסקה הלכה שמותר לשקר למען השלום.

וכן מסופר באבות דרבי נתן (יב, ג) על אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכששמע על שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרון וישב אצל אחד מהם. אמר לו: “בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו”. וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו. והיה אהרון הולך ויושב אצל האחר, ואומר לו: “בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו”. וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו. לאחר מכן כשנפגשו זה בזה, גפפו, חיבקו ונשקו זה לזה. וכך היה עושה שלום בין אדם לחבריו ובין איש לאשתו, ולפיכך כשנסתלק נאמר (במדבר כ, כט): “וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל”.

אבל חשוב לדעת, שכל מה שאמרנו שמותר לשנות מפני השלום, הוא דווקא כשלא גורמים נזק לאף אדם. אבל אם למען השלום מקפחים זכויותיו של מישהו, אסור לשקר. למשל, אם אדם הזיק לחבירו, חייבים לספר לניזק על כך כדי שיוכל לתובעו במשפט. וכן אם ידוע על אחד שעומד לרמות את חבירו, חייבים להזהיר את התמים מפני הרמאי. במקרים כאלו אין לומר לשם השלום עדיף לשתוק, אלא להפך מצווה לומר את האמת, כדי להציל את העשוק מידי עושקו, שנאמר (ויקרא יט, טז): “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”.[3]

וכן אהרן הכהן, אם היה יודע שדבריו ישפיעו רק על אחד מבעלי המחלוקת, לא היה משנה למען השלום, שהרי רק נזק יצא מזה ולא שלום. שכן האדם הטוב יאמין בתמימותו שחבירו כבר לא חורש רעתו, ויתן בו אמון, ולבסוף האיש הרע שמחכה להזדמנות הראשונה כדי לנקום בחבירו, ינצל את האמון שנתנו בו כדי לגמול לו רעה תחת טובה. לכן רק כאשר ברור שעל ידי השקר באמת יהיה שלום, אז מותר לשנות למען השלום. אולם כשלא ברור שכך יהיה, כמובן שאסור לשקר

ז – שלושת הדברים שמותר לשנות בהם

עתה נברר את שלושת הדברים שמנו חכמים במסכת בבא מציעא (כג, ב), שמותר לשנות בהם מן האמת.

הראשון הוא במסכתא, ופירש רש”י שלשם ענווה מותר לשנות בענייני המסכת, שאם ישאלו אדם אם למד מסכת מסוימת היטב עם כל המפרשים, למרות שהוא יודע אותה על בוריה, יכול לענות שאינו יודע אותה היטב, משום שמידת ענווה היא שאדם לא יספר בעצמו על מעלותיו והיקף ידיעותיו. וראוי להוסיף, שכתבו האחרונים, שכשם שמותר לנהוג במידת הענווה ולהסתיר את ידיעותיו במסכת, כך מי שמתענה או עושה שאר דברי חסידות, מותר לו לשנות מהאמת כדי להסתיר את מעשיו מן הבריות (מ”א או”ח תקס”ה, ז).

הדבר השני שהתירו לשנות בו הוא בפוריא, כלומר בענייני צניעות המיטה, שבעניינים אינטימיים אלו ראוי שלא לדבר. לכן אם ישאלוהו עליהם, מותר לו לשנות ולהעלים את האמת (וכיוצא בזה מותר להסתיר את דבר ההריון בתחילתו).

והשלישי הוא באושפיזא, היינו בענייני אירוח. שאם ישאלו אורח אצל מי התארחת, והאם קיבלו אותך בסבר פנים יפות. אם יש בליבו של האורח חשש שמא בעקבות דבריו יבואו אורחים רבים לבעל הבית, והדבר יכביד על מארחו, מותר לאורח לשנות בדבריו ולטשטש את זהות מארחו. ואפילו אם נודע לשואלים מי ארח אותו, אם הוא חושב שהמארחים שלו מעדיפים שלא יספר בשבחם, כדי שלא יקפצו עליהם אנשים שאינם הגונים ויכלו את ממונם, מותר לאורח לשנות מהאמת ולומר שהתנהגו אליו בצורה קרירה. ואף שלמדנו (ברכות נח, א) שראוי לאורח טוב לשבח את בעל הבית, מכל מקום זהו דווקא בפני אנשים הגונים, אבל בפני אנשים שעלולים לנצל את טוב ליבו של המארח לרעה, אין לשבח. ועל זה אמרו חכמים (ערכין טז א): “מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – בערב קללה תחשב לו” (תוס’ שם).

בעבר, כשהמזון לא היה מצוי בשפע, היתה אכן סכנה שסיפור בשבחו של המארח יכול לגרום לו נזק. אבל כיום, החשש שסיפור כזה יגרום נזק הוא קטן, וכמעט שאין צורך להשתמש בהיתר לשנות בענייני אושפיזא. אולם ישנם מקרים דומים שבהם צריכים להשתמש בהיתר הזה. לדוגמה, אדם שתמיד מוכן לעזור לזולת, וגם כשאין לו זמן והעזרה תבוא על חשבון משפחתו ופרנסתו – יסכים לעזור. אין לספר בשבחו בפני אנשים שאינם הגונים, שמא ינצלו את טוב ליבו ללא התחשבות במשפחתו

יז – למניעת בושה

לעיתים מותר לאדם לשנות מן האמת כדי למנוע מעצמו בושה. למדנו שמותר לשנות במסכתא, ופירש רש”י שמותר לאדם להצניע את ידיעותיו משום ענווה. אולם לדעת הרמב”ם הכוונה היא, שאם שואלים אדם האם אתה לומד כעת מסכת שבת, למשל, והוא מתיירא שמא ישאלוהו שאלות הלכתיות שלא ידע להשיב עליהם, מותר לו לומר שהוא לומד מסכת אחרת, כדי להימנע מהבושה שבאי ידיעת התשובה (הל’ גזלה יד, יג).

ועל פי זה אפשר ללמוד שאם אדם נוסע לבית חולים, לבדיקה שהוא מתבייש בה, כמו למשל בדיקת פוריות, ומישהו שואל אותו לשם מה אתה נוסע, מותר לו להסתיר את מטרת נסיעתו המדויקת.

ובכל מקרה כתב בעל ספר חסידים (תרמ”ב), שעדיף תמיד שלא לומר ממש דבר שקר, אלא לנקוט בלשון שמשתמעת לשתי פנים.

אבל חשוב מאוד לחזור ולהדגיש שכל ההיתר לשנות מהאמת הוא בתנאי שהשקר לא יגרום נזק, בושה או צער למישהו אחר. ולכן שני שותפים, למשל, שמדברים בענייני עסקיהם, ברור שכל אחד צריך לומר לחבירו רק את האמת. ואפילו אם הוא מתבייש לספר על הטעויות שלו, חובה עליו לומר את כל האמת, משום שהשותף צריך לדעת את כל מה שקשור לעסק ולטיב עבודתו של שותפו, ואם ישקר, יזיק לחבירו, ויעבור על איסור תורה. ורק אם ברור לו, שאם יספר על טעותו, שהיא לא כל כך קריטית, יגרום הדבר להפרת השלום ביניהם, ומחמת זה אף העסק שלהם עלול להינזק, והשותף שלו יפסיד דווקא מעצם אמירת האמת. במקרה כזה יכול השותף להורות לעצמו היתר ולשנות מפני השלום.

וכן ברור שלתלמיד בבית ספר או בתיכון אסור לשקר למורו. כל ההיתר לשנות מהאמת כדי למנוע בושה, נוגע לאנשים שאין ביניהם קשר מחייב, אבל המורה חייב לדעת את מידת התקדמותו של התלמיד, כדי שבכוחות משותפים יוכלו לשקוד על התקדמותו בלימוד. ולכן אם הוא שואל את התלמיד אם חזר לקראת הבחינה, על התלמיד לומר את האמת בלבד. ורק אם התלמיד נבוך לפני כל הכיתה, יתכן שמותר לו בציבור לטשטש את האמת המביכה, אבל לאחר מכן יבוא לפני מורו ויאמר לו את האמת.

וכן חייל בצבא, בכל דבר שקשור לאמינות ולתיפקוד המבצעי – חייב לומר את האמת, ואין שום היתר לשנות מפני הבושה, מפני שאם לא יאמר את האמת, יפגע בכל מערכת האמינות בצבא, ויזיק ליכולתו המבצעית (הצבא כהלכה פ’ כט).

יח – כלה נאה וחסודה

שאלה: מה יעשה אדם שחבירו קנה רהיט, והוא שואל אותו לחוות דעתו. האם יאמר את מה שהוא חושב באמת, שהרהיט עשוי בצורה גרועה, ובקרוב כנראה שיתפרק, ומחירו יקר, ובנוסף לכך מראהו מכוער. או שמותר לו לענות בדברי נימוס, כגון, שהרהיט די טוב ודי מוצלח, ובאופן כללי הוא נראה לא רע.

תשובה: במקרה כזה אין שום מצווה לומר את האמת, משום שאם יאמר את האמת, יצער את חברו, והרי הוא כבר קנה את הרהיט, ואת המעוות אי אפשר לתקן. לכן מלכתחילה עדיף שלא לדבר כלל על הרהיט. אבל אם בכל זאת החבר שואל ומצפה לתשובה, מצד הנימוס ודרך ארץ, ראוי לשבח אותו במידה מסוימת, כדי לשמחו. וזהו בכלל מה שאמרו חכמים שמצווה לשנות מפני השלום. ואם ניתן למצוא ברהיט איזו מעלה מסוימת, עדיף להתרכז בה.

וכן לעניין חתונה, אמרו בית הלל, שבשעה שרוקדים לפני הכלה, יש לשבח אותה ולומר שהיא “כלה נאה וחסודה”. ואמנם חלקו עליהם בית שמאי ואמרו: ומה אם הכלה חיגרת או סומא, האם גם אז צריך לשבח אותה שהיא “נאה וחסודה”? אלא לדעת בית שמאי אסור לשבח אותה בדבר שאין בה, ואם הכלה מכוערת, עדיף לשתוק ולא לומר דבר שאינו נכון, או שימצאו בה איזה דבר שבח, שאותו יציינו ולא יאמרו סתם דברי שקר. אבל גם לדעת בית שמאי, אם יבוא אחד מבני המשפחה וישאל, איך לפי דעתכם הכלה, ודאי שיש לשבח אותה. אלא שאם לא נשאלו, עדיף לדעת בית שמאי שלא לומר בחינם דברים שאינם אמיתיים (תוספות כתובות יז, א ד”ה ‘כלה’).

אולם לדעת בית הלל, בכל מקרה יש לשבח את הכלה ולומר שהיא “נאה וחסודה”, משום שאם לא ישבחו אותה ביום חתונתה, יבינו הכל, שזהו מפני שאינה ראויה לשבח. ומאחר שיש מצווה להרבות בשלום ואהבה בין הבריות, מצווה לשבח את הכלה ולומר שהיא “נאה וחסודה”. ואף שבעיני רוב האנשים היא אינה נאה, יתכן שבעיני בעלה היא נאה וחסודה. ולמעשה הלכה כבית הלל, ואף התקבל בישראל מנהג לשיר בחתונה את דבריהם של בית הלל המובאים בברייתא במסכת כתובות (יז, א): “כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה”.