האם הקב"ה אוהב אותנו אהבה ללא תנאי?

הרב ארז משה דורון

שאלה

שלום לכבוד הרב, אני בת 26, דתייה מבית. נשואה + 1. בעקבות תהליך של בירור פנימי עמוק שאני עוברת כרגע, התעוררה לי שאלה חשובה:

האם אני צריכה להתייחס לקב"ה כמי שאוהב אותי כפי שאני? או כמי שמתבונן עליי ולעיתים מרוצה ולעיתים לא מרוצה, ומצפה ממני להשתנות? השאלה נובעת מתחושה שעד כה בחיי, חיפשתי באובססיביות כל הזמן קשר עם דמות אנושית שתקבל אותי כפי שאני, תכיל אותי, עם כל מה שקיים בי, בלי לדון אותי ובלי לצפות ממני. ופתאום אני חושבת על זה שאולי זה הקשר האידיאלי שאמור להיות בינינו לקב"ה? (ומתוך כך- בתוך האדם, לעצמו) אך אם כן- היכן נכנס כל נושא השכר ועונש וכו'? ידוע ש"חטא ישראל, אע"פ שחטא, ישראל הוא", אמנם ה' מקבל כל יהודי, אך עם תנאי- לעבוד אותו, לשוב אליו. אם כן, הקשר עם ה' תמיד יהיה עם תנאים, ואיך ירגיש אדם רצון לשוב אם לא יהיה לו כשלב ראשוני מקום בעולם שם הוא יודע שמקבלים אותו כפי שהוא, למרות הכל? כמו שמדברים היום על "לקבל את עצמך כפי שאתה כרגע, עם מה שיש בך" ומתוך זה להתקדם

תשובה

נשמה יקרה,

כל הורה אוהב את ילדיו אהבת נפש בלי תנאי. יהיו מה שיהיו, יעשו מה שיעשו, תמיד הם בניו. וכמו כן גם הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו אהבת עולם בלי שום תנאי ובלי שום גבול, ולכן קראנו בנים, כמו שכותבת הגמרא: "בין כך ובין כך קרויים לך בנים".

אבל כל הורה גם רוצה שילדיו יגדלו ויתפתחו ויתבגרו ויעמדו ברשות עצמם, שיוציאו את כל הטוב שבהם מכוח אל הפועל. ומהמקום הזה הוא מציב בפני ילדיו אתגרים, שם להם גבולות של מותר ואסור ומדריך אותם בדרך הישר. וכמו כן גם הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו על שכר ועונש, מותר ואסור ומציב לנו אתגרים ושאיפות כדי לקדם ולבגר אותנו.

רבינו מתאר את זה באופן פשוט כשני סוגי אהבה שקיימים בין אב לבנו וממילא גם בין הקדוש ברוך הוא לבינינו: "כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי אַהֲבוֹת, אַחַת שֶׁהִיא אַהֲבָה שֶׁבְּיָמִים, שֶׁבְּכָל יוֹם, הַיְנוּ שֶׁבְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, יֵשׁ שָׁם אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם יִשְׂרָאֵל, וְזֶה שֶׁבְּפעַל (כלומר אהבה שתלויה במעשי האדם) וְיֵשׁ אַהֲבָה שֶׁהוּא בְּכוחַ, הַיְנוּ הָאַהֲבָה שֶׁהָיָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם קדֶם הַבְּרִיאָה, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲדַיִן בְּדַעְתּוֹ וּבְמחוֹ (כלומר אהבה שאינה תלויה במעשים) לְמָשָׁל, יֵשׁ אַהֲבָה שֶׁהָאָב אוֹהֵב אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיג זאת הָאַהֲבָה וְהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַבֵּן וּבֵין הָאָב כְּשֶׁעֲדַיִן הַבֵּן בְּמוחַ הָאָב קדֶם הַהוֹלָדָה, זֶה הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג עַכְשָׁו כִּי אֵין מַשִּׂיגִין עַכְשָׁו כִּי אִם בִּזְמַן וּבְמִדּוֹת, וְאַהֲבָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ וּבְמחוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְהַמִּדּוֹת, וְאֵינוֹ מְלֻבָּשׁ בְּשׁוּם לְבוּשׁ" (ליקוטי מוהר"ן ל"ג סעיף ה')

בדרך זו אנחנו צריכים גם לנהוג כלפי עצמנו. מצד אחד לאהוב את עצמנו ללא תנאי, להכיל ולחבק את כל מה שיש בנו, כולל הדברים הכי קטנים וילדותיים. ומצד שני לגדל את הרצון שלנו להשתנות ולהשתפר, להציב לעצמנו אתגרים ולעזור לעצמנו בדרך של קבלת אחריות מעשית ויום יומית, להגיע לכל יעדי חיינו.

בהצלחה רבה

ארז

הערה: פרק זה התעוררתי לכתוב כששמעתי את דבריו הקשים של הרב יוסף מזרחי שליט"א שהקב"ה לא אוהב יהודי שלא הולך בדרך ה'. כבוד הרב מציין את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז, הלכה ו):

"... התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה  והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד…".

לפי פשט הדברים באמת לפני החזרה בתשובה כאשר האדם חוטא הקב"ה לא אוהב אותו ואפילו שונא אותו. לענ"ד זה נכון כלפי המעשים ולא כלפי העצמיות, שנכון שצריך לדעת שהקב"ה אינו ותרן כפי שהבאתי את דברי הרמח"ל במסילת ישרים (מובא בספר זה בעמ' ). אך מצד העצמיות שלנו הקב"ה אוהב אותנו כאהבת אב לבניו, שאנו תמיד היינו ותמיד נהיה בניו של הקב"ה כפי שכותב המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל פרק יא' ואלו דבריו:

"אמרו במדרש כי הש"י מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה כי ישראל הן מן אמיתת עצמו ית', והוא יתברך אחד וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד. אבל שאר האומות... אינם מושפעים מאמיתת עצמו... כי אין שייך ביטול לענין זה אשר נקראו ישראל "בנים", כי שם "בנים" מצד אשר השם יתברך הוא עילה להם, כמו האב שהוא עילה אל הבן, והוא מצד עצמו של האב... ואין ראוי שיחליף וימיר החטא, שהוא דבר מקרה בישראל, את הבחירה שבחר בהם מצד השלימות העצמי בישראל, כי טהורים הם מן החטא בעצמם. וראיה לזה, כי הם משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואימהות קדושים וטהורים. והנה עצם שלהם טוב, ואין ביטול החטא שהוא במקרה, מבטל הבחירה שבחר בהם בשביל השלימות שבהם, שהוא דבר עצמי בישראל, ודבר זה ברור".

כלומר העצם של כל יהודי הוא טוב והחטא הוא מקרה. מצד העצמיות שלנו הקב"ה אוהב אותנו תמיד אהבה ללא גבול, אבל מצד החטאים כותב הרמב"ם: "אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה". ואילו אחרי שחזר בתשובה "והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד", ולא שהיה שינוי בעצמיות של היהודי אלא במעשיו. ולמרות שפשט דברי הרמב"ם הוא על היהודי עצמו, מכל מקום העובדה ששינוי המעשים גורם לפי הרמב"ם לשינוי היחס ליהודי מראה שהכוונה למעשים ולא לעצמיות.

(ויסוד זה שהעצמיות של היהודי טובה חסר אצל הערב-רב, כי עם ישראל  "משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואימהות קדושים וטהורים והנה עצם שלהם טוב" ויסוד זה הוא שחסר אצל הערב-רב וכמו שכותב הגר"א בפירושו לתיקוני זוהר תיקון חמשין ואלו דבריו:

"ועליהן, ר"ל עליהן שהן נשמות של ישראל שהן מזרע האבות, אבל ערב רב הן לא מזרע האבות והן קשים לישראל כספחת… וכל עזי פנים ורשעים שבדור הן מנהון ור"ל מנשמתין דלהון שהן גלגול דלהון וז"ש בגמ' [ביצה לב ע"ב] אמר הני מערב רב קאתו".

 ובתיקוני זוהר (קמד ע"א) נאמר:

"קם רבי שמעון ואמר... נשכימה לכרמים, כי יש כרמים שהם לא ישראל, כגון 'שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי'. והם הערבוב של הערב רב שהם מעורבין בישראל בגלות... כי הנה הסתו עבר - השלטון של שאר אומות העולם, 'הגשם חלף הלך לו' - השלטון של הערב רב",

וביאר הגר"א שם: "שהם קשים יותר מאומות העולם לפי שהם כגשם טורד לישראל ומגרים מדון תמיד בין ישראל לאביהם שבשמים").