הרב משה ארמוני שליט"א - 3 יסודות בסליחה הא-לוהית

1. "כל מה שקורה לך בחיים – זה שיעור"

זהו היסוד הראשון והעמוק ביותר של סליחה אלוהית:

ההבנה שאין מקריות. שכל מפגש, כל פגיעה, כל קושי – הם חלק ממסלול נשמתי שהוכתב מלמעלה.

כשאדם סוחב פצע, הוא לעיתים שואל את עצמו: "למה זה קרה לי?"... "מה עשיתי שמגיע לי?"...

אבל כשמבינים שהחיים הם בית ספר – הפוקוס משתנה.

הכאב אינו עונש, אלא קריאה ללמידה.

הפוגע אינו אויב, אלא מורה מחופש.

והאירוע הקשה – הוא שיעור שתפור במדויק לנשמה שלך, כדי להצמיח בך חלק שטרם נולד.

כשהאדם מפסיק לראות את הפגיעה כאירוע אכזרי חסר משמעות, ומתחיל לראות בה שלב בתהליך לימוד נשמתי –

הלב נרגע.

הנפש משתחררת מהשאלה "למה זה קרה לי?" ועוברת לשאלה "מה זה בא ללמד אותי?".

וזו תחילתה של ריפוי.

2. "המקל שמרביץ לכלב – יש מאחוריו יד"

זהו אחד הדימויים החזקים ביותר בתודעת האמונה:

כשכלב מוכה – הוא נושך את המקל.

אבל החכם מבין – המקל הוא רק שליח.

מי שמחזיק בו – הוא האחראי האמיתי.

בעולמנו, מי שפגע בך – הוא המקל.

אבל מאחוריו יש יד.

והיד הזו – שייכת לריבונו של עולם.

ולכן, גם האדם שהכאיב לך –  הוא לא פעל מחוץ לתוכנית העליונה.

הוא רק שיחק תפקיד זמני – כדי להחיות בך תהליך עמוק יותר.

כשהאדם נצמד רק אל השליח, אל הדמות, אל הסצנה – הוא מתמקד במקל.

וכשמתמקדים במקל – הכאב גדל.

אבל כשמרימים את המבט ורואים את היד שמאחור – מבינים:

ה' שלח אותי למסע.

הוא כיוון את הרגע הזה.

הוא שלח מקל כדי לעורר בי תנועה.

והתוצאה?

הכעס פוחת.

האשמה נמסה.

והלב מתחיל להתבונן אחרת בכל מה שקרה.

3. "אתה לא מוכן לסבול יותר בשביל אף אחד"

היסוד השלישי הוא היסוד של החירות.

כי אחרי כל שיעור, ואחרי כל הכרה, צריך גם לבחור:

האם אני ממשיך לשאת את הכאב? או שאני משחרר?

יש מי שסוחב פצע כל חייו – כי "לא מגיע לו שנסלח לו", או "הוא עוד לא התנצל", או "זה פשוט כואב מדי"...

אבל האמת היא – כשאתה לא סולח, אתה זה שסובל.

אתה זה שנפגע שוב ושוב מהזיכרון.

אתה זה שקם כל בוקר עם האבן בלב.

וסליחה אלוהית באה ואומרת:

די.

לא מוכן להקריב את הבריאות שלי, את השמחה שלי, את העתיד שלי – בשביל אף אחד.

לא מוכן להמשיך לשלם את המחיר של מישהו אחר.

לא מוכן לחיות כשאני קשור בשרשרת לעבר – כשהמפתח בידיים שלי.

כשהבחירה הזו נעשית באמת – זו הכרזה על עצמאות נפשית.

זו נקודת מפנה שבה האדם עובר מקורבן ליוזם.

מהסובל – ליוצר.

מהנעול – לבן חורין.

מדוע שלושת הפרמטרים הללו מקלים על החיים?

כי הם משנים לחלוטין את זווית ההסתכלות.

במקום לחיות בעולם של כאוס, של מקריות, של אשמה, של סבל – האדם חי בעולם של כוונה, של לימוד, של סדר עמוק.

הוא מבין שהכאב לא נשלח כדי לשבור אותו – אלא כדי להוליד בו עומק, חמלה, וייעוד.

הוא מפסיק להילחם עם העבר, ומתחיל לעבוד עם ההווה.

הוא מפסיק להיות כלוא בתגובה – ומתחיל לבחור פעולה.

וכשהאדם חי כך – הגוף נרגע.

הנפש פורחת.

והריפוי מתרחש לא רק בלב – אלא בכל המערכת כולה.