נספח מס' 2

רפואת עץ הדורות - הרב משה ארמוני שליט"א

יש רגעים שבהם הנשמה לוחשת לנו: "הגיע הזמן".

זמן להוריד מסכות.

להתבונן פנימה באמת.

ולבחור בריפוי עמוק – מהשורש.

קורס רפואת עץ הדורות

פותח דלת למסע משנה חיים – אל המקומות שבהם הכאב התחיל,

ושם – גם מתחיל הריפוי.

מה תקבלו בקורס?

🔹 כלים מדויקים להבין את שורש הדפוסים הרגשיים והפיזיים

🔹 תובנות עמוקות על הקשר בין מה שקרה לדור שלפניכם לבין מי שאתם היום

🔹 תהליך טרנספורמטיבי של סליחה, שחרור וריפוי תודעתי

🔹 ליווי אישי לאורך כל הדרך, בקצב שנכון לכם

✨ אם אתם מרגישים תקיעות שלא נפתרת,

אם אתם שואלים את עצמכם: "איך שוב הגעתי לאותו מקום?"

אם הנשמה מבקשת שינוי –

זה הזמן להיענות לקריאה.

זה לא עוד קורס רגשי.

זה מסע.

שקט. עוצמתי. משנה תודעה.

🌀 במהלך הקורס תבינו איך פוביות, חרדות ודפוסים שחוזרים על עצמם –

קשורים לאירועים שקדמו לכם.

🧬 תגלו מהו הסיפור שנשמתכם נושאת מהיום שבו הוזמנתם לעולם –

ואיך לרפא את מה שכבר שנים מבקש מענה.

זה הקורס לאנשים שלא מחפשים פתרונות קסם –

אלא עומק. משמעות. שורשים.

📲 הרשמה ופרטים – פנו להודיה בפלאפון/ווטסאפ

ובקשו להצטרף לקורס רפואת עץ הדורות.

המסע שלכם הביתה – מתחיל כאן.

מדוע האדם מוכרח לעבד את מה שקורה לו – שער לריפוי התודעה

האדם מוכרח לעבד את מה שעבר עליו, כדי שלא יישאר קפוא בתוך זמן שכבר נגמר.

כי כאשר חוויה קשה לא עוברת עיבוד – היא נשארת חיה, רוחשת, פעילה – גם אם בפועל היא התרחשה לפני שנים רבות.

האירוע עצמו אולי הסתיים, הדלת נטרקה, האנשים הסתלקו – אבל בתודעת האדם הוא ממשיך להתרחש שוב ושוב, כאילו לא ננעל מעולם.

הגוף אינו יודע שהזמן חלף. הנשמה אינה מבחינה בין עבר להווה, אלא לפי רמת העיבוד.

אם לא עיבדתי – זה חי בי כעכשיו. אם עיבדתי – זה נרשם כהיסטוריה ונרפא.

מה שלא עובר עיבוד – נדחק פנימה, ללב, לבטן, לעצמות.

רגש שלא הובא למודעות, שלא זכה למבט, שלא קיבל מילים – אינו מתפוגג. הוא מתגלגל.

לפעמים הוא לובש דמות של כאב פיזי: כאבי גב שלא חולפים, סינוסיטיס כרוני, מיגרנות מסתוריות.

לפעמים הוא מגיח כתגובה נפשית קיצונית: פוביה, חרדה, התקפי בכי, ניתוק רגשי.

לעיתים הוא בורח למסכות – התמכרות לאוכל, למסכים, לצורך באישור, לריצוי, להתקפה, להימנעות.

האדם אינו תמיד יודע להסביר – אבל פנימה הוא צועק בלי קול: "קרה לי משהו – אבל לא נתנו לי זמן להרגיש אותו."

הצורך לעבד נובע גם מן הכמיהה לריבונות פנימית.

כאשר אני מעבד את מה שעברתי – אני משיב לעצמי את הזהות שלי.

אני מסתכל לעבר בעיניים פקוחות ואומר: זה קרה לי – אבל אני לא זה.

אני מכיר ברגש – מבלי להיבלע בו. אני יודע שעברתי כאב – אבל אני כבר לא בתוכו.

העיבוד מוציא אותי מתפקיד הקורבן, מהזהות הפגועה, מהתודעה שנלכדה בתוך האירוע – ונותן לי מחדש מבט בוחר, מרפא, מתבונן.

בלי עיבוד אין קפיצה תודעתית. אין תנועה ממצב הישרדות למצב תיקון.

מי שלא עיבד – נשאר במרחב של הדחקה, הגנה, תגובה אוטומטית.

אבל כאשר מתרחש עיבוד אמיתי – הסיפור הפנימי משתנה.

האדם לומד לראות אחרת: מה שנחווה כקללה – הוא קריאה להתעוררות.

מה שנדמה כעונש – הוא שער ללידה חדשה.

מה שנחווה ככישלון – הוא שלב ביניים במסע של הנשמה.

העיבוד פותח את השער למימד חדש: מימד של משמעות, של חמלה, של אמונה.

ברפואת עץ הדורות – העיבוד נעשה בארבעה שלבים:

הראשון הוא הכלה רגשית – להרשות לעצמי סוף־סוף להרגיש את מה שהודחק, לבכות, לרעוד, להיאנח.

השני הוא הפרדה זהותית – לדעת שאני לא מה שקרה לי, שהנשמה שלי טהורה גם אם הגוף נפגע.

השלישי הוא שיחה מתקנת – עם הרגש, עם הגוף, עם האיבר, עם מי שפגע בי – ולעיתים עם הבורא עצמו.

והרביעי – הוא שער הריפוי: מכתב, תפילה, טראנס מונחה – שבו התודעה כותבת מחדש את הסיפור,

לא כדי לשכוח – אלא כדי להבריא.

25 הצהרות ריפוי לעיבוד טראומה

(להקריא בקול שקט, מתוך נשימה, ולהפנים בשכבות הנפש)

אני נותן לעצמי רשות להרגיש את מה שלא הרשיתי לעצמי להרגיש אז.

הכאב ההוא היה אמיתי, אבל אני לא חייב להישאר שם לעד.

מה שנשאר קפוא בי – מקבל עכשיו חום, חמלה ונשימה.

אני מביט בעיניים של הילד שנפגע – ואומר לו: אני איתך.

אני מבדיל בין מה שקרה לי – לבין מי שאני.

אני מסכים לפגוש את הרגע שלא נסגר, ולסגור אותו באהבה.

יש בי מרחב שמסוגל להכיל, להבין, לרפא ולשחרר.

אני מוציא את עצמי מהלופ של השחזור – ובוחר דרך חדשה.

אני לא אשם במה שקרה – ואני לא מוּגדָר על ידו.

הקב"ה לא עזב אותי ברגע ההוא – גם אם לא הרגשתי אותו.

הטראומה היא פרק – לא הגדרה. שער – לא גורל.

אני מקשיב לגוף שלי, לתחושות, לדמעות – ולא בורח מהן.

אני מרשה לעצמי לדבר את הכאב, לאהוב את עצמי בתוכו.

אני סולח לעצמי על השתיקות, על ההדחקות, על ההגנות.

אני משיב את נשמתי לחלקים שנשמטו ממנה.

אני לא לבד במסע הזה. אני מוחזק, מואר, ונתון ברחמים.

אני מזמין את הילד/ה הפנימי/ת שלי – לצאת ממחבואו/ה.

אני בונה אמון מחודש עם המציאות, עם הזמן, עם הגוף.

אני אומר בקול: "עברתי – אבל אינני שבור."

אני מתיר לעצמי לשחרר – מבלי להרגיש שאני בוגד בזיכרון.

אני אוסף את השברים שלי – ומרכיב מהם כלי חדש.

אני מקבל את העבר, מברך את ההווה, ופותח שער לעתיד.

אני בונה בתוכי מקדש של תיקון – במקום בו הייתה פציעה.

אני זוכר: "כל דעביד רחמנא – לטב."

אני חי. אני כאן. אני נושם. אני ממשיך.

מתורתו של הרב משה ארמוני שליט"א - מה שלימדו אותי החיים

מה שלימדו אותי החיים

החיים לימדו, בכל נפילה,

שהקרקע שנשמטה מתחת רגליי היא לא תבוסה,

זו הזמנה לעלות, לדרוך גבוה,

לבנות יסוד חדש, חזק ומלא מנוחה.

כשסוגרת המציאות, מעיקה וכואבת,

זוהי תעלה שמובילה ללידה כואבת.

כמו יולדת שנושמת בצירי הלחץ,

בסוף האור יזרח – כמתנה ללא פגם או סדק.

כשדלת נטרקת בקול כה חד,

דלת אחרת נפתחת מיד.

ואם נדמה שכל החלונות ננעלו,

שערי שמיים פתוחים – מעולם לא נסגרו.

כשעננים אפורים מכסים את הרקיע,

גשם יורד, מפרה כל נגיעה.

ואחרי השריפה שמכלה כל שביל,

האדמה משתבחת, בשקט, באומץ רגוע ואציל.

החיים לימדו ש"הכל לטובה"

אינה קלישאה ריקה ונשכחה.

רק זמן ותבונה יגלו לנו סיבה,

איך מכל כאב עולה תקווה.

מאחורי כל אדם, גם הנסתר והקשה,

לב טוב פועם, נסתר מאיתנו לעתים קרובות.

וילון אחר וילון, נחשפים בחמלה,

והאהבה מתגלית – תמיד שם, נצחית ונעלה.

החיים לימדו אותי להודות,

על כל רגע, על כל שניה שנולדות.

על התמודדות, על נפילה, על עלייה,

על הצמיחה שבאה אחרי התקלה.

אז תודה אני אומר עוד ועוד,

כי הקסם שורה בכל – קרוב ורחוק.

תלוי רק בנו, בעדשות שנבחר,

לראות את הבריאה, את האור שנשאר.