רגשי אשמה - טוב או רע?

בנושא רגשי האשמה (כמו ביתר הרגשות והמידות) יש להבדיל בין החלק הטוב והבריא מצד הקדושה לבין החלק הרע והמזיק מצד כוחות הטומאה.

וכן חשוב להבדיל בין רגשי אשמה לרגשי חרטה אם כי ההבדל לא תמיד כל כך ברור.

מכיוון שיש גישה שאומרת שאין מקום לרגשי אשמה אלא רק לקבלת אחריות, שאלתי את הרב עופר גיסין הי"ו לגבי נושא זה וזו היתה תשובתו:

"קבלת אחריות על מעשיו והרגשת צער ואשמה הם יסוד בעשיית תשובה.

שום חשש מרגשות כאלה ואחרים לא יכול לבטל את זה.

אמנם רבינו לימד אותנו להסתכל על הטוב, ולכן כאשר האדם מרגיש צער וחרטה ואשמה עצמית, צריך להסתכל על זה כנקודה טובה ונפלאה שהוא מודע ועירני למעשיו ומתעורר בו רצון נפלא לשוב בתשובה.

לכן דווקא רגעים כאלה הם שיא בהתקרבות לקדוש ברוך הוא.

כמובן שככל שהאדם יודע ומשיג את רחמי הקב"ה וחסדיו ורצונו שנשוב אליו, כך מפלס הפחד והרתיעה מרגעים כאלה יורד ונעלם".

במקום אחר מצאתי סרטון שבו מוסבר ההבדל בין חרטה לאשמה, וכאן מתייחסת המסבירה לרגשי אשמה במובן השלילי שלהם:

"מה ההבדל בין חרטה לאשמה?

אשמה זה אני לא בסדר, אני כשלון, כאשר חרטה זה ההתנהגות שלי לא בסדר,

ההבדל הזה הוא מאד מאד מהותי וחשוב,

הרבה פעמים אנחנו בטוחים שאם לא נבקר את עצמנו, ולא נרגיש אשמה על משהו שאמרנו או עשינו או הרגשנו, אנחנו לא נשתפר לפעם הבאה,

אבל למעשה אשמה היא הרסנית, היא גורמת לנו להרגיש חסרי ערך, ולא מספיק טובים וראויים,

היא רק מעצימה את אותם רגשות שליליים שאנחנו מנסים להפטר מהם,

לעומת זאת חרטה היא חיובית,

החרטה משמעותה שהמעשה שלי, ההתנהגות שלי היא לא בסדר,

ואז אני חושב מה אני יכול לעשות במקום זה? איך אני יכול לשפר לפעם הבאה.

ואותו דבר כאשר אנו מבקרים את הזולת, אסור לנו לבקר את האדם עצמו באמירה שנותנת לו להרגיש שהוא במהותו לא בסדר, אנחנו צריכים להתמקד במעשה ולא באדם עצמו, לדבר נקודתית ולא להכליל"

הראי"ה קוק זצ"ל בספרו "אורות התשובה" משתמש הרבה במילה חרטה, אך לפעמים הוא משתמש במילה אשמה ותמיד במובן החיובי של המילה:

ולדוגמא בפרק א כותב הרב:

"אֶת הַתְּשׁוּבָה אָנוּ מוֹצְאִים בְּשָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת א) תְּשׁוּבָה טִבְעִית, ב) תְּשׁוּבָה אֱמוּנִית, ג) תְּשׁוּבָה שִׂכְלִית.

בַּתְּשׁוּבָה הַטִּבְעִית יֵשׁ שְׁנֵי חֲלָקִים: תְּשׁוּבָה טִבְעִית גּוּפָנִית וּתְשׁוּבָה טִבְעִית נַפְשִׁית.

הַגּוּפָנִית סוֹבֶבֶת אֶת כָּל הָעֲבֵרוֹת נֶגֶד חֻקֵּי הַטֶּבַע, הַמּוּסָר וְהַתּוֹרָה, הַמְקֻשָּׁרִים עִם חֻקֵּי הַטֶּבַע, שֶׁסּוֹף כָּל הַנְהָגָה רָעָה הוּא לְהָבִיא מַחֲלוֹת וּמַכְאוֹבִים, וְהַרְבֵּה סוֹבֵל מִזֶּה הָאָדָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי. וְאַחֲרֵי הַבֵּרוּר שֶׁמִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ הַדָּבָר, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ בְּהַנְהָגָתוֹ הָרָעָה אָשֵׁם הוּא בְּכָל אוֹתוֹ דִּלְדּוּל הַחַיִּים שֶׁבָּא לוֹ, הֲרֵי הוּא שָׂם לֵב לְתַקֵּן אֶת הַמַּצָּב. לָשׁוּב לְחֻקֵּי הַחַיִּים, לִשְׁמֹר אֶת חֻקֵּי הַטֶּבַע, הַמּוּסָר וְהַתּוֹרָה, לְמַעַן יָשׁוּב וְיִחְיֶה וְיָשׁוּבוּ אֵלָיו הַחַיִּים בְּכָל רַעֲנַנּוּתָם".

בהמשך הפרק כאשר הרב מתייחס לתשובה הטבעית הנפשית והרוחנית, הוא מתייחס לכאב שאדם מרגיש כאשר הוא נופל בחטא, שזה מתייחס כנראה לרגשי החרטה שהוא מרגיש, והרב גם מזהיר "מדרכי ההטעה שחובה להשמר מהם". לענ"ד הרב מתכוון כאן לרגשי אשמה הרסניים ולהכאה עצמית שאדם מרגיש לא םעם, כאשר הוא חוטא, וחובה להשמר מהם מאד, כי הם מובילים לעצבות ולדלדול הכוחות הנפשיים, ואלו דבריו:

"יוֹתֵר פְּנִימִית הִיא הַתְּשׁוּבָה הַטִּבְעִית הַנַּפְשִׁית וְהָרוּחָנִית. הוּא מַה שֶּׁקּוֹרְאִים "מוּסַר כְּלָיוֹת". טֶבַע הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית הוּא לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּכְשֶׁסָּר מִן הַדֶּרֶךְ, כְּשֶׁנָּפַל בְּחֵטְא, אִם נַפְשׁוֹ עֲדַיִן לֹא נִשְׁחֲתָה לְגַמְרֵי, הֲרֵי הַחוּשׁ הַזֶּה שֶׁל הַיַּשְׁרוּת מַדְאִיב אֶת לְבָבוֹ וְהוּא מִתְמוֹגֵג מִכְּאֵב, וְהוּא מִזְדָּרֵז לָשׁוּב לְתַקֵּן אֶת הַמְעֻוָּת, עַד אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כִּי נִמְחָה חֶטְאוֹ. חֵלֶק זֶה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הוּא מְסֻבָּךְ הַרְבֵּה מְאֹד, תָּלוּי הוּא בִּתְנָאִים רַבִּים, פְּנִימִיִּים וְחִיצוֹנִיִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כַּמָּה דַּרְכֵי הֲטָעָה, שֶׁחוֹבָה הִיא לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הוּא אַחַד הַיְּסוֹדוֹת, שֶׁתֹּכֶן הַתְּשׁוּבָה נִשְׁעָן עֲלֵיהֶם".

על מנת למנוע את החשש לרגשי אשמה שליליים כתב הרב שלום ארוש בספרו "בגן האמונה" דרך התמודדות מוטעית שגרמה להתקוממות של רבנים רבים כפי שמבואר בספר "בגן המבוכה". וכך מובא בספר ציטוט מקונטרס שיצא בעקבות גבריו של הרב בנושא בשם "ובחרת בחיים":

"בספר הנ"ל (בגן האמונה") בפרקים הדנים על דרכי התשובה, מחדש יסוד המזעזע נפש כל מאמין בתורה, והוא, שאחר שהאדם נכשל בעבירה אין לו להרגיש רגשי אשמה אלא עליו לדעת שכך היה רצון ה' ולא היתה לו לחוטא בחירה על כך, רק כך גזרה השגחתו יתברך שיחטא, ואדרבא עליו להודות לה' על שנכשל כי על ידי זה יסתבב לו לבסוף טובה רוחנית מכך, ועל זה אמרו חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" שיברך ויודה על שנכשל בחטא כמו שצריך להודות על שזכה במצוה, וכל מה שדיברו בספרים מגודל חומר הפחד והיראה שלא להכשל בעבירות הוא רק במה שנוגע לקודם עשיית העבירה, אבל לאחר העבירה יש להאמין שכך נגזר עליו מן השמים, ועיקר כעס השי"ת על החוטא הוא מה שאינו מאמין שהיה אנוס בדבר אלא מאשים עצמו במה שנכשל…"

ובהמשך הקונטרס:

"הנחה זו הינה הירוס יסוד האמונה של שכר ועונש וערעור העיקר הגדול ועמוד התורה והמצוה כולה, כמו שהאריך בזה הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה) יעויי"ש, כי פשוט וברור שאם אין האדם אחראי על מעשיו לגמרי אלא הוא אנוס בהם הרי אין מקום להענישו על מעשיו הרעים או לתת לו שכר על פעליו הטובים, ואם אין הבחירה מוחלטת תמיד אין מקום לצוות על האדם לעשות או שלא לעשות, ובאופן זה נהרס יסוד התורה והמצוות ח"ו".

ואם כי יש נקודת אמת בדבריו כי בסופו של דבר הכל נעשה ברצונו יתברך, כולל החטאים, ועל כך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, סעיף ק):

" "תשובה" – היינו: שמשיב אותו דבר אל ה' יתברך, רוצה לומר: שמכיר שהכל פועל ה' יתברך וכחו, אפילו המחשבה טרם ‏נוצרה בלבו של אדם, כמו שאמרו ז"ל.  (ב"ר פ' ט). נמצא ה' יתברך נתן לו כח אז גם בהעבירה, ועל־ידי־זה אחר ‏התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכיות, כי גם זה היה רצון ה' יתברך כך, כמ"ש בשבת (פט:): ‏"אם יהיו חטאיכם כשנים" כו'...".

והראי"ה קוק זצ"ל כותב (אורות התשובה, פרק יא, סעיף א):

"מצד הבינה התשובה באה, וברום מעלתה חובות הווים לזכויות, ועליהם חיה יחיה"

וכן כותב רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה כב, סעיף יא) ואלה דבריו:

"יא. … וְזֶה אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בָּהֶם כִּי לַעֲלוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא צָרִיךְ יְרִידָה תְּחִלָּה שֶׁהִיא הַמִּכְשׁוֹל וְזֶה: בַּיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ כִּי לֶעָתִיד יִהְיֶה כֻּלּוֹ תְּשׁוּבָה וְעַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה זְדוֹנוֹת נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת וְיִהְיֶה נַעֲשֶׂה מֵעֲבֵרוֹת יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה וְעַל כֵּן יְבֻקְּשׁוּ אָז הָעֲוֹנוֹת כִּי יְבַקְשׁוּ וִיחַפְּשׂוּ אָז אַחַר עֲוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל אֵיךְ לוֹקְחִין עוֹד אֵיזֶה עָוֹן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וְאֵינֶנּוּ כִּי יִהְיוּ כָּל הָעֲוֹנוֹת נִכְלָלִין בְּאַיִן הַיְנוּ בְּאֵין סוֹף שֶׁשָּׁם הָעֲוֹנוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינוֹת 'יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה' הַנַּ"ל…" 

אלא שכל זאת מתברר רק אחרי שאדם עושה תשובה מאהבה שכוללת את כל שלבי התשןבה: וידוי, חרטה וקבלה לעתיד, ובודאי שגם אחרי החטא אדם צריך לדעת שהיתה לו בחירה והוא לא היה אנוס (חוץ ממקרים קיצוניים שבהם האדם באמת היה אנוס), והוא צריך להתחרט על בחירתו השגויה, אלא שבאמת צריך להזהר מאד לא ליפול לרגשי אשמה שליליים ולעצבות. ואם האדם רואה שהיצר מוביל אותו לשם, יסיח דעתו לזמן מסויים (וידע בפנימיותו שלאחר שיעשה תשובה מאהבה יתברר שגם זה היה רצונו יתברך) עד שיוכל לכונן מחשבתו ולעשות תשובה כראוי.

ועל כך כתב הראי"ה קוק זצ"ל (אורות התשובה, פרק יד, סעיף יא)):

"מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות, צריך להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת, ע"כ אם באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ה' באמת".

ומעין זה אפשר להבין גם מדברי רבי נתן (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ר', אות כ"ח):

"ועל כן צריכין להזהר מאד שלא לקבל היראה והמוסר לרעה חס ושלום, רק לטובה, שמעוצם היראה יחזק את עצמו לקיים דברי רבנו ז"ל - שהזהירנו להאמין בחסדו וטובו יתברך שאינו נפסק לעולם, ולחזק את עצמו בכל עת מחדש, בכל מה שיוכל".