המלחמה בעמלק

תיקון החמץ הפנימי - שלושה סוגי גאוה

כמו שיש שלשה סוגי עמלק:

העמלק הפנימי שבכל אחד מאיתנו

העמלק שבתוך עם ישראל שהוא קליפת הכתר שבערב רב (ע"פ פירוש הסולם לזוהר בראשית דף כה').

עמלק החיצוני לעם ישראל בבחינת המן הרשע, היטלר ימ"ש, החמאס וכו'.

כך יש שלשה סוגי גאוה.

גאוה הגלויה לכל, כאשר אדם מתגאה באופן מוחצן וכולם רואים שהוא מתגאה.

גאוה הגלויה לאדם עצמו ונסתרת מהסביבה.

גאוה הנסתרת מהאדם עצמו ומפילה אותו לכעס, עצבות וכו' מבלי שהוא מבין מה גורם לו את המידות הרעות הללו.

בספר דברים, פרשה נאמר:

"וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ".

הגאווה הנסתרת היא העמלק הפנימי שבתוכנו.

צריך להתפלל הרבה כדי שהקב"ה יגלה לנו את הגאווה הנמצאת בתת המודע כדי שנוכל לתקן את המידות מהשורש.

אנו חפצים לבער את הרע לכל סוגיו:

נתחיל עם העמלק הפנימי - העמלק שבלב:

העמלק שבלב הוא השורש לכוח הרס העצמי שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו.

זוהי אמונה פנימית שבדרך כלל נמצאת בתת מודע שלנושמובילה את חיינו בדרך מוטעת וגורמת לכל הרגשות השליליים (וכל הנפילות שאנו עוברים בחיים): דהיינו גאוה, עצבות, כעס, קנאה וכו'.

אפשר לקרוא לה בשמות שונים: עמלק הפנימי, השורש של היצר הרע, המנגנון, הטעות הבסיסית^[1], גאוה נסתרת, המימרא המחשיכה (כך שמעתי בשיעור של הרב משה ארמוני שליט"א) ועוד. היא הפך האמונה שהכל לטובה ולא מסוגלת לקבל שהדרך לצמיחה עוברת דרך קשיים, התמודדויות וגם אכזבות ולכן קשיי החיים וחוסר האמונה שהכל לטובה מפילה את האדם לדיכדוך עצבות וגם דיכאון.

לאחר ההסבר על העמלק הפנימי שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו שהוא כוח ההרס העצמי, נעבור לכוח ההרס העצמי שנמצא בתוך עם ישראל והוא הערב רב שמשה רבינו הכניס לעם ישראל ביציאת מצרים, ושלפי הזוהר הקדוש והגר"א מוילנא הוא יהיה האויב העיקרי שלנו באחרית הימים, שזה כמובן הזמן שאנו נמצאים בו כיום. כתבתי על כך רבות בספר "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" ובספר הזה באופן תמציתי בפרקים…

כאן אביא קטע קצר מתוך הספר …. שנכתב בשנת התשע"ג (לפני מעט יותר מ - 10 שנים) וביתר שאת נכון לזמננו זה. וכך כתוב בספר "מלחמת עמלק" (עמ' סא-סב):

"מרן הגר"א וסרמן זצ"ל (ס"ס קובץ הערות בכי' אגדות י') מעיד ששמע ממרן החפץ חיים זצ"ל שהתבטא על אותם יהודים רשעים שמסיתים ומדיחים ולוחמים נגד שמירת התורה ומצוות (שברוסיה היו נקראים "היבסקים"), בזה הלשון: אצלי ברור שהם מזרע עמלק! והביא שם הגרא"ו שכן כתב הגר"א (אבן שלמה פי"א):

חמישה מיני ערב רב יש בישראל, ובעלי מחלוקת הם גרועים מכולם, והם נקראים עמלקים, והעמלקים הם ראשי ישראל בגלות, ועליהם נאמר:"היו צריה לראש", ואין בן דטד בא עד שימחו מהעולם. ועי"ש שהאריך הרבה על החיוב  שלנו ללחום  בשלוחי עמלק שבימינו, ובאר שם דרכי המלחמה, עי"ש.

וכתב בספר "התקופה בסערת אליהו" (להגמ"צ ר' ישראל  וינטרוב זצ"ל), שזה מרומז ב"פני הדור כפני הכלב", שפני הדור הם העומדים בראש שבט ההנהגה של כללות הדור, וכולה גופא בתר רישא גרירה. ו"פני הכלב", הכוונה לבני אדם שיש להם התכונות של עמלק, כי כך הגדירו חז"ל  את תכונתו של עמלק בחוצפה ככלב (עיין רש"י ס"פ בשלח), כיוון שהכלב הוא החצוף מכולם, וכך בם הנוהגים בחוצפה מכולם. וזה גם  שיא התגלמות "החוצפא ישגא" שהחצופים נגדולים ביותר הם שבראש השלטון.

והנה המתבונן יראה שכעת בחודשים אלו התשע"ג (לפני כ - 12 שנים וק"ו בימינו), אנחנו ממש במצב של מלחמת עמלק! שהרי כפי שנתבאר מחז"ל עמלק לוחם בעיקר בשלושה דברים:

א. בלימוד התורה. כיוון שזהו סם המוות בשבילו (כמו שכתב הרמח"ל בדעה"ח), כי כל כוחו תלוי בכך  שאין "הקול קול יעקב",, והוא שולט רק במצב של רפידים (שרפו ידיהם מלימוד התורה).

ב. ודבר נוסף שהוא לוחם זה מצוות המילה, כמו שברפידים הוא בא לזנב, לחתוך מילותיהן ולבזות אותם ולפגוע במצוות המילה.

ג. הוא לוחם מאד לטמאות את עם ישראל בפריצות כמו שעשה לישראל לטמאותם בכמה דרכים.

והמתבונן יראה שכעת בחודשים אלו הסט"א לוחם חזק בכל אלו הג' דברים:

א. הערב רב מזרע עמלק השולט במדינת ישראל לוחם לגייס את בני הישיבות (ק"ו בימינו).

ב. באמריקה ובגרמניה לוחמים על גזירות כנגד ברית מילה.

ג. כוח הסט"א מתחזק מיום ליום במכשירים  טמאים מסוכנים הבאים להוריד בקלות כ"א לבאר שחת (וכמובן החינוך המתירני המתיר את כל התועבות, מצעדי גאווה (תועבה), פריצות מינית והדברים ידועים ואין כאן המקום להאריך).

וכשם שברפידים עיקר מלחמת עמלק היה בנחשלים שנפלטו  מהענן כך כיום בא"י

מנסים לגייס את אלו הבחורים הנפלטים מהישיבות והבחורים החלשים. וכשם שעמלק ניסה לפתות בחלקלקות  ובפיתויי זהב וכסף למשוך אנשים שיצאו חוץ לענן כדי שיוכלו לפגוע בהם כך כיום הם מנסים ע"י מניעת תקציבים וריבוי מענקים למשוך בני תורה לצאת חוץ לענן ה'.

והנה כתב החרדים (פנ"ט) שנסמכה פרשת עמלק (בסוף פרשת כי תצא) לביאת ארץ ישראל (בתחילת כי תבוא) לומר שכשם שבביאה ראשונה לארץ ישראל בא עמלק, כך גם בקיבוץ גלויות כשרוצים לבוא לארץ ישראל מזדמן עמלק להם בדרך ומסיים החרדים "וכאשר עינינו רואות היום  תמיד - יראה ה' וישפוט", והיינו שעמלק  בא תמיד ללחום או להחטיא את ישראל, כשהם רוצים להתעלות כגון להכנס לארץ ישראל או לבנות את בית המקדש, וכמו שבאו ללחום לפני מתן תורה, ולפני כניסתם לארץ, ולפני בית ראשון, ולפני בית שני וכו'.

אם כן עלינן להתבונן אולי כעת אנו במלחמת עמלק האחרונה לפני ביאת המשיח (כמבואר במדרשים ובחיב"א בסוף פרק כי תצא). וכמו שבעבר עמלק חשב לבוא לפגוע בנו, ולבסוף אדרבא בגלל שלחמו בו זכו להתעלות ולקבל את מתן תורה בסיני, ומחמת המן הדר קבלוה מאהבה ונבנה מיד אחר כך בית המקדש וכו', כך בזמננו ע"י שנלחם בכל סוגי השליחים של עמלק ונתחזק, נזכה למעלות העליונות ש"עין לא ראתה אלקים זולתך". ויהי רצון שאכן נתחזק כל עם ישראל במלחמה החזקה נגד הסט"א וכל סוגי שלוחיו, והשר של עמלק הוא השטן הוא היצר הרע, השונא הגדול שיש לנו בעולם.

ןעי"ז נזכה בקרוב למחיית עמלק השלימה ולגילוי כבוד ה' בב"א" (עד כאן ציטוט מהספר מלחמת עמלק).

לאחר שפרטנו את העמלק הפנימי שבתוך עם ישראל שהוא הקליפה הקשה של הערב-רב נעבור לעמלק החיצוני שבימינו חווינו אותו באופן הקשה ביותר בשואה הנוראה, ובשנה האחרונה במתקפת החמאס ימ"ש.

באופן היסטורי עמלק הוא שבט או עם הנזכר במקרא. הוא מתואר במקרא כעם אכזרי המתפרנס במידה ניכרת משוד וביזה.

בתורה מסופר שעמלק התקיף את בני ישראל לאחר שיצאו ממצרים, בתנ"ך מסופר כי כבש את ציקלג, עירו של דוד, בעת שהותו בארץ הפלשתים. על פי הסיפור, העם העמלקי התקיים כעם נווד לאורך המדבר שמדרום לים המלח ועד צפון חצי האי סיני במשך תקופת התנחלותם של בני ישראל בארץ ישראל ועד לתקופת המלוכה. אין ידיעות חוץ־מקראיות אודות עמלק.

עמלק היה אחד מבניו של אליפז בן עשיו מפילגשו תמנע. על פי המסורת האפונימית המקראית, העם "עמלק" נקרא על שמו.

במסורת היהודית נחשב העם העמלקי כסמל לרֶשע. העם העמלקי מוקע בתנ"ך, עד שבאופן חריג מופיעה בתורה מצווה על עם ישראל להרוג את כולו – כולל נשיו וטפו, ולהשמיד גם את רכושו. במסורת הפסיקה ההלכתית נקבעו סייגים רבים למצוות מחיית עמלק.

מחיית זכר עמלק היא ציווי מקראי בספר דברים, ומסווגת כמצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, המצווה להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם עם בני ישראל עם צאתם ממצרים. המצווה מתבססת על הפסוק "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

נושא זה מצוי במחלוקת בין פוסקי ההלכה. לשיטת הרמב"ם חיוב מחיית עמלק שייך רק בעת מלחמה, ואילו לדעת ספר החינוך נראה שהיא חלה על כל יהודי בכל מקום ובכל זמן. הרמב"ם פסק שקודם היציאה למלחמה יש לקרוא לו לשלום ככל עם, ורק אם סירב לכך יש להשמידו:

"...שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה, שנאמר "כן תעשה לכל וגו’ רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה", וכן הוא אומר בעמלק "תמחה את זכר עמלק", ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו – שנאמר "לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון. את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה’ הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם". מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו. (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ו, ד), וכן כתב גם ספר החינוך.

בימינו בטלה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות עם המזוהה אתנית עם עמלק; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתן ממקום למקום. בנוסף, ספר דברי הימים כבר מתארך לימי המלך חזקיהו את השמדתו הסופית של עמלק כעם. 

הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר שהמלחמה עם עמלק ומצוות מחייתו אינה על בסיס אתני, כי  אם על בסיס אידידולוגי, וזו לשונו:

"כל אומה המצהירה, שמדיניותה היא להשמיד את העם היהודי - היא עמלק, כי היא חרתה על דגלה סיסמה של שנאה לוהטת: 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד'. זו מלכות רשע עקשנית שבה אנו מצווים להלחם, ואשר לה נשבע הקב"ה בכבודו ובעצמו איבה נצחית. משום כך היא מצות עשה מן התורה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח"... בדורנו אנו הרי אין ספק, שהיטלר וסטאלין היו התגלמות נאמנה של עמלק" ('פרקים במחשבת הרב').

לגבי הגילוי העמלקי שחווינו בשנה האחרונה מאז "מלחמת שמחת תורה" מול החמאס הנאצי כתב הרה"ג שמואל אליהו שליט"א:

"המלחמה בחמאס היא מלחמת מצווה. "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם מלכים פרק ה א). ואין לך צר שקם על ישראל בשנים האחרונות כמו החמאס בעזה שחרט על דגלו להשמיד את עם ישראל כמו המן והיטלר הארורים. ובשעה שנרדמנו בשמירה יצאו אלפי מחבלים וטבחו ושרפו חיים ילדים ומבוגרים, שחטו ואנסו באכזריות שאין למעלה ממנה.
 החובה להילחם בשונאי ישראל הללו היא מצוות עשה מהתורה, וכל אחד ואחד מהלוחמים שנלחמים בהם, וכן כל מי שמסייע במלחמה זו, מקיים מצוות עשה מן התורה.

 מצוות מחיית עמלק בדורנו
 לדעת הרה"ג יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, במלחמה על החמאס יש גם מצוות מחיית עמלק. הרה"ג סולובייצ'יק הביא את לשון הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה, שכתב בהלכה ד': "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם".
 לעומת זאת בהלכה ה' העוסקת בעמלק כתב: "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". ושאל אביו: למה לא כתב בעמלק "וכבר אבד זכרם", הרי סנחריב שערבב את האומות ערבב גם אותם?
 מכאן למדנו שמצוות מחיית עמלק נוהגת בכל הדורות, שבכל דור שרואים אומה ששונאת את ישראל ורוצה להשמידו כמו גרמניה או איראן יודעים שהוא מזרע עמלק ומצווה למחותו".
_{ולסיום פרק זה אביא את דבריו של הראי"ה קוק זצוק"ל לגבי מלחמותינו נגד עמלק ועוד אומות רשעיות, וזו לשונו:}

_{"הרע הגמור והמוחלט שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו; ואיבודו ואפיסתו זוהי שלימות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת חסד מקיפה כזאת עד אשר נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו. 'וכל הרשעה כעשן תכלה'" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תצא).}

_{ובאורות הקודש חלק ב - הטוב הכללי - הטוב שבטוב והגאולה מהרע (עמ' תפו):}

_{"...הפסימיות היא הסתכלות בעומק הרע, הטוב שבה היא הנטיה להעדר, שהיא גאולה מההוויה של הרע, שהרע בעומק ההוויה שלו כל כך עורג לו. מובן הדבר שעריגה זו מתגלה בצד העליון של הרע, בצד שהוא כנוגע בגבול הטוב, ובא הוא לאושרו, לשמח בכיליונו, ובאבוד רשעים רנה, גם לרשעים עצמם, שחדלו רגז. הצד התחתון של הרע לא בא לידי שכלול הוא יותר רע מהצד העליון, והוא איננו מכיר עדיין באושרו של כליונו, והוא משתוקק אל הישות וההווויה…".}

_{ובמידות הראי"ה - מידת האהבה מביא הרב הבחנה חשובה:}

_{"מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים, היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון. ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם "מתחת השמים" (שמות יז, יד; דברים כה, יט). אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורשו הטוב אשר הוא מעל השמים. ונכלל הכל באהבה העליונה. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה" ("מוסר אביך", מדות הראי"ה, אהבה, פסקא ו').}

ונסיים את הקטע על עמלק עם דבריו העמוקים של הרמח"ל זיע"א בספר "קנאת ה' צבאות" (גם אם איננו מבינים את כל דבריו, החלקים שאנו כן מבינים מוסיף להבנת הנושא מזויות נוספות וחשובות):

"ענין עמלק:

…והנה אחל מראשית המאמר, למען תבין כל הענין לאשורו היטב. הנה ראשית המאמר ז"ל (שם רפא,) "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך וכו' פקודא דא להכרית זרעו של עמלק" וכו'. ותדע שענין זה של עמלק הוא עיקר גדול בחכמה, לדעת ענין הגלויות וגאולתם, הכל על נכון באר היטב:

דע כי הנה כתוב (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד", כי הוא היה המקרר את הקדירה בפני כל האומות (עי' תנחומא סוף סי' ט). וצריך אתה לדעת שרש הענין הזה מהיכן נמשך, דע כי האומות הם מתפרשים למדרגותיהם כידוע, וכחם מתחזק ע"י מה שהם יונקים מן הקדושה; אך כח יניקתם הוא ע"י זוהמת הנחש אשר הטיל בחוה כנ"ל, ובבחינה זו הוא עמלק, ועל כן הוא רצועת מלקות לישראל, וצריך שתדע כי מכח הזוהמה הזאת נמשכה הערלה באדם, בסוד (סנהדרין לח,) "מושך בערלתו היה". והנה כאשר החלו התיקונים ליתקן, בהגיע הדברים אל שנת צ"ט לאברהם, אז היה זמן להתחזק בענין זה, להעביר הערלה הזאת הנמשכת מן הזוהמא, ואז ניתנה לאברהם מצות המילה, שנא' (בראשית יז, א) "והיה תמים", להעביר כל שייכות ס"א. אמנם אחר כך כשירדו ישראל למצרים, הנה היו מולידים ולא מלים, בסוד (בראשית מב, ט) "ערות הארץ" שנתגברה עליהם, שהיא סוד הערלה ממש. אך אחר כך כשנימולו בצאתם ממצרים, הנה חזרה ונכנעה הקליפה הזאת:

אמנם צריך אני להודיעך סוד גדול מאד, כי הנה כתוב (בראשית כז, כב) "הקול קול יעקב והידים" וכו'. דע שעשו הוא סוד השמאל של הקליפה, ובו ענין זוהמת הנחש בתוקף גדול, בסוד קין שהוא לשמאל. אך בעמלק בן בנו נטמא יותר, והוא שנתחזקה בחינת הזוהמא של הנחש הזאת בו. ונמצא שעשו הוא בחינת השמאל של הקליפה במקומו, ונכלל בו ענין הזוהמא. אך עמלק הוא בחינת הזוהמא עצמה, שבה מתחזק בטומאתו עשו יותר. והנה הטוב של קין הלך ביתרו, ונתקן שם, והרע בעמלק. ויתרו היה יושב עם עמלק, ואחר כך נפרד ממנו, והרע הזה נתגבר, ומצדו היה החרבן. אמנם האמת הוא, שעשו עצמו נתגלגל שניה גם כן ומתחזק בסוד עמלק, והוא שולט על אדום. אך ארמילוס (שר הערב רב) הנה הוא מסוד עצמו, אבל עיקרו בסוד עמלק בפרט, ובו נאמר (במדבר כד, כ) "ואחריתו עדי אובד". נמצא לפי זה, ששני מקומות נמצאו לעשו להתחזק בו, אחד - בסוד מדריגתו הפרטית בסוד השמאל שיונק מיצחק, אך מקום היותר תקיף הוא בבחינת הזוהמא, והוא סוד עמלק:

והנה צריך שתדע, שהתורה ניתנה לישראל להעביר הזוהמא של הנחש, והנה עליה כתיב (במדבר יט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל", וארז"ל (זהר שמות קנח, וכעין זה ברכות סג,) "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", והוא סוד גדול, כי זה האהל הוא הנזכר ביעל (שופטים ה, כד) "מנשים באהל תבורך", שהוא המקום שצריך לטהר מן הזוהמא הזאת, וזה בכח הממית עצמו על דברי תורה, שאז בחינת התורה שיש בה כח לטהרה הזאת נמשכת מן התפארת, ומגעת אל האהל הזה והוא טהר. ואז עמלק נכנע ונדחה, ואז אין עשו מתחזק ביד שמאל שלו שהוא יונק ממנה. וצריך שתדע, כי ימין דקליפה נכלל בשמאל שלה, והיינו ישמעאל הנכלל בעשו להתחזק בבחינת טומאתו, ועל זה נאמר (בראשית כז, כב) "והידים ידי עשו", בזמן שעשו לוקח כח הידים האלה, וזה (ב"ר סה, כ) "בזמן שאין הקול קול יעקב". כי בשעה שיש הקול הזה, הנה האהל טהר, ואין הידים מטות לצד הטומאה, אלא הכל נשאר בקדושה לחזק ישראל:

והנה כשיצאו ישראל ממצרים (תנחומא בשלח כה) "רפו ידיהם מן התורה", בסוד (שמות יז, ח) "וילחם עם ישראל ברפידים". וסוד הענין, כי גרמו שאלה הידים שהם נשארות מתחזקות בקדושה רק בסוד התורה, כנ"ל, בהחסר כח התורה הנה הידים תהיינה רפות ונוטות לחוץ, ואז עשו מתחזק, ומיד (שם, שם) "ויבא עמלק", כי לא היה מי שמטהר האהל. (תנחומא תצא, ט) ואז היה חותך המילות, שהם העברת הערלה, וזורקם. ועם כל זה לא שלט אלא (תנחומא תצא, י) "בנחשלים הדחויים מן הענן", כי כן אין הס"א נוטלת לעולם אלא את הראוי לה. ומשה מיד נתחזק בתיקוניו, ונאמר בו (שמות יז, יא) "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", והיא היד הכלולה משנים, בסוד יד שמאל של עשו הכוללת בה יד הימין. והנה כתוב (שם, שם, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה", וראש הגבעה נקרא פתח האהל כמו ראש הגויה, ושם צריך להתחזק משה בתיקוניו להעביר משם הזוהמא, שעד שם הגיעה, ולא יותר. והנה שם יעמוד על ראש הגבעה הזאת עם מטה האלקים בידו, שבו הנחש חוזר למטה בהכנע הס"א אל הקדושה, ולא יהיה לה כח הזוהמא הזאת. ואז (שם, שם, יב) "ויהי ידיו אמונה", שכך נתחזק בתיקון זה של הידים להגביהם שלא ינקו משם הקליפות. "עד בא השמש" שהוא שמשא דאתכניש למערב, בסוד (בראשית כח, יא) "וישכב במקום ההוא", שאז נאמר (אסתר ז, ח) "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", שאין עוד אחיזה לנחש כלל, כי אז (שם, שם) "פני המן חפו" והוא נשבר לגמרי:

והנה אז בנה משה מזבח, והוא סוד גדול, כי אז כל כך הגיע תיקון משה, עד שבאמת העביר מעמלק כח קטרוג זה לגמרי. ואז נאמר (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון", והוא סוד (שמות יז, יג) "ויחלוש יהושע", שמשם והלאה נשאר חליש לגמרי; פירוש - שלא היה מעשה לזמנו, אלא נשאר חלש, וזה במה שעצמות הפגם נסתלק, ולא נשאר אלא כמו רשימו ממנו, וזה הרשימו נקרא "זכר - עמלק". והנה בכח התיקון של משה, בכל פעם שרוצה עמלק להתחזק - אינו יכול, שכבר נחלש. רק מה שצריך, הוא להעביר אפילו הרושם, ונאמר בו (שם, שם) "מחה אמחה את זכר עמלק", וזהו בזמן שיעביר אפילו זה הרושם גם כן:

והנה כתוב (שם, שם) "ושים באזני יהושע", וסוד הענין, כי הוא היה בסוד נער מטט', ששם עץ הדעת טוב ורע, והוא הנפגם יותר ע"י עץ הדעת הזה וזאת הזוהמא, כי בהמצאה למעלה, גורם התגבורת למטה בזה המקום בפרט, וכאן צריכה הקדושה להתחזק בסוד יהושע כצ"ל. והנה כתוב (שם, שם, טז) "כי יד על כס י - ה", כי באמת עד שיש אפילו זה הרושם - אין השכינה נקראת מתוקנת בתיקון שלם לחיבור שלם, כי הוא פגם. וכשיסתלק זה הרושם, אז יהיה החיבור בכל שלימותו:

והנה כשעשו ישראל את העגל, אז חזרו והגבירו כח עמלק זה, ועל כן היו באים בלעם ובלק בכח קטרוג העגל דוקא לקטרג לישראל (עיין במדבר כד, א' בתרגום ובתיב"ע וע"ש), אלא שהב"ה הפר עצתם. ועם כל זה, בעגל כתוב (שמות לב, לד) "וביום פקדי ופקדתי", והענין כי היסורים שהיו צריכים לסבול באותו זמן, הב"ה פזרם לכל דור, ועל ידי זה היו יכולים לסבול, וזה לא היה מונע מהם כניסת הארץ: