חיזוקים באמונה לתקופתנו

בפרק זה אכתוב מס' מקורות שיש בהם חיזוק האמונה בתקופה זו של חבלי משיח, כפי שכבר נתבאר שניסיון האמונה הוא הניסיון הקשה של תקופתנו.

מתוך הקדמה לספר שארית ישראל מאת הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א:

"התקופה האחרונה הסמוכה לביאת משיח צדקנו, נקראת דור "עקבתא דמשיחא" (כך פירש רש"י בסוף מסכת סוטה ד"ה 'עקבתא דמשיחא'). להוותינו, אנו כבר בתקופה הנקראת "עקבתא דמשיחא", וכפי שהגדיר זאת עוד בזמנו מרן ה"חפץ חיים" ועוד הרבה מגדולי ישראל.

לא בכדי השתמשו רבותינו לכנות את התקופה האחרונה שקודם הגאולה בלשון 'עקבים', מלבד מה שיש בזה סתרי תורה מרבינו האריז"ל, המבאר שהיא סוף קומת האדם, הצריכה להתברר קודם שתבוא הגאולה. ובדורות הראשונים הוברר בחינות הראש והגוף, ועתה מתבררים בחינת ה'עקבים'.

גם על דרך הפשט יש להסביר, מדוע נתכנה דור זה לבחינת 'עקבים'.

'עקב' יש לדרשו לגנאי, ויש לדרשו לשבח.

'עקב' יש לדרשו לגנאי, שאינו אלא סוף הגוף כביכול, חלק השולי שבגוף, איבר שאין הנשמה תלויה בו, איבר גס הדורס על רפש וטיט.

מאידך, 'עקב יש לדרשו לשבח, שהלא הוא איבר שכל קומת הגוף נסמכת ועומדת עליו, והוא הבסיס שעליו עומד כל בנין הגוף, אלמלי הוא, אין יציבות ועמידה לכל האיברים החשובים כהראש ויתר חלקי הגוף.

דורנו, המכונה 'דור העקביים', עליו נאמר שיהא דור שבו חוצפה תתרבה בעולם וכו' (כמבואר בסוף מסכת סוטה). הרי שדור זה יהא באיכותו, הפחות מכל הדורות הקודמים אליו.

מאידך, יש לראות חשיבות גדולה בדור האחרון, שהוא המסיים והמשלים את תיקון העולם והכנתו לקראת "לתקן עולם במלכות ש-ד-י", והוא הדור המוטל עליו לעשות כביכול את כל "העבודות השחורות" הסופיות לקראת תיקונו של עולם... כי זהו זמן תיקונם של אותם שאריות אחרונות הנצרכות לבוא על תיקונם הנמצאים במעמקי הטומאה, ולצורך עליתם נדרש הדור האחרון לרדת לעומק הירידות והניסיונות, ודוקא משם לעלות שוב על ידי החזרה בתשובה, ובזה מעלים את שארית השבויים שנשבו בידי כוחות הטומאה.

ודור זה מעלה נשגבת נודעת לו לשבח, שבזה שיעשה את מלאכתו, יהא דור שכל הדורות עם כל בנינם - יעמדו עליו, והוא יהא הבסיס והיסוד להעמיד עליו את בנינם של כל קודמיו...

זהו דור 'עקבתא דמשיחא', המלא מסכנות מצד אחד - היות ונצרך לרדת לעומק הירידות והנסיונות ובמסירות נפש עצומה לצאת מהם בשלום, ומצד שני זכות היא לו להיות המסיים וגומר "כתר המלך".

ובאמת הקלה גדולה יש לדורנו, אשר כל מצוה קטנה ועבודת ה' איך שהיא, באיזה צורה שהיא, אף עם פניות ולא בשלמות, נחשבת הרבה הרבה, מה שבדורות הראשונים לא היתה נחשבת סחורה זו לכלום, כמבואר בדברי רבינו האריז"ל לתלמידו רבי חיים ויטאל ("ויאמר אלי דע כי גדולת הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעיניים, כי בוחן לבות וכליות ה' יתברך, וכפי הזמן והדור ההוא מעשה קטן מאד בדור הזה שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים, כי הקליפה והרע גוברת מאד מאד עד אין קץ"). ואם זה אמר האריז"ל על דורו, על אחת כמה וכמה על דורנו שנאמרים הדברים בכפלי כפליים.

אם כן יש לנו הרבה להתעודד ולא ליפול ברוחנו, על אף שנראה מרחק עצום ללא שום השואה בין דורנו לדורות הקודמים, כי זה תפקידנו עתה ודוקא בזה תלוי תיקון הדור האחרון, ובזה יתעלה ויחשב מאד...".

הראי"ה קןק זצוק"ל - סיבת שבירת הכלים

למה באה השבירה?

לפי שהא-להות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה א-להית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד בא-להות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל (אורות הקודש ב', עמ' תקכז).

'מאמר חסידות על פי ספר ה'תניא':

"בביאת המשיח - על פי החסידות נוכל לראות ממש בעינינו כיצד אנו מאירים את העולם ע"י עבודתינו. האור איננו הולך לאיבוד אלא קיים ונצבר, אך איננו יכולים לראותו. ביאת המשיח תגלה את כל מה שהצלחנו לפעול ולעשות בזמן הגלות וההסתר הרוחניים. הווילונות  מעל האור האלוקי יוסרו - לגבי כל אחד לפי הכלי שהכין לעצמו, על ידי עבודתו בהארת העולם.

האדמו"ר מליובאוויטש (ספר השיחות התשמ"ח ח"ב עמ' 514):

"האדמו"ר הזקן אומר בתניא (רפל"ז), ש"תכלית השלמות של ימות המשיח ותחיית המתים תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות". מובן אם כן, שכל מעשיו ועבודתו של האדם, הן העבודה עם עצמו והן העבודה עם הזולת, צריכים להיות חדורים ונעשים לשם מטרה ותכלית אחת: לפעול את תכלית השלמות של ימות המשיח, שהיא: "גילוי אור אין סוף בעולם הזה הגשמי".

ואף על פי שאדם עוסק בעבודה זו פעמים רבות, "כל משך זמן הגלות", מכל מקום עליו לעשות זאת בחיות עצומה, כאילו שומע בפעם הראשונה, שעבודה זו פועלת תכלית השלמות של ימות המשיח, שאז הוא עובד את עבודתו בכל תוקף החיות שמצד 'יחידה' שבנפש, מכיוון שהוא חי עם משיח.

הרמח"ל (דעת תבונות סימן קכד עמ' קד,קה):

"ועוד הנסיון שהוא (החושך והרע) גורם לצדיקים, פירוש: לא בבחינת הפיתוי לעבירה... אלא עיקר הנסיון הנולד מהסתיר האדון את פניו הוא - כי הלא ה' אמר על ידי כל נביאיו כי הוא המשגיח על כל נבראיו, ועיניו על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אל אמונה ואין עול, והנה אחר אשר השמיענו כזאת, הנה הוא מסבב עולמו במסיבות עמוקות ועצות מרחוק, המראים לכאורה ח"ו הפך זאת, כי פעם יראה כאילו הכל ביד המקרה, הכל כאשר לכל, ופעם כי נבנו עושי רשעה, ולא מצאו כל אנשי חיל עובדי ה' שכר טרחם ועמלם, כמה צועקים ואינם נענים, וכל שאר הענינים אשר הניח ה' לנסות בהם את לבות בני האדם... כי זהו הנסיון - לראות היעמדו בני האדם באמונתם, ולא תמוש מלבבם היתד התקועה לאמר: ודאי אל אמונה ואין עול, אף על פי שאין אנו מבינים דרכיו. ועל זה נאמר (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה"... והנה זה ריוח גדול מאד מהתעלם השלמות העליון, ומקום הניח לרע להחשיך העולם לנסיון גדול כזה. כי עתה צא וחשוב כמה יהיו חביבים לפניו יתברך הצדיקים אשר יעמדו בנסיון כזה, וכמה שכר גדול ינתן להם חלף עבודתם לעתיד לבוא. והרי זה מכלל כבודו יתברך - שאפילו החושך הגדול של הסתר פני טובו אינו אלא לכבודו, והוא הגורם שכר טוב כפול ומכופל לצדיקים.

הרמח"ל (דעת תבונות סי' מח עמ' לט,מ):

"וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחושך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין, וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה... אל הגלגול שהוא מגלגל הכל לטובה - עמוק עמוק הוא, ולא עבידא לאיגלויי כי אם לבסוף, אבל מתגלגל הוא והולך בכל עת ובכל שעה ודאי, ואינו פוסק.

הרמח"ל (אגרות פתחי חכמה ודעת עמ' תד):

"ידיעה שלישית בכוונה, שהיא ידיעה נפלאה מאד: והוא שהמאציל ית"ש רצה לגלות יחודו, להראות כי אני ראשון ואני אחרון, ועל כל פנים כל קללה תהפך לברכה, וכל רע יחזור לטוב, וזה סוד: אודך ה' כי אנפת בי וכו'. ואחר כל זה נמשך הידיעה של כל הספירות - שחוזרות כולם אל היחוד העליון של הא"ס ב"ה, וזה הדבר לא הושג כל כך בדורנו, והוא באמת עיקר אמונתו של ישראל - לדעת יחוד המאציל ית"ש, ולהגיע לזאת הידיעה צריך [יגיעה] הרבה, ומי שהגיע [הוא] המבין כל ענייני החכמה בעומק גדול.

הרמח"ל (ספר הכללים סימן כג):

"כי כל ההזמנות שהקב"ה מזמין טובה לעולם נעשים במסתרים אצלו ית'. וכשנשלמת ההזמנה נעשה המעשה, והוא לידתו כו'. אך כל זמן ההזמנה הנה אין הטובה ההיא מתגלית כלל, ומשמש עדיין הקלקול הראשון, שלתיקון הקלקול ההוא המחשבה העליונה הולכת ומשימה עצותיה, אלא שאינו חורבן גמור, ואהניא מיד מה שהקב"ה לוקח לתקן הדבר שלא יהיה חורבן עולם, אך עדיין קלקול הסדרים נשאר כל זמן שההזמנה נעשית בגבהי מרומים בלתי גילוי אל התחתונים. ועוד נבין בזה שאין הקב"ה עושה אלא טוב, ואפילו זמן ההסתר פנים אינו שהקב"ה מואס את עולמו, אלא שמזמין תיקון לקלקוליו, אך שההזמנה הזאת במסתרים היא נעשית, ובין כך ובין כך העולם סובל רעות רבות וצרות".

בספר דרך ה' לרמח"ל (פרק ב - חלק חמישי - סעיף ו) נאמר:

והנה הוא, יתברך שמו, ברצונו משנה סדרי בראשית בכל עת שירצה, ועושה נסים ונפלאות כחפצו - בדברים שונים, כמו שיגזר היותו נאות לתועלת הבריאה, לפי הענין ולפי הזמן. ומה הוא שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "תנאים התנה הקדוש ברוך הוא עם כל מעשה בראשית"? (מדרש רבה בראשית ה) לא שלא ישנה הקדוש ברוך הוא דבר מעתה, כי ודאי משנה הוא בכל עת שירצה שנוי גמור, אבל הענין הוא שבעת הבריאה הראה והודיע לכל שרשי הנבראים ענינם ואמיתת מציאותם, והתכלית למה שנבראו, ואל מה עתידים היו לסבב בגלגוליהם, ומה יהיה סוף ענינם. והשיגו וידעו, שהכל היה הולך לתכלית הטוב האמיתי, ונתרצו בדבר, ושמחו בו. והוא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במקום אחר: "כל מעשי בראשית לדעתם נבראו" (ראש השנה יא, חולין ס).

רבי אהרון ראטה (שומר אמונים - מאמר הגאולה - פרק ד')

"והנה בענין הצפוי לגאולה יש כמה אנפין {מדרגות):

[מדרגה א'] -יש שמצפה לגאולה, בהיות שראה כי כלו העסקים ופסקו התאוות מפני הצרות ונסיונות הזמן, ומפני פחדו הנה מסכים בלבו שכבר היה טוב שתבוא הגאולה, כי ממילא אין לו ברירה, זו מדרגה נמוכה ביותר של המצפים לגאולה, והגם כי זה גם כן טוב, כי על כל פנים מאמין בגאולה...

[מדרגה ב']  - ויש אשר יותר בעלי השגה, ותקותם לגאולה אינו מחמת פתאות כזה. רק יודעים שאין התכלית רק לחיות חיי בהמה כזה בעולם הזה השפל, ומצפים שיגיע זמן שינוחו מעמל הבלים הללו, ויתענגו בטוב נפשם בקבלת שכר על הסבל שבאריכות הגלות ועל קיום המצות, ויתענגו בכל מיני עונג המקווה לנו בעזרת ה'.

[מדרגה ג'] - והם יותר בעלי מעלה שאין שום ערך ודמיון לזה הקדום, כי עיקר צפויים לגאולה הוא כי אז נוכל לעבוד את ה' מתוך שמחה ואהבה, ויקוים בנו מה שכתוב (ישעיה נב): "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ונראה בעינינו גדולת בוראנו ב"ה, וכבוד שמו ושכינת עוזו ותפארתו, שזה באמת מדריגה גדולה לגבי הראשונות.

[מדרגה ד'] - אבל יש עוד מדרגה רבה ונעלה מזו, שעיקר החכוי והצפוי הוא שיתגלה כבוד מלכותו בעולם, ויגאל ה' ימינו שהוא שכינת עוזו (תקונים דף כ"ח ע"א) שהיא בצער (כמובא במאמר פתחו שערים פרק י"ז), שמבואר שם גודל צער שכינת עוזנו המשתתפת בצערן של ישראל, שזהו תכלית הקיווי של הגאולה, וזוהי הכוונה (תהילים קלז): "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", וזה תלוי באלף אלפים מדרגות, כפי אשר הכרתו חזקה ומשתתף בצערו של הקב"ה ובצערן של ישראל...".

"שומר אמונים" (מובא בספר 'שארית ישראל' עמ' 228):

"לכן בני, אהובי, חביבי, רעי, תלמידי, חזקו ואמצו לבבכם, כי עוד יעבור על העולם הרבה נסיונות... [ו]תזכרו בני ישראל אהובי, שנבאו על זה כל הנביאים וכל הצדיקים והתנאים והאמוראים, שתהיינה צרות על שונאי ישראל והסתר פנים בלי שיעור קדם הגאולה, כי זה נצרך דוקא לתיקון נפשותינו, כי אלו הנשמות שהמה סמוך לביאת המשיח נצרכו דייקא להתנסות באלו הניסיונות, כי מי יודע נסתרות אלוקינו, אשר הוא אב הרחמן האמיתי, מקור הרחמים ובעל החסד, ובכל מיני צרות שרואים, הכל מלא חסדים עצומים".

שומר אמונים (מאמר הגאולה, פרק ג', עמ' תקעו):

"ואם כן רואים מכל זה שלשה מעלות טובות בתקות הגאולה, אחד שבזכות תקות הגאולה יבא משיח צדקנו, ועוד שבזכות תקות הגאולה יהיה הקב"ה בעצמו העד לטובה על האדם, ועוד כתב שם במדרש: "אמר דוד מתוך הקיווי ויט אלי וישמע שועתי", דהיינו אלו שמקוים לה', חשובים אצלו יתברך שמו, שבכל עת עונה להם בעת שועתם אליו, וגם טוב ה' לקוויו, שהוא מטיב להם בכל מיני טובות.

ובכל רגע של צפוי נקיים בזה מצוה גדולה ונוראה של תקות הגאולה, כאשר בארנו לעיל, מלבד מצות אמונה, דהיינו כי בצפיית הגאולה מקיים בזה מצוה של אמונה, כי הוא אחד מיסודי אמונתנו הקדושה משלש עשרה עקרים, להאמין ולצפות לביאת משיח צדקנו, אבל לבד המצוה של האמונה, עוד ממשיך בזה על נפשו אור גדול ומופלא, אור גדול ונורא בבחינת גאולת הנפש בכלל וגאולת הנפש בפרט, ויהא לו קיום המצוה למגן ומחסה לעד מזרם ומטר... והן בעולם העתיד והן בעולם התחיה, שהקדוש ברוך הוא בעצמו יעיד על המקווים לישועתו להטיב להם בכל מיני טובות".

שומר אמונים (מאמר השגחה פרטית פרקים יא יב):

"ותדע חביבי כי עכשיו סוף כל הבירורים של בני ישראל... והנה הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו על עם קדשו שלא ידח ממנו נדח, עכשיו שקרובה שנת גאולתנו במהרה בימינו, וכדי שיבאו כולם לתיקון, סיבב סיבת כל הסיבות שיצטערו עכשיו ישראל הקדושים על ידי נכרים דייקא, שזה התיקון הוא במהירות בלי איחור וביתר שאת... ועל כל הכאה וצער עתיד הקב"ה לשלם לישראל תשלומים גדולים ותענוגים שהם בלי קץ וגבול... וחזק ואמץ אחי ותתחזק באמונת הבורא... הרחמן ובעל החסד, שכל דרכיו המה חסדים גדולים... ואם מתחזק [האדם] באמונתו יכול למרק מעליו הרבה דינים... אם אדם מאמין שהכל לטובה וחסד מעם ה', נהפכים כל הצירופים מרע לטוב, מצרה נעשה רצה, ומנגע ענג".

שומר אמונים

"כי ישראל הקדושים, שקןדם ביאת הגואל בדורות האחרונים, שהם בצער ובצרה שקולה וגלמודה… וצר וצרה מכל צד… ואינם יודעים כי בכל צער שעובר על בר ישראל, ומקבל מידותיו יתברך בלי תרעומת, וכל שכן כשהוא בקצת שמחה ואהבה, נבנה מכל זה בנינים גדולים ועצומים עד בלי חקר, וכל שכן אם גם בצער ובקטנות השכל ובהסתרת פנים עובד ה' ואינו משגיח על כל זה, בזה נתעלה יקרא דקדשא בריך הוא לעלא לעלא, ונתעלין על ידי זה נשמות נדחות בלי שיעור, ונתקנים תיקונים כאלו ונשמות כאלו שלא נתקנו כמעט מימות הבריאה ובו'. ולכל זה יכול לזכות אדם פשוט בתכלית הפשיטות ובתכלית השפלות".

מדרש רבה, פ' העלותך, ט"ו (מובא בספר "חבלי משיח בזמננו" עמ' קפט):

"אמרו ישראל לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אתה יודע כוחו של יצר הרע שהוא קשה!"

אמר להם הקב"ה: "סקלו אותו קמעא בעולם הזה ואני מעבירו לכם לעתיד, שנאמר (ישעיה סב): "סלו סלו המסלה סקלו מאבן הרימו נס", וכה"א (שם נז): "ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי", ולעולם הבא אני עוקרו מכם, [שנאמר] (יחזקאל לו): "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", עכ"ל. ובפירוש המהרז"ו (שם): והכוונה, שילחמו עם היצר כפי כוחם, ואני מעבירו מכם לעתיד לבוא, ומה שכתוב "סולו סולו המסלה סקלו מאבן", פי' שמצווה אותנו שנעשה כן לסקל קמעא.

וכן כתב הרמח"ל זיע"א (דעת תבונות עמ' פד'):

"אמר השכל: עתה יש לנו להבין המצב הראשון אשר לאדם, שהוא בהיותו בעולם הזה, הלא זה זמן עבודתנו. ואמנם, מה העבודה בכלל - כבר ביארנוה, שהיא להעביר כל החסרון שנמצא בבריאתו, הוא הרע הזה אשר מצוי הוא עתה ועומד להתבטל. ואמנם, על האדם המשא הזה להשתדל על ביטולו ממנו בראשונה, ואחריו - מכל הבריאה כולה לפי מה שנוגע לו, וכאמרם ז"ל (סנהדרין לז ע"א): "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". וענין זה ביארוהו ז"ל במדרש (ילקוט שמעוני הושע סוף סי' תקל"ב) על הפסוק (הושע יד, ב): "כי כשלת בעונך", וזה לשונם: "אמר רבי סימאי, משל לצור גבוה שהיה עומד על פרשת דרכים ובני אדם נכשלים בו. אמר המלך: "סתתהו קמעא קמעא עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם" כו' ע"ש.

ובהערה: מכאן אנו למדים שאדם המבטל את הרע שבו שלב אחרי שלב, גורם לביטול בחינות אלה מן העולם, ומתקן עולם במלכות ש-ד-י.

סידור  עולת  הראי"ה –  הרב  אברהם  יצחק הכהן קוק זצוק"ל - חלק א' - על הפסוק "מתים  יחיה  ברב  חסדו":

"מגמת  בנין  העולם  היא  יסוד  חסד  עליון, "עולם חסד יבנה", להוציא אל הפועל  את  ההטבה היותר עליונה, הידועה רק למקור כל הטוב והחסד יוצר ובורא כל ב"ה.  אמנם לשם  הופעת  השטף  הגדול של החסד, שזהו רב חסדו, צריכים לבוא בעולם  שבילים רבים, מהם אמנם לשם הופעת השטף הגדול של החסד, שזהו רב חסדו, צריכים לבוא בעולם  שבילים  רבים, מהם רחבים מהם צרים,  מהם  עקומים  מהם   ישרים, למראה העין המוגבלת, וכולם הנם באמת ישרים בהחלט, מפני שאם כל סיבוכיהם מביאים הם רק  אל  הטוב  הגמור  התכליתי.  והחסד  הגדול  הזה,  הבא ממקור רב החסד העליון, יעמיד  את  המציאות  במצב  כזה, אשר ימחה כל דמעה,  וכל קלקול והרס יהפך לבנין והמוות  יהפך  לחיים, ותחיית המתים ממנו תבוא, מפני שהמעמד הנצחי דורש רק את הטוב  הגמור,  שאין  עמו שום עירוב של רעה ושל יגון וקדרות, ובהגלותו יבואר לכל כי מעולם לא בא לעולם באמת כי אם טוב וחסד ויצא מתוך הסכום הכולל של כל מעשי ד', כי ברוך עדי עד דם תהילתו".

 מתוך הספר "מתן תורה" של הרה"ג יהודה לייב אשלג זצוק"ל

 "הרי  בולט  לעיניך,   שהשגחתו   יתברך   על   המציאות  שברא  אינה  אלא  בדמות 'השגחה  מטרתית',   מבלי   לקחת   בחשבון  את סדר השלבים של ההתפתחות, כי אדרבה  דרכם  לרמות  אותנו  ולהעתיק  עינינו  מלהבין  את  תכליתם, בהיותם תמידבמצב הפכי אל גמר מלאכתם.  ועל דברים כאלה אנו אומרים "אין חכם כבעל הניסיון". כי  רק  בעל  הניסיון  שיש  לו  ההזדמנות לראות  את  הבריה בכל מצבי התפתחותה עד  ביאתה  לשלימותה,  הוא  היכול  להרגיע  את  הרוחות,  שלא  לפחד  כלל   מכל  אותן  התמונות  המקולקלות  שהבריה  אוחזת בהן במצבי התפתחותה,  רק  להאמין בגמר  בישולה  היפה  והברה.  והנה  נתבאר היטב כי דרכי השגחתו יתברך בעולמנו שהיא  בחינת  'השגחה  מטרתית'  בלבד,  שאין  מידת  הטוב ניכרת בה כלל  מקודם ביאתה  של  הבריה  לנקודה  הסופית  שבה,  לגמר  צורתה  ובישולה ואדרבה דרכה להתעטף   תמיד   במעטפה  של  קילקולים  כלפי  המסתכלים.  הרי לעיניך שהשי"ת משפיע   לבריותיו  רק  טוב  בלבד,   אלא  שהטוב  הזה  מושג  הימנו  יתברך  בדרך השגחה  מטרתית".

אגרת הקודש לבעל התניא - אגרת י"א

"להשכילך בינה. כי לא זו הדרך ישכון אור ה' להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני, כי על זה אמרו רז"ל בטל רצונך כו', דהיינו שיהיה רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני, וכמאמר רז"ל שעל כרחך אתה חי:

וביאור הענין הוא, רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין הנקראת ראשית חכמה, והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא, הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך המחיה את הכל, וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו, וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין דלית אתר פנוי מיניה, ובאור פני מלך חיים ועל כן עוז וחדוה במקומו הואיל והוא רק טוב כל היום, ועל כן ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה, ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע. ומי שמתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה, והרי זה ככופר ח"ו, ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת. אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם, ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית, ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין, ואוהב את עצמו לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עובדי גלולים, בשביל אהבתו את עצמו, ועל כן הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי זה טוב לו, ונוח לו שלא נברא, כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו, ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מסטרא אחרא ובהם הוא חפץ, או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים אף שאינו יכול*.

 הראי"ה קוק זצוק"ל - אורות התשובה - "וכל פגם סופו תיקון"

אורות התשובה - הפיכת זדונות לזכויות בפרט ובכלל- ע"פ יסוד הרזים

"מִצַּד הֵבִּינָה הַתְּשׁוּבָה בָּאָה. וּבְרוּם מַעֲלָתָהּ הַזְּדוֹנוֹת הַוִּים לִזְכִיּוֹת, וַעֲלֵיהֶם חָיֹה יִחְיֶה. אָמְנָם תְּשׁוּבָה, בְּכָל אֹפֶן וְצוּרָה שֶׁהִיא, סוֹבֶלֶת בִּתְחִלָּתָהּ מֵחֲלִישׁוּת הָרָצוֹן שֶׁל הַחֲרָטָה הַקּוֹדֶמֶת אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ הֲרֵי הִיא מִתְהַפֶּכֶת לְשִׂמְחָה וְרֹחַב דַּעַת שֶׁל הַהַכָּרָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁל הִפּוּךְ הַזְּדוֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת. יוֹתֵר מִזֶּה בָּא הָאוֹר שֶׁל הַחָכְמָה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֻצְרַךְ לְהֵחָלֵשׁ ע"י מַכְאוֹב הַחֲרָטָה. הוּא מוֹצֵא כְּבָר אֶת הַזְּכֻיּוֹת מְאִירוֹת כְּנָכוֹן הַיּוֹם, וְחֶדְוַת ד' מוֹפִיעָה בּוֹ כַּעֲלִיצוּתָהּ הַמַּזְהִירָה בְּלֹא שׁוּם מוּעָקָה שֶׁל בּוּשָׁה וְקַדְרוּת, שֶׁכְּבָר נִתְלַבֵּן הַכֹּל בַּתְּחִלָּה ע"י הוֹפָעָתָהּ שֶׁל הֵבִּינָה הַנִּשְׁמָתִית.

לְמַעְלָה מִזֶּה הִיא הוֹפָעַת אוֹר הַכֶּתֶר הַכְּלָלִי, הַסְּקִירָה הָעֲלוּמָה הַמְּקִירָה כָּל עֹנֶג וְעֵדֶן, כָּל קָדוֹשׁ וְטוֹב, הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל בָּאוֹצָר קֹדְּשָׁה. אוֹרָה זוֹ אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּשֶׁת כְּלָל בַּהֲכָנַת הַחֲרָטָה שֶׁל הַתְחָלַת הֶאָרַת הֵבִּינָה, מִתְגַּלָּה לְאוֹרָהּ שֶׁאֵין שׁוּם גֵּרָעוֹן וְחֹשֶׁךְ כְּלָל, אֵין כָּאן כ"א אוֹר קָדוֹשׁ וְתִפְאֶרֶת עֶלְיוֹן, זִיו חַיִּים וּנְהוֹרָא מְעַלְּיָא.

לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה, הַמְּפֵרָה "כִּי ד' צְבָאוֹת יָעָץ – וּמִי יָפֵר", לְמַעְלָה מֵהַחָכְמָה, הַמַּתֶּרֶת, רַק כָּל טוּב שׁוֹפֵעַ בְּאֵין שׁוּם מְנִיעָה, וְכָל רַע וּכִעוֻר שֶׁלּוּל מֵעִקָּרוֹ מֵאָז מֵעוֹלָם, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה, לֹא הֹוֵוה וְלֹא יִהְיֶה, כ"א אוֹר ד' וְטוּבוֹ.

השל"ה הקדוש (שני לוחות הברית חלק א – בית דוד – עמ' פה – קו):

"...ועוד בניי יצ"ו אשכילכם בינה מהו הענין של כתנות אור, ומהו האור. כמו שהאור מתרבה והולך עד בלי ערך מאור לאור ומאור לאור, כי קח נר אחד ותדליק בו עץ, ואותו עץ עץ אחר, עד בלי סוף וגבול יתגבר האור. כן היתה בריאת אדם תיכף לתכליתו... והיה הולך מדביקות לדביקות מהשגה להשגה, עד שהיה בא לכלל לקיחה כמו חנוך ואליהו ואלף מעלות יותר מזה, באופן שהיה תמיד חיות נצחי להאיר מאור לאור...

כי עולם הזה שלו הוא רושם מעולם הבא, כמו אצילות הבנין במקומו הוא באחדות אחד עם שרשם הנעלם בבינה, ובעת העליה עולה האצילות שבמקומו לשרשם בבינה, כן היה הסתלקות האדם בלי מיתה רק עילוי ולקיחה למעלה בגוף ונפש, כי הכל נצחי... וענין הנצחיות שלא יפסק מהשגה להשגה ומהשגה להשגה, כי אין סוף וגבול להשגה בו יתברך, וזהו ענין עולם הבא לעתיד לבא ילכו מחיל אל חיל... והאדם נברא ממקדש שלמטה וממקדש של מעלה באופן שיהיה כולו טוב, ואז היה חי נצחי ועולמו היה עולם שכולו טוב בלי הפסק..."

 ומסביר השל"ה הקדוש זצוק"ל את היתרון והתועלת של השבירה והתיקון לעתיד לבוא לעומת המצב הטוב שקדם לשבירה:

"... רבותינו ז"ל אמרו (ב"ב צז, ב) חוה סחטה אשכול של ענבים, ויש בזה רמז גדול הנה בעודן ענבים ידוע שיש שם שמרים אבל מעורבים אינם נכרים, אם לא כשסוחט אדם אשכול ענבים ונעשה יין אז נבדלים השמרים מהיין, ומה שהיו מתחלה השמרים בכח ולא בפועל כי היו נעלמים עתה יצאו חוצה. ויש גריעותא לשמרים כי מתחילה לא היו נכרים והיו מתאחדים, ועתה נעשו שמרים והם רעים, אבל יש מעליותה עתה ביותר להיין כי נעשה צלול ואין בו שום סיג רק הכל נקי והיין נשאר משומר, רצוני לומר מסולק מהשמרים כמו ע"י משמרת והוא זך ובהיר יותר ממה שהיה קודם הסחיטה:

כך הוא האדם, כשהיה בכתנות אור כולו טוב מכל מקום היה בו כח התעוררות להקליפה בהנעלם. אבל עתה בהוציא חוצה, באמת נעשית קליפה רעה הוא השטן הוא היצה"ר כו' מכל מקום מי שכובש אותו ומכניעו ומבטלו לגמרי אז חלף הלך לו, והטוב הנשמה הוא טוב בהיר וברור זך בלי שמרים, וזה האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו. ואמר (אבות ד, א) הכובש, ולא אמר ההורג, רומז כי אינו הורגו אדרבה כובשו תחתיו להיותו טוב היפך ממה שהיה, והוא ענין גדול כי מגביר עליו ומטהרו עד שמלאך רע נתהפך לטוב. למשל לוקח מדותיו שהם רע דהיינו קנאה וחמדה ושנאה כו' ואינו מבטלם, רק כובשם תחת ידו לטהרם, דהיינו קנאה לקנאת סופרים, וחמדה לחמודה גנוזה, ושנאה לשנאת הרשעים כמו שאמר דוד (תהלים קלט, כב) תכלית שנאה שנאתים, ואלף עניינים כאלה, הנה הוא טוב מאוד (בראשית א, לא). וזהו שאמר (ב"ר ט, ז) טוב, זה יצר טוב. מאוד, זה יצה"ר. כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל אף נתהפך לטוב, וזה יהיה לעתיד (לאחר תחיית המתים) לאחר הזיכוך והצירוף בחורבנות ובצרות שסובלים ומעוררים בתשובה ישבתו הקליפות, ועתיד מלאך המות לישחט והרע יתמתק מכח זכות הצדיקים שכבשו על יצרם כנ"ל, ולקחוהו לעבודתם הקודש:

ואז כתנות עור בעי"ן שהוא לשון ע֝ו֡ר יתהפך להיות עין רואה, כי מכח עין ע֝ו֡ר יתגדל הראות ויהיה יתרון לאור מן החושך מכח החשך, ולא זו שיחזור העולם לכוונת הבריאה להיות כתנות אור, אלא אפילו יהיה תוספות אור בסוד (ישעיה נב, ח) כי עין בעי"ן יראו בשוב י"י ציון. כי עי"ן רעה שהוא כתנות עור יוחזר לעי"ן טוב טוב רואי, ויהיה כל כך אור גדול שלא היה מושג לנביאים כמו שכתוב (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה אלהים זולתך, ואמרו רז"ל (סנהדרין צט, א) זהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, הוא הדבר אשר דברתי שהיין משומר יצאו ממנו השמרים, ואז כתנות אור לעתיד יהיה יותר אור כי לא יהיה בטוב ההוא שום תערובות סיג אפילו בנעלם... ואז ישמח ה' במעשיו, כי אז תשלם כוונת הבריאה להיות האדם בכתנות אור ותתרבה הידיעה ומלאכתן נעשית מאליה. (ויקרא כו, ד) ועץ השדה יתן פריו, רצה לומר אפילו אילני סרק יהיו מלאים פירות. ואמר ועץ השדה, כי יהיה טעם העץ כטעם הפרי, כענין תחילת הבריאה. והרבה כאלה שאמרו רז"ל (כתובות קיא, ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ויתקיימו כל הייעודים הטובים שבבחקותי שעדין לא נתקיימו, כי תמלא הארץ דעה, ממילא ימשכו הטובות ההם בטבע... הנה אלו הטובות שבפ' בחוקתי אשר עדיין לא נתקיימו עד לעתיד במהרה בימינו, תמצא מעלות מעלות בענין ריבוי הטובות. מתחיל בשובע, ואח"כ מענין השלום, ואח"כ הבטחה גדולה שבגדולות והיא (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם, שהוא סוד שכינה בתחתונים, כמו שהתאוה לזה הקב"ה בתחילת הבריאה, ואדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג). אבל לעתיד יהיה נצחיי ויקויים (בראשית ג, כב) וחי לעולם, כי הדביקות יהי' בעץ החיים, ויתקיים (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם, (שמות ו, ז) והייתי לכם לאלהים, כי אנחנו נהיה המרכבה בעצם למעלה ממדרגת המלאכים, וכעת יאמרו ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג), כי השלמות הנצחיי תהיה בגוף ובנפש שהוא יעקב וישראל... כי העולם שבא לאדם עתה אחר המיתה זהו באמת עולם הנשמות, כי הגוף שבא מטפה סרוחה מזוהמת הנחש מעוכל. ועולם הבא הזה לאחר מיתה עתה נקרא עולם הנשמות. אמנם לאחר תחיית המתים שיהיה בגוף ונשמה והגוף נזדכך ונטהר ויהיה כולו אור, אז התחיה יהיה עולמי נצחיי בגוף ונפש... ובקדושין פרק א' (לט, ב) ובחולין פרק שלוח הקן (קמב, א) תניא ר' יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב (שמות כ, יב) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ובשלוח הקן כתיב (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך. ולמען ייטב לך, בעולם שכולו טוב. ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדיין היכן אריכת ימיו של זה, והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העה"ב שאחר תחיית המתים, שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו... ואחר זה אין להשיב ולומר, אחר שהעולם הבא אין בו שום שמוש משמושי הגוף, ואתם גוזרים הקיום והנצחיות עליו הנה יהיו כליו לבטלה, ואין במעשה השם פועל בטל. כי הכלים האלה עשוים לתבנית כלי המרכבה מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם סוד האצילות, ולזה הוא מוכרח שיתקיימו כלים האלה קיום נצחי, לפי שהם מושכים הקיום ממקורם ושרשם. ואין קיומם תלוי באכילה ושתיה, כי אם בדביקות בשרשם, ויוכנו לזה תכלית ההכנה בזמן ההוא שהוא זמן ביטול היצה"ר המונע הדבקות ההוא הגורם הקיום והנצחיות... העולה מכל דברינו, מעתה שיבולע המות אז לא יהיה מות ויהיה הכל חיות נצחיות ויקויים (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם, יהיה השכינה בינינו בגוף ונפש עולמות, וכל זמן שיזקינו יוסיפו חכמה וילכו מחיל אל חיל עד בלי סוף ותכלית. וההתחלה תהיה תכלית השובע ובלי יגיעה, כי מלאכתן נעשית מאליהן, וארץ ישראל תוציא גלוסקאות וכלי מילת (כתובות קיא, ב), ואח"כ השלום בארץ (ויקרא כו, ו) והשבתי חיה רעה, הוא סוד הקליפה תסולק המרירות מהקליפה ותהיה נכנעת שומר לפרי כמו שכתבתי לעיל, והפריתי אתכם והרביתי אתכם (שם ט), בקומה זקופה כמו אדם קודם שחטא. ונתתי משכני בתוככם וגו' והתהלכתי בתוככם (שם יב)... הרי נתבאר ענין כתנות אור, ואדם ביקר בל ילין נעשה כתנות עור בעי"ן, ולעתיד יוחזר כתנות אור ישמח י"י במעשיו (תהלים קד, לא), שמח לא כתיב, כי עדיין לא היה העולם בטובו, רק ישמח כתיב, שהוא לעתיד בביאת משיח צדקנו. רמז לדבר ישמ"ח אותיות משיח, ואז יהיה מקוים יתרון אור מחשך כי מסבת החשך שהיה ממרק זוהמת כתנות עור, יתרבה האור ויהיה מקויים (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל... ואז יחדיו ידובקו ומקושרים בקשר אמיץ הקב"ה ותורה וישראל הנזכרים במאמר הזה של הזוהר... ולא יהיה עוד מוות אלא דבקות נצחי. אמנם יעלה מעלה מעלה בדבקות הנצחי ההוא עד שיזכה למעלת הלקיחה כחנוך ואליהו ויותר מהם אלף פעמים בלי תכלית...".