פרק ה - קול התור - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד כנגד שלשת הקליפות - עשו ישמעאל וערב-רב

הספר שלענ"ד מתאר בצורה הטובה ביותר את 'מפת הקרב' בו אנו נמצאים, נקרא 'קול התור', וכפי שכבר ציינתי בתחילת הספר, הוא נכתב על ידי רבי הלל משקלוב זצ"ל שהיה תלמידו של הגאון מוילנא זצוק"ל. בספר מביא רבי הלל תמצית מתורת הגאולה של רבו ויש בו ידע רב וחשוב מאד להבנת המצב שבו אנו נמצאים.  בפרק ב' סעיף ב' מתאר הגר"א את הכוחות הפועלים מצד הקדושה ולעומת זאת מצד הטומאה ואלו דבריו:

"על פי רבנו הגר"א ז"ל עלינו לבוא לעזרת ה' בגיבורים... התפקיד הכללי של שני המשיחין משיח בן יוסף  ומשיח בן דוד הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות - עשו ישמעאל וערב רב... ההזדווגות של עשו וישמעאל היא על ידי ארמילוס שר הערב-רב, ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם ר"ל. ובזה עיקר עבודתנו ומלחמתנו אנו - לשבר ולמגר את כוח הערב-רב מישראל. הערב רב הוא שונאנו הכי גדול, הוא המפריד בין שני המשיחין. קליפת הערב-רב פועלת רק בדרך של אחיזת עיניים ובעקיפין, לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה, ועלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו. וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב-רב, נעשה ממילא שותף לקליפת הערב-רב. ויהיה מי שיהיה – מוטב לו שלא נברא!..." (דברי הגר"א מבוססים על דברי הזוהר הקדוש פרשת פנחס רמו ע"ב ראה ציטוט בנספח מס' 2).

דברים אלו שנכתבו בשם הגר"א מעידים עד כמה הנושא חשוב לבירור ואת הסכנה של חוסר התייחסות אליו שהרי מי שאינו נלחם בערב-רב הופך ממילא להיות שותף שלו ואין צריך לפרט את הסכנה שבדבר זה  (גם הצגת המושג ערב-רב כמידות שליליות בלבד איננו נכון, כפי שניתן לראות לאורך כל הספר).

כדי להבהיר את הדברים הנ"ל אפרט במקצת את המושגים (על פי 'קול התור' פרק ראשון סעיף כ):

משיח בן יוסף הוא הכוח הרוחני המסייע לכל פעולה הנעשית בהתעוררות אנושית שלנו על דרך הטבע לקירוב גאולת ישראל. הוא כולל שלשה סוגים: 

מב"י העליון - מלאך הממונה על פעולותיו של מב"י במלחמתו נגד שר הערב-רב. 

מב"י התחתון - הוא אחד בכל דור בחינת צדיק יסוד עולם, הזוכה לפי מעשיו ושורש נשמתו לעשות לישועת ישראל והרמת קרן התורה במסירות נפש.

מב"י השרוי בכל בית ישראל בכלל, כל הזוכה לפי מעשיו לעשות באותן הפעולות של מב"י הרי הוא ניצוץ משורש נשמתו של מב"י, כל אחד לפי דרגת המעשים.

מתפקידיו של משיח בן יוסף: קיבוץ גלויות, כיבוש וישוב ארץ ישראל להחזרת השכינה לארץ הקדושה ולביעור רוח הטומאה מן הארץ, בנין ירושלים, קיום מצוות התלויות בארץ, מלחמה באויבינו והפצת תורה לעם ישראל ובמיוחד תורת הסוד. כל זאת כהכנה להופעתו של משיח בן דוד (זהו המשיח שכולנו מחכים לו, אדם צדיק מזרע דוד המלך), שישלים את פעולותיו של משיח בן יוסף, יבנה את בית המקדש השלישי הנצחי ויתקן את כל העולם כולו במלכות ש-ד-י.

 לפי תיאור תפקידיו של  משיח בן יוסף  אנו רואים שכיום אנו נמצאים  בשלבים מתקדמים של פעולותיו (אין זה אומר שלא תהיינה נסיגות כפי שאנו רואים לצערנו). 

הגר"א אומר ש: "התפקיד הכללי של שני המשיחין מב"י ומב"ד הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות עשו, ישמעאל וערב-רב".

קליפת עשו היום מתלבשת בעולם הנצרות ומיוצגת ע"י ארה"ב והאיחוד האירופי. מיצגיו של "עשו" מחדירים את תרבות אדום (התרבות המערבית) לכל מקום בעולם שהדבר מתאפשר להם. תרבות אדום  מקדשת את ההנאה הרגעית ("הלעיטני נא מן האדום האדום הזה"), את המימוש העצמי האגואיסטי, את ההצלחה החיצונית (כאשר הפנימיות נשארת רקובה), את הלבוש הפרוץ, את תרבות הרייטינג ואת כל הרעות החולות שאנו רואים מסביבנו. במדינת ישראל זוהי התרבות השלטת  והיא עושקת את נשמות ישראל הקדושות (בעיקר ע"י אמצעי  התקשורת למיניהם) ומרחיקה אותם מהאמת של התורה הקדושה ומפנימיות נשמתם. כן  פועלים  ארה"ב  והאיחוד האירופי  להחליש  את  מדינת ישראל ע"י לחץ למסירת שטחי ארץ ישראל לאויב, וכן ע"י השלטת  ה"מוסר  הנוצרי" בכל מוסדות המדינה. אצל הגויים שהמוסר הוא חיצוני אין הדבר מהווה סכנה קיומית מכיוון שהם ממילא לא מתנהגים לפיו. אולם אצל יהודים שהמוסר הוא פנימיות נשמתם, התנהגות זו מהווה מתכון להשמדה עצמית (כמובן שהתרבות המערבית איננה כולה שלילית אלא יש בה חלקים טובים, שבמידה שהם משתעבדים תחת הקדושה יש  בהם תועלת רבה לתיקון העולם, וזוהי אחת המשמעויות הפנימיות של המתואר במדרש (פרקי דר' אליעזר, פרק ל"ט) ש"ראשו של עשו קבור במערת המכפלה").

קליפת ישמעאל כשמה כן היא, הכוח המלובש בישמעאל, כלומר בעולם המוסלמי (הכולל בתוכו גם את מה שנהוג לכנותו באופן שקרי בשם "העם הפלסטינאי", כפי שהסברתי בפרק הקודם). קליפה זו רוצה להשמיד את ישראל באופן פיסי ומובן שהיא מנוגדת למהלך של משיח בן יוסף.

 הן קליפת עשו והן קליפת ישמעאל לא מסוגלים לפגוע בעם ישראל ובתהליך הגאולה ובשני המשיחין, באופן משמעותי ללא עזרתו של הערב רב הנמצא בתוכנו,  וכפי שכותב הגר"א :

"ההזדווגות של עשו וישמעאל היא ע"י ארמילוס שר הערב-רב, ויכולה  להחריב   את  ישראל  ואת  כל  העולם  כולו".

 ברור לעין מיהו אותו ערב-רב ה"מזווג" את עשו וישמעאל. זהו השמאל הקיצוני שהשתלט על כל עמדות הכוח במדינה ומנסה להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה", לבטל ממנה כל ערך יהודי ומוביל אותנו לתהליכי התאבדות פיסית ורוחנית (בזוהר בראשית כה ע"ב מתוארים סוגים נוספים של ערב-רב, אביא את הדברים בנספח 2).

וכפי שכבר כתבתי ומפאת חשיבות הענין אחזור על כך שוב, עלינו להזהר שלא נחטא לאמת ונכלול את כל אנשי השמאל כמקשה אחת. נראה שרובם הם יהודים משורש טוב שעשוקים ע"י התקשורת, ובודאי אלו שכאבו את כאב אחיהם שגורשו מגוש קטיף, על אף חילוקי הדעות. לעומת זאת, אלו ששמחו והרגישו התעלות נפש בזמן הגירוש והסבל של המתיישבים וכלל "הציבור הכתום" ובמיוחד אלו שהתאכזרו בסדיסטיות נוראית, יש סבירות גבוהה להניח שהם שייכים לאנשי הערב-רב (מכל מקום, לשם הזהירות, אנו תמיד משתמשים בביטוי שמוזכר בהלכה "חוששין להם", מכיוון שגם אם אנו עלולים לטעות, לחשוש ולהזהר מהם אנו בודאי צריכים. יחד עם זאת ישנם מקרים מובהקים שבהם הסבירות לטעות קטנה מאד). כן יש להבין על פי דברי רבנו הגר"א שיש כוח רוחני מיוחד ששולט בהם (ארמילוס שר הערב –רב) ומוביל מהלך מודע שתכליתו לפגוע בעם ישראל גשמית  ורוחנית.

דברים חשובים בנושא זה כתב נעם ארנון "דובר הישוב היהודי בחברון" המבהירים מדוע לא מספיק רק "להוסיף אור" אלא שיש להתמודד באופן מכוון ומושכל כנגד "כוחות הרשע" המובילים את המדינה לתהום:

"אוהבי ונאמני ארץ ישראל מופתעים כל פעם מחדש מול עוצמת הכוחות הפועלים נגדם. בעוד אנו ממשיכים כאשתקד, להאמין, לבנות, ללמוד, לגדל משפחות, לנטוע, ליישב את ארץ ישראל ולהגן עליה, כמו שעשו יהודים מאות ואלפי שנים, כוחות האויב אינם נחים לרגע, ממציאים תמיד 'הפתעות' חדשות, ואינם חדלים למצוא רעיונות חדשים, כיוונים ושיטות.

"לזכותם" יאמר, שגם אחרי שהאמת יוצאת לאור, ודרכם המובילה לבלהות נחשפות ונשטפות בנהרות דם ותמרות עשן, הם אינם נבהלים ואינם מתייאשים. הם ממציאים איזו 'ועידת שלום', איזה 'תהליך מדיני', או איזה ספין חדש, ועולם ממשיך כמנהגו. אחרי שהתברר 'שתהליך אוסלו' הוביל לנהרות של דם והרים של סבל 'הומצא מושג חדש' "התנתקות". הפעם 'נסדר' את הערבים: נברח בלי הסכם! נראה מה יעשו? ואחרי שהגירוש הוביל להסלמת הטרור באלפי אחוזים, הומצאה 'ההתכנסות', ואחרי שמלחמת לבנון הורידה אותה מן הפרק, הומצא 'תהליך אנפוליס'.

מי שמבצע את התהליכים המדיניים הללו הם הפוליטיקאים, הרוויים בשחיתות ורקובים בקשרי הון-שלטון עד צוואר. אך מי שמלבה את האש ומסמן את הכיוון הם ארגוני השמאל והאנרכיסטים, המובילים מסע עולמי של דה-לגיטימציה של מדינת ישראל וכל ישות יהודית בארץ ישראל (ראה המאמר של מר אהרון רול הי"ו "משנאי החינם בינינו" כפי שציינתי בעמ' **)

האזרח התמים שאינו גר ביש"ע, כמעט ואינו מודע לפעילותם, פרט לשמיעת חדשות, לדוגמא על ההפגנות בבילעין (שם הם זכו בניצחון היסטורי על מדינת ישראל בעזרת הבג"ץ).

אך בחברון, בדרום הר חברון ובמספר נקודות בשומרון הם פועלים ללא הרף, בגיבוי כספי עצום של קרנות ואירגונים עוינים בארץ ובחו"ל. הם משפיעים על התקשורת, האקדמיה, התרבות, מערכת המשפט והפרקליטות. הם מסמנים את הכיוון, והפוליטיקאים הולכים בעקבותיהם. הם משתמשים במערכות תקשורת מתקדמות, מצלמים ומתעדים כל תנועה, עוקרים מטעים וכרמים, מסיתים ערבים לבצע פיגועים, משמיצים ומתססים נגד מדינת ישראל, נגד חיילי צה"ל והמתיישבים, פועלים ללא הרף במינון מוגבר והם מובילים את מדינת ישראל לתהום.

הם משתמשים במערכות המדינה עצמה, וכופים באמצעות בג"ץ על ביצוע הריסות ועקירות. מערכות המדינה פוחדות (או שאינן רוצות) להתעמת איתם, נכפפות ונכנעות להם.

מול טקטיקה זו עומדות מערכותינו חסרות אונים. אנו מפטירים כאשתקד, כמובן במעשים חיוביים: עוד קראוון, עוד תפילה, עוד הפגנה. כל זה טוב, אך אי אפשר לברוח מהתמודדות עם הרע ולהסתפק ב'הוספת אור'. כאן נדרשת פעילות מתוחכמת, נועזת, חדשנית ומקורית, מסוג אחר, ובעוצמה אחרת. עלינו לצאת מהשגרה ולהתמודד עם הרוע הזה. זה ניתן, וזה מחויב המציאות. זה בנפשנו ובנפש המדינה כולה. זה ניתן, ואם נרצה, בעזרת ה', אין זו אגדה".

וכאן חשוב לי להדגיש שוב, כדי למנוע הבנה לא נכונה, שאין הכוונה להפעיל כנגדם אלימות כלשהי, אלא הכוונה היא להשתמש בשיטות דומות לאילו שבהם השמאל משתמש כדי לחשוף לציבור את הדרכים האפלות בהן ארגונים אלו פועלים. שוב המטרה היא השפעה על התודעה של העם כדי שיוכל להתנגד לאותם כוחות בתוכנו המסכנים את חיינו. יש ליזום "מלכודות תקשורתיות" לצלם ולתעד את שיתוף הפעולה שלהם עם האויב ולחשוף תיעוד זה בפני הציבור. עלינו להשקיע מחשבה יצירתית ומשאבים אנושיים וכספיים שמטרתם תהיה לשבש את הפעילות של ארגונים מסוכנים אלו, מכיוון שכפי שכתב נעם ארנון, הדבר בנפשנו.

בהמשך הספר "קול התור" כותב רבי הלל בשם הגר"א (פרק החמישי -  חלק א'):

"עקבות האתחלתא שבכל שלשת היסודות "יעודים מועדים ומיועדים" צריכים ללכת ולהעשות עד הדרגה הכי האחרונה של איתערותא דלתתא... ולא לסגת חלילה מפני איזה קושי ומכשול ח"ו, ומכש"כ בדרגות האחרונות שבהן מתגבר הסטרא אחרא (כוח הטומאה) יותר, כי לעומת התגברות הסט"א מתגבר יותר כח הקדושה הנסי והשפע העליון וישועה והצלחה... סייעתא דשמיא בכלל ובדרך נסית בפרט באה במדה כנגד מדה, במדה שהאדם מודד מודדין לו מן השמים, דהיינו באותה מדה שפעולת המצוה נעשית ע"י אדם בפועל בדרך הטבע, במדה זו באה סייעתא דשמיא, דרגה כנגד דרגה... וכן לדעת ולזכור שגם כחות הטומאה, קליפות הסטרא אחרא, יש להם אותן הדרגות... כמובא בזוהר (שמות דף כ"ז) והם "עמק העכור" אשר בהגיעם ח"ו למלוא הדרגות האלה יכולים להשיג את כל גבורותם של עשו וישמעאל (שור וחמור דטומאה) ולהחריב את כל העולם. אך זה לעומת זה עשה אלקים ולעומתם עומדים הכוחות הגדולים של אותן הדרגות דקדושה של ב' המשיחין שור וחמור דקדושה... והם משיבים להם מלחמה שערה וכו', העומדים נגד כחות הטומאה האלה כקיר ברזל ועיר מבצר והם "קרני ראם" אפיתחא דקרתא, על קו הבינים בשערי ירושלים מערבה, אשר פה מבצר מלחמתו של שרו של יוסף נגד שרו של עשו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ".

דברים חשובים אלו מתאימים לדברי הרמח"ל שהבאתי בתחילת הספר (סוף פתח דבר – עמ' **) והם מלמדים אותנו שככל שמתקרב זמן הגאולה גם הסטרא אחרא מתגבר ביותר, כפי שאנו אכן רואים במציאות, ועלינו להתחזק בתפקידיו של משיח בן יוסף ולשאוב כוחות מהידיעה שהתחזקות הסטרא אחרא היא שלב בדרך לביעור הרע מהעולמות כולם לנצח נצחים.

חשיבות מיוחדת ישנה לתפילה בעד הצלחתו של משיח בן יוסף במאבקו כנגד שר הערב-רב וכפי שנכתב בקטע המסיים את הספר "מוסד היסוד":

"עם סיום הספר הננו מעירים ע"ד מצוה רבה מיוחדת לישועת ישראל. בעל "קול התור" כותב: כבר עוררו ראשונים כמלאכים על החובה להתפלל בעד משיחא דאתחלתא משיח בן יוסף, וכל העוסקים בישוב ארה"ק ומתפללים בעד משיח בן יוסף לוקחים חלק בהקלת ייסוריו וייסורי ארץ ישראל... בספר "מדרש שלמה" של הרש"ז ריבלין (נינו של בעל "קול התור") פרק מ"ז מובאים הרבה מקורות בענין זה, ביניהם מהאריה"ק, מבעל "אור החיים", מהגר"א, מבעל "באר יצחק" תלמיד הגר"א, ועוד. בסידור הרש"ש עפ"י האריה"ק בתפילת בונה ירושלים (באומרו "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין"), כתוב: "יכוון להתפלל על משיח בן יוסף שיחיה ולא יהרג ע"י ארמילוס הרשע". רבינו הגר"א בביאורו ל"תיקוני זוהר חדש" (דף ל"ב ע"א) לפסוק: "וישכם אברהם בבקר...", אומר, שהשכים להתפלל בעד משיח בן יוסף שלא יהרג. בזוה"ק (פרשת כי תצא דף רע"ו, רעיא מהימנא), מדובר על סבלו של משה רבינו בעד משיח בן יוסף שלא יתקטל. הגר"א בספרו "יהל אור" (פרשת פנחס דף כ"ד), בקשר לפסוק "דלותי ולי יהושיע" אומר שבזה התפלל דוד המלך בעד משיח בן אפרים. המקובלים בירושלים בתקופה הישנה היו עורכים תפילות בעד מב"י, בייחוד בעת צרה ר"ל. גם המגיד ר' משה משקלוב "הדורש לציון" מדבר בדרשותיו בענין זה, ובשם אביו בעל "קול התור" בשם הגר"א מעיר שגם הדיבור במשיח בן יוסף והזכרת שמו, מעורר זכרון ורחמים, עפ"י הכתוב על אפרים, שהוא בטוריא דמב"י: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי עליו רחם ארחמנו נאום ה'". בזכות כל זאת יגן ה' על עמנו וארצנו ועל תורתנו הקדושה, ויחיש גאולתנו השלמה בב"א".  

מכאן מובנת החשיבות הגדולה של התפילה  בעד משיח בן יוסף ולכן אביא כאן את נוסח התפילה כפי שמובא בספר "קול התור" (פרק חמישי). כל אחד יכול לכוון בתפילת עמידה בברכת בונה ירושלים, כפי שכתב האריז"ל. מי שיכול לומר מידי פעם את תפילת "אבינו שבשמים" בודאי יש בכך מעלה גדולה, ובשעת צרה חשוב ביותר לומר גם את יתר הפרקים המובאים לאחר התפילה.

"אבינו שבשמים, רחם על שארית יוסף עמך. אב הרחמן גואל ישראל וירושלים, מצמיח קרן ישועה, הושיעה נא והצליחה נא, ציר אמונים משיחא דאתחלתא משיח בן יוסף נושא חוליינו וסובל מכאובינו במלחמתו נגד צורר ישראל ארמילוס הרשע (יש אומרים שצריך לחשוב שם זה ולא לאומרו), וכמו שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" (עובדיה א, יח), "ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא), "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה יד,ט).      

עוד יוסף חי

יוסף חי עוד

חי יוסף עוד

בן דוד חי וקיים

אבינו אב הרחמן הבוחר בירושלים ושוכן בציון, בטובך הגדול ישוב נא חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך.  ונזכה כולנו לראות מהרה בהתגלות החזון הקדוש שנרמז ממעון קודשך לרבנו אליהו בן שלמה, נהורא דמשיח בן יוסף בדרגא דטוב. בפסוקים הקדושים: "אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו" (ישעיה מד,ב), "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהילים עו, ג) "חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" (ישעיה לג,כ) במעלייתא דזיהרא עילאה.

צור משגבנו מגן ישענו, הגן בעד עץ יוסף אשר ביד אפרים, הרם קרנו, קרן משיחך בן יוסף כאמור: "וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח" (דברים לג,יז). השגיבה כחו לעמוד איתן כאמור: "ותשב באיתן קשתו" (בראשית מט, כד). במלחמתו הקשה נגד אויבי עמך צוררינו, כדברי הבטחתך על נפילת גוג ומגוג (יחזקאל פרק לט): "על הרי ישראל תפול אתה וכל אגפיך ועמים אשר אתך. ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק ומגן וכו'. והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום – שם קבר בישראל וכו'. וקברו שם את גוג ואת כל המונה וקראו גיא המון גוג. ונתתי את כבודי בגוים וראו כל הגוים את משפטי אשר עשיתי ואת ידי אשר שמתי בהם. וידעו בית ישראל כי אני ה' אלהיכם וכו'. לכן כה אמר ה' אלוהים עתה אשיב את שבות יעקב ורחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קדשי".

שגבנו ועזרנו צור משגבנו להגיע במעשה ידינו על נחלת קדשנו לדרגת מספרו הגדול והמקודש (מטטרון שר הפנים) שרו של משיחא דאתחלתא "טצ"ץ ביסוד" אחוז בשני צבאות ימינא ושמאלא - וראו כל עמי הארץ את ישועת אלהינו מהרה.

אבינו אב הרחמן, תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך וכו' בזכות העוסקים בתיקוני צפנת פענח וכוונותיהם לביעור רוח הטומאה ולקדוש שמך הגדול והקדוש, בזכות העוסקים בישוב ארצנו הקדושה ובבנין ירושלים, בזכות בניך יושבי נחלתך הסובלים ייסורי ארץ ישראל ומקבלים את הייסורים באהבה למען קידוש שמך וקירוב גאולת עמך ונחלתך מהרה.

בזכות כל זאת יחיה בן יוסף משיחא דאתחלתא ולא יפול כתפילתו של רעיא מהימנא מרע"ה ודוד המע"ה ותפילתם של עוד ראשונים כמלאכים, בעד חיי והצלחת משיחא דאתחלתא משיח בן יוסף. וכפי שגזרו צדיקי עולם, צדיקים גוזרים והקב"ה מקיים.

עוד יוסף חי

יוסף חי עוד

חי יוסף עוד

בן דוד חי וקיים

"צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), והיו עץ יוסף ועץ יהודה לאחד ביד ה' (ע' יחזקאל לז), וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (בראשית לט, ג).

"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'" (ירמיה לא, יט).

"ויהי נועם ה' עלינו ומעשי  ידינו כוננה עלינו" (תהילים צ, יז). 

בכל ח"י הסגולות והנאצלות של משיחא דאתחלתא (קול התור פרק ה' עמ' 109) במלא השלמות של כל סגולה וסגולה עם דרגת טצ"ץ ביסוד, בסוד הכתוב: "הקטן יה"י לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה ס, כב), "מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה" (תהילים קיח, ה) ".

לאחר סיום התפילה יש לומר את התפילות:

תפילת "וכסא דוד עבדך...", בברכת בנה ירושלים, תפילת "את צמח דוד עבדך..." (בלי שם ומלכות כמובן), תפילה לעני כי יעטף (תהילים קב) ושם תרחם ציון כי עת לחננה וכו' כי רצו עבדיך את אבניה וכו' וייראו גוים את שם ה' וכו'. אהבתי כי ישמע (תהילים קטז), ושם דלותי ולי יהושיע. מן המיצר (תהילים קיח) ושם לא אמות כי אחיה וכו'. לה' הארץ ומלואה (תהילים כד) ושם מי יעלה בהר ה' וכו'. שב לימיני (תהילים קי). יענך ה' ביום צרה (תהילים כ'). כי באו מים עד נפש (תהילים סט) ושם הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש, ובהמשך, אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. יששום מדבר וציה וכו' (ישעיהו לה) ושם פדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה וכו'. קנאתי לציון קנאה גדולה (זכריה ח) ושם כי זרע השלום וכו'. הר ציון ירכתי צפון (תהילים מח). ה' בעזך (תהילים כא) ושם, חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכו). ה' אל באפך תוכיחני (תהילים ו). הרנינו לאלקים עוזנו (תהילים פא), ושם עדות ביהוסף, בצרה קראתי ואחלצך. ויהי בשלם סוכו (תהילים עו), ושם שבר רשפי אש וכו'. בך ה' חסיתי (תהילים לא) ושם מכל צוררי הייתי חרפה. ארוממך ה' כי דליתני (תהילים ל). יאמרו גאולי ה' (תהילים קז) ושם ישלח דברו וירפאם. ה' אורי וישעי (תהילים כז) ושם, אם תחנה עלי מחנה וכו' לראות בטוב ה' וכו'. שיר מזמור לאסף, אלקים אל דמי לך (תהילים פג). כה אמר ה' מצא חן במדבר (ירמיהו לא) ושם, הנני מביא אותם מארץ צפון וכו'.

עד כאן התפילות הרשומות ב"קול התור" (פרק ראשון סעיף כד). בהמשך הקטע הנ"ל כותב רבי הלל:

"במעשינו ובתפילותינו נבוא לעזרתו של משיח בן יוסף וע"י הפעולות בכל כוחנו באתערותא דלתתא נגיע ליחוד ב' המשיחין מב"י ומב"ד שהם "עץ יוסף ועץ יהודה". תחילה יהיו לאחדים בידך, ואח"כ יהיו לאחדים בידי. יחוד ב' המשיחין הם היסוד לייחוד קוב"ה ושכינתיה שהיא שלמות הגאולה.

ועלינו ללמוד ולהבין את כל הבחינות והתכונות והסגולות השונות של משיח בן יוסף עפ"י שיטת רבנו ז"ל המדבר הרבה ע"ז בחבוריו הקדושים בנגלה ובנסתר, כדי שנדע את כל הדרך [אשר] נלך בה ואת דרכי המעשים אשר לפנינו כי אורו ורוחו הולכים לפנינו ואיתנו בסע"ד. 

כל הפעולות של קבוץ גלויות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט וכל פעולה כללית ופרטית בכל צעד ושעל של הכלל והפרט תלויה בקיומו ובהצלחתו של משיח בן יוסף וקיומו והצלחתו של משיב"י תלויים באתערותא דלתתא בקיום כל הדברים והפעולות הנתונים והצפונים בקנ"ו 

התכונות, הכינויים והבחינות של משיח בן יוסף (קנ"ו הבחינות והתכונות מופיעות בפרק השני של הספר), להשתתף בכל כוחנו בסבלותיו וסגולותיו עד הדרגה הגבוהה של "טצ"ץ ביסוד" היינו תתקצ"ט מעלות של אתערותא דלתתא שעל זה נאמר הקטן יהיה לאלף היינו עד דרגת האלף, והצעיר לגוי עצום. הקטן והצעיר שנאמר על אפרים שהוא משיב"י ואז אני ה' אפילו בעתה אחישנה. ואת כל זאת חובה רבה גם לכוון בתפילות לחיי והצלחת משיח בן יוסף".

את הבחינות התכונות והסגולות של משיח בן יוסף יש לקרוא בספר "קול התור" (פרק שני), כאן אביא רק שש בחינות חשובות:

" לו) הרחיבי מקום אהלך וכו' (ישעיהו כד) – מצות הרחבת הגבולים היא בתפקידו של משיב"י כדבר ה' אל יונה הנביא שהוא במעליתא דמשיח בן יוסף, להשיב גבול ישראל (מלכים ב, יד). וכן מן המיצר למרחביה שתפקידו הרחבת הגבולים במלחמתו נגד עמלק שהוא המחריב כפי המדרש: "האויב תמו חרבות לנצח", על הפסוק: "מלחמה לה' בעמלק", מרחיב נגד מחריב.

לט) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (בראשית מב) – וזוהי אחת מתכונותיו של יוסף ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור אשר הוא משיח בן יוסף מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו, ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של מב"י שאין מכירים בעקבות משיחא וגם מזלזלים בהם בעוה"ר. כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואילו ישראל מכירים את יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא שהם קבוץ גלויות וכו' היינו נגאלים כבר גאולה שלמה.

קו) עשה והצליח (דה"י ב, לא) – כך הן תכונותיו וסגולותיו של יוסף שהצלחתו באה רק ע"י עשיה כמו שנאמר על יוסף: כל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו (בראשית לט). רבנו הוסיף ע"ז רמז "הוא עשה ה' מצליח בידו" בגימטר' תרי"ג.

קל) צדק [ומלוכה] – בחינת יוסף בן רחל במלכות וכן כתוב על כורש (ישעיהו מ"ה): "אנכי העירותיהו בצדק וכל דרכיו אישר, הוא יבנה עירי וגלותי ישלח, אמר ה' צבאות". וכנודע כורש הוא תחת פיקודו של משיב"י, וכן: "עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב" (תהילים צד).

קלא) קרני ראם – קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח וכו' (דברים לג). שכל עיקרו הוא על משיח בן יוסף כביאור רבנו באריכות על פסוק זה (בחיבורו אדרת אליהו) כי מב"י הוא בטוריא דיהושע, מלחמה לה' בעמלק מדור דור. קרני ראם עיקרם על מלחמת גוג ומגוג המתחלקת לחלקים רבים וכפי משל המדרש, מלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק עליו אבן גדולה ואח"כ נתחרט כו', וכלל גדול הוא כל סבל וכל צער שישראל סובלים מגויים, הן הכלל והן הפרט ומכש"כ בעבודת קיבוץ גלויות, ממעטין ומנכין מהייסורים של מלחמת גוג ומגוג... אשריהם בני ציון היקרים העומדים בפרץ נגד פראי אדם מבני הגר כמו שמובטח לנו, בהם עמים ינגח ולה' הישועה. וזאת הדרך והתרופה היותר גדולה ובטוחה להקל, אף להסיר את כל ייסורי גומ"ג וכל ייסורי אר"י: תיקון המידות עם הקמת אנשי אמנה בעיה"ק שעי"ז גאולת האמת וקידוש השם, שהם עיקרי התכלית של כל מעשינו באתחלתא 

דגאולה, וכבר בארנו לעיל עפ"י רבנו שככל אשר עקבות משיחא מתקדמים בקיבוץ גלויות, מתגבר הסט"א בכל עוזו במלאכתו העיקרית לכחש ולעקור את האמת והצדק כמאמרם חז"ל, בעקבות משיחא האמת נעדרת וכו'. ולעומת כל אלה עלינו לעשות וללחום בכל עוזנו בסעד"ש, להתגבר עליו במעשים ובכל התיקונים כאמור וכמבואר להלן (הכוונה לקנ"ו הבחינות המתוארות בפרק הנ"ל). 

קנו) תיקון עולם במלכות שדי – כל לשון תיקון הוא ביעודו דמב"י. זהו תכלית התכליתין של כל עבודת האתחלתא בעקבות משיחא אשר עיקריה הם קיבות גלויות, בנין ירושלים, ביעור רוח הטומאה מן הארץ, גאולת האמת, קידוש השם ותיקון העולם במלכות שדי, עפ"י הכתוב (ישעיהו נב): "עין בעין יראו בשוב ה' ציון", היינו קיבוץ גלויות. "פצחו ורננו יחדיו חרבות ירושלים", היינו בנין ירושלים וביעור שממת הארץ. "נחם ה' עמו גאל ירושלים", היינו גאולת האמת כי ירושלים נקראת עיר האמת. "חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגויים", היינו קידוש ה'. "וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו", היינו תיקון עולם במלכות שדי. כל אלה ביעודו של משיח דאתחלתא משיח הראשון משיח בן יוסף הבאים באיתערותא דלתתא ושלמותם ע"י משיח בן דוד שיבוא בב"א.  

פרק ו - יצירת תודעה מסולפת ע"י שימוש מטעה בשפה וע"י שכתוב ההיסטוריה 

בתחילת הפרק הקודם הבאתי את דברי הגר"א על חשיבות המאבק בערב-רב ועל הקושי הגדול במאבק זה, מכיוון שהערב-רב פועלים מתוכנו בדרך של "אחיזת עיניים ובעקיפין". בפרק זה אביא מספר ציטוטים המלמדים אותנו כיצד הערב-רב עושים שימוש  מטעה בשפה ובשכתוב ההיסטוריה. בדרך זו  הם משתלטים על התודעה של העם באופן המאפשר להם להמשיך ולשלוט בעם ישראל ולהוביל אותנו למהלכים מסוכנים ביותר מבלי שיש לעם יכולת להבין את האמת ולהתגונן מפניהם. כל זאת נעשה ע"י "שטיפת מוח" מתמדת בתקשורת וע"י שימוש בשפה 'מרעילה' ובסילוף ההיסטוריה באופן מגמתי ביותר. אביא כאן רק מספר ציטוטים המסבירים את הדרך הערמומית בה הערב-רב פועלים ומהדוגמאות המעטות אפשר להסיק על מקרים רבים אחרים.

במאמר של הרב אליעזר מלמד שליט"א "לימינם של יהודי חברון" כותב כבוד הרב:

"כמעט כל המאפיינים של עלילות הדם האנטישמיות לדורותיהם, זולת הצורך בדם נוצרים לאפיית מצות, קיימים ביחסה של התשקורת וגורמי השלטון ליהודי חברון... שנים עברו עד שהבנתי עד כמה הדיווחים בתקשורת מרושעים בשקריותם, עד כמה הם מעלילים עלילות שוא, עם כל הכאב, מוכרחים לומר כי ראשי הצבא והמשטרה משתתפים ברקימת העלילות הללו... חייבים לומר את האמת: שורש הבעיה נעוץ בהסתה האיומה נגד המתנחלים. במשך עשרות שנים התשקורת הישראלית מפטמת את קוראיה, צופיה ומאזיניה בשנאה ארסית כנגד המתנחלים. התוצאה היא הרת אסון – הפקרת דמם ורכושם של המתנחלים. החובה המוסרית המוטלת  על כל אחד היא לכל הפחות לא להאמין לדיווחי התשקורת, שהמאמין לה נעשה שותף להוצאת דיבה רעה".

יוסי אליצור פרסם מאמר חשוב בעיתון בשבע בשם "לנפץ את מסכות השקר", אביא קטע המתאים לענייננו:

אלילי הנרטיב 

בטרם אשתף אתכם במסקנות שלי, כמה מילים על התשתית שבה משתמש השקר, כדי לזרות חול בעינינו וליצור אשליה ש'יש לו רגליים': 

ראשית – תרבות ה'שיח' מול ה'שיחה' – וזה לא אותו הדבר! רוב הבריות עדיין שייכים לעולם שמבקש את האמת האובייקטיבית כנר לרגליו. בעולם ה'מיושן' הזה מתנהלות 'שיחות' בין אנשים. אחד אומר "שחור" ורעהו טוען "לבן", והם מתנצחים כשני תלמידי חכמים. 

לעומת זאת בעולם הפוסט-מודרני אין יותר דו-שיח, אלא רק 'שיח'. זה לא סמנטיקה, אלא שינוי תפיסתי, מהותי, יסודי: בשונה מה'שיחה', ב'שיח' יש 'פרקטיקת שיח' עם פרוטוקול של מינוחים מוגדרים, סגורים, בלעדיים, שרק הם מותרים. פוליטיקלי-קורקט. ומי שלא מיישר קו – אחת דינו: "בדד ישב מחוץ למחנה".

זו שפה אחרת, שמסווה את עצמה כאילו היא 'משלנו'. יש להכירה ולהיזהר מרשת השקר ומוקשי הרעל שהיא טומנת לנו. אחד המונחים השגורים בפלנטה הפוסט-מודרנית הוא ה'נרטיב': היסטוריון 'מיושן' יסביר לכם שאולי אין אפשרות לכתוב היסטוריה אובייקטיבית, אבל השאיפה לכך משמשת כמצפן ומצפון לאובייקטיביות ולחקר האמת. לעומת זאת, בעולם  הפוסט-מודרני אין אמת אובייקטיבית ואין סיפור אובייקטיבי; יש 'נרטיב', שמקדש את הרלטיביות וסוגד לסובייקטיביות, ופושט את טלפיו ואומר: ראו איזה פלורליסט אני – לכל אחד האמת שלו ואליל הנרטיב שלו. פוליתיאיזם רוחני-מוסרי-ערכי... אך זהו שוויון מהשפה ולחוץ בלבד. בפועל, מי שבידו הממון והכוח סבור שאלוהי הנרטיב שלו הוא החזק והצודק, וכולם מחויבים להישבע קבל מיקרופון ומצלמה שאין להם אליל זולתו. 

גם כוהני דת ונביאים יש: יועצי תדמית, אסטרטגים ועורכי סקרים. הם מכתיבים מה לומר ואיזה נרטיב למכור לפרולטריון הנבער מד(ע)ת. איך לייצר אשליות, ואחר-כך לתרץ בק"ן טעמים איך קרה שבסקרים ניצחו 'בני האור', ובאופן מפתיע עלו ה'חשוכים'. ואם מתחשק לחשוב אחרת? – אחת דתו של הסורר...

בלי אשליות: מה שמונח על כף המאזניים איננו הגדרות פילוסופיות או מהלכים פוליטיים צבועים, אלא הקיום הפיזי ממש. מה יקרה אם חלילה גופי המודיעין וההערכה ימירו מינוחים מקצועיים במינוחים פוליטיקלי-קורקטיים, ובמקום נתונים אובייקטיבים יכניסו משאלות לב, אג'נדות ונרטיבים? ".

במאמר שנכתב ע"י הרב יהודה יפרח הי"ו הנקרא "לדבר על זה" כותב הרב:

"הבעש"ט מלמדנו שהדיבור אינו רק תיאור המציאות כפי שהיא נקלטת אצלנו, אלא שבמובן מסויים הדיבור והשיח הם אלו שיוצרים את המציאות שלנו. האוירה הרוחנית, סגנון החיים, האוירה החברתית שבה אנו פועלים, כולם מושפעים מהשפה ומהשיח שבינינו. אחד הכלים המשמעותיים ביותר של השמאל הישראלי במאבק על הארץ היא יצירת שפה מרעילה, ש'ציננה' את האמבטיה [בפרפרזה על עמלק] ואיפשרה להעביר פשעים חמורים באיצטלה של עמדה מוסרית. דוגמאות ישנן לרוב: עקירת יהודים היא 'התנתקות', שאיפה לגאולה היא 'משיחיות', אוהבי ארץ ישראל הם 'פעילי ימין קיצוני' אחיזה בארץ היא 'כיבוש' ו'קולוניליזם', ומנגד – קומץ פעילי שמאל שמפגין בת"א הם 'מטה-הרוב' ".

בדומה לאופן שבו השפה יוצרת תודעה,  גם "שכתוב ההיסטוריה" יוצר תודעה. בספר חשוב שכתב ד"ר מנחם שטרן הי"ו הנקרא "בין הכרזת כורש להצהרת בלפור" כותב המחבר:

"שיבת ציון המחודשת החלה, לדעתי, עם עליית החסידים, תלמידי הבעש"ט... אשר עלו עם קבוצה גדולה של כ-400 איש בשנת התקל"ז (1777). בקביעתי זו אני חולק על חוג רחב של היסטוריונים... הסוברים כי העליה הראשונה בשיבת ציון המחודשת החלה רק בשנת התרמ"ב (1882), כמאה שנה לאחר עלית החסידים... לדעתי, קבוצת היסטוריונים זאת המעיטה בחשיבותן של עליות החסידים (ולאחר מכן של תלמידי הגר"א) בכל הקשור לתרומתם לפיתוחה של הארץ, ובכך הם גרמו להטייה ולעיוות של האמת ההיסטורית בכל הקשור לעליות ולתרומתן בישוב הארץ".

ד"ר אריה מורגנשטרן הי"ו טוען לעומתו שעליית החסידים ותלמידי הגר"א לא גרמו למפנה ביחסם של המוני בית ישראל לארץ. ההמונים לא עלו בעקבותיהם. מה שהביא למפנה ההיסטורי בתודעת העם היהודי היו פרעות התרמ"א (1881) שעוררו את גלי עליית "חיבת ציון" והתנועה הציונית, שגם הם הביאו לארץ בסופו של דבר רק חלק קטן מן העם היהודי. עם זאת, מה שאפשר את עליית הבילויי"ם בשנת התרמ"ב (1882), היה השינוי המוקדם שחל במעמדה של הארץ ובעיקר ירושלים והוא שאיפשר את זרימת העולים לארץ ישראל. עליית תלמידי הגר"א והעולים שעלו בעקבותיה יצרו בפעם הראשונה בהיסטוריה מאז החורבן, רוב יהודי בירושלים, והפכו את ירושלים למקום ריאלי בו ניתן לקיים קהילה יהודית הולכת וגדלה ובעיקר יסוד מוצק להמשך עלייה ובניין הארץ. לולא המפנה שחל במעמדה של ירושלים בזכות מפעלם, בגיוס תמיכת יהודי העולם, ובהכרת העולם הנוצרי, בעיקר באנגליה, בזכויות היהודים על ארץ ישראל, לא היו מגיעים אליה גם המעטים מפרעות התרמ"א (1881) וכולם היו מהגרים לאמריקה. לכן עלייתם היא הבסיס לקיום היישוב וחשיבותם נובעת לא מהיותם ראשונים בשרשרת אלא מכך שיצרו "ארץ חדשה" שאפשרה את העלייה ההמונית.

על פי דברים אלו, נראה שכוונתם של אותם היסטוריונים המתעלמים מחשיבות עליית תלמידי הגר"א בהכנת הקרקע והאפשרות להתבססות של העליות היותר מאוחרות, היא ליצור תודעה ששיבת ציון היא בעיקרה באה ממניעים חילוניים ולהחליש את התודעה המשיחית כגורם מרכזי בשיבה לארץ ישראל.

בספר "דורש ציון – דרשות הישוב היהודי בארץ הקודש מבית מדרשו של הגר"א" כותב המחבר במבוא:

"עוד מעוררות הדרשות להביט בעין אמיתית על צמיחת הישועה, להכיר ששרשיה ויסודותיה בקודש, בחזונו של הגר"א "נהורא דמשיח בן יוסף", אשר האיץ בתלמידיו לעורר הגאולה באתערותא דלתתא - "תעשה" ולא מן העשוי... זאת לעומת שכחה חמורה שהיתה ועודנה ביחס ליסודות הבנין, שגורמת לחשוב שהבנין שתול על יסודות חול, הרואה את ראשית היישוב בעליות הרבה יותר מאוחרות, שלא חרתו על דגלם את כוונות הקודש של מיסדי היישוב. שכחה זו גרמה לחלק מהמחזיקים ביישוב להתרחק מקדושת התורה, וגרמה לחלק מהמחזיקים בתורה להתרחק מהשותפות בתהליך הגאולה. ע"כ בזכרון היסודות האמיתיים יש בכדי להביא רפואה, לחבר בין הדבקים, והיו לאחדים בידיך".

כאשר קוראים את הנאמר במבוא לספר החשוב "מוסד היסוד" המתאר את ראשית תולדות הישוב הישן בארץ ישראל ע"י תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט ובעל התניא, מתברר שמאחורי המושג "שכחה חמורה" מסתתרות כוונות זדון ולא שכחה תמימה. ואלו קטעים מהמבוא המתאימים לעניננו:

"נוסף על העבודה הקשה והמכשולים הטבעיים והמסוכנים בעבודת יסוד הישוב, חיזוקו ובנינו, סבלו אבות הישוב והבונים הראשונים מדילטוריא של חוגים ידועים... בכל משך השנים, יותר ממאה השנים הראשונות של יסוד הישוב ובנינו, הומטרו על ראשי העדה, ובייחוד על המנהיגות הראשית של הנהלת הועד הכללי של הכוללים, דברי בזיון ודיבות רעות ע"י "במות פרטיות" ידועות, בעיתונות בקונטרסים ובכרוזים שונים, אשר עיקר מטרתם היתה להפיל את המוסד הכללי, ולמגר את פעולותיו של חיזוק ובנין הישוב... אחת המטרות של הספר הזה (הכוונה למוסד היסוד) היא להביא תיקון ולהסיר מכשול נורא מקרב ישראל בנוגע לסילוף ההיסטוריה ביחס לתולדות הישוב הישן בארץ ישראל. זה יותר משישים שנה (בהוצאת הספר רשום התאריך – התשי"ח) מתנהלת תעמולה מתמדת, תעמולה זדונית, לעקור את זיכרון כל הפעולות של הישוב הישן, בייחוד את הפעולות הגדולות של המנהיגות הראשית של המוסד העליון והמרכזי של הימים ההם "הועד הכללי של כל הכוללים". בעלי התעמולה וסוכניהם אינם מסתפקים במלאכת העקירה בלבד, כי אם גם להשמיץ ב"מסע השמצה" נגד ראשי העדה ורבני ירושלים של הדורות הקודמים, גדולי תורה ומעשה, אלה שעסקו ועמלו כל ימי חייהם בחיזוק הישוב, בנינו והרחבתו. ועל חשבונם כותבים כל מיני סיפורים בדויים ובכל מיני פרובוקציות זדוניות, ואת כל פעולותיהם הגדולות זוקפים לזכותם של חוגים אחרים או על שם אנשים פרטיים אחדים, אנשים כאלה שלא נקפו אצבע קטנה בעבודת הישוב, ולא זו בלבד אלא אנשים אשר בזמן שמנהיגי ירושלים וראשי הכוללים עסקו יומם ולילה במסירות נפשם בעבודת הבנין עסקו לעומתם אותם החוגים במעשי הרס גלויים, עד כדי כך שבהיסטוריה המסולפת רואים אנו עולם הפוך ממש. הבונים מוצגים למהרסים, והמהרסים מוצגים לבונים, ועל כגון דא אמרו חז"ל "בעקבות משיחא חוצפא יסגא"... סוכני החוגים קבעו כי "העליה הראשונה" החלה בשנת התרמ"ג (3-2881) ושהעליות הקודמות, שהחלו בפועל כמאה שנה לפני כן, "לא היה להם ערך לא במנין ולא בבנין"... וכבר צווחו ככרוכיא רבים מזקני ירושלים, כי בסילופים כאלה לא רק שמקפחים זכויות ראשונים וזכות הישוב הישן, אלא גם את זכויות היהודים בכלל לגבי הערבים, שתבעו זכויות ותק... נוסף על כך סולק והושמד הרבה מן החומר על ידי סוכנים של חוגים ידועים... ובמקומם נוצרו "מסמכים חדשים"... ".

ובסוף הספר (עמ' 328-330) נאמר:

"בפרקי ספר זה מדובר על פעולות הועד הכללי מהתקופה הישנה, פעולות שנעשו מראשית ישוב האשכנזים בירושלים משנת התקע"ב (1812) עד אחרי המלחמה העולמית הראשונה בשנת התרע"ט (1919)... חברי המועצה הגדולה היו נבחרים מטעם ועדי הכוללים ומטעם גבאי בתי הכנסת והמוסדות ובאי כח הקהילות שבחברון, צפת וטבריה, וכולם היו חברי "הועד לעדת האשכנזים בארה"ק"... [וכן] היה קיים גם ועד משותף של שתי העדות, אשכנזים וספרדים, שנקרא "ועד האחדות לכל עדת ישראל"... רבים מחברי "המועצה הגדולה" וגבאי הכוללים והמוסדות, בתקופות הקודמות ובתקופה הנ"ל, השתתפו גם בשבע "ועדות העזר" של הנהלת הועד הכללי: ועדת התמיכה, ועדת "שלום ירושלים" (לאחדות העדות והגנה נגד דילטוריא), ועד "בוני ירושלים" ו"קרן מרחביה" (להרחבת הישוב), ועד המים, פחמים ומזון, ועדת נציגות בפני הממשלה (מורכבת מאשכנזים וספרדים), ועדת השמירה והבריאות. כולם פעלו בהתנדבות גמורה ובמסירות רבה וכולם תלמידי חכמים ועסקנים ידועים ורבים מהם גדולי תורה ומעשה, שהקדישו מרצם וזמנם לעבודת החזקת הישוב ובנינו תוך תנאים קשים. ביניהם עשרות עסקנים גדולים בעבודת היסוד של "ירושלים החדשה" והישוב החקלאי הראשון. לצערנו נדונו כולם להשכחה גמורה. גם ברחובות השכונות הישנות – שעליהן מסרו נפשם וסיכנו את חייהם – אין זכר למו. השכחה זו נעשתה לא בשוגג, כי אם בשיטה שרירותית לעקור את כל זכרונות הישוב הישן, מייסדיו ומנהיגיו האמיתיים. אמנם, בירושלים של מעלה זכרונם גדול וקיים לעד, אך למען הסיר החטא והמכשול הזה מקרב ישראל ולמען קידוש השם, החובה לתקן את המעוות הזה גם בירושלים של מטה. אף כי אין לקוות שאלה שעשו את המעוות יתקנוהו, בכל זאת עלינו להעיר על זה, אולי בזמן מן הזמנים יתוקן הדבר ע"י אנשים אחרים, מתוך רגש של צדק ויושר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה בשנת התרע"ט עברו עניני הישוב הכלליים של הועד הכללי כנסת ישראל, לידי  המוסדות החדשים: "ועד הצירים" של ההסתדרות הציונית, "ועד העיר ליהודי ירושלים" (ועד הקהילה), ועד "אגודת ישראל". מ"ועד הצירים" עברו הענינים ל"ועד הלאומי", וממנו לבית הנבחרים, ה"כנסת", של מדינת ישראל. כך השתלשלה מנהיגות הישוב הראשית מתחילת תנועת "חזון ציון" של עליית תלמידי הגר"א ע"י "מוסד היסוד" הועד הכללי כנסת ישראל בירושלים, לכנסת החדשה של מדינת ישראל".

(וניתן להוסיף, כאשר עינינו רואות את מצבה השפל של הכנסת בימינו, את מה שאמרו חז"ל על אלפים שנות משיח (סנהדרין צז ע"ב): "ובעונותינו שרבו – יצאו מהם מה שיצאו").

דברים אלו מראים עד כמה חשוב שנהיה ערניים לדרך שבה שימוש מטעה בשפה ושיכתוב ההיסטוריה ממניעים לא טהורים, יוצרים תודעה מסולפת שהתוצאות שלה הן הרות אסון. כולנו מושפעים מאותה שפה מרעילה ומסילוף האמת ההיסטורית וחשוב מאד לתת את הדעת לנושא חשוב זה (על מנת להרחיב את הידע על תולדות הישוב הישן, מבית מדרשם של תלמידי הגר"א, הבעש"ט ובעל התניא זכר צדיקים וקדושים לברכה, כדאי מאד לקרוא את הספרים "מוסד היסוד", "דורש ציון" ו"חזון ציון" , אותם ניתן להשיג בטל'  02-651-8852  וכן  02-538-5095, וכן מומלץ מאד ספרו של ד"ר אריה מורגרשטיין הי"ו "השיבה לירושלים: חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה").

פרק ז - כיצד  השתלט  השמאל  הישראלי  על  הישוב היהודי בארץ

את השורשים לחילון המואץ ב-200 השנים האחרונות יש לראות בתנועת ה"השכלה" שהתפשטה בארופה כ-100 שנים לפני התגבשותה של התנועה הציונית. רבי צבי אלימלך שפירא ממונקאטש  זצ"ל, אדמו"ר חסידי שחי בשנים  התקמ"ג - התר"א (1841 - 1783) ומוכר על פי חיבורו המפורסם "בני יששכר", היה ידוע במאבקו הבלתי מתפשר כנגד ההשכלה והמשכילים, וכן כתב בספרו (מאמר חודש אדר, מאמר ג' מלחמה לה'):

"ומעתה תתבונן גם מה שכתוב בזוהר (בשלח ס"ז, י"א) "אמר רבי יהודה בכל דרא ודרא בכל דרין דאתין לעלמא, לית לך דר דלית בהו מההוא זרעא בישא (עמלק) וקודשא בריך הוא אגח בהו קרבא" עכ"ל הזוהר, [כלומר בכל דור ודור אין לך דור שאין בו מזרע רע זה של עמלק, והם המצערים ומענים את ישראל בגוף ובנפש], כי כל היועצים עצות רעות על עם ישראל בכל דור ודור ובכל אומה במלכותם, הנה העצה באה מהדעת, והיא  הדעת דסטרא אחרא אשר הוא שורש עמלק, וכן גזרו אומר בזוהר בראשית, אשר גם כל העומדים כלי חמס על ישראל בדרין בתראין (בדורות האחרונים) כתות הערב-רב [אשר בקרבינו הם יושבים], מינים, אפיקורסים, מוסרים, "הן המה משרשי עמלק" הדעת דסטרא אחרא, "ערב רב" בגימטריה "דעת", והמה אשר אמרו בדור המדבר (שמות לב א): "כי זה משה האיש (שהיה דעת דקדושה), אשר העלנו מארץ מצרים, לא "ידענו" מה היה לו".

והנה ידיד הקורא כאשר תראה בדורות הללו [עקבתא דמשיחא] אשר בעוונותינו הרבים נתרבתה האפיקורסיות וגם אותן דקיימין כלי חמס על ישראל לפשוט את עורן מעליהם בעצות רעות, ובחוקים לא טובים, הנה תצפה לרגלי משיחא, דהנה זה גמר הבירור להפריד הטוב מהרע, אשר בעונותינו הרבים על ידי עץ הדעת טוב ורע נתהוה מה שנתהוה, וכאשר יגמר הבירור במהרה בימינו, הנה בא יבוא משיח צדקנו ולא יאחר", עד כאן לשון קודשו.

דבריו דומים לדברי רבי יצחק אייזיק חבר שחי גם הוא בשנים שבה התפשטה תנועת ההשכלה ואותם הבאתי בפרק ב':

"ומהם בדורות האלו (לפני כ - 150 שנה) אשר רבו המכחישים יופי החכמה העליונה ומפילים זהרה במה שנמשכו אחרי מחקר אנושי חכמה המזוייפת. והסרים מדרכי תורה המקובלת לנו בכל פרטי המצוות ועשייתם, ונמשכים אחר דעתם בעבודת ה', והם ממש נשמותיהם של הערב-רב".

יש אפשרות שכאשר הצדיקים הללו מדברים על אותה קבוצה שסרה מדרך התורה הקדושה, הם אינם כוללים את כולם באותה הקטגוריה, אך זהו נושא לבירור בפני עצמו. כך גם תהליך התגבשותה של התנועה הציונית והדרך שבה חדרו גורמים שליליים לתוכה, וכן דרכו של בנימין זאב הרצל פועלו וכוונותיו, כל אלו דורשים מחקר מעמיק שלא ערכתי בשלב זה ולכן אינני יכול לשלבו בספר זה. מכל מקום דמותו השנויה במחלוקת של הרצל שהיה מצד אחד שליח של ההשגחה העליונה לעורר את העם היהודי לקיבוץ גלויות ולהקמת מדינה בארץ ישראל ומצד שני היה רחוק מתורת ישראל ואף התבטא בספרו "מדינת היהודים" באופן קשה כנגד האפשרות שאנשי התורה יתפסו עמדות מפתח בהנהגת המדינה, מורכבות זו היא שגרמה למחלוקת הקשה בעולם התורני ביחס לתנועה הציונית. שהרי הגר"א כתב במקומות רבים שהגאולה האחרונה תתחיל בדרך הטבע כמו בימי כורש. ואף שכורש לא היה צדיק בלשון המעטה, ההשגחה העליונה בחרה בו להתחיל את  תהליך שיבת ציון בימי הבית השני. התנועה הציונית למעשה כללה בתוכה עירבוב קשה של טוב ורע. מצד קיבוץ הגלויות היא פעלה בשליחותו של משיח בן יוסף, ומצד מלחמתה בתורה היא פעלה בשליחותו של ארמילוס הרשע. לכן חשובה מאד ההבחנה שהביא הרב אריה שפירא שליט"א בספרו "אחרית כראשית" (מאמרי גאולה על-פי רמח"ל והגר"א) בין הדרך שבה הקב"ה משתמש ברשעים לקידום הגאולה לבין היחס לאותם רשעים (עמ' קכ):

"ומכאן החובה לדעת להכיר ולברר דאף אם הערב-רב שותפים לפעולות השייכות לגאולה, אין זה רק מצד הקב"ה המשתמש ברשעים להביא את רצונו, אולם אסור לראות בהם חלק מן התהליך עצמו שהרי בזה נתקלקל הבירור והוא עיכוב הגאולה".

ואין דברים אלו מכוונים בהכרח לגבי הרצל, שכן כבר כתבתי שלא התעמקתי בדמותו, אלא שמכיוון שהוא היה ה"שורש" לתנועה הציונית החילונית, אזי נראה שאפשר יהיה למצוא את הערבוב הזה של טוב ורע באישיותו (בהשגחה פרטית הגיעו אלי 2 מאמרים שכתב הרצל בזמן הקונגרס הציוני הראשון והשלישי ובהם נראה שהחיבור אל הנשמה היהודית מתעורר בתוכו ושהיה לו קשר עמוק לשורשים היהודיים ואפילו הזכיר בחזונו על מדינת ישראל את בניין בית המקדש).

 הבחנה זו (שציטטתי מהספר "אחרית כראשית") חשובה במיוחד, מכיוון שהיא מסבירה לענ"ד את שורש המחלוקת בין הציבור הדתי-לאומי ובין הציבור החרדי, ואתייחס אליה בפרקים הבאים (כאן המקום להתייחס למה שכתב הרדב"ה סטאבסקי שליט"א בהסכמה [סעיף ט', עמ' **] על פי הכתוב בגמרא (מס' ביצה ו ע"א): "כל היוצא מן הטהור – טהור,  כל היוצא מן הטמא – טמא", שיש גם אפשרות אחרת כפי שנאמר במדרש (במדבר רבה, י"ט, א): " 'זאת חקת'.  זה שאמר הכתוב: 'מי יתן טהור מטמא, לא אחד?' כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיהו מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן, מי ציוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם?...", כלומר שיש מצב שטהור יוצא מטמא, אלא שזוהי עבודתו של הקב"ה ואילו עלינו להבדל מהטמא ולהתחבר לטהור ובמצב של ערבוב קשה של טוב ורע הבירור קשה מאד. ביטוי למורכבות הזו אנו רואים במכתבו של הראי"ה קוק, מערב סוכות תרס"ג, לאחיו שמואל (אגרות הראי"ה א' עמ' יג'), בו הרב נזף באחיו על כך ששלח לו ברכת שנה טובה עם תמונותיהם של הרצל ונורדאו. הרב קוק לא ציין את שמותיהם במלואם אלא בראשי תיבות: "...ביחוד שמואל שי' שחוששני בהיותכם עסוקים יחד בציונות תייתו משיחא בלא זימני'. חידודי זה הוא מכוון על שולחך בתור ברכת השנה לר"א רוולין נ"י. את התמונות של ד"ר ה. ונ. וזה האחרון [נורדאו] הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות, ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע". ואנו יודעים שהרב קוק ראה בשיבת ציון תהליך אלוקי ובכל זאת הפריד בין התהליך לבין חלק מ"המנהיגים" שהובילו אותו, וכן כתב באורות התחיה - סעיף מה:

"כשם שאי אפשר ליין בלי שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים... שיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו. נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב והמזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסילתו, במפלאות תמים דעים, "מי יתן טהור מטמא לא אחד").

מכל מקום אי אפשר שלא לכתוב כאן מספר מילים על ההחמצה של הציבור התורני שלא נענה ל"מבשרי הגאולה" מבין גדולי התורה, עשרות שנים לפני פועלו של הרצל, שעוררו ל"שיבת ציון" מתוך ראיה תורנית משיחית. אילו עולם התורה היה נענה לקריאה זו נראה שמצבנו היום היה טוב בהרבה.

כמאה שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, נולד הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי זצ"ל שהיה ממבשרי הציונות המדינית והדתית המעשית. יחד אם הרבנים החשובים רבי צבי הירש קלישר זצ"ל והרב אליהו גוטמכר זצ"ל  הם פעלו ללא ליאות לעורר את העם היהודי לשוב לציון ולהתיישב בה. בהשפעת עלילת הדם בדמשק בשנת הת"ר (1840) פרסם הרב אלקלעי את ספרו "מנחת יהודה", דברי דרשנות ששזורה בהם קריאה לעלייה לארץ ישראל. הוא לא הסתפק ברקימת חזון, אלא תיכנן תוכניות מעשיות לפרטיהן. דיבר על תחיית הלשון העברית, על פנייה לסולטן הטורקי ולמעצמות, על הקמת מסגרת מארגנת ליישוב הארץ ועל הקמת בנקים שירכזו הון פרטי לפיתוח הקרקעות. בעשרים השנים הבאות, במסגרת נסיונותיו לגייס את המעצמות האירופאיות ונגידי היהודים לתמיכה בתוכניתו המדינית, ערך מסע בצרפת, אנגליה וגרמניה, ואף העלה את משנתו המדינית בספר "גורל לה'". בספר שיצא בשלוש מהדורות ואף תורגם לאנגלית, הרב אלקלעי פורס לראשונה תוכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם היהודי בא"י, הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שעלו 50 שנה מאוחר יותר בספרו של הרצל, "מדינת היהודים". סביר להניח שהרצל קרא את הספר "גורל לה'" והפנים את הרעיונות שהועלו בו, מכיוון שאביו של הרצל היה תלמידו של ר' אלקלעי וסייע בהדפסת ספריו בעירם זמלין. חוסר ההענות של העולם התורני לקריאתם של גדולי התורה להתחיל את תהליך שיבת ציון על בסיס תורתנו הקדושה, היווה החמצה גדולה, שכן כך נוצר מצב שבו התהליך התבצע ע"י כוחות שליליים שנלחמו בתורה, הרחיקו יהודים רבים מדרך האמת ודרדרו אותנו למצב הקשה שבו אנו נמצאים היום. וכפי שהבאתי את דברי הגר"א מתוך הספר "קול התור":

"ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף שאין מכירין בעקבות משיחא וגם מזלזלים בהם בעוה"ר. כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואילו ישראל מכירים את יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא שהם קיבוץ גלויות וכו' היינו נגאלים כבר בגאולה שלמה". 

וכן כתב על כך הרב יהודה אלקלעי בשנת התר"ח ("כתבי הרב יהודה אלקלעי", הוצ' מוסד הרב קוק, ח"א עמ' 277):

 "כיון שלא התעוררו ישראל לשוב לארצנו ולנחלת אבותינו, התחילו הגזירות הגירושין והשמדות, מפני שהדבר תלוי בתשובה, שישובו ישראל לארץ".

נושא זה (של העליה לארץ ישראל באופן המוני לשם קירוב הגאולה) קשור למחלוקת בהבנת שלשת השבועות שנאמרו בגמרא  (כתובות קיא ע"א): 

"שלוש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה [רש"י: "יחד ביד חזקה"] ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את הגוים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי".

הרב חיים ויטאל זיע"א כותב בהקדמתו לספרו "עץ חיים" (הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות עמ' ב' עמודה א):

"...אמר עוד במ' הנ"ל ובג"ד השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו', פירוש הדברים כי הנה היתה השבועה הגדולה לאלוקים, שלא יעוררו את הגאולה, עד שאותה האהבה תהיה בחפץ וברצון טוב, כמו שנאמר: "עד שתחפץ", כבן העובד את אביו ועייל בכל פלטרין דילה ובכל גנזין דיליה... וכבר אמרו רז"ל כי השבועה הוא עד אלף שנים, כ"ש ז"ל בברייתא דר' ישמעאל בפרקי היכלות ע"פ דניאל וז"ל: "ואתיהבון בידיה עד עידן ועידנים ופלג עידן ואיך הראהו הקב"ה ליעקב אבינו  שר עולם של בבל ע' עוקין וכו' " ע"ש, וכן בזוהר פרשת וירא ד' קי"ז ע"א וזה לשונו: "אמר ר' יוסי כל דא אריכו זמנא יתיר חכמה דאוקמיה חבריא דאיהו יומא חד גלותא דכנסת ישראל ולא יתיר דכתיב (איכה א יג): "נתנני שממה כל היום דוה" (כלומר ספירת ההוד שהוא האלף החמישי)...".

וכן בספר "עץ חיים" בהמשך (היכל ו' - שער ל"ה, שער תיקון הירח, פרק ה' - עמ' 801) וז"ל:

"והנה כל החצונים נאחזים בכאן בספירת הוד לטעם הנ"ל ושמו מוכיח: "קץ כל בשר בא לפני", כנודע שהם החצונים, ולכן גם סמא"ל לא היה יכול ליעקב רק בכף רגלו השמאלית שהוא הוד. ובזה תבין סוד נפלא, כי בהתאחז בו החיצונים נהפך ונעשה דוה, והוא סוד: 'והודי נהפך על למשחית'... ובזה תבין סוד נפלא במאמר רז"ל, כי ימי הגלות הם אלף שנים וזהו: "כל היום דו"ה", כמ"ש: "כי אלף שנים  בעיניך וגו' ", והענין כי שית אלפי שני הוי עלמא והם מחסד עד יסוד ואלף הז' הוא מלכות, שהוא שבת העולה עד ה' שנאמר שבת לה'. והנה חרבן בהמ"ק היה סמוך לאלף החמישי, שהוא הוד, כי בו נאחזים החיצונים להיותו גבורות קשות, וזהו כמו שאמר הכתוב: "נתנני שממה כל היום דו"ה", כי מהוד נהפך דו"ה שהוא האלף החמישי, לכן אין הגלות נמשך רק שנים אלו, כמ"ש בזוהר: "ולא ישלטו עממין בישראל יותר מאלף שנין", כי אין להם אחיזה רק בהוד לבד... ואלו הנקרא[ים] בזוהר אלף יומין דחול וז"ס  האלף לך שלמה שהוא חול ואין להאריך".

כלומר האלף החמישי היה אלף שנים של גלות שנגזרה על עם ישראל, אך לאחר מכן העיכוב ביציאה מהגלות והעליה לארץ ישראל היה (ועדיין הוא) בעוכרינו. כידוע יש גישות החולקות על כך (במיוחד שיטתו של הרבי מסאטמר זצוק"ל), אך אנו אמונים על דרכם של הגר"א ובעל התניא שראו ברוח קודשם  שהגיע "עת לחננה כי בא מועד" כפי שמובא בספר "מוסד היסוד" (פרק ג', הרקע הרעיוני):

"הרקע הרעיוני לעליות ראשונות אלו, הן זו של תלמידי הגר"א והן זו של חסידי הבעש"ט ובעל התניא וחבריהם, היתה המשיחיות המעשית של אתחלתא דגאולה, לקרב קץ הגאולה ע"י קיבוץ גלויות ובנין ירושלים בעקבתא דמשיחא. הגר"א ותלמידיו ובעל התניא ותלמידיו ראו עפ"י חשבונות ידועים בסוד תורת הקבלה, שקץ הגאולה הולך וקרב בעקבות משיחא האחרונים ובצעדים תכופים ושהגיע עת לחננה כי בא מועד לעשות באיתערותא דלתתא "כי רצו את אבניה ואת עפרה יחננו", על כן יש להתחיל בעבודת הישוב (על פי רעיון "קץ המגולה" שבחז"ל), "שזה היה בשאיפתו הנמרצה של רבנו הגר"א ז"ל" ומגמת תלמידיו, ואמונה חזקה ועמוקה, פעמה אז בלבות כל בני הישוב, כי לפני ביאת המשיח תהיה אתחלתא דגאולה כדוגמת זו שהיתה בימי כורש בימי הבית השני לפי ביאורי הגר"א (תיקוני זוהר חדש דף כ"ז) ולפי ביאורי "קול התור" תלמיד הגר"א, ברשיון מלכי האומות...".

 נושא זה דורש לימוד רב ואזכיר אותו גם בפרק שקראתי לו "החיסרון בחוסר השיתוף במהלכיו של משיח בו יוסף" (פרק ט'). בהמשך הפרק הנוכחי אתאר בקצרה את הדרך שבה השתלטו הכוחות השליליים על הנהגת מדינת ישראל והביאו אותנו למציאות הקשה בה אנו נמצאים כיום. 

לענ"ד עיקר הכוחות השליליים הצטרפו לשיבת ציון ב"עליית הפועלים" (מה שנהוג לכנות ה'עלייה השניה'), כלומר בין השנים התרס"ד – התרע"ד (1904-1914), אם כי כפי שכתבתי הנושא דורש בירור מעמיק יותר.

במאמר חשוב שכתב אבי גולדרייך הי"ו הנקרא בשם "כיצד השתלט השמאל הישראלי על הישוב היהודי בארץ" מביא אבי מספר נתונים חשובים להבנת התהליך, אצטט בקצרה מספר נתונים חשובים:

"בין השנים התרס"ד – התרע"ד (1914-1904) עלו כ-35,000 עולים. הרוב הגדול של העולים לא היה שונה בהרכבו האנושי מאנשי היישוב הישן או אנשי עליית הבילויי"ם. יהודים המטופלים במשפחה, בעלי הון קטן, י"ש (יראי שמיים) ותקוותם הגדולה שתצליח דרכם בארץ ישראל. תרומתו של הרוב הזה היתה גדולה. הם היו מקימי תל אביב הראשוניים, הם שאכלסו את שכונות ירושלים החדשה, הזרימו דם חדש לחיפה והיוו תוספת משמעותית ליישוב הישן - אך לא אליהם מתכוונים כשדנים ב"עליית הפועלים". כשדנים בעליה זו מתכוונים לאותם  1000-3000 צעירים שהגיעו באותה עליה. מרדנים, חלקם בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית, חלקם אנרכיסטים, חלקם חלמו על היהודי החדש הלוחם שדמותו כבן הקוזאקים מערבות הדון, היחפנות אצל רבים מהם הייתה אידיאולוגיה. חלקם אף השתתפו במרד 1905 והגיעו לארץ ישראל מפני שנאלצו לברוח מזעמה של המשטרה החשאית של הצאר, והיו מגובשים בדעותיהם הפוליטיות השמאליות וחלקם עדיין חפשו דרך. המשותף לכולם היה, שהיו צעירים, מרדו בדתיות ונהגו באורח חיים חפשי, חילוני לחלוטין, והיו עניים וחסרי כל... אם בתחילה עוררה נכונותם של החלוצים להיות פועלים חקלאים התלהבות, הרי שבהמשך התגלו בקיעים באהדה זו ותוך שנתיים הפכה  התמיכה  הבלתי  מסויגת  בהם  לסלידה.  טענו  שמלאכתם  היא  מלאכת  רמייה,  עניין  יקר  הפוגע בכיסם של האיכרים, הם מבלים את כל לילותיהם בוויכוחים אידיאולוגים עקרים ובפלפולים ובבוקר מגיעים לעבודה עייפים ויגעים הם אינם מוכנים לקבל את תנאי העבודה הקשים בארץ ישראל ('איכר צעיר', 'ברור דברים', 'הצבי', י"ב בחשוון תרס"ט)... רבים זיהו מהר כי כוונתם של ה"חלוצים" בהקשר לכבוש העבודה, פוליטית לחלוטין. אין הם מבקשים להיות פועלים, אלא לכבוש שליטה, בנושאם את שם העבודה לשווא. הבילויי הותיק מנשה מאירוביץ, פרסם מאמרים רבים בנושא, ואף כינה את הפועלים "פועלים פוליטיים". הוא האשים את הפועלים כי כוונותיהם לא "לכבוש" את העבודה, אלא "לכבוש" את השלטון ולהביא לכאן תיאוריות ותורות זרות, אנטי יהודיות, המתאימות אולי לרוסיה אך לא לארץ ישראל... בשנת התרס"ז (1907) הפועלים החלוצים הגיעו למצב בו אף איכר בר דעת לא היה מוכן להעסיקם במושבות השפלה ויהודה. ביוזמת ארתור רופין נשלח יבנאלי לתימן לשכנע את היהודים לעלות לציון. רופין ראה ביהודי תימן, אלמנט שיכול לסייע בכיבוש העבודה העברית, ולהתחרות טוב בפועל הערבי - חרוצים, מסתפקים במועט, מסתגלים בקלות יותר לעבודה הקשה. ולכן החליט לשכנעם לעלות ארצה. עלו כ – 2,000 יהודים מתימן על נשיהם זקניהם וטפיהם. רובם נקלטו כעובדים אצל איכרי המושבות בחדרה, בראשון, בגדרה, אולם האינטראקציה בינם לבין אנשי "עליית הפועלים" לא עלתה יפה. הם סרבו לראות בהם מנהיגים, הם כאבו להיותם חילונים ומחללי שבת".

לאור נתונים אלו אפשר להבין טוב יותר את דבריו של הראי"ה קוק זצוק"ל באגרת רי"ב (אגרות א' עמ' רסד) אשר נכתבה בשנת התרס"ח (1908):

"פה במושבה נוסף ב"ה דבר לטובה, ע"י הד הקול של קיבוץ גלויות לאה"ק, שבא לארץ תימן, באו רבים מאחב"י היושבים שם, בלחץ נורא וגלות איומה מאד, לאה"ק, והם אנשים מסתפקים במועט מאד, רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם ע"ה (עם-הארץ) כלל, וכולם חרדים ויראי ד' מאד. לוקחו כמה מהם בתור פועלים במושבה, ומה טוב הוא שאלה ימלאו את המקום של הפסולת דמסיטרא דע"ר (ערב-רב) הבאים מרוסיא, שהגרועים שבהם א"א שתהי' להם אחיזה בא"י, "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה"... ".

אם כן כבר הראי"ה קוק כתב שבזמנו עלו יהודים מסטרא דערב-רב שבאו מרוסיה. 

הרה"ג משה צוריאל שליט"א כותב בחוברת "סוגית הערב רב במשנת מרן הרב קוק זצ"ל" (עמ' מה) שהתיאור באגרת זו, לאותם יהודים, מתאים לראשי מפלגת מפא"י או הורי רוב ראשי מפלגת מערך ומר"ץ בזמננו.

באורות הקודש (חלק ג' דף לד') כותב הרב:    

"אמנם בהשפלת האורה בראשים שאינם הגונים מיסוד ערב-רב, נכנס רוח זר ותוכן גויי, עד כדי השלטה של המערכת הטבעית, עד בוא אור הגאולה".

ו"בעין איה" (ברכות א' דף 7  - אמצע טור שמאל) כתב הראי"ה: 

אי אפשר שתהיה הגאולה עד שידחו הנדחים מערב רב, ויצטרפו הראויים לצירוף וכו'... ומפני המזיקין, הרשעים שאינם ראויים לראות בגאות השי"ת שידחו".

ובאגרות הראי"ה (ח"ג עמ' קנז') כותב הרב:  

"חלילה לדחות נפשות טועות, כל זמן  שלא  יתפרצו לקחת להם קרניים לומר שהם הם קברניטיה של האומה, שיפלסו לה אורח חיים חדש, לקוח בהקפה מהמודרניות האירופית, שהיא כסף סיגים מצופה על חרסי האליליות הקדמונית, וכל זוהמת שפלותה, שעליה אנחנו נלחמים, ועוד נלחם בכל עוז רוח ה' אשר תשגבנו סלה".

בשנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, כתב הרב אודות הכופרים שנעשים ממנהיגי  הדור בפוליטיקה:

"בהתנער כוח העם הזה וכו' קליפה קדמה לפרי וכו' בתת כופר של פריקת עול תורה ומצוות וכו'" ("עין איה", ברכות ח"ב עמ' 351) וממשיך: "אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מידה רעה ושכחת שם ה', המה יצאו ממנה [מן האומה] לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ" (שם עמ' 352).

מוטי קרפל הי"ו כתב בספרו החשוב "המהפיכה האמונית" פרק על השמאל הישראלי. בפרק זה כותב מוטי גם על השיטה שבה השמאל ביסס את שלטונו:

"המרקסיזם הדיאלקטי, שעוסק רבות במלחמת המעמדות, מראה כיצד מעמד שליט מפעיל את מערכות המדינה כדי להנציח את שליטתו, לדכא את המעמדות האחרים ולחסום כל מעמד המסכן את שליטתו. תנועת העבודה ההיסטורית ידעה יפה כיצד לבסס את שליטתה בממסד הישראלי וכיצד להיאבק בכל כוח שסיכן שליטה זו ולדכא אותו... השיטה הייתה תמיד אחת: חבר מביא חבר, ורק חבר. כך בתקשורת, כך באקדמיה, כך במוסדות הלאומיים, כך בתעשיה ובשוק ההון - באמצעות קשרים, במתן העדפות, תמריצים ומענקים – וכך גם בחוגי האמנות, הספרות, הקולנוע וכדומה. מי שלא הלך בתלם, לא הלך בכלל".

במקום זה מתאים גם להביא מספר דברים שנכתבו בעדכונים של "חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד" בראשות משה פייגלין הי"ו המתארות היטב את הנאמר בסעיף זה:

"מה היא הסכנה האסטרטגית העומדת לפתחה של ישראל ?

מדוע כולנו חשים בעוצמה רבה שישראל נמצאת בסכנה של קריסה?

האם זה מפני שיש על ישראל איומים חיצוניים רבים - סוריה, מצריים, עירק, אירן והגרעין, טרור אסטרטגי וכד'? נראה שלא. הסכנה הנשקפת למדינת ישראל מאיומים אלו אינה מיידית, וישראל למדה להתמודד אתם בצורה משכנעת. נראה  שתחושת האיום הקיומי הנפוצה (רוב הישראלים אינם מאמינים שישראל תתקיים בעוד 30 שנה, כפי שעולה ממחקרים שנעשו), נובעת מכך שישראל הולכת ומתפרקת מבפנים. תהליכי ההרס העצמי,  המובלים בידי "העשירון הנאור", באים בעקבות ערעור כולל על צדקת קיומנו כאן בארץ ישראל. תהליכים אלו באים לידי ביטוי בהפקרת חבלי מולדת לאויב, פירוק הסולידריות  הפנימית (כל עוד יורים רק על שדרות, באשקלון ישנים בשקט, כל עוד יורים רק על אשקלון בתל אביב ישנים בשקט וכו'), ובהפיכת הציבור הנאמן ביותר – המתנחלים - ל"אויב האומה". ישראל של היום, מונהגת על ידי אוליגרכיה מצומצמת, שאינה מאמינה בצדקת קיומה של המדינה, שאין לה שום דבר שראוי למות למענו, וממילא אין לה שום דבר שראוי לחיות למענו – מלבד שלטונה כמובן. אוליגרכיה זו, תעדיף תמיד את הנצחת השלטון בטווח הקצר, על פני קיום המדינה בטווח הארוך. מנקודת מבטה של האוליגרכיה, נכון וראוי לקחת סיכונים קיומיים, כדי להנציח את שלטונה וערכיה. לא השלטון למען המדינה - אלא המדינה למען השלטון. אוליגרכיה זו, היא היא הסכנה האסטרטגית לקיומה של המדינה".

ובעידכון נוסף:

"כולנו כואבים את הפשע הנורא של עקירת יהודים מביתם ומסירת אדמות ארץ ישראל לרוצחים. אולם עלינו תמיד להתבונן על שורש המאבק כדי שנוכל לתקן את העיוות מהשורש. שהרי ממה נובעת הבעיה וכיצד באמת היא תיפתר? קבוצה אליטיסטית קטנה ומאורגנת, נמצאת היום בשליטה מלאה על כל מוקדי הכוח של מדינת ישראל. שליטה זו עוברת בירושה מאז שנות העשרים, כש"עליית הפועלים" הביאה בכנפיה את רוחות המהפכה הבולשביקית ומסורת השלטון הטוטאלי אל ארץ ישראל. קבוצה זו, שבתחילת הדרך היו לה בהחלט מניות יסוד בהקמת המדינה (אם כי כפי שראינו היו גם סילופים קשים של ההיסטוריה – הערה שלי), ידעה לבסס את שלטונה גם באמצעים אלימים מאוד (סזון, אלטלנה), וגם במניפולציות פוליטיות וכלכליות (פנקס אדום לצורך עבודה). כך ביססה קבוצה זו את ההגמוניה המוחלטת שלה בכל צמתי הכוח המרכזיים במדינה, ובראשם במערכת התביעה והמשפט. מערכת זו הפכה למערכת טוטאלית ומושחתת, המנציחה את עצמה, בעידודה של תקשורת אוהדת ומעמידה עצמה מעל הרשות הנבחרת – כלומר מעל לכנסת, וכיום מובילה קבוצה טוטליטארית זו את מדינת ישראל לכיוון של התבוללות מוחלטת. אובדן הצביון היהודי בא לידי ביטוי בכל תחום אפשרי. אין משפחה יהודית, אין שבת יהודית, אין עליה יהודית, אין התיישבות יהודית, אין כשרות יהודית, אין חתונה יהודית, אין בירה יהודית, אין מקדש יהודי. אין יהודים – כולנו ישראלים. המלחמה נגד ההתיישבות הנה מלחמה טקטית בלבד, אבל האמת היא שמדובר במלחמה אסטרטגית נגד זהותנו היהודית הבסיסית. ההתנחלויות מבטאות את חיבורה של היהדות אל ארץ ישראל ולהיסטוריה, אבל בניגוד להתיישבות החילונית הם עושים זאת מתוך מחויבות לתורה ולברית האלוקית, לכן יש לפגוע בהם (כלומר בנו) ולחסל אותם ח"ו הל"ת. מדובר במלחמת חורמה שאין לה דבר עם שלום או ביטחון. אילו באמת זה היה סיפורו של השמאל, הרי שתוצאות אוסלו האיומות, היו מעמידות אותם על טעותם, ומאחדות היום את האומה סביב המחנה הלאומי. אולם המשך הליכתם החצופה בדרך אוסלו, מוכיחה כי לא לשלום ולא לביטחון פניהם, אלא פשוט להשמדת המפעל המאיים על ההגמוניה והאידיאולוגיה שלהם. המחנה הלאומי לא הצליח מעולם להתמודד מול המיעוט השמאלני, לא בגלל ש"אנחנו לא יודעים לשלוט" (כפי שנהוג לתרץ), אלא משום שמעולם לא ירד לשורש העניין, ולא היה מסוגל להציב אלטרנטיבה מהותית. אם השמאל הציע התבוללות במסווה של שלום, נפל הימין למלכודת והציע שלום קצת יותר מוצלח – שלום בטוח. הימין לא יכול היה להציע יהדות במקום התבוללות. לימין שאינו מונהג על בסיס האמונה היהודית, לא היתה התובנה והיכולת לכך. כאן תפקידה ההיסטורי של תנועת "מנהיגות יהודית" ליצור תודעה המובילה להעמדת "ראש יהודי" למחנה הלאומי הגדול והבריא".

במאמר נוסף בשם "היד החזקה" שנכתב בשנת התשנ"ט, עוד בתקופת שלטונו של אהוד ברק, היטיב משה לבטא את השליטה המוחלטת של אנשי השמאל בכל מוקדי הכוח של המדינה:

"היד החזקה

ביום הבחירות נזכרתי ביונה הנביא. המלחים, מלאי רצון טוב, מתרוצצים כאחוזי אמוק, מנסים להטות את הספינה למחוז חפצם. יונה, המבין שכיוון הספינה נקבע במקום אחר לגמרי, נשכב בירכתי הספינה ומשלים שעות שינה. למלחים הטובים, הסוברים כי גורלם נקבע ביום הבחירות מוקדש טור זה.

את הכוחות השולטים במדינה אפשר להמשיל ליד. מדובר בכף יד רבת עוצמה, האוחזת את המדינה בגרוגרתה. היא עושה זאת באמצעות חמישה סוגי אליטות (אצבעות). האצבע החזקה ביותר היא הבוהן. אצבע זו מייצגת את האליטה התרבותית. מדובר בהוצאות ספרים, ביוצרים בתחומי השירה, הקולנוע, המחזאות, ותחומי אומנות אחרים, ומעל לכל – בתקשורת. הכוח התרבותי, לא רק שהוא החזק ביותר – הוא גם הדבק המקשר בין שאר הכוחות, וכמו הבוהן, הוא מסוגל לנוע בחופשיות בין שאר האצבעות, והוא אשר נותן להם את המשענת שבעזרתה יוכלו לאחוז בכל אשר יחפצו. אליטה זו היא משטרת המחשבות שלנו. היא הקובעת מה נקרא  (נסו להשיג את 'תיק רבין' של ד"ר אורי מילשטיין בחנויות הספרים), במה נצפה, מה נכון ומה מוטעה, מה לגיטימי ומיהו קיצוני, מהי הסתה ומהו חופש הדיבור.

אחרי הבוהן באה האצבע. האצבע מייצגת את אליטת הביטחון, זו השולטת בצה"ל, בשב"כ ובמשטרה. די להיזכר בתעמולת הבחירות המוצלחת של 'החייל מספר 1' כדי להבין עד כמה רב כוחה של אליטה זו במדינת ישראל. רדידותה האופיינית של אליטה זו אינה מעלה ואינה מורידה. בישראל אין זה משנה מי אתה, ואפילו לא מה עשית בשביל המדינה, בישראל קובע כמה גבוה הצלחת להתברג בהיררכיה הביטחונית. אליטה זו היא הקובעת נגד מי יש להזדרז ולפתוח בהליכים, את מי להזדרז ולעצור, למי להאזין בסתר, את מי להכות בהפגנות וממי להתעלם.

גבוה מעל כולם מתנשאת האמה. אצבע זו מייצגת את האליטה המשפטית ואת מערכת התביעה. היא חזקה כמעט כמו הבוהן, אך הרבה יותר גבוהה ומכובדת. האליטה המשפטית מצפצפת על רצון העם, שנקבע על ידי נבחריו, המחוקקים. היא משליטה את ערכיה באמצעות מעין פרלמנט ממונה שמעל הפרלמנט הנבחר, ואם תהין להעביר עליה ביקורת – תזדרז הבוהן למחוץ אותך ולהציגך כמי שמאיים על שלטון החוק. נבחרים סוררים מועברים דרך מערכת התביעה והמשפט (שוב, תוך כדי עידודה של האליטה התרבותית, והשיפוט שהיא נוקטת נגדם בדרכיה שלה), ואם ברצונם לשרוד, ממהרים הם ליישר קו עם אליטה זו. 

האצבע הבאה היא הקמיצה, האליטה הכלכלית. היא המספקת את הדלק המניע את גלגליהן של שאר האליטות, וכמובן, בתמורה היא ניזונה מהן. גנרל שסיפק את הסחורה במסגרת האליטה הביטחונית מקבל ג'וב טוב מהאליטה הכלכלית, וזו דוגמה קטנה לאופן שבו מתנהלים יחסי גומלין אלה.

האצבע האחרונה היא הזרת. זוהי האצבע הקטנה והחלשה ביותר. זוהי האליטה הפוליטית. כוחה מועט. כאשר היא מתנגשת עם שאר האליטות היא יוצאת תמיד וידה על התחתונה. כדי לשרוד הפוליטיקאים תלויים לחלוטין בחסדי שאר האליטות. עדיין לא נמצא מי שיעז ברצינות לעשות שימוש בכוח שקיבל מן העם כדי לנסות ולהתמודד עם האליטות הללו.

כאשר עולים לשלטון כוחות שמאלניים, הם ממהרים להגשים את האידיאולוגיה של 'שלום עכשיו', לא רק משום שכך בחר הציבור, אלא בעיקר משום שזהו תכתיבן של האליטות.

כאשר עולים לשלטון כוחות "ימניים", ממהרים גם הם להגשים את האידיאולוגיה של 'שלום עכשיו'... ומאותה סיבה.

לכל המלחים שחשבו כי ביום הבחירות ניתנה להם ההזדמנות לאחוז בהגה הספינה, לכל הבוחרים המתוסכלים, ראוי שתדעו: האשליה שהוטמעה בכם, כאילו יש ביכולתכם להשפיע, מצטמצמת לזכות בחירה אחת – בחירה בזרת".

לאור דברים אלו נשאלת השאלה מדוע 'מנהיגות יהודית' פועלת בתוך הפוליטיקה. התשובה לכך היא שהפוליטיקה היא השפה שאותה העם מבין והיא אחת הדרכים החשובות להשפיע על התודעה של העם (בנוסף לפעילות התשובה, הפצה התורה ופנים אל פנים שאלו פעולות מבורכות בפני עצמן). שינוי התודעה של העם בא בראש ובראשונה ע"י מהלכים שהקב"ה מנהיג במציאות, ועל רקע זה באה הפעילות של מנהיגות יהודית להציע לציבור את האלטרנטיבה הנכונה. המאבק האמיתי הוא על התודעה של העם. ברגע שרוב העם יבין שהוא למעשה משרת של אליטה הפועלת בניגוד גמור לרצונו, אפשר יהיה להתחיל לממש את החלום היהודי. מנהיגות יהודית שמה לה למטרה לפרוץ את מחסום התודעה. אנו מאמינים שכאשר תוצב האפשרות של "הנהגה יהודית מאמינה ריאלית" מול הכיוון של "מדינת כל אזרחיה", הנקודה היהודית תגבר. רק מנהיג שמבין את היעוד האמיתי של עם ישראל, לתקן עולם במלכות ש-ד-י על פי תורת ישראל, יכול להוביל את המהפכה במוסדות השלטון, וכל זאת יתאפשר רק כאשר רוב העם באמת ירצה בכך, וכנראה תוך כדי מאבקים לא פשוטים והרבה  עזרה  משמים  (לפרטים  נוספים  ניתן  לפנות  לאתר  האינטרנט  - 

 www.manhigut.org). יהי רצון שהעם יתעורר ברחמים ועם כמה שפחות זעזועים בע"ה (כמובן שלקב"ה יש דרכים רבות, בהן הוא יכול להשתמש, כדי לבצע את המהפיכה ולהעמיד הנהגה ראויה לעם ישראל. ונראה לי שדבריו של הרמב"ם לגבי הגאולה (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק יב, הלכה ב): "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו", מתאימים גם לתהליך של ביטול האליטות הקיימות והחלפתן בהנהגה אמיתית לעם ישראל. יכול להיות שרק המשיח יוכל להביא לביטולה הסופי של שליטת הערב-רב במוסדות ההנהגה של המדינה, אך אין אנו פטורים מהמאמץ להביא לביטולה ולהחלפתה בהנהגה אמיתית, וכפי שבודאי עתיד להתרחש ע"פ הנאמר במקורות רבים ולדוגמא במסכת מגילה (דף יז ע"ב): "וכיון שנתקבצו גלויות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבר סיגיך" וכתיב "ואשיבה שופטיך כבראשונה". וכיון שנעשה דין מן הרשעים – כלו המינים, וכולל זדים עמהם, שנאמר: "ושבר פושעים וחטאים יחדיו [ועוזבי ה'] יכלו". וכיון שכלו המינים – מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק"... והיכן מתרוממת קרנם – בירושלים, שנאמר: "שאלו שלום ירושלים ישליו אהביך". וכיון שנבנית ירושלים – בא בן דוד, שנאמר: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם"..." במהרה בימינו אמן. ומובא בליקוטי רש"י על המילים "ואשיבה שופטיך כבראשונה" - אעמיד לכם שופטים כשרים).

פרק ח - מקורות  נוספים  על  הבירור  שעם  ישראל  עובר לפני הגאולה השלמה

ישנם הטוענים כי המושג ערב-רב איננו מכוון על בני אדם כי אם על מידות מקולקלות, אולם על פי דברי הזוהר הקדוש וגדולי ישראל לאורך כל הדורות טענה זו איננה נכונה. נכון שלפעמים משתמשים במושג 'ערב רב' באופן מושאל מתוך כוונה למידות מקולקלות (דוגמא לשימוש באופן מושאל במושג 'ערב רב', ראה בנספח מס' 2, דבריו של האדמו"ר הזקן באגרת הקודש, פרק יא'), אך הדבר דומה לשימוש במושג 'עמלק' שגם בו נוהגים לפעמים להשתמש באופן מושאל אך אין זה מבטל את האמת שעמלק הוא גם עם ובני אדם במובן הפשוט של המילה, וכולנו חווינו זאת על בשרנו בשואה הנוראה. וכפי שכבר הסברתי בפרקים הקודמים, לגבי 'אחינו שהחמיצו' המושג ערב-רב מתייחס באמת למידות מקולקלות הנובעות מניצוצות של כוחות הטומאה שהתערבבו בהם, אך לגבי הערב-זעיר ובמיוחד הערב-רב המושג מתייחס לבני אדם שהשורש הרוחני שלהם קשור לכוחות הטומאה.

בספר 'קול התור' כותב רבי הלל בשם הגר"א (קול התור , פרק ששי, פסקה ו'):

"מלחמה לה' בעמלק מדור דור. המלחמה בעמלק היא בשלשה סוגים:  א. עמלק שבלב... ב. עמלק הרוחני הכללי הוא השטן... ג. עמלק הגשמי, שבו כלולים עשו ישמעאל וערב רב... וכביאור רבנו 'תרשוה' – בחזקה... המלחמה בעמלק הגשמי היא תמיד לפי צורך השעה והמקום, ורק בדרך של להשיב מלחמה שערה. הן בחזקה כמו בימי עזרא ונחמיה, והן בכיבוש כמו בימי יהושע... ומלחמה בסנבלטים מפריעי בניין ירושלים אשר כוחם כוח הערב רב ר"ל".

סנבלט כידוע השתדל בכל כוחו להפריע למהלך גאולת ישראל ובניין בית המקדש והלשין לשלטונות רומי כדי להפסיק את הבניה (מזכיר את אנשי "שלום עכשיו" שמלשינים לאמריקאים על כל בניה ביהודה ושומרון) כפי שכתוב בספר נחמיה (פרק ג', לג-לד): 

"ויהי כאשר שמע סנבלט כי אנחנו בונים את החומה ויחר לו ויכעס הרבה וילעג על היהודים. ויאמר לפני אחיו וחיל שמרון ויאמר: מה היהודים האמללים עשים? היעזבו להם? היזבחו? היכלו ביום? היחיו את האבנים מערמות העפר? והמה שרופות!".

הרה"ג משה צוריאל שליט"א כותב בספרו אוצרות גדולי ישראל (אוצרות הגר"א – ערך "ערב רב"), לאחר שמביא את הציטוט של קול התור שהבאתי בתחילת פרק מס' 7 ('קול התור' פרק ב, פסוק ב), את הדברים הבאים:

"לכאורה יש כאן מפנה ושינוי בהגדרת "ערב רב" ממה שראינו בציטטות אחרות [בעלי תאוה, בעלי מריבה, מחפשי כבוד וקופצים להורות הוראה אע"פ שאינם ראויים לכך וכו']. ולכאורה, צד זה שהזכיר "קול התור" של התנגדות למימוש גאולת ישראל, לא הוזכר במאמרים האחרים שאמר הגר"א בנוגע לערב-רב. אלא שזהו מה שרבי הלל משקלוב מסביר לנו. עם ישראל סבל כל כך הרבה צרות בעת גלותנו הנוראה [עיין מהר"ל, נצח ישראל, תחילת פרק מ"ט] והלב מורתח ביגון קודר בזכרון שפלותנו האיומה בין ברוחניות ובין בגשמיות. והא כיצד יקומו כעת מבין עמנו סנבלטים משחיתים המפריעים לשיקום עם ישראל בארצו? אין זאת אלא שהם באמת בעלי תאוה, בעלי מריבה, בעלי שחץ וכו' בלי קשר אמיתי עם כנסת ישראל או תורת ישראל. ואין להתחשב בכך שיש מהם שיודעים קצת בתורה באופן חיצוני [עיין אדרת אליהו, על דברים לב,כ] "כי אויל עמי, אותי לא ידעו... חכמים המה להרע, ולהטיב לא ידעו" (ירמיה ד,כב). כלומר אם הם אינם יראי ה' וזהו "אותי לא ידעו", יהפכו דברי אלהים חיים לשקר וכזב. והראיה שאין לבם טהור, כי "ולא נחלו על שבר יוסף" (עמוס ו,ו). הם אינם מצטערים באסון של עם ישראל אע"פ שהם מפטפטים בפיהם אימרות-כנף דמוי תורניות של "אהבת ישראל". "וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום, ואין שלום" (ירמיה ו,יד). ועוד ראיה, במקום לריב עם אומות העולם המצירים  והמציקים לנו, הם בוחרים במחלוקת ומריבה דוקא עם שלומי אמוני ישראל, הכל מתוך אותן התכונות שהגדיר אותן ספר הזוהר [בראשית כה ע"ב – (ראה פירוט בנספח מס' 2)]. כל זאת ראה רבי הלל משקלוב בזמנו, וידע כיצד מתקיימים דברי זהר וכן דברי הגר"א רבו בבעיות השעה הזאת. מידותיהם הרעות של הצבועים והרמאים הללו, הן המביאות אותם לשים מחסומים ועיכובים לבנין ירושלים וגאולת ישראל. ובאמת, כל דברי הפרק הזה (בספר 'קול התור') תואמים זל"ז בדיוק נפלא, למי שמבין. וזוהי לשון הזוהר (בראשית כה ע"ב):  "רפאים, מינא רביעאה, אם יחזון ישראל בדוחקא מתרפין מנייהו, ואית לון רשו [= יכולת] לשבזא לון, ולא בעאן" (תרגום: אם רואים את ישראל בדוחק לא עוזרים להם, ואפילו יש להם כוח להצילם אינם רוצים להצילם). והמפריעים לשיבת ציון ובנינה הם מהסוג הראשון שם "ואינון קיימין על ישראל כלי חמס", ומפרש הגר"א: 'בעלי מחלוקת' ". 

לכל אורך הספר ובמיוחד בנספחים שבסוף הספר ישנם ציטוטים רבים נוספים המוכיחים שאכן מדובר באנשים ספציפיים ולא רק בתכונות נפש כפי שיש הטוענים כך. 

בנוסף לכך יש המאשימים את מי שמדבר על נושא הערב-רב שהוא כביכול בעל מחלוקת באותו אופן שהגר"א כותב על הערב-רב מהסוג הראשון שהם "בעלי מחלוקת". טענה זו היא כמובן חסרת כל בסיס, בלשון המעטה, שהרי הגר"א בעצמו נהג לחלוק פעמים אין ספור על המשכילים וכן על החסידים שהוא חשד בהם שדרכם מסוכנת לעם ישראל. בקשר לתנועת החסידות הגר"א אמנם טעה ביחס לצדקותם של ראשי החסידות (אם כי אפשר לראות גם פן חיובי להתנגדותו), אך מכל מקום ניתן לראות מהתנהגותו שבודאי יש מצבים שבהם יש מצווה מהתורה לחלוק על יהודים שיש חשש שהם פוגעים בעם ישראל ובתורה, כל שכן כאשר הדבר כל כך ברור כמו בימינו (ראה רבנו יונה שערי תשובה ג/נט, משנה ברורה ביאור הלכה סימן א' ד"ה ולא יתבייש וכו'). כוונת הגר"א לגבי הערב-רב שהם בעלי מחלוקת מתוך אנוכיות ורדיפת כבוד ושררה ואיך אפשר להשוות זאת למי שחולק על רשעים על מנת למנוע מהם לפגוע בעם ישראל.

עלינו לדעת שהערב-רב אמנם נולדו לאמא יהודיה והם נראים כיהודים לכל דבר, אך השורש הרוחני שלהם הוא שורש רע. הם אינם צאצאים של האבות הקדושים (מבחינה רוחנית- נשמתית, כפי שציינתי את דבריו של רבי אהרון ראטה זצוק"ל), אלא בזמן גלות מצרים הם היו חלק מאומות שונות שהיו באותה גלות כחלק מתיקון שהנפשות שלהם היו צריכים לעבור, ובזמן יציאת מצרים משה רבנו צרף אותם לעם ישראל, כלומר גייר אותם. בהמשך הספר אפרט את הנושא בהרחבה וגם אסביר על פי דברי הצדיקים כיצד הם מתגלגלים בדורות עד לימינו. כאן רק אביא מספר ציטוטים חשובים המתארים את הבירור הקשה שאנו עוברים בתקופתנו. בהמשך אנסה להביא הסברים אפשריים לכך שהקב"ה נותן לערב-רב שליטה כל כך גדולה במוסדות השלטון במדינת ישראל ובמוקדים המעצבים את "דעת הקהל". בכל סבל שאדם עובר חשוב להבין את הטוב הגנוז בתוך אותו סבל, וקל וחומר בסבל כל כך גדול שהאומה עוברת כתוצאה משליטה זו של אנשי הערב-רב.

בספר הזוהר (שמות דף ז ע"ב) נאמר (בתרגום לעברית):

"רבי שמעון זקף את ידיו ובכה, ואמר, אוי למי שיהיה באותו הזמן , ואשרי חלקו של מי שיהיה באותו הזמן. אוי למי שיהיה באותו זמן, הוא, משום שכאשר יבא הקב"ה לפקוד את האיילה (שהיא השכינה), יסתכל מי הם העומדים עמה, ובכל אלו הנמצאים עמה, ויסתכל במעשים של כל אחד ואחד... וכמה צרות על צרות יהיו לישראל. אשרי מי שימצא באותו הזמן, משום שאותו שיתקיים בזמן ההוא באמונה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך. ועל הזמן ההוא כתוב, וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו'. אחר שהצרות האלו מתעוררות על ישראל. וכל העמים ומלכיהם יתיעצו יחד עליהם ומעוררים כמה גזירות רעות, וכולם בעצה אחת באים עליהם, ותבאנה צרות על צרות, והאחרונה משכחת את הראשונה...  ואחר יתגלה המשיח, ויקבצו עליו עמים רבים, ויעשה מלחמות בכל העולם. ומלך המשיח יהיה נודע בכל העולם וכל מלכי העולם יתעוררו להתחבר יחד לעשות עמו מלחמה. וכמה מפריצי ישראל יתהפכו לחזור אל הגויים ויבואו עמהם  לעשות מלחמה על מלך המשיח".

ובפירוש "מתוק מדבש" (של רבי דניאל פריש זצ"ל זי"ע): 

וכל המלכים שבעולם יתעוררו להתחבר יחד לעשות מלחמה עם מלך המשיח, לפי שהאומות הם מהגבורה, והגבורה מתעוררת אז, לכן אינן מתבטלות מיד אלא הן מעוררות עצמן להתגבר, והקב"ה חפץ בזה כדי להראות גבורתו, וכמה מפריצי ישראל יתהפכו וישתמדו ויחזרו ויתחברו אל הגויים, ויבואו לעשות מלחמה עם מלך המשיח".

הרמ"ק (רבי משה קורדוברו זצוק"ל) בפירושו לזוהר הנ"ל כותב כך:

"הנה תחילת הגאולה תהיה בצרות גדולות לישראל, מפני שהיא צירוף בשתי דרכים, האחת לצרף כללות האומה מהרשעים שלא יוכלו לסבול הצרות, אותם שנשמתם מהקליפות, כדמסיק לקמן שרבים מישראל ישתמדו ויצאו מן הכלל ויהפכו אויבים למשיח, הב' לצרף את הנשארים כדי שיזכו לגאולה, כי על ידי סבל הצרות יתכפר עוונם, וזהו פתח כניסה אל הגאולה כדי שיגבה בעל החוב את חובו, יטול סמא"ל ולילי"ת (כוח הטומאה) את שלו, והיינו יטול בניו שהם הרשעים שנשמתם היא מן החוץ שנדבקו בישראל... והנה יהיו כאן מצטרפין ישראל שני צירופים הנזכרי לעיל, הא' מצער המלחמות, הב' מהפריצים כדפי', מפני שסמא"ל גובה את שלו משני הצדדים כדפי', ולכך אלו שהם מצד לילי"ת עם שהם מצד הגוף מישראל, יקומו נגד הקדושה להתגבר בחלקם... ומצד הדין ההוא יצטרפו ישראל וימותו אותם שהם קדושים ומיתתם כפרתם, וזכו לאחר התחיה, ואינם כאותם שנזרקו לחוץ".

חשוב לשים לב לביטויים: "אותם שנשמתם מהקליפות", "הרשעים שנשמתם מן החוץ שנדבקו בישראל" ו"אלו שהם מצד לילי"ת עם שהם מצד הגוף מישראל".

וכן כתוב בזוהר הקדוש (בראשית כח ע"ב):

"רצה משה להחזיר את הערב-רב בתשובה אמר לו הקב"ה: השמר מהם כי  משורש  רע הם  באים".

אנו רואים שמדובר כאן על שורש הנפש הטמאה שלהם (כבר ציינתי בשם הרדב"ה סטבסקי שהמושג "נשמה" כאן הוא מושג מושאל המכוון לפנימיות שלהם). כלומר השנאה וההתנגדות לקדושה מגיעים לא מתוך קליפה חיצונית של עבירות  ומעשים  רעים (כאשר מדובר על הערב-רב), אלא ממקור הרבה יותר פנימי, ולכן אנו רואים שהם דבקים בתהליך ההתאבדות בצורה אובססיבית וההפך מכל הגיון ומהטבע הבריא של כל אורגניזם חי, לשמור על חייו מפני כל כוח הבא להשמידו וליטול את חייו.

ובספרו "אלימה" (עין כל תמר ה פרק כד) כותב הרמ"ק:

"בסוף גלותנו זה, קרוב לזמן גאולתנו, יתחזקו הצרות לישראל תכלית החיזוק... ויתרבה הצער... והטעם שהשכינה תדין את ביתה ותביאם על מסורת הברית כדי לזככם אל הגאולה ואל הטוב המובטח לנו ע"י הנביאים... [ולכן] באותם הימים ירבו הצרות לצרף את ישראל כפי הדין וכל אחד ואחד כפי חובו יצטער, וכל מי שיקשה עורפו ולא ישוב – יאבד, ומי שיתן צוארו בעול התשובה וקבלת הצרות בסבר פנים יפות ויתן שכמו לסבול – יצטרף ויזכה... ויצטרפו ויתלבנו מתוך הצרות, ומתוך הדין הזה יפיל הקב"ה זרע עמלק ויכלהו מן העולם וימחהו מתחת השמים".

ובפירושו לזוהר (אור יקר זחט"ו עמ' קעד):

"העניין הוא כי הן שתי בחינות, האחת האנשים הבינוניים שהם אחוזים בעץ הדעת טוב ורע... ואלו הם נטהרים על ידי ייסורים וצרות תכופות כאומרו כי יבא כנהר צר וכו' ויש כולם רע, שכולם חלק סמאל ואלו אין בהם נפש קדושה, ואלו אדרבא הם מעכבים הגאולה ומרבין פרצות בקדש שהם חוטאין ומחטיאין, ואלו הם נפשות טמאות דערב רב המעורבות בינינו, שהם בניה של לילית כדפירשו ברעיא מהימנא, ועל אלו נאמר וכו', ואלו אין להם צרה בצרתם של ישראל ואינם שבים מתוך חבלי משיח, כאומרם לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה, שאין להם חלק בצרת הציבור, ואדרבה הם פורצין בישראל פרצות בפריצותן מפני שהם פורקין עול תורה [ביד רמה]... ושאר העם למדים מהן, כיוון שאלו יעברו מן העולם אלו הבינוניים ישובו בתשובה... ואם תאמר ואלו (הערב רב) מאין באו, דע שאלו הם בכלל ישראל שאינם משפחה לעצמן, אלא הם [מתהווים] מביאות מגונות שבעם ה', ואפילו צדיק יכול להוליד בן פריץ, ועניין זה תלוי בסוד כוונת הייחוד ובנישואין שלא לשם שמים, ובכניסת אשה ממשפחת רשעים, וכמה מיני ממזרים כדפירשו רז"ל וכיוצא, ואלו הם נשמות טמאות שנמשכות בעת הזיווג הזה המגונה, והם מהחיצונים אלא שנזרעו בקודש, וצריך לצרפן לבנות פרצותיהן כדפירשנו ולכך נקראו חטאי עמי...".

עד כאן דבריו החשובים של הרמ"ק (וראה עוד מדבריו בנספח מס' 2).

רש"י בפירושו לנביא זכריה (יד, ח-ט) כותב: 

"והשלישית יוותר בה" – "יתגיירו ויחיו": "והבאתי את השלישית באש" – "שיסבלו וישאו מקצת הגרים מהגויים בצרות חבלו של משיח ובמלחמות גוג ומגוג עם ישראל, ומשם יבחנו כי גרי אמת הם. כי הרבה מהם תחלה ישובו לסורם ויתחברו עם גוג, כמ"ש באגדה". 

כן מובא בספר "אהבת חיים" של הצדיק מנחם מנשה זצוק"ל, בפרשת 'בשלח' :

"..."ויהי בשלח פרעה את העם...", אין העם אלא ערב-רב, רצה לומר פרעה שלח את הערב-רב יחד עם ישראל, כמו שאומרת הגמרא (אולי כוונתו לזוהר הקדוש) כי בכל מקום שכתוב העם זה ערב-רב, ולכן ויהי מלשון צער לפי שידע הקדוש ברוך הוא שעתידין הערב-רב להחטיא את בני ישראל בעגל ובשאר חטאים על כן תלה את שליחותם בפרעה... כי בעבורם סבלו וסובלים ישראל, כי שונאים אותנו בלב ובנפש, כאשר כתב הרש"ש זכר צדיק לברכה, וגם ערב-רב מזרע עמלק בישא רחמנא ליצלן...  וכתוב בספר "שמנה לחמו" כי סוף סוף הם (הערב-רב) עתידים להתחרט שקבלו עליהם שם ישראל, והם יבואו להלחם נגד ישראל במלחמת גוג ומגוג... כי ערב-רב באחרית הימים, יבעטו בתורת משה ובעת מלחמת גוג ומגוג ילכו אתם יחד, ה' יצילנו מהם". 

 האדמו"ר יואל טייטלבוים זצ"ל (האדמו"ר מסאטמר) כותב דברים דומים בספרו "ויואל משה" (עמ' ק"י) ואלו דבריו:

"על כל פנים, מעתה אין לתמוה על דברי הזוהר הקדוש הנ"ל (שמות דף ז ע"ב) שימצאו בישראל כאלו שילחמו נגד מלך המשיח, ויעזרו לגוג, כי בודאי יהיו מאלו המינים והאפיקורסים ומלכות המינות וחילותיה שאינם מנשמת ישראל, אלא מנשמת עכו"ם ועמלק כפי דברי הרמב"ם והזוהר הקדוש, או משדין ולילין לפי דעת הרשב"א זכרונו לברכה. ומצד הלידה דינם כישראל, כיון שאבותיהם מישראל, ועליהם סובבת כונת הזוהר הקדוש, שיהיה מצחם כנחושת ללחום נגד ישראל ומלך המשיח, ויעזרו לגוג, אבל יושב בשמים ישחק עליהם, כמו שאמר הכתוב על גוג וחילותיו".

לעומתם יש לרבי מליובאוויטש זצוק"ל שיטה אחרת ולפי דבריו גם הערב-רב יזכו לגאולה וכפי שנכתב בליקוטי שיחות (שיחת יום ה' פ' ויחי, עשרה בטבת - יהפך לשמחה - ה'תנש"א) ואלו דבריו:

"והשייכות להקריאה י"ג מידות רחמים, שגילוי י"ג מידות הרחמים פועל הקיבוץ דבני ישראל מן הגלות, "ברחמים גדולים אקבצך", ולא עוד אלא שמצד גודל מעלת הרחמים, רחמים על כל אחד ואחד באיזה מעמד ומצב שיהיה, נעשה הקיבוץ דבני ישראל באופן ש"אקבץ עליו לנקבציו". ש"אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כמו שנאמר: "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" [ולוקחים עמהם גם אלה שהם בחינת ערב-רב ע"ד מ"ש ביציאת מצרים "וגם ערב-רב עלה אתם", שנקראים 'עמך' (עם שלך) של משה רבינו, ועד כדי כך, שגם בהיותם במעמד ומצב בלתי רצוי ("שחת"), מייחד עליהם הקב"ה שמו של משה רבינו, "עמך", ובודאי שגם הם באים ביחד עם משה רבינו ודור המדבר, "דור דעה", ועד"ז בנוגע לכל בני ישראל בכל הדורות, שהם בודאי "עמך" של משה רבינו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון"].  ובצירוף כולם יחד, "בנערינו ובזקנינו וגו' בבנינו ובבנותינו" נעשית מציאות אחת של "קהל (ל' יחיד) גדול", ובאופן כזה "ישובו הנה", לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולהר הקודש ולבית המקדש".

הגישה של אדמורי חב"ד דורשת בירור בפני עצמו. הרבי הריי"צ [רבי יוסף יצחק שניאורסון] זצוק"ל היה ידוע כבעל אהבת ישראל גדולה מאד וקרב אף את הרחוקים ביותר, ובכל זאת כלפי יהודים מה'יבסקציה' שנלחמו בו באכזריות שפלה, הוא לא התבטא כלל במושגים של אהבה ואחדות, אלא ראה בהם אויב מר ואכזרי, ואלו דבריו (ספר השיחות - התוועדות פורים – התרפ"ז):

"מנהלי היעווסעקציא הם מחלאת המין האנושי, שקרנים, כזבנים ואכזרים, ובלי ספק יתגלה קלונם בגניבות ומעילות ואיש על רעהו יעליל להורידו לשחת למען בצר עמדתו הוא, ויבוא רעהו ויגלה ערמתו ויוריד גם אותו לשאול, אבל עד אז יכולים המה – היל"ת – להרוס את מבצרי הדת.  עלינו כולנו כאחד ללכת שלובי זרוע נגד חברת צוררי תורתנו ודתנו היעווסעקציא...",

וכאן אמר האדמו"ר קללות נמרצות וביטויים קשים ביותר כנגד מנהלי ה'יבסקציה'. כל מי שרוצה לראות את הדברים יכול להסתכל בספר השיחות של הריי"צ. מכאן אנו למדים שגם לגבי הריי"צ זצוק"ל היה קו אדום והוא כלל וכלל לא ניסה ללמד על ה"יהודים" הללו זכות אלא להיפך (החפץ חיים אמר על אנשי היבסקציה שברור לו שהם מזרע עמלק כמו שנראה בהמשך).

בספר הליקוטים של ה"צמח צדק" זצוק"ל מובאים בערך 'אפיקורסים' הדברים הבאים:

"והן הן האפיקורסים שכופרים בה' לגמרי ואינם מאמינים בחידוש העולם, כידוע שאין להם עליה ותיקון כלל, כידוע בשם הבעש"ט ז"ל שיותר יש תיקון לגוי עובד ע"ז מן האפיקורסים מטעם הנ"ל. וראיה לזה שהרי לעתיד נאמר אז אהפוך אל עמים כו' ונהרו אליו כל הגוים כו', לפי שהם מאמינים באחדות ה'... אבל האפיקורסים אין להן עליה גם לעתיד כ"א איבודם הוא תיקונם כו' ".

אצל הרבי מלובאוויטש לא מצאתי ביטויים מסוג זה ובאגרות הקודש (חלק א' עמ' קמא – קנג) כותב הרבי שגם המינים והאפיקורסים יתעלו לבסוף ויתאחדו בשורשם (לא בהכרח ע"י תשובה, אלא ע"י זיכוך בגיהנם), ובימינו לא כל מי שהוגדר בעבר כמין ואפיקורס (ראה הרמב"ם הלכות תשובה, הלכות עבודה זרה ועוד) שייך לערב-רב ורבים מהם הם 'אחינו שהחמיצו' וניתן לקרבם לקדושה, והסימנים של הערב-רב הם כפי שהבאתי את דברי הראי"ה קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 60) על פי דברי הזוהר הקדוש (בראשית כה ע"ב), כלומר: אכזריות כנגד יהודים, נטיה לטובת אומות העולם, לא משתתפים בצערם של ישראל, מזלזלים בתלמידי חכמים וכו' (וראה בהקשר לכך את הפרק על מצות "ואהבת לרעך כמוך" וכן את אשר הבאתי מדברי הרבי מלובאוויטש בנספח מספר 2).

 מכל מקום כאשר אנו מתבוננים במה שמתרחש במדינתנו, אנו רואים שהמאבק בין הערב-רב ועם ישראל, צאצאי האבות הקדושים, אכן מתרחש, שכן אנו רואים את השנאה לכל דבר שבקדושה ואת האכזריות הנוראה כלפי הציבור המאמין.

כפי שכבר ציינתי, כבר לפני כ-100 שנה ב"עליית הפועלים" עלו מרוסיה יהודים מהערב-רב. גורמים אלו של הערב-רב השתלבו בתוך הממסד הציוני ופעלו בהדרגה להשתלט על עמדות ההנהגה, תוך שהם נלחמים באכזריות כנגד היהדות המאמינה. זוהי הסיבה שגרמה לחלק גדול של הציבור החרדי להתנגד לכל המפעל הציוני ולכל הציבור החרדי להלחם בממסד הציוני. 

לענ"ד ההבדל העיקרי בין ההשקפה החרדית (באופן כללי) וההשקפה הציונות-דתית היא שהעולם החרדי נתן דגש גדול להיבדלות מכוחות הערב-רב ומהשפעתם ההרסנית, ולעומת זאת לא התחבר מספיק לפעילות החיובית שבתפקידיו של משיח בן יוסף (כפי  שתיארתי בתחילת המאמר וארחיב בסעיף הבא, מלבד הפצת התורה כמובן), לעומת זאת ההשקפה הציונית-דתית נתנה דגש גדול לתפקידיו של משיח-בן-יוסף, אך לא נזהרה מספיק מהשפעותיהם ההרסניות של אנשי הערב-רב .

הסתכלות זו נותנת לנו את ההסבר מדוע בגירוש מגוש קטיף ראינו שתי גישות שתרמו לצערנו להצלחת הגירוש. מצד אחד העולם החרדי  ברובו עמד מן הצד ולא התנגד לגירוש כפי שהוא יודע להלחם על נושאים החשובים לו באמת (כמו בנושא מצעד התועבה למשל), ומצד השני חלק מאנשי הציונות הדתית שיתפו פעולה עם כוחות הגירוש מתוך שעבוד לשלטון ולחוקיו המרושעים ושימוש מוטעה במושגים של אהבה ואחדות.

אם במשנתו של הראי"ה קוק עוד מצאנו במקומות לא מעטים את הסתייגויותיו ממי שאיננו "דבק בחפץ ליבו לכללות האומה" (אורות עד), אזי אצל חלק מממשיכי דרכו נעלמו בהדרגה כל הסתייגויותיו מאנשי הערב-רב ונשארו רק התייחסויותיו לאהבה ללא גבול. במיוחד בולטת הסכנה של התעלמות מדברי הרב לגבי שנאת הרשעים הגדולים בדבריו המובאים בשמונה קבצים (חלק ח' סעיף רכח) ואלו דבריו:

"שנאת הרשעה, כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים רק אח"כ היא מתמתקת על ידי כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על נקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה, שהם הרשעים בעצמם, מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבוא בצורתה האידיאלית, לכוון את מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור השנאה לרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב  מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוויתה של שנאת הרשעה במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נהפכה אח"כ לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. על כן מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מידת הדין, ואח"כ מדת הרחמים באה, וממתקת אותה בשיתופה".

הרה"ג משה צוריאל שליט"א כותב בספרו אוצרות הראי"ה (חלק א' עמ' 61-65) על יחסו של הראי"ה קוק זצ"ל לרשעים שאינם מוחלטים לעומת יחסו לגבי רשעי הערב-רב, ומסיים את אותו קטע בדברים החשובים הבאים:

"ואני צריך להעיר כי הרבה תלמידי הראי"ה, מפיצי תורה בישיבתו אחרי פטירתו, לא שמו לב לחלוקה זו (בין רשעים שאינם מוחלטים לרשעי הערב-רב), ובכך גרמו בלבול גדול בהשקפה נאמנה לתורה, ע"י שחיפו זכות על כאלו רשעים גמורים שאסור לנו ללמד זכות עליהם. וכבר הרב עצמו הזכיר חילוק זה (מאמרי ראי"ה דף 60) אע"פ שהנזק מהם לא היה אז כל כך בולט וגלוי כמו שאירע מול עינינו האידנא. ומצוה לפרסם... (ויש לשים לב שהרב מעולם לא השתתף בוועידה ציונית, ולא נמצאת חתימתו בקריאות למגבית כספים ל"קרן היסוד" [הכולל בתוכו עסקי חינוך לשיטת החילוניים], אלא אך ורק ל"קרן הקיימת", שהוא עניין קניית קרקעות ארץ ישראל מידי הגויים, כך ציין רצי"ה זצ"ל)" (וראה עוד דברים חשובים בנושא זה בפרק העוסק במצוות "ואהבת לרעך כמוך").

ושוב חשוב לחזור על דבריו של הרב אריה שפירא שליט"א שהבאתי בפרק הקודם:

"ומכאן החובה לדעת להכיר ולברר דאף אם הערב-רב שותפים לפעולות השייכות לגאולה, אין זה רק מצד הקב"ה המשתמש ברשעים להביא את רצונו, אולם אסור לראות בהם חלק מן התהליך עצמו שהרי בזה נתקלקל הבירור והוא עיכוב הגאולה".

נראה לענ"ד שהבחנה זו יכולה לקרב את אנשי התורה מהזרמים השונים וחשוב שנלמד כל זרם לקבל את הטוב מהזרם השני ולא לחשוב שכל האמת נמצאת רק בהשקפה שלנו.

בפרק הבא אציין מס' מקורות על החיסרון הנובע מחוסר חיבור מספק לתפקידיו של משיח בן יוסף. אמנם הספר כולו עוסק בצד השני של המטבע, והוא חוסר הזהירות מכוחות הערב-רב.

פרק ט - החיסרון בחוסר השיתוף במהלכיו של משיח בן יוסף

בספר "קול התור"  כותב רבי הלל בשם הגר"א (קול התור ,פרק ב' חלק ב' סעיף א'):

"כשם שבגאולה הכללית, משיח הראשון הוא משיח בן יוסף והמשלים הוא משיח בן דוד, כך בכל פעולה ופעולה שבכל עקבות האתחלתא הנעשית באיתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה) בדרך הטבע, קימעא קימעא, לפי הכלל הגדול של רבנו – הסיוע השמימי הראשון בא ע"י משיח בן יוסף ושלמותה באה ע"י משיח בן דוד.

שני משיחי הדורות הם הכוחות הנסיים המחזיקים את קיום ישראל וחיזוקם בכל ימי הגלות והמסייעים הנסיים בעקבות משיחא, משיח בן יוסף הוא הכוח הנסי לקיום וחיזוק הגשמי ומשיח בן דוד הוא כוח הנסי לקיום הרוחני של ישראל בכלל ובפרט".

ובהערה:

 "שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, קיימים בכל דור ודור, והם "שבט ומחוקק"... והם המחזיקים את קיום וישועת ישראל בכל הדורות ע"י ניצוצות נשמותיהם המלובשים בצדיקים אנשי מעשה, העוסקים בפועל בישועת ישראל ובהכשרת הגאולה, עד הגאולה השלמה שאז יהיו ב' המשיחים "עץ יוסף ועץ יהודה" לאחד ויתגלה המשיח הנצחי (ספר חזון ציון, עמ' 69, סוף הערה 81)".

בספר חזון ציון –תולדות עליית תלמידי הגר"א (עמ' 33-34) נאמר:

"רבינו הגר"א ידע על כל איש ואיש מישראל היכן שמו ועניניו מרומזים בתורה ועל עצמו אמר הגר"א שהוא מרומז בפסוק "אבן שלמה – וצדק" (סוף פרשת כי תצא) ר"ת אליהו בן שלמה... אלא שביחס לעצמו לא פירש את ענין הרמז הזה בעסקי חנוונות, אלא במחית עמלק ושיבת ציון, כי מיד לאחר הפסוק "אבן שלמה וצדק" נאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק" ומיד אחריו מתחילה פרשת "כי תבוא אל הארץ"... "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" – כל יציאה מטומאה לקדושה של הכלל ושל הפרט נחשבת מעין יציאת מצרים וכאז עומד העמלק שבלב, היצר הרע לשטן בדרך היציאה. ומפני שדרכו להכשיל תמיד בעקיפין נקרא "אויביך מסביב" ככתוב גם: "סביב רשעים יתהלכון". אבל מחית "עמלק הכללי", האויב התמידי, וזו רוח השנאה העמלקית לעם ישראל שבכל דור ודור – מחיה זו צריכה להיות בתוך ארץ ישראל... ועוד מדברי הגר"א לענין הגאולה: יעקב אבינו לאחר שהשתחרר מעשו, הוא עמלק – נקרא שלם – "ויבוא יעקב שלם", שלם בכל כמבואר במדרש וברש"י, והוסיף רבנו הגר"א, שנקרא יעקב שלם גם בשביל שבא לארץ ישראל, כי שתי המצוות שאדם נכנס בהם שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל, ומצא לכך רמז נפלא מהפסוק "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" מתי הוא שלם? כשהוא בסוכה ובציון. ועוד הוסיף: כשם שסוכה מצותה תעשה ולא מן העשוי אף ציון כן. ומהו תעשה ולא מן העשוי לגבי ציון? בשיבתנו לתוכה ובשקידתנו בבנינה".

בספר אבן שלמה (פרק יא) מדבר הגר"א רבות על נושא הערב-רב בזמן הגאולה והדברים חשובים מאד להבנת התהליך. וכך כותב הגר"א (סעיף י הערה ו):

"מה שכתוב (ראש השנה י"א) רבי אליעזר אומר בתשרי עתידין ליגאל. וכן מ"ש (סנהדרין קי"א) ריש לקיש אמר לא ישארו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה ורבי יוחנן אמר אחד מעיר מזכה את כל העיר וב' ממשפחה מזכין את כל המשפחה. אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי מתחילה תהיה פקידה בתשרי. ואם היו זוכים לאחישנה אז היתה הגאולה בשלמות ואז היו יוצאים בעושר. אך אם חלילה לא יזכו ותהיה בעתה, ואז אם היתה הגאולה בתשרי לא היה להם תקומה ח"ו ולא היו נשארים חלילה אלא א' מעיר וב' ממשפחה מפני שמידת הדין שולט בתשרי. ומשיח בן יוסף היה צריך למות ע"כ לא תהיה אז רק פקידה כמו שהיה בבית שני בימי כורש. ויתגלה משיח ויתכסה מהם עד ניסן ואז יהיה להם חבלים וצירים גדולים כמו שהיה בגאולה ראשונה כשנתכסה מהם משה ו' חודשים (כ"ש במדרש רבה שמות פ"ה) וכ"ש תכבד [העבודה] על האנשים כו'. וע"ז נאמר (יחזקאל כ"ו) אם לא ביד חזקה כו' ובחימה שפוכה אמלוך עליכם. ואח"כ יגאלו בניסן ברחמים גדולים (תיקוני זוהר ע"ה א', פ"ז ב', תיקוני זוהר חדש כ"ז ב' ועוד). והמשיחים יקבלו עליהם כל הניסיונות ויגנו עליהם שיגאלו בניסן שאז מידת הרחמים שולט. ומשה יגן על העיר ירושלים. וב' משיחים יגנו על ישראל שהם משפחה. וזה שנאמר א' מעיר מזכה את כל העיר כו' וכשיצאו בניסן שהוא מידת החסד יצאו בעניות כי עני נצרך לחסד שיעשו עמו וכל חיותו הוא בחסד".

הראי"ה קוק זצ"ל ראה את עצמו כממשיכו של הגר"א בהובלת מהלכיו של משיח בן יוסף (יעויין בהקדמת הרב קוק לספר השירים של ר' יוסף רבלין תלמיד הגר"א, ובהקדמת הרב חרל"פ לספר "דורש לציון" - ספר הדרשות של תלמידי הגר"א) ודבר רבות על החשיבות שתהליך שיבת ציון, כיבוש וישוב הארץ יהיה מכוחה של התורה הקדושה. על הביטוי האומלל של הקונגרס הציוני הראשון ש"הציונות דבר אין לה עם הדת" תבע הרב מארגון "המזרחי" להלחם נגד סעיף זה, בהיותה חברה ב"הסתדרות הציונית" וזו לשונו ("אגרות", ח"ב עמ' קלד):

"שרק באיכות הקישור הנאמן של האומה בכללה עם תורת חיים שלנו, תורת ה' תמימה, [בזאת] תלויה היא הצלחת הציונות והתגברות כחה, מיד ולדורות. ובעזיבתה של תורה אין תוחלת ותקוה, וכל פרח מוכרח להיות כמק, וכל שרש כאבק".

ובאפיקים בנגב (אוצרות הראי"ה ב' עמ' 767):

"אותו החוק המעוות "שהציונות דבר אין לה עם הדת", זאת הרשעה צריך להשליך אותה אל איפת האבדון ולהשליך אבן עופרת על פיה, למען תאבד זכרה מארץ חיים, לא תזכר ולא תפקד ולא תעלה על לב. רק אז תשוב ותחיה הציונות, רק אז יש לה עתידות טובות, שתכנס הנשמה הישראלית, התורה, בתוכה של כלל הציונות ודוקא בתוכה ולא בחלק ממנה המקציע לו מקום בקרן זוית, יהיה גדול או קטן, רק אז תהיה טועמת חיים טבעיים, כל זמן שאותה הטפשות הישנה של בקשת דוגמאות דוקא מחיי העמים הפגומים, להעריך על פיהם את חיינו אנו ביחש לאותו הקשר שיש בין "הדת והלאומיות", באותו היסוד שעיקר ההבדל שבינינו לבינם מונח בו, כל זמן שאבן הטועים הזה לא נמחה מן הלב – הרי הציונות מונחת כחתיכת בשר בלי מליחה, בלא נשמה, בלא רוח חיים, בלא כח השומר אותה מכל רקב ואבדן, שהקלקולים בהכרח הוא שיהיו הולכים ומתגברים, גם בלא פעולה בלא כונה, תבאש ותרום תולעים".

וביתר חריפות באותו המאמר:

"הגזירה הקונגרסית ש"הציונות דבר אין לה עם הדת" הקשה יותר מגזירותיהם של פרעה ושל המן, פורשת את כנפי המות השחורות והאיומות שלה על הרגש הלאומי, היונק הרך והנחמד שלנו, בהפרידה אותו ממקור חייו ואור תפארתו".

כאשר הרב מתבטא (בקטע מהעמ' הקודם)  "שתכנס הנשמה הישראלית, התורה, בתוכה של כלל הציונות ודוקא בתוכה ולא בחלק ממנה המקציע לו מקום בקרן זוית, יהיה גדול או קטן", הוא מכוון את ביקורתו לתנועת "המזרחי" שלפי דעת הרב היתה פשרנית מדי, אינה מקפידה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, ולא מספיק כוללנית בשאיפותיה.

הרב פעל בכל כוחו לחזק את המהלך של משיח בן יוסף, וכן כתב שאם לא נתפוס את שעת הכושר ונגרום לכך שהציונות תתחבר למקורה שהיא התורה הקדושה, היא תגיע למצב שהרב תאר אותו כ "משחית וכמפלצת" ואלו דבריו (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קפג): 

"אל נא נאחר את המועד, על נא נתן את הרומסים לרמוס כל היונקים... אם נעזב את שעת הכושר, של התחלת התפתחות הישוב... והיד הרמה המחומשת  בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה על חרסיה בסיגים של לאומיות מזוייפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא לא יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הניסיון - היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון...".

בשנת התרע"ח (1918), לאחר 15 שנה של פעילות ציבורית, ביקש הרב לייסד הסתדרות, "דגל ירושלים" שמה, אשר תאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד הכהן ובנו הרב צבי יהודה קוק זכר צדיקים וקדושים לברכה, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארצות הברית. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, והתנגדות המפלגות הדתיות האחרות היו בעוכרי התנועה החדשה. סביר מאד שאם כל הכוחות התורניים היו מתאחדים סביב האמת התורנית הזו מצבנו כיום היה שונה לחלוטין.

במכתב שכתב הרב לשם הכשרה של תנועת "תורה ועבודה" בפשבורג קובל הרב על סילופים שניסו גורמים שהתנגדו לדרכו ליחס לו (האגרת מובאת בתחילת ספרו של הרה"ג יעקב פילבר שליט"א "אילת השחר"):

"ברב צער נודעה לי ממנו שתולין בי בוקי סריקי דברים אשר לא יוכלו גם לעלות על לבי ח"ו. בכל חיבתי לבנין ארץ הקודש ולתחית האומה עליה, שאנו רואים בעינינו מפלאות תמים דעים גואל ישראל ב"ה בזה בימינו, הנני מכריז ומודיע תמיד, בכל מקום אשר יוכל דברי להגיע, שעיקר העיקרים שביסוד אורחות הגאולה בצמיחת ישועתה, הוא קשר הקדושה, הדבקות בשי"ת, בתורתו הקדושה ובכל קדושת ישראל מראש ועד סוף.

אין לנו להבהל מהחוצפא שנתגברה דוקא בעיקבתא דמשיחא, ואנחנו חייבים להתעסק בבנין ארץ הקודש בישובה ובהתפתחותה במדה גדולה, ושכל מעשינו יהיו עפ"י התורה והמצוה מבלי לסור ימין ושמאל אפילו במצוה קלה של דברי סופרים, ואפילו בדבר קל של מנהג ישראל קדושים, ודוקא בזה נצליח ונהיה לתפארת ולמופת לכל הבונים בבנין ארץ ישראל.

אבל לצערי רבו הטועים והמטעים, הרוצים לדון מתוך דברים של חיבה לבנין הארץ שנשמעים ממני בע"פ ושנקראים בכתב, כאילו ח"ו יש כאן איזו פשרה ואיזו הסכמה כל דהו על הנסיגות, אשר נסוגים הם כמה שדרות מהעוסקים בבנין הארץ, מדרך הקודש אם הרבה ואם מעט, ה' יודע שלבי כואב באין הפוגות.

והנני קורא ואומר: אחי היקרים, התחזקו והתאמצו בקדושת ישראל בדרך הקודש שלמדונו אבותינו ורבותינו הקדושים, רק תוסיפו על זה את ההתקשרות לארץ הקודש ולבנינה שהוא דבר שנתחדש על פי דרכי השי"ת הנפלאים בזמנינו, מה שלא היה לזה שום אפשרות בימים קדומים זה כמה לפני שהגיע העת לחננה והזמן אשר עליו נאמר "כי רצו עבדיך את אבניה".

וכל מנהגי הקלות נגד הדין ונגד מנהגים קדושים שהתחילו להתנהג בהם גם מבני תורה ומאלה המתקשרים ביראת שמים ושומרי מסורת היהדותית, בין מצד בני ישיבות בין מצד צעירים אחרים, בין שהם מזרחיים בין שהם שייכים לקבוצות אחרות, הכל הוא נגד רוחי ונגד שאיפתי, ואני מוחה נגדם ומכחיש מפורש כל מי שאומר איזה דבר לסייע למכשולים הללו בשמי ח"ו.

והשי"ת יתן בלב כל בנינו לשוב אל ד' ואל תורתו הקדושה בכל לבבם ובכל נפשם, להאזר בגבורה של קדושה ותפארתה של תורה ולהתאמץ במפעל הקודש של שיבת ישראל אל אדמת קדשו. כנפש כל יראי ד' החרדים אל דברו ומצפים ישועתו מקודש, ונפש החותם בברכה נאמנה מהר הקודש ירושלים.

עה"ק ירושלים תובב"א תרצ"ה

אברהם יצחק הכהן קוק

דברי הגר"א בפירושו לתיקוני זוהר חדש (דף כז ע"ב), בהם כתב שבגאולה הסופית תהיה פקידה כמו שהיתה בזמן כורש, כלומר שלפני הגאולה השלימה שע"י משיח בן דוד תהיה עליה לארץ ישראל כמו בימי עזרא ונחמיה שעלו ברשות כורש מלך פרס, התקיימו בהצהרת בלפור ובהסכמתם של אומות העולם להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל. לצערנו אותו חסרון של חוסר ההענות להזדמנות שהקב"ה פתח לעליה לארץ בזמן עזרא ונחמיה חזר גם בימינו.

הראי"ה כאב מאד את העובדה שהכוחות התורניים לא הצטרפו למאמץ התחייה (אגרות א,קכב):

"שרק אותם שכבר חדל הדופק-הישראלי להחיות את לבם, הם הנם המתאמצים בתחיית הבנין של הארץ, והכשרים בעלי הנשמות הישראליות באמת מביטים על זה רק כעל רע מוכרח, ועל גזירה שאי אפשר לבטלה". 

רבי יהודה הלוי כותב בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף כד) את הדברים הללו המתאימים לענייננו:

"אמר החבר: 

אכן מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו  לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוה לבית [המקדש] השני (זכריה ב יד): "רני ושמחי בת ציון! כי הנני בא ושכנתי בתוכך – נאם ה'". כי העניין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה, אלו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו – ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבל, מסכימים לגלות ולשעבוד... סוף דבר רק חלק מהם נענה, ולא בלב שלם – ולכן גמל להם האלוה כמחשבת לבם, ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם. כי העניין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם – אם מעט  מעט ואם הרבה הרבה".

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א כותב בהקדמה לספר "המדינה היהודית" מאת הרב יעקב משה ברגמן שליט"א:

"המדינה איננה חילונית ולא דתית היא מסגרת שיש למלאה תוכן... מילוי תוכנה של המדינה ברוח ישראל סבא תלויה בנו. היהדות הדתית החמיצה כמה הזדמנויות לעמוד בראש המנהיגות. אחד האדמו"רים החשובים (מלפני כ - 120 שנה) התבטא שאילו אנשי ביל"ו היו מוסיפים עוד שתי אותיות ב"ה (בית יעקב לכו ונלכה באור ה') היה לוקח 100,000 חסידים ועולה עמם לארץ ישראל. הבילויים היו כמה עשרות בודדות! (הכוונה כנראה לעולים ה"חופשיים") האם לא היתה כאן החמצה גדולה?". 

וכן כותב הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל במאמר "קול דודי דופק" (דברי הגות והערכה עמ' 30-31):

"ברם, ארץ ישראל לא בגדה בכנסת ישראל, שמרה אמונים לה וחיכתה לגאולה כל הימים. הדעת נותנת איפוא, שבשעה שניתנה האפשרות לכנסת-ישראל לשוב ארצה, שמנעה את אוצרותיה מזרים ושמרה אותם בשבילנו, היו היהודים החרדים צריכים להזדרז לדבר מצווה גדולה וחשובה כזו ולקפוץ בשמחה ובהתלהבות אל תוך תוכה של עבודת הקודש – בניין ויישוב- הארץ. אולם, לצערנו, לא נהגנו ככה. כש-"השוממה", שציפתה לנו בכיליון-עיניים עידן ועידנים, הזמינה אותנו לבוא לגאול אותה משיממונה, וכשהדוד, אשר שמר על השממה כמעט אלף ותשע מאות שנה, וגזר כי עץ לא יצמח בה, מעיינות לא יפרו את אדמתה, דפק בפתח הרעיה, לא מיהרה הרעיה – אנו היהודים הדתיים - לרדת ממשכבה לפתוח לדודה. אילו היו לנו בארץ ישראל ישובים צפופים לאורך כל הארץ, מאילת עד דן, היה מצבנו שונה לגמרי.

נודה על האמת בפומבי וגילוי לב: קובלים אנו על מנהיגים ידועים בישראל בשל יחסם לערכי-מסורת ושמירת-הדת. הטענות צודקות הן. יש לנו האשמות רציניות נגד מנהיגיה החילוניים של ארץ ישראל. ברם, האם רק הם אשמים, ואנחנו נקיים וטהורים כמלאכי השרת? הנחה כזאת אין לה כל יסוד! יכולים היינו להרחיב את השפעתנו על עיצוב דמותו הרוחנית של הישוב, אילו מיהרנו להתעורר מתנומתנו ולרדת ולפתוח את הדלת לדוד הדופק".

ביחס להאשמה של הרידב"ז כנגדו, כותב הראי"ה קוק ("אגרות", ח"ב דף קצ"ד):

ומה שמחרפני כת"ר שנעשיתי לעת זקנותי "ציוניסט", להקריב את נשמתי בשביל ישוב א"י. אהובי, אם כל ה"ציוניסטים" יהיו אוהבים את א"י ורוצים בישוב אה"ק בזאת הכוונה והמטרה הקדושה שאני מתכוון אליה, בשביל שהיא ארץ ה' שבחר בה השי"ת וחיבבה מכל העולם כולו, ויש בה סגולות קדושה לנבואה ולהשראת רוח הקודש, ולזכות ע"י ההליכה בה לעוה"ב וכו' וכו'. ואם יהיו כל ה"ציוניסטים" חושבים כן, תהיה בודאי תפארת גדולה לכל גדול בישראל ולכל גאון וצדיק להיות "ציוניסט" כזה".

בספר "אם הבנים שמחה" שנכתב ע"י רבי יששכר שלמה טייכטל זצוק"ל הי"ד "בשלהבת אש דת, בעיצומה של השואה האיומה והנוראה בשנת התש"ג בבירת הונגריה בודפסט המעטירה, בהסתתרו מפני חמת המציק, תוך ים של צרות, כאשר לבו הטהור שתת דם על עם ה' הקדוש, שכרע תוך תוקף חבלי הגלות, תחת מגפיהם האכזריים והטמאים של הצוררים הגרמניים הנאצים ימ"ש" (מתוך המבוא של הספר) כותב המחבר כך (עמ' יט-כ):

"ואחרי הציעי לפניך אחי הקורא את דברי גאוני וקדושי קדמאי, עיניך הרואות שעוד מלפני שמונים שנה התעוררה רוח הקדושה בקרב גאון עוזינו ומשיח אפינו ראשי ומנהיגי הדור (הרב הביא קודם לכן את דבריהם של הרבנים הגאונים הרב צבי הירש קאלישר זצ"ל, הגאון מרן ישראל יהושע זצ"ל אב"ד דק"ק קוטנא, הגאון הגדול מוה"ר אליהו במוהר"ש זצ"ל אבדק"ק גריידיטדץ ועוד), לשוב לחיק אמנו, ושלא לחבק עוד חיק נוכריה, וליתן כוחותינו ודמינו וממונינו לארצנו הקדושה, להרימה מעפרה, לכוננה ולשכללה ולהרים קרן מלכותינו, כנודע מספרי המקובלים... שארץ ישראל היא בספירה העליונה בחינת מלכות, ומלכות היא אם ישראל, והיא ממתנת ובוכיה עלינו שנבוא אל חיקה. וגם הגאון הקדוש רבנו ר' הלל מקאלאמייא, הדפיס בשנת התר"ם קול קורא, וקרא בגרון ולא החשיך, לעורר את אחינו בני ישראל לקנות את אדמת ארץ ישראל מידי הישמעאלים, והיה אז שעת הכושר... אך בעוה"ר לא מצאו דבריו אוזן קשבת, ודבריו היו פורחים באויר ולא מצאו מקום לנוח בלבות אחינו בני ישראל, כי החרדים אחזו בפלך השתיקה והדומיה, ובמידת "שב ואל תעשה עדיף" (עפ"י עירובין ק א) כנודע ממדתם בזה מאז, והקיצונים "החופשיים" היו משוחדים מהתקופה החדשה שנתנה חירות בעולם ואמרו "פה אשב כי אויתיה" (עפ"י תהילים קלב, יד), וחשבו למצוא מנוח פה בארצות הגולה אחר שהושוו בזכויות הארץ כאחד מאזרחיה... והנה בעשרות השנים האחרונות, נפתחו עיניהם של "החופשיים" והכירו טעותם במה שדימו למצוא פה בגלות חפץ נפשם, כי ראו שדברי שטנה יסבבום מכל צד... והתעוררה התשוקה בקרבם לשוב לארץ אבותינו, וכן עשו התחלה בזה. אבל, החרדים על דבר ה', עמדו והעמידו עצמם מן הצד ולא לקחו חלק בעבודתם, כי החזיקו עצמם מחזקה ישנה שלהם מאז, כי – "שב ואל תעשה עדיף". ובינו לבינו ארצנו הקדושה נבנית במקצת (כן ירבה וכן יפרוץ) ע"י המתחילים הנ"ל, והחרדים והצדיקים עמדו מרחוק, וממילא מובן, כי אשר טרח בערב שבת יאכל בשבת. והואיל והחרדים לא טרחו בזה, אין להם השפעה בארץ כלל, והשפעה בארץ היא בידי הטורחים והבונים אותה, והמה אדוני הארץ. על כן אין חידוש ופלא כלל, מי המושלים בארץ, כי "נוצר תאנה יאכל פריה" (משלי כז יח)".

בהקשר להחמצה של העולם התורני, שמתאר הרב יששכר שלמה טייכטל זצוק"ל הי"ד, ישנה נקודה נוספת אותה מתאר עמית הלוי הי"ו מנכ"ל "המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית – ע"ש עידו זולדן הי"ד ". עמית טוען, שגם אילו היו עולים רוב של יהודים דתיים, הם לא היו מסוגלים להוביל את הקמת המדינה, מכיוון שבעולם התורני לא הייתה תשתית רעיונית מפותחת ולא התפתחו דפוסי מחשבה בשאלות הלאומיות כמו מבנה משטר יהודי, כלכלה יהודית, יחסים בינ"ל ועוד. ללא תשתית רעיונית בתחומים אלו, לא ניתן היה ליזום תהליכים לאומיים ומדיניים ולנהל מדינה. אמנם בכתביהם של הרב אלקלעי זצ"ל והרב עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל ישנה התחלה של חשיבה, להקמה של תשתיות לאומיות על פי התורה בנושאים כמו חקלאות, כלכלה וצבא, אך נכון הדבר שעיקר הפיתוח של נושאים אלו נעשה ע"י העולם האקדמי החילוני. לשם בניית עולם מושגים חדש בתחומי הרוח, החברה והמדינה, המבוסס על תרבות יהודית, ועל הכרות מעמיקה עם השדות השונים המרכיבים את חייה של האומה, הקים עמית את 'המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית'. המטרה היא שעולם מושגים כזה יהווה כר לצמיחתה של מנהיגות חדשה, שתוכל לקחת אחריות על האומה והחברה כולה, ולהציב מערכת חדשה של ערכים, מטרות ותוכניות בחיינו הלאומיים (כדאי להתרשם מהתוכנית החדשה באתר האינטרנט של המכללה -  http://www.jsc1.org/).

אם כן, הציונות בשלבי התפתחותה הראשונים היתה מורכבת מצד חיובי ומצד שלילי. תפקידנו היה לחזק את הצד החיובי ולהלחם בצד השלילי. ההצלחה היתה חלקית ולצערנו ביחד עם המהלכים הנפלאים של החזרה של מיליוני יהודים לארץ ישראל והקמת מרכז התורה הגדול בעולם, וכן הכינון של מדינה עצמאית (בפוטנציאל, מעשית ודאי שאיננו עצמאיים, ראה בהמשך את הנאמר בפרק העוסק במדינת ישראל כהזדמנות לגאולה), יחד עם כל הדברים החיוביים הללו, גם הצד השלילי התחזק מאד, ואת גודל הרשעות והריקבון הנמצא במדינתנו קשה לתאר במלים. כלומר לא השכלנו להקים מערכות מתוקנות כי הפקרנו את המלאכה הזו ליהודים הרחוקים מתורה ומצוות (וגרוע מכך לאנשי הערב-רב שהשתלטו על מוקדי השלטון ופועלים ככל יכולתם להוביל את העם היהודי לשמד רוחני). 

מצד שני חייבים לומר שלאחר שהתנועה הציונית החלה להשתלט על מוסדות ההנהגה כאן בארץ ישראל היא עשתה הכל כדי לדחוק את רגליהם של הכוחות החרדיים, מנעה סרטיפיקאטים מיהודים חרדים שרצו לעלות לארץ והשתמשה גם בשיטות אפלות יותר אשר את חלקן אתאר בקצרה בהמשך הפרק. 

כן יש לציין שהיו מבין גדולי התורה, רבנים שעודדו את העליה וההתישבות בארץ ישראל, כמו ה'חתם סופר', הרבי מגור - רבי אברהם מרדכי אלתר (בעל ה"אמרי אמת"), האדמו"ר מסלונים - רבי אברהם וינברג ועוד, זכר צדיקים וקדושים לברכה, וכן יש להעמיק יותר בהבנת השיקולים של גדולי התורה בקשר לעליה לארץ ישראל, החשש משמד רוחני, התפיסה של משמעות הגמרא (כתובות קיא) שאסור לעלות בחומה ועוד. מכל מקום אי אפשר להתעלם מכך שבמשך הגלות הארוכה, התרחקה היהדות מתפיסה של פעילות בעולם המעשי למען הגאולה, הן מכיוון שהדבר לא היה ראלי והן כתוצאה מתנועות של משיחיות שקר שגרמו נזקים קשים לעם ישראל. בחוגים מסויימים הגיע התהליך הסמוי של התרחקות מתפיסה ראלית לידי אידיאולוגיה מודעת, ולכן לא היתה ההענות המתבקשת לאותם גדולי תורה שעודדו את העליה לארץ ישראל כשלב חשוב בהבאת הגאולה.

בספר "עליות אליהו", שבו מתוארים תוכניותיו של הגר"א בקשר לעלית היהודים לארץ ישראל, נאמר, שהפירוש  שהגר"א נתן לדברי הגמרא (כתובות קיא ע"א): "שלא יעלו ישראל בחומה", הוא שצריך שהעליות יהיו בגלים ובביקורת על טיב העולים כדי שלא יחזור על עצמו הקושי שהיה בעלית עזרא שעלו כוחות שליליים כל כך. אם כי כפי שהבאתי בתחילת הספר, הגר"א ידע שעל פי ספר הזוהר הערב-רב ישלטו בעם ישראל לפני הגאולה וכנראה שבבחירתנו הנכונה אנו יכולים רק לקצר את זמן שלטונם אך יש אפשרות שלא יכולנו למנוע אותו לחלוטין. לצערנו כוחות הערב-רב הצליחו להשתלט ולהשפיע לרעה על חלק גדול מעם ישראל וכן הצליחו להשתלט על הנהגת האומה והנחמה שלנו היא שגם דרך הייסורים שהם גורמים לנו מקרב הקב"ה את הגאולה השלמה. כל זה כמובן איננו בא כתחליף לבירור ההשקפה הנכונה, מה עלינו לעשות כדי לקצר את שלטונם כדי שהגאולה תבוא עד כמה שניתן ברחמים ולא בדינים קשים ה' ישמרנו.

כאשר לומדים על כוחות הערב-רב  שליוו את הציונות מראשית דרכה ובמיוחד מאז "עליית הפועלים", אפשר להבין התבטאויות של רבנים חרדיים שהתנגדו לציונות שללא לימוד זה מאד קשה להבינם. דעתם של "זקני העדה" של היישוב הישן היתה, שעצם הביטוי "שהציונות אין לה דבר עם הדת" וכן ביטויים קשים אחרים של שנאה כלפי התורה ומייצגיה, הצביעו על כך שהשתלטו על הממסד הציוני כוחות שליליים מאד. לכן הם לא האמינו שניתן לשנות את דרכם ובהתחברות עמם ראו סכנה גדולה. ההחמצה לדעתי היתה שהכוחות הבריאים של עם ישראל אותם רצה הראי"ה קוק זצוק"ל לאחד תחת התנועה 'דגל ירושלים', תנועה שתבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", איחוד זה לא הצליח (אם כי אינני יודע אם ניתן היה לגשר על הפערים בהשקפה). גם כיום הפילוג הקשה בין הזרמים השונים בעולם החרדי והדתי מחליש מאד את עולם התורה והקדושה והלואי שנדע להתאחד בתוכנו ולהתגבר על המחלוקות עד כמה שניתן, שכן כבר כתבתי שהערב-רב נלחמים כנגד עולם התורה בדרך של הפרד ומשול. כל פעם הם תוקפים זרם אחר וכאשר אותו הזרם בודד במערכה קשה לו להתנגד לבדו והוא ניזוק קשה מאד.

 הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד כתב במאמר "אומר אני מעשי למלך" שהחפץ חיים זצוק"ל אמר על היבסקים ברוסיה שברור לו שהם מזרע עמלק (הכוונה לערב-רב), והוסיף שהיבסקים נמצאים לא לבד במדינה האדומה (הכוונה לרוסיה), כי אם בכל תפוצות ישראל, מקצה הארץ ועד קצה הארץ וגם בארץ הקודש, אשר המתייוונים שם הם אותם היבסקים בעצמם אין שום הבדל. והכוונה היא רק לראשיהם ומנהיגיהם מוריהם ומדריכיהם כתבניהם ודרשניהם, אבל כל ההמון הנספח אליהם מזרע ישראל הולכים אחריהם כבהמה בבקעה (ואינם ח"ו מזרע הערב-רב), וכ"ש הגר"א, שע"ז נאמר "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם". ואילו הגאון הרב חיים מבריסק זצוק"ל אמר על ראשי הציונות "כל מטרתם בהישג המדינה היא לעקור את התורה הקדושה".

אינני אומר שזוהי היתה מטרת הציונות, אבל זו היתה מטרת כוחות הערב-רב שהיו מעורבים בהנהגה הציונית. קשה לי היום לבחון עד כמה השאיפה של ראשי התנועה הציונית להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל היתה אמיתית או שהיא היתה רק "כלי" כדי לנתק את העם היהודי מתורה ומצוות כמו שטען הרב חיים מבריסק. כנראה ששתי המגמות היו מעורבות בתנועה הציונית. נראה שהיו בה מנהיגים שבאמת שאפו לגאולת העם היהודי על פי הבנתם אך היתה גם אכזריות קשה מאד שמראה על כוחות של ערב-רב שהיו מעורבים בהנהגת התנועה הציונית וכן שאותם כוחות היו השולטים והמובילים.

בקיצור נמרץ אפשר להזכיר את רצח דה-האן, ההתייחסות אל מיליוני היהודים באירופה כאל "אבק אדם", חוסר הנכונות להציל יהודים בשואה תמורת כסף, הסזון, פרשת רצח היהודים באניית אלטלנה, פרשת חטיפת ילדי תימן מהוריהם, היחס לדתיים במעברות ועוד ועוד. הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, הפוגרום בעמונה והאטימות כלפי המגורשים, מהווים המשך ליחס אכזרי זה.

בזמן השואה כאשר הרב ויסמנדל זצוק"ל הצליח להגיע לעסקה עם הנאצים ימ"ש להפסיק את הגירושים מארצות אירופה תמורת כסף רב, ההנהגה הציונית לא הסכימה להעביר את הכסף. בתחילת שנת התש"ג כתב הרב ויסמנדל: 

''אין אנחנו מבינים, איך אתם אוכלים ושותים? איך אתם ישנים על מיטתכם? איך אתם מטיילים בחוצות? וזה האחריות מוטל עליכם. זה חודשיים אנחנו צועקים, ועדיין כלום לא עשיתם. אחינו בני ישראל האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים? אתם שומרים את הכסף, למה אתם ממתינים?''.

באתר של הרב זמיר כהן שליט"א מובאים הדברים הקשים הבאים (מתוך הספר "חומר אנושי טוב" מאת פרופ' יוסף גרודזינסקי):

"ממחקר שערך פרופ' יוסף גרודזינסקי מאוניברסיטת תל-אביב, מתברר כי הטענה שהושמעה בעבר בעיקר בחוגים חרדיים או רוויזיוניסטים, לפיה אנשי התנועה הציונית לא רצו להציל את יהודי אירופה בתקופת השואה, אלא רק להפוך את הניצולים ל''נכס ציוני'', מוכחת כעת במחקר היסטורי המתועד במאות מסמכים, ראיות ועדויות ארכיוניות. את מחקרו הוא מסכם כך:

התנועה הציונית שלא נקפה אצבע להצלת יהודי אירופה מהמשרפות, נזקקה ליהודים אלה אותם כינתה: ''אבק אדם'' לשלושה משאבים: א. חומר אנושי לאיכלוס הארץ. ב. מצוקתם ככוח לחץ פוליטי על הבריטים להקמת המדינה. ג. גיוס כוח אדם לצבא הגח''ל וה''הגנה''.

לצורך זה, השתלטה התנועה הציונית על מחנות העקורים וכבשה אותם. הציונים  נאבקו בכל חורמה נגד הגירת יהודים לארצות אחרות מלבד ארץ ישראל, ואף מנעו יוזמות הצלה של ילדים, אודים מוצלים. וכאשר העקורים למודי הסבל לא הסכימו להתגייס לגדודי הצבא, גייסו אותם בכוח ובכפייה, כולל אלימות, שלילת זכויות ומנות מזון, גירוש מבתים ופיטורין ואפילו מכות!".

לגבי הטענה של 'היסטוריונים ציונים' שלמדו זכות על ההנהגה הציונית וטענו שלא היתה כל אפשרות להציל את יהודי אירופה בתקופת השואה, כותב פרופ' גרודזינסקי הי"ו ("חומר אנושי טוב" עמ' 189):

"האם התכוונו הציונים להציל יהודים גם אם לא היו מועמדים בטוחים לאכלוס הארץ? האם כשלו המנהיגים במחדלי הצלה מתוך 'אובדן חושים', נוכח האסון הנורא, או מתוך חישוב פוליטי קר אשר שם את האינטרס הציוני בראש? ההיסטוריונים הציונים טוענים כי ההנהגה איבדה את הצפון נוכח האסון הנורא, ובנוסף לכך, שזהו דיון סרק, משום שממילא לא היה לשום ניסיון הצלה בימי השואה סיכוי של ממש. לעומתם, מאשימים מבקריה של המדיניות הציונית את ההנהגה... בהעדפת אינטרסים צרים של היישוב בארץ על אלה של העם היהודי. לדעתם, לא נקטה ההנהגה צעדים שהיו יכולים להציל יהודים אם צעדים אלה היו על חשבון המפעל הציוני.

לפרשת מחנות העקורים יש מקום חשוב בוויכוח, משום שהיא מזמנת מעין ניסוי היסטורי מבוקר. אחרי המלחמה כבר לא היו רודנים נאצים, אבל סבלם של הניצולים במחנות עדיין היה גדול וחייהם היו נתונים לא פעם בסכנה. שם היה ללא ספק מקום למעשי להצלה. והנה מתברר, שגם כאשר הצלה היתה אפשרית נהגה ההנהגה הציונית באופן זהה, בשימה את האינטרס הציוני הרבה לפני האינטרס היהודי. נוכחנו בכך על-ידי בחינת שני רגעים היסטוריים קצרצרים אבל חשובים: בראשון, מיד עם סיום המלחמה, השתמשה התנועה הציונית בסבלם של ניצולי המחנות כדי ללחוץ על המעצמות, ולכן העדיפה להשאיר אותם במחנות העקורים, ובשני, כשנזקקה ללוחמים בשנת התש"ח (1948), וגייסה אותם בכוח. דומה שהגולם קם על יוצרו: אותה תנועה מדינית שנוסדה כדי להושיע את העם היהודי ממצוקתו, ניכסה לעצמה את הלאומיות היהודית ובשמה הפקיעה את זכויותיהם של בני העם לצרכיה.

הרהורים נוגים אלה מעוררים ביתר שאת את שאלת חשיפתן של העובדות: מדוע לא הוצגו הפרשיות הללו עד היום? על כך חייבים לנו ההיסטוריונים תשובה ברורה".

בזמן "הסזון", גם היינו עדים לאכזריות קשה של אנשי ה"הגנה" כנגד חברי האצ"ל והלח"י ואשר כללו: חטיפות וחקירות ממושכות של חברי ותומכי אצ"ל, שלוו לעיתים בעינויים קשים, גירוש ממקומות עבודה ומבתי ספר, גירוש ממקום מגורים וכן הסגרת חשודים בהשתייכות לאצ"ל - לבולשת הבריטית דבר שהסתיים בעינויים ובמוות. בשנת התש"ד (1944), בכנס של ועידת "ההסתדרות", קרא בן גוריון לחיסולה של תנועת האצ"ל ונתן הוראות אופרטיביות לדבר. 

ציטוט: "נתבענו על ידי המוסדות העליונים, ההנהלה הציונית והוועד הלאומי, להקיא אותם מתוכנו, ואני רוצה לתרגם תביעה זו לשפת המציאות והמעשה. אם בחור, חבר לכנופיות אלו או תומך בהן, עובד באיזה בית חרושת או במשרד, נתבעים הפועלים ועובדי המשרד האחרים לגרש אותו ולהרחיקו ממקום עבודתו". 

על עניין שיתוף הפעולה עם הבריטים, אמר בן גוריון:

 "במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעוניינים בביעור הטרור (כוונתו לאצ"ל לא לטרור הערבי), במידה זו אנו משתפים אתם פעולה. אני חוזר ואומר, שלנו יש אינטרס יותר גדול ויותר חיוני בביעור הטרור מאשר לממשלה האנגלית".

ב"פינה הירושלמית" בעלון "מעייני הישועה" מביא אלידע בר-שאול את מהלך הקרבות במלחמת יום העצמאות ברובע היהודי בירושלים:

"לראשונה ניתנת לצופים אפשרות להתמצא בפשע הגדול של מלחמת יום העצמאות. ביום ששי י"ט באייר התש"ח, נחתם ברובע היהודי בירושלים העתיקה הסכם כניעה. שבועיים רצופים ניהלו מגני הרובע קרבות קשים ואמיצים נגד אויב עדיף בכמותו ציודו ולוחמיו. כל אותו זמן נמנעה מהיהודים הנצורים תמיכה צבאית מבחוץ, ובסדרת 'החלטות תמוהות'... [גרמו] למפקד הרובע לרדת מעמדות חשובות ושולטות, הורו לכוח הפלמ"ח שפרץ ביוזמתו (בי' באייר) לצאת החוצה, ולא הירשו להכנע בצורה מסודרת. היהודים הנצורים לא ידעו... [ש]'מנהלת העם'... החליטה כי 'העיר העתיקה' תעבור לידי עבדאללה מלך ירדן. ולמען הדורות הבאים, רקחה מעין סיפור 'מצדה' – על 008,1 היהודים נגזרה כליה. הם חויבו להמשיך בקרבות ולא להכנע – מבלי לעדכנם לוהקו לתפקיד "אלו שנלחמו ומתו למען ירושלים". על ספם של הרג ואובדן מאות גברים, נשים וזקנים – חתם רונסק (מפקד הרובע), בנגוד לתוכניות 'המנהלת', על הסכם כניעה צבאי. למחרת הכניעה, בפגישתם היומית, אמר שאלתיאל למרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים: "הם לא הבינו את הייעוד שהטיל עליהם הגורל – הם היו צריכים לההרג עד האחרון שבהם"...".

אפשר להרחיב רבות בנושאים אלו וכבר נכתבו על כך ספרים רבים לכל המעוניין (חשוב לקרוא בנושא זה את החוברת "שרופי הכבשנים מאשימים", להשגת החוברת יש לפנות לת.ד. 3209 בני ברק, וכן נמצאת החוברת באינטרנט ואפשר להגיע אליה ע"י מנועי החיפוש).

בספר חבלי משיח בזמננו מאת הרב רפאל הלוי אייזנברג הי"ו (עמ' סג) מובאים דבריו של הרמב"ן על כך שיתארך זמן מרובה בין שני קיבוצי הגלויות על מנת לברר וללבן בו רשעי ישראל ואלו דבריו:

"[כתבי רמב"ן, חלק שני, עמ' תקט"ז]:... הרי שהגאולה כמו כן תברר ותתלבן, כלומר שלא תהיה בפעם אחת, כמו שמצינו בבית שני שהיה בין בניין הבית ובין הפקידה (של כורש) י"ח שנה. ומיציאת מצרים עד שנכנסו לארץ מ' שנה. ובעת ההיא יגברו המלחמות והמהומות העצומות ויגיעו ימי הנחמות וההבטחות המופלאות הגדולות והנוראות, עכ"ל.

דברי הרמב"ן דלהלן הובאו בספר ברכה משולשת (לונדון תשי"ט - דף מ"ז): ואפשר שבין שני קיבוצי-גלויות אלו יהיה זמן מרובה, א"כ יהיו רועים על רועים מכל העמים לברר וללבן בו רשעי ישראל להתיך אותם כהתוך כסף בתוך כור כמו שאירע במצרים, עכ"ל".

דברים דומים כתב הרמב"ן בפירושו לשיר השירים (פרק ח פסוק יב):

"ראשית הגאולה העתידה תהיה עפ"י רשיון המלכויות ויהיה קצת קיבוץ גלויות, ואח"כ יוסיף ה' שנית ידו, כדכתיב: "ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך...".

והדברים מבוארים גם בגמרא מסכת מגילה (דף י"ז):

"ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים – דכתיב "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". וכיון שנתקבצו גלויות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבר סיגיך" וכתיב "ואשיבה שופטיך כבראשונה". וכיון שנעשה דין מן הרשעים – כלו המינים, וכולל זדים עמהם, שנאמר: "ושבר פושעים וחטאים יחדיו [ועוזבי ה'] יכלו". וכיון שכלו המינים – מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק"... והיכן מתרוממת קרנם – בירושלים, שנאמר: "שאלו שלום ירושלים ישליו אהביך". וכיון שנבנית ירושלים – בא בן דוד, שנאמר: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם"..." במהרה בימינו אמן. 

חשוב לציין שלמרות הדברים הקשים שציינתי על חלק מהממסד הציוני יש להתבונן על השפעתה של הציונות על העם היהודי בפרספקטיבה רחבה. דברים חשובים בנושא זה מביא הרב יעקב אריאל שליט"א (בהקדמה לספר "המדינה היהודית"):

"לא הציונות היא שהחדירה את החילוניות לעם ישראל. אדרבה, היא הצליחה לעצור תהליך של חילון (אולי הכוונה להתבוללות) שהחל שנים רבות לפני כן (הרבה לפני הרב קלישר וחבריו. אדרבה, הרב קלישר ראה בעליה לארץ פתרון לעצירת הרפורמה וההגירה לאמריקה). התהליך החל בהשכלה, נמשך באמנסיפציה, החריף עם הרפורמה והגיע לקיצו הטראגי בהתבוללות במימדים אדירים בעיקר במערב אירופה. הציונות יצרה תפנית במהלך זה כאשר נתנה מענה חדש ליהודי ה"חילוני": זהות לאומית. היא הצילה אותו מהתבוללות".

ובפנים הספר (פרק ז') כותב המחבר הרב יעקב משה ברגמן הי"ו:

"היום, כשאנו בעלי פרספקטיבה היסטורית רחבה יותר, קל יותר לבחון את תוצאות הדברים (כלומר את השפעת הציונות). היו רבנים במזרח אירופה ששללו את הציונות, מתוך חשש להשפעה חילונית על הצעירים. מה אירע לבסוף על אלו שנשארו? או שנשמדו פיסית בשואה, או שנשארו במזרח אירופה. תחת השלטון הקומוניסטי, הם התרחקו ונשמדו מבחינה רוחנית הרבה יותר. שאר האנשים היגרו לאמריקה או לישראל. האם עזיבת הדת באמריקה היתה פחותה מאשר בארץ ישראל?... האם ילדי הגלות האמריקאית היום יותר דתיים? מה מצב הקהילות בחו"ל? מיעוט קטן הוא חרדי או דתי, ובאחוזים מכלל הקהילה היהודית הוא קטן מאד. הרבה יותר קטן מהקהילה הדתית והחרדית בארץ, בהשואה לקהילה היהודית הכללית. אלו שאינם מוגדרים כדתיים, מתבוללים בחו"ל באחוזים ענקיים... כל מי שיש בו רגש אחריות לעם היהודי כולו, ולא רק לציבור הדתי, רואה את ההבדל הגדול. היכן עזיבת הדת והאובדן המוחלט לעם היהודי גדול יותר, והיכן הסיכוי גדול יותר לחזור ליהדות... כמובן שעיקר הדברים הוא חינוך יהודי שורשי. אולם אין ספק שהסיכוי להצליח גדול בהרבה, אצל אלו שעלו לארץ ישראל".

ובהקשר לכך ראוי להדגיש שוב את החילוק בין הדרך שבה הקב"ה משתמש ברשעים לקידום הגאולה לבין היחס לאותם רשעים  וכפי שכותב הרב אריה שפירא שליטא בספרו "אחרית כראשית" (עמ' לא-לב):

"וכאן יש להדגיש ולומר שכל זה במה שנוגע להנהגת ה' כיצד הוא פועל ומחליט לקדם את גאולת ישראל, שבזה אין לחרס לומר ליוצר מה תעשה, אולם במה שנוגע לרשעי ישראל הרוצים לשלוט בישראל ולהרחיקם מה', אין לראותם שותפים בתהליך הגאולה שהרי כל מגמתם לגרות מדון בין ישראל לאביהם שבשמים, והם הם הערלה עצמה שהן דרגין דחציפין (ביאור הגר"א לספד"צ דף י')... והרי הם כצרי יהודה ובנימין שאמרו (עזרא ד,ב): "נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלקיכם", וענו אותם זרובבל וראשי אבות ישראל: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו". ולא יעלה על הדעת לחשוב הכותים כחלק מתהליך הבנין אלא הם מלשינים ומעכבי הגאולה. ובזה צריך הבחנה בין דברים שאינם תלויים בבחירה דוגמת רשיון האומות לבין שליטת הערב רב שלא לבד שאסור להחניפם, עוד הרי זה עיכוב גדול לגאולה, ורק כאשר תוסר הערלה יתגלה אור החסד".

אינני יכול לקבוע מי נכנס לגדר הנ"ל במהלך שיבת ציון, הדבר דורש בירור מעמיק כפי שציינתי בפרק על גישתו של הראי"ה קוק לאחדות ישראל, שיש להבדיל בין פושעי ישראל שהם כלולים באחדות לבין רשעים מוחלטים שהם בגדר "הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים".ת קטז ע"א:). בדורנו ישנם "מנהיגים" שכל מגמתם היא התנגדות לגאולת ישראל ויותר קל להבחין שהם מעכבים את הגאולה. תהליך הגאולה הוא אם כן תהליך אלוקי שבהכרח יגיע לסופו הטוב בגאולה השלמה, אך מהירות התהליך ומידת הייסורים שנעבור תלויים גם בבחירה החופשית שלנו.