בראשית כה ע"א (דברי הזוהר מופיעים הכתב מודגש ופירוש מתוק מדבש בכתב רגיל)

ומשה בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפוי דשכינתא ומשה לפי שרצה להכניס את הערב רב תחת כנפי השכינה, וחשיב דהוו מאלין דאתבריאו בה' וחשב שהם גירי צדק שמתגיירים לשם שמים... והב בהון את ה' דאברהם ולכן חתם בהם אות ברית המילה שהיא סוד ה' שנתוספה לאברהם אבינו שנימול, והיא סוד השראת השכינה השורה על כל הנחתם באות ברית קודש, ולפי שלא נמלך עם הקב"ה גרמו ליה ירידה ע"י שעשו את העגל... דעתיד איהו ברזא דגלגולא לאתערבא בינייהו בגלותא בין ערב רב לפי שעתיד משה בדורות הבאים ע"י סוד הגלגול להתערב בגלות בין הערב-רב כדי לתקן את הניצוצין שבהם, והטעם הוא דאינון נשמתייהו מסטרא דאלין לפי שנשמתם של הערב-רב הם מסטרא אחרא, דאתמר בהון שעליהם נאמר הפסוק: "כי שמים כעשן נמלחו"  וגו' (ישעיה נא ו) ולפי שהם יכרתו לעתיד לבוא לכן צריך משה רבינו להוציא ולברר הניצוצין שבהם ובזה הוא מוציא חיותם עד שיתבטלו לעתיד לבוא ונמצא שלא רק אומות העולם יאבדו לעתיד לבוא אלא גם אלו הגרים שנתגיירו שלא לשם שמים שהם הערב רב גם הם יאבדו (מתוך "כתם פז" – פי' על ספר הזוהר בראשית מהגאון הקדוש ר' שמעון לביא זצ"ל). ואלין אינון ואלו הנשמות של הערב רב, הם אלו דלא בעא נח רחמי עלייהו כי ידע שאין להם אחיזה בקדושה, ושרש נשמתם מהעולמות שנחרבו שהם מהתתקע"ד דורות המחריבים את העולם, ואתמר בהון ולכן כתוב עליהם "וימחו מן הארץ" והטעם בגין דהוו מאלין לפי ששורש נשמתם היה משורש עמלק, דאתמר בהון שעליהם נאמר "תמחה את זכר עמלק" והיינו לפי ששורשם מהעולמות שנחרבו לכן ימחו, ומשה לא אסתמר מנייהו ומשה לא נשמר מהערב רב, וחשב שיוכל להכניסם בקדושה, ולכן חתם בהם ע"י המילה את האות ה' שהיא סוד אות ברית קודש, ואפיל ה' בינייהו ועי"ז הפיל והוריד את השכינה להיות בגלות ביניהם לפי שלא היו ראויים שתשרה בהם השכינה, ובגין דא איהו לא יעול לארעא דישראל ולכן לא נכנס משה לארץ ישראל ונשאר בחו"ל עם השכינה בגלות כדי לברר את הניצוצין קדישין מבין הקליפות, עד דיתוב ה' לאתרה עד שיקים ויחזיר אותה למקומה לארץ ישראל לעתיד לבוא (כנודע שסוד גלות השכינה הוא בחו"ל)... ואייתי לה עמיה ולעתיד לבוא כשיגאל משה את ישראל מן הגלות ויכניסם לארץ ישראל אז יביא אותה (את השכינה) עמו לארץ ישראל, ואז יהיה יחוד ו' בה' שהוא סוד יחוד קוב"ה ושכינתיה מיד שריא עליה י"ה... ועי"ז יושלמו הד' אותיות הוי"ה... ודא משה דאתמר ביה (שה"ר רבא פ"א) דאנתתא חדא ילדה ששים רבוא בכרס אחד והיא יוכבד שילדה את משה שהיה שקול כנגד ששים רבוא ישראל, וזה סוד הפסוק דור הולך ודור בא כי נודע שמשה רבינו הנקרא דור מתגלגל והולך בכל דור ודור לצורכם של ישראל להתפלל עליהם ולהצילם מרעת הערב רב, וז"ס הפסוק מלחמה לה' בעמלק מדר דר, כי ע"י משה רבינו הנקרא דור ימחה הקב"ה את הערב רב שהם משורש עמלק (כתם פז ומפרשים).

זוהר בראשית כה ע"ב (פירוש הסולם ומתוק מדבש):

וחמש מינין אנון בערב רב, ואנון: נפילים, גבורים, ענקים, רפאים, עמלקים. ובגינייהו נפלת ה' זעירא מאתרהא וה' מינים הם בערב רב, שהם נפילים גבורים ענקים רפאים עמלקים, ובסבתם נפלה ה' זעירא ממקומה, דהיינו מבינה, פירוש, כי זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו שיש 5 בחינות: כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות בקדושה, כן יש כנגדן בקליפות והם 5  מינים הנ"ל שבערב-רב שראשי תיבות שלהם הוא נג"ע ר"ע, או ענ"ג ר"ע כמו שחושב אותם להלן. כי ע"י הרע מתהפך ענ"ג להיות נג"ע... ואילו  5  מינים ערב-רב, מעורבים בישראל ומחטיאים אותם... ובסיבתם נפלה השכינה שהיא סוד ה' האחרונה דהוי"ה וירדה ממקומה בגלות. 

עמלקים -

בלעם ובלק מסטרא דעמלק הוו, טול ע"ם מן בלעם, ל"ק מן בלק אשתאר בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ.

בלעם ובלק היו מבחינת עמלק, כי תקח את האותיות ע"ם מן השם בלעם, והאותיות ל"ק מן השם בלק, תשארנה האותיות בב"ל... נמצא אשר ב' הקליפות עמלק ובבל מרומזות בשמות בלעם ובלק. ומשמיענו בזה, אשר עמלק היא בבחינת רישא דקליפות וכתר כמו קליפת בב"ל, שנאמר עליה (דניאל ב): "ראשה די דהב טב". כי לולא היו שתיהן מבחינות שוות, לא היו יכולות להתדבק בחיבור אחד בבלעם ובלק.

ואלין אנון דאשתארו מאלין, דאתמר בהון וימח את כל היקום ואלו הם שנשארו, מאלו שנאמר עליהם במבול, וימח את כל היקום, כי ע"י שנתגלגלו הנצוצות של אדם הראשון בדור המבול ונמחו במבול עי"ז נתבררו ונזדככו קצת ונפרדו מהם קצת הסיגים אשר הם נמחו לגמרי, וחלק הקדושה שנשאר נתגלגל עוד פעם בדור הפלגה.

ומאלין דאשתארו מנהון בגלותא רביעאה, אנון רישין בקיומא סגי ומאלו הערב רב שנתערבו בישראל ששורשם מקליפת עמלק שעדיין נשארו בגלות הרביעי שהוא גלות אדום, הם אלו הראשים המתמנים על הצבור ורודים בהם בפרך וקיומם וממשלתם הוא בחוזק גדול, והוא משום  שקליפה זו היא בחינת ראש וכתר דקליפות כנ"ל.

ואנון קיימין על ישראל כלי חמס, ועלייהו אתמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, אלין אנון עמלקים והם נעשים כלי חמס לישראל, היינו שחומסים את ממונם של ישראל ועליהם נאמר במבול, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ושורש נשמתם הוא מדור המבול שלא נזדככו, ומהם נעשה הערב רב ולכן אינם מנהיגים את ישראל ברחמים, ונתבאר מין הראשון של החמש מינים דערב רב, שהם העמלקים, והם כתר דקליפות.

נפילים עלייהו אתמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ואלין אנון מינא תניינא הנפילים דערב-רב, עליהם נאמר: "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה" (בראשית ו' ב'), שהם חטאו בזנות, ואלו הם מין השני מהערב-רב, דהיינו בחינת חכמה דקליפות. מאלין נפילים מלעילא והם מאלו הנפילים של מעלה, דהיינו שנמשכים מן עזא ועזאל, שהיו מלאכי מעלה והפילם הקב"ה מהשמים כמו שהולך ומפרש, על כן נקראים נפילים, ואלו נפילים דערב-רב נמשכים מהם... ואנון עז"א ועזא"ל, דמנייהו נשמתין דערב רב דאינון נפילים דאפילו גרמייהו לזנות בתר נשים דאנון טבאן ואלו המלאכים הם עז"א ועזא"ל שמהם נמשכו נשמות הערב רב, שהם הנואפים הנמצאים בישראל, שגם הם נקראים נפילים (כמו המלאכים), מכיוון שגם הם הפילו את עצמם מקדושתם לזנות כאבותיהם ובגין דא אפיל לון קב"ה מעלמא דאתי דלא יהא לון חולקא תמן ומשום כך, גם הקב"ה הפיל אותם הערב-רב מהעולם הבא, שלא יהיה להם חלק שם ויהיב לון אגרייהו בהאי עלמא כד"א ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו' ונתן להם שכרם בעולם הזה, כמ"ש "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו" (דברים ז). והנה נתבאר מין השני דערב-רב הנק' נפילים, שהם בבחינת חכמה דקליפות.

(דברים אלו נותנים לנו להבין את הסיבה להתדרדרות הקשה מבחינת הצניעות שאנו רואים בדור שלנו, וכן ראה דבריו החשובים של האדמו"ר רבי צדוק הכהן מלובלין צזוק"ל בהמשך).

גבורים, מינא תליתאה, עלייהו אתמר המה הגבורים וגו' אנשי השם, ואינון מסטרא דאלין דאתמר בהון הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם גיבורים, שהם מין הג' של הערב-רב, שנתערב בישראל, עליהם נאמר: "המה הגבורים אשר מעולם אנשי שם" (בראשית ו' ד'), ששורשי נשמותיהם נמשכים מצד אלו שנאמר עליהם: "הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם" (בראשית יא,ד), דהיינו מצד דור הפלגה, ור"ל כי כמו שתכלית בניית המגדל היתה לעשות להם שם שהוא עבודה זרה בראש המגדל להיות להם לכבוד ולתפארת, כמו כן הערב רב עושים כמעשיהם דבנין בתי כנסיות ומדרשות ושויין בהון ספר תורה, ועטרה על רישוי, ולא לשמא דהוי"ה אלא למעבד לון שם, הה"ד ונעשה לנו שם והם (דהיינו מין הזה דערב-רב) בונים בתי כנסת ומדרשות, ונותנים בהם ספר תורה ועטרה על ראשו שזהו דוגמת המגדל שבנו בני דור הפלגה ואינם מתכוונים לשם ה', אלא לעשות לעצמם שם כמ"ש: "ונעשה לנו שם", וכל זאת להיות חרב בידם לעשות חפצם ורצונם להתגבר על העם ומסטרא אחרא מתגברין על ישראל דאנון כעפרא דארעא, וגזלין לון... ועלייהו אתמר והמים גברו מאד מאד על הארץ וגבורים אלו שהם מסטרא אחרא (מצד הטומאה) מתגברים על ישראל שנתברכו להיות כעפר הארץ, וגוזלים אותם, והעבודה נשברת ונחרבת, דהיינו הבהכ"נ ומדרשות שעשו, ועליהם נאמר: "והמים גברו מאד מאד על הארץ", דהיינו הקליפות והס"א הנקראות מים, שהם המים הזידונים והטומאה המתגברים על הארץ לפי שנמנעת עבודת ה' מן העולם, ולכן נקראים גבורים לפי שהם גורמים התגברות הטומאה. ונתבאר מין הג' של הערב-רב, שהם הגבורים, והם כנגד בינה דקליפה.

(ובכן כאן אנו מגיעים לניסיון קשה במיוחד, שהזוהר כותב לנו  שהערב-רב הוא גם בתוכנו, בתוך הציבור הדתי. וכאן הזהירות צריכה להיות כפולה ומכופלת שלא נחשוד בכשרים, ומכל מקום אי אפשר להתעלם מדברי הזוהר ואם יש תופעות קשות במיוחד בתוכנו יש לחשוש שכוח הערב -רב התערב כאן).

רפאים, מינא רביעאה, אם יחזון לישראל בדוחקא, מתרפין מנייהו רפאים, המין הרביעי של הערב-רב שנתערב בישראל, והם נקראים כך משום שחטאם הוא שאם יראו שעת צרה לישראל מניחים אותם ומתפרשים מהם ואינם משתתפים בצערם ואית לון רשו לשזבא לון, ולא בעאן ואפילו יש להם כוח להצילם אינם רוצים להצילם. וזה סימן שאינם מבני ישראל המוסרים נפשם על צרות הציבור. ומתרפין מאורייתא ומאלין המשתדלין בה ועוד שהם עוזבים את התורה ואת אלו העוסקים בה שאינם תומכים בם, ולכן נקראים רפאים לפי שהם מתרפים מלעזור לישראל וכל רצונם הוא למעבד טב עם עכו"ם לעשות טובות לאומות העולם עלייהו אתמר רפאים בל יקומו שעונשם של אלו שלא יקומו לתחיית המתים בזמנא דייתי פקידה לישראל אתמר בהון ותאבד כל זכר למו בעת שתבוא פקידה לישראל ויושעו מצרתם, נאמר על ידם: "ותאבד כל זכר  למו" (ישעיה כו), כי להיותם תולדות החושך, נאבדים בהכרח עם ביאת האור לישראל. ונתבאר מין הרביעי דערב-רב, שהם הרפאים, והם כנגד ז"א דקליפה (תפארת דקליפה).

ענקים, מינא חמישאה, דאנון מזלזלין לאלין דאתמר בהון וענקים לגרגרותיך ענקים, הם מין חמישי של הערב-רב, שהם מזלזלים באלו שנאמר בהם: "וענקים לגרגרותיך" (משלי א), דהיינו בת"ח ולומדי התורה, לפי שהתורה היא להם כענק של עדי זהב ותכשיט לצואר, ולפי שהערב רב עושים את עצמם כענקים ומבזים כבוד הת"ח שנאמר בהם ענקים לכן נקראים ענקים ועלייהו אתמר, רפאים יחשבו אף הם כענקים, שקילין דא לדא ועליהם נאמר, רפאים יחשבו אף הם כענקים, כי הם שקולים זה כזה, כלומר שהם שווים בחטאם ובעונשם אלין אנון דאהדרו עלמא לתהו ובהו אלו הם שמחזירים את העולם לתהו ובהו ורזא דמלה חרב בי מקדשא, והארץ היתה תהו ובהו, דאיהי עקרא וישובא דעלמא וסוד הדבר הוא, חרב בית המקדש, נאמר עליו: "והארץ היתה תהו ובהו", כי בית המקדש הוא עיקר העולם וישוב העולם, ולכן נחשב כאילו כל הארץ  היתה תהו ובהו. וב' מיני ערב-רב הללו שנתערבו בישראל גורמין חורבן בית המקדש מיד דייתי אור דאיהו קב"ה, יתמחון מן עלמא ויתאבדון תכף כשיבא האור לישראל, שהוא הקב"ה ימחו מן העולם ויאבדו אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק עד דיתמחו דביה אומאה, והא אוקמוה  אבל גאולת ישראל אינה תלויה רק במחיית עמלק, עד שימחה אותו שבו היא השבועה, דהיינו הכתוב: "כי יד על כס יה" וכו'.                                                                                                                                             

זוהר בראשית כו ע"ב:

לעתיד לבוא שכינתא לא שלטא עלה אילנא דסטרא אחרא כי אז נאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שהיא השכינה (הכוונה שהארץ היא כינוי לשכינה) דאינון ערב רב ששורשם מהסטרא אחרא, דאינון עץ הדעת טוב ורע שהם מקליפת נוגה הכלולה טוב ורע, ולא תקבל בה עוד טמא פי' שלא תפגם עוד מאחיזת הקליפות כי לא ישלטו בה עוד, הה"ד ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר כי לא יהיה שום כוח לסטרא אחרא, ובגין דא לא מקבלים גרים לימות המשיח כי לא יהיה עוד סוד בירור הניצוצין מן הסטרא אחרא ותהא שכינתא כגפנא דלא מקבלא נטעא ממינא אחרא ותהיה השכינה כגפן שאינה מקבלת הרכבה מעץ אחר, וישראל יהון בקדושה עליונה... ועץ הדעת טוב ורע ששם אחיזת הקליפות והערב רב, אדחיין מנייהו יהיה נדחה ונפרד מהם, ולא מתדבקין ולא מתערבין בהון ולא יהיו עוד דבוקים ומעורבים בהם, דהא אתמר בישראל ר"ל שעל ישראל נאמר מה שכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ומפרש דאינון ערב רב שנתערבו ונתדבקו בישראל... ומיד דיפקון ישראל מן גלותא בביאת הגואל במהרה, מיד יהיו עמא קדישא  לחוד בלי תערובת ערב רב... דבההוא זמנא כי בזמן הגאולה, אתמר במשה ובישראל אז תתענג על ה' פי' שישראל יתענגו מהשפע המושפע להם מהמלכות... ואז ואתהפך לערב רב ענ"ג שיהיה לישראל, להם יתהפך לנג"ע וגם ולאומין דעלמא יתהפך לנגע, כגוונא דפרעה ומצראי דפרח בהון שחין אבעבועות כמ"ש ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, אבל לישראל יהיה ענ"ג רק לישראל יהיה ענ"ג... (מקדש מלך ומפרשים).

זוהר בראשית כז ע"ב:

סוף סוף ר"ל עיקרן של דברים הוא, בזמנא דערב רב מעורבין בישראל בזמן הגלות שנשמות הערב רב מעורבים בין נשמות ישראל והם מושרשים למעלה בז"א (זעיר אנפין) ויש להם כח לינק מהשפע הנמשך דרך הפרצופים העליונים (ראה הסבר על הפרצופים בנספח מס' 3) לית קריבו ויחודא באתוון שם הוי"ה אז אין קירוב ויחוד באותיות של השם הוי"ה, רוצה לומר שיש פירוד בין פרצופי אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא, ואין השפע נמשך מפרצוף לפרצוף כראוי כדי שהערב רב לא ינקו מהם, ומיד דיתמחון מעלמא וכשהערב רב ימחו ויאבדו מן העולם, אתמר באתוון דקב"ה אז נאמר באותיות של השם הוי"ה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שיהיה יחוד בין ד' אותיות הוי"ה ויהיה נמשך שפע רב דרך הפרצופים העליונים לבני ישראל.

זוהר בראשית כח ע"ב (עם פירוש הסולם):

וכתיב ונבאו בניכם ובנותיכם וגו', ואלין אנון נשמתין חדתין, דעתידין למהוי על ישראל וכתוב ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' והם נשמות חדשות העתידות להיות בישראל כמה דאוקמוה אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, ואז החדשות יבואו כמו שאמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, ואז החדשות יבואו.

פירוש, כי כל הנשמות שבעולם היו כלולות בנשמת האדם הראשון... וכיוון שחטא בעץ הדעת נפגמו כל הנשמות, ומתגלגלות והולכות בכל הדורות, עד שיקבלו את תיקונם השלם, ויהיה גמר התיקון, ואז ימשכו ישראל נשמות חדשות, דהיינו שעוד לא היו כלולים בגוף האדם הראשון, ועל נשמות חדשות הללו אומר הכתוב, ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' בההוא זמנא, מתעברין ערב רב מעלמא, ואתמר בישראל ובמשה כל חד בבת זוגייהו, ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו ולא יתבוששו בעת ההיא יוסר הערב רב מהעולם, ואז נאמר בישראל ובמשה, כל אחד ואחד בבת זוגו, ויהיו וגו' ולא יתבוששו, כלומר שלא יהיו צריכים ללבושים לכסות ערוה משום דאתעבר ערוה מעלמא, דאלין אינון דגרמו גלותא ערב רב ודאי כי הוסר הערוה מן העולם, שהם אלו שגרמו את הגלות בעולם ועלייהו אתמר והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו' ערום לרע מכל חיוון דאומין דעלמא עעכו"ם, ואנון בנוי דנחש הקדמוני, דפתי לחוה ועל הערב רב נאמר והנחש היה ערום וגו', כי הנחש היה ערום לעשות רע יותר מכל החיות, שהם אומות העולם, עכו"ם, והערב רב הם בניו של הנחש הקדמוני שפיתה לחוה בעץ הדעת וערב רב ודאי אנון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה והערב רב, הם היו הזוהמא, שהטיל נחש בחוה פירוש, מה שאמרו, בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, היינו הערב רב שנתערבו בנשמות שהולידה חוה, שהם נבחנים לזוהמא כלפי הנשמות. ומההיא זוהמא נפק קין, וקטל להבל רועה צאן דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשגם זה הבל. בשגם ודאי איהו משה וקטיל ליה ומאותה זוהמא, שהם בחינת ערב רב, יצא קין, ועל כן הרג את הבל רועה צאן, שנאמר בו בשגם הוא בשר, בשגם זה הבל, בשגם הוא בודאי משה, והרג אותו. כלומר, בשגם הוא בגימטריה משה, ומשה הוא גלגול נשמת הבל כנודע, נמצא הכתוב בשגם רומז על הבל ומשה, וע"כ היה הבל רועה צאן כמו משה. וקין שהרג אותו נמצא שהרג את משה. ועשה זאת מכח הערב רב שהיה מעורב בנשמתו ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם והוא היה בן בכור של אדם, כלומר, ע"כ נתערב בנשמת קין ולא בנשמת הבל, משום שקין היה בן הבכור שיצא ראשונה אחר חטא עץ הדעת, ועל כן יצא בו כל הזוהמא של הנחש (כנראה שכוונת הרב שרוב זוהמת הנחש יצאה בקין מכיוון שגם בהבל נתערבבה מעט מהזוהמא – ב.י.נ) ועם כל דא, משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי, נטל בת יתרו דאתמר ביה ובני קייני חותן משה ועם כל זה, משום שרצה משה לכסות על ערות אביו, לקח לו לאשה את בת יתרו, שנאמר בה ובני קני חותן משה והא אוקמוה, אמאי אתקרי קיני, שנפרד מקין כד"א וחבר הקיני נפרד מקין ולמה נקרא יתרו קיני, משום שנפרד מקין, כמ"ש וחבר הקיני. פירוש, אע"פ שקין הרג להבל שהוא משה, מ"מ חזר משה לתקן את קין שנתדבק בו הערב רב, שהם ערות אדה"ר, מחמת החטא דעץ הדעת. ורצה משה למחוק הזוהמא הזו שהוא ערות אביו אדה"ר, וע"כ לקח לאשה את בת יתרו, שיתרו היה גלגול של קין שע"כ נקרא קיני, ובזה שלקח את בתו תקן אותו, ודחה ממנו את הזוהמא, שהיא ערב רב. ובתר בעא לאהדרא ערב רב בתיובתא, לכסאה ערייתא דאבוהי ולאחר מכן, אחר שהפריד הערב רב מנשמת קין, רצה להחזירם בתשובה, בכדי לכסות ערות אביו, אדם הראשון, כנ"ל. דקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה ואמר לו קב"ה מגזעא בשא אנון, תסתמר מנייהו ואמר לו הקב"ה למשה, השמר מפניהם מגזע הרע ההוא. ואת מחשבתך הטובה, שרצית להחזירם בתשובה, אצרף למעשה. אלין אנון חובה דאדם ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, אלין אנון חובה דמשה וישראל ערב רב האלו, הם הכחות דפרודא שהיו בעה"ד, שבסבתם הזהיר אותו הקב"ה ומעצה"ד טו"ר לא תאכל ממנו וכן הם כוחות דפרודא שבחטאם של משה וישראל...

זוהר בראשית כט ע"א:

וישמעו את קול ה' אלקים וגו' כד קריבו לטורא דסיני. הה"ד השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וגו' הכתוב "וישמע את קול ה' אלקים מתהלך וגו'" רומז על ישראל כשקרבו לקבלת התורה על הר סיני וז"ש "השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וכו' ויחי". ולומדים גזרה שווה שמיעה שמיעה. וערב רב מיתו אבל הערב-רב לא יכלו לשמוע קול אלקים ומתו ואנון הוו דאמרו למשה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ואלו שנשארו מהערב-רב שלא מתו, אמרו אחר-כך למשה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. ואשכחו אורייתא וגרמו שכחה בתורה ע"י שהחטיאו ישראל בעגל. ואלין אינון עמי הארץ דאתמר בהון ארור שוכב עם כל בהמה והערב רב הם אלו עמי הארץ, שנאמר בהם ארור שוכב עם כל בהמה, בגין דאנון מסטרא דההוא חויא, דאתמר ביה, ארור אתה מכל הבהמה משום שהם מצד נחש ההוא שנאמר בו ארור אתה מכל בהמה. והא כמה ערבובין אינון בישין, בעירן וחיוון והרי יש כמה ערבובים רעים בישראל הנקראים בהמות וחיות. אבל אית ערבוביא מסטרא דנחש, ואית ערבוביא מסטרא דאומי עעכו"ם, דדמו לחיוון ובעירן דחקלא. ואית ערבוביא מסטרא דמזיקין דנשמתן דחייביא, אנון מזיקין דעלמא ממש. ואית ערבוביא דשדים ורוחין ולילין אבל יש ערבוב מצד הנחש, ויש ערבוב מצד אומות העולם, והם דומים לבהמות וחיות השדה, ויש ערב-רב מצד המזיקים שהם נשמות הרשעים, כי נשמות הרשעים הם ממש מזיקי העולם, ויש ערב-רב של שדים רוחות ולילין, וכלא מעורבין בישראל ולא אית בכולהו לטייא כעמלק דאיהו חיויא בישא, אל אחר וכל אלה מיני ערב רב מעורבים בישראל בגלות ושולטים עליהם. ואין בכל מיני ערב רב ארור כעמלק עם שרם של מעלה שהוא הס"מ כדלקמן, שהוא הנחש הרע ונחשב לע"ז איהו גלוי לכל עריין דעלמא. רוצח איהו ובת זוגיה סם מות, ע"ז והוא גורם לכל העריות שבעולם, והוא הגורם לכל הרציחות שבעולם, ובת זוגו הלילי"ת נקראת סם המות ע"ז והם הגורמים לג' עבירות חמורות ע"ז ג"ע ושפ"ד, וכל מיני סטרא אחרא שורשם הס"מ, וכלא סמא"ל ואית סמא"ל ואית סמא"ל ולאו כלהו שויין ויש סמא"ל ויש סמא"ל, כי בכל הד' קליפות שבכל העולמות יש ס"מ ולילית, ולא כולם שווים, כי בקליפת נוגה נאמר שהיה הס"מ מלאך קדוש ונתגרש מן השמים, ובג' קליפות האחרות הס"מ ולילי"ת הם רעים וחטאים מאד, אבל ההוא סטרא דחיויא, איהו לטייא על כלא ולכן הערב רב שהם מצד הנחש... הם מקוללים יותר מכל שאר המינים... ולזמנא דאתי עתיד קב"ה לבערא כל זינין בישין מעלמא, כדכתיב בלע המות לנצח. כדין תב כלא לאתריה. כדכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ולעתיד לבוא, עתיד הקב"ה לבער כל מיני הרע מהעולם, כמ"ש "בלע המות לנצח". כי המות הוא שורש כל הרע, וכשיתבטל המות יתבטל כל הרע. אז חוזר הכל למקומו, כמו שהיה לפני החטא של עץ הדעת, שממנו היתה המיתה וכל מיני הרע, ככתוב "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".

זוהר חלק א' פרשת בראשית, השמטות שבסוף הספר סימן כ"ט, דף רס"ג עמוד א'

ובזמנא ההוא יתמחון מן עלמא כל אינון דאתמר בהון ויעשו כן חרטומי מצרים בלהטיהם ובזמן ההוא ימחו מן העולם כל אלו שנאמר בהם ויעשו כן חרטומי מצרים בלהטיהם.

זוהר שמות דף ז ע"ב

וכל מלכין דעלמא יתערון לאתחברא לאגחא קרבא ביה, וכמה מפריצי יהודאין יתהפכו לאדהרא לגבייהו, וייתון עמהון לאגחא קרבא על מלכא משיחא וכל המלכים שבעולם יתעוררו להתחבר יחד לעשות מלחמה עם מלך המשיח, לפי שהאומות הם מהגבורה, והגבורה מתעוררת אז, לכן אינם מתבטלות מיד אלא הם מעוררות עצמן להתגבר, והקב"ה חפץ בזה כדי להראות גבורתו, וכמה מפריצי ישראל יתהפכו וישתמדו ויחזרו ויתחברו אל הגויים, ויבואו לעשות מלחמה עם מלך המשיח.

זוהר בשלח דף מה ע"ב

ויסב אלהי"ם את העם דרך המדבר ים סוף טעם הדבר לתקנא ארחא לאתריה כדי לתקן את הדרך למקומו הראוי, ר"ל לפי שרצה הקב"ה לעשות נס גדול בקריעת ים סוף ולהטביע את המצרים לכן הסיבם דרך ים סוף, רבי יהודה אמר, מאי שנא כד הוו ישראל במצרים מה השינוי שכשהיו ישראל במצרים דכתיב (שמות ה א): "שלח את עמי" שהוא לשון חיבה, וכתוב (שמות ט,ב): "כי אם מאן אתה לשלח את עמי", ועוד כתוב (שמות ד כב): "בני בכורי ישראל", כל אלה הלשונות הם לשון חיבה, ובההוא זמנא לא הוו גזירין ולא אתקשרו ביה כדקא יאות ובאותו הזמן עדיין לא היו נמולים ולא נתקשרו בקב"ה כראוי, והכא דהוו גזירין ועבדו פסחא ואתקשרו ביה קרי לון את העם וכאן כשיצאו ממצרים שכבר היו נמולים ועשו פסח ונתקשרו בקב"ה קרא להם העם סתם ולא עמי, ומתרץ אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם סתם אלא בשביל הערב רב שנתדבקו בהם ונתערבו עמהם קרא אותם את העם סתם, המורה על סתם אנשים רבים המקובצים יחד, כמה דאת אמר (שמות לב,לה): "ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל", ועוד כתוב (שמות לב, א): "ויקהל העם על אהרן", ועוד (שם): "וירא העם כי בשש משה", וכן כלהו בכל מקום שכתוב העם הכונה על הערב רב... תא חזי אי לא הוו אינון ערב רב דאתחברו בהון בישראל בא וראה אילו לא היו אותם הערב רב שנתחברו בישראל, לא אתעביד ההוא עובדא ולא מיתו מישראל כל אינון דמיתו לא היה נעשה המעשה של העגל, ולא היו מתים מישראל כל אותם שמתו, ולא גרים לון לישראל כל מה דגרים ולא היו גורמים לישראל כל מה שגרמו, ותא חזי ההוא עובדא וההוא חובה ממש גרים גלותהון דישראל ובא וראה זה המעשה של העגל ואותו החטא ממש גרם את גלותם של ישראל דתנינן בעא קודשא בריך הוא דישתכחון ישראל בההוא שעתא כמלאכי עלאי שלמדנו שרצה הקב"ה שיהיו ישראל בשעת מתן תורה קדושים כמלאכי השרת, ולמעבד להון חירין מכלא ורצה לעשות אותם בני חורין מכל הדברים, דהיינו חירין ממותא ולמהוי חירין מן שעבודא דשאר עמין חרות ממיתה ולהיותם בני חורין משעבוד שאר העמים כלומר שלא יהיה עוד גלות, כמה דאת אמר (שמות לב, טז): "חרות על הלוחות", ואמרו חז"ל במסכת עירובין דף נד ע"א אל תקרי חרות שפרושו חקוק, אלא חירות פי' חפשי מכל השעבודים, כיון דאתעביד ההוא עובדא גרימו כלא כיון שנעשה העגל גרמו כל הרעות, דהיינו גרימו מותא, גרימו שעבוד מלכוון גרמו את המיתה וגרמו שעבוד מלכיות, גרימו דאתברו אינון לוחי קדמאי וגרמו שנשתברו לוחות הראשונות (שהוא הגורם שכחת התורה, כמחז"ל שם, וז"ל: "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל"), גרימו דמיתו מישראל כמה אלפין מנייהו ועוד גרמו שמתו מישראל כמה אלפים מהם, וכל דא בגין אתחברותא דאינון ערב רב דאתחברו בהו וכל זה נגרם על ידי ההתחברות של הערב רב שנתחברו עמהם. ומסיק מדבריו ואמר אוף הכא בגיניהון לא אתקרון בני ישראל, ולא ישראל, ולא עמי, אלא העם סתם אף כאן ישראל בצאתם ממצרים אינם נקראים בני ישראל או ישראל ולא עמי בלשון חיבה אלא העם סתם, כמ"ש ויהי בשלח פרעה את העם, ואי תימא וחמושים עלו בני ישראל ואם תאמר הרי שכתוב בצאתם ממצרים בני ישראל, ומתרץ כד הוו סלקין ממצרים ולא אתחברו בהדייהו אינון ערב רב קרי לון בני ישראל שהלשון "עלו" למפרע, דהיינו כשעלו ממצרים ולא נתחברו עדיין עם הערב רב, לכן קרא אותם הכתוב בני ישראל, כיון דאתחברו בהדייהו כיון שנתחברו עמהם דכתיב וגם ערב רב עלה אתם, קרי לון העם מאז קרא אותם הכתוב העם סתם.

זוהר משפטים ח"ב דף קכ 

דרועא שמאלא אתמר בה זרוע שמאל נאמר בה שמאל דוחה ימין מקרבת, דאף על גב [שהיה ראוי] דאקדים בתשרי להקדים (את זמן הגאולה) לתשרי, דאקמוה ביה מארי מתניתין בתשרי עתידין להגאל כפי שאמרו בעלי המשנה (מסכת ר"ה דף יא), בתשרי עתידין להגאל, תהא דוחה בגין דלא ימות משיח בן אפרים הגאולה תדחה לניסן כדי שלא ימות משיח בן אפרים... עד דיקרב ימין, פסח דרועא ימינא עד שיקרב ימין [שהוא] פסח זרוע ימין, שהוא סוד החסד ששם אין חשש מיתה למשיח בן אפרים, לקיים בה בשכינה וכנסת ישראל: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז טו), והיינו בניסן והאי איהו וזהו שנאמר בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי הפקידה תהיה בתשרי אבל תדחה עד ניסן, לקיים בהון לקיים בהם בישראל "בחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה'"(ישעיה נד ח), כדי שהגאולה תהיה בהתעוררות הרחמים ולא ימות משיח בן אפרים, ולבתר נטלי כלהו מגבורה ולאחר שישראל יגאלו מהאומות, הם יקבלו גבורה, דמניה משיח בן אפרים שממנה, מהגבורה העליונה יוצאת נשמת משיח בן אפרים, לנטלא נוקמא משנאוי לקחת נקמה מהשונאים, דהכי בעי לנקאה עבורא שכן יש לנקות התבואה דאינון ישראל בימינא שהם ישראל בימין, כלומר ישראל נמשלים לתבואה כמ"ש קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, שהם מעורבים בין האומות שנמשלים לתבן וקש, וצריך לבררם ולהבדילם מהם, ולבתר לאוקדא קש בשמאלא ואח"כ להדליק את הקש בשמאל, כלומר, לאחר שיבדלו ישראל מגויי הארצות ויתכנסו נדחי ישראל מהארצות אשר נפוצו שם אח"כ יקחו ישראל נקמה מן עשו הרשע ומכל האומות שציערו את ישראל הדא הוא דכתיב וזה שכתוב (עובדיה א, יח): "והיה בית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום" אבל כל זמן שישראל מעורבים בין האומות אי אפשר לעשות נקמה בהם כדי שישראל לא יכלו ביניהם ולכן קיבוץ גלויות קודם לדין שהקב"ה יעשה באומות ע"י משיח בן יוסף...  [ו]משיח בין דוד דאיהו אריה מימיניה שהוא [סוד] אריה מימינו, ומשיח בין יוסף דאיהו שור משמאליה שהוא [סוד] שור בשמאלו, מימינא אברהם, משמאלה יצחק מימין אברהם משמאל יצחק, ואיהו נשר באמצעיתא ומשה בעצמו הוא סוד הנשר באמצעיתו, שלשלת דלהון מסטרא דיעקב שלשלת שלו מצד יעקב, כלומר,  התקשרות משיח בן דוד שבימין ומשיח בן יוסף שבשמאל עם משה הוא מצדו של יעקב שעליו נאמר יעקב חבל נחלתו... [ובביאת המשיח] ואתמר בישראל יתקיים בישראל "וירדו בדגת הים" (בראשית א, כו), ממנן דימא מסטרא דנחש דהוה שרא דמצרים הממונים שבים מצד הנחש, שהוא שר של מצרים, דאתפשט בגלותא בתראה מים עד ים שמתפשט בגלות אחרונה לשלוט מקצה הים ועד קצהו דהיינו בכל העולם כולו, ובעוף השמים ערבוביא בישא ובעוף השמים, ערבוב רע, עמלקים נפילים תערובת דכל אומין תערובת של כל האומות בכל סטרא בגלותא בתראה בכל צד בגלות האחרונה, בין בישראל, בין בישמעאל, בין בעשו והם סוד נשמות הערב-רב שהקליפה זוקרתם בעולם, שכן יש ג' מינים, ישמעאל מימין עשו משמאל ורשעי ישראל באמצע, ובכל אלו ישלטו ישראל בעת ביאת המשיח...   

והאלהי"ם יבקש את נרדף פי' יבקש ליפרע מן הרודף, והיינו ישראל דאתמר בהון בני ישראל שנאמר בהם ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד לא) כמחז"ל במס' יבמות דף סא ע"א, אתם קרויין אדם ואין הגויים קרויין אדם, הוו נרדפים קדם ערב רב זאבים בישין הם היו נרדפים לפני הערב-רב שהם זאבים רעים, הא בנימין זאב יטרף לגבייהו דטריף לון הרי בנימין יהיה זאב הטורף לנגדם שיטרף אותם, כי שבט בנימין שהוא צעיר השבטים הם עתידים לעשות נקמות בערב רב, ויתקיים בההוא זמנא ויתקיים בזמן ההוא בבקר יאכל עד שמכח משיח בן דוד שהוא בחינת בקר ייאכלם וישחיתם... ויתער נפתלי אז יתעורר שבט נפתלי ללחום מלחמה שניה דאיהו אילה שלוחה הנותן אמרי שפר ר"ל שיהיה אילה שלוחה מאת מלך המשיח, וז"ש יתער בימינא דאיהו משיח בן דוד הוא יתעורר ללחום בכח בימין שהוא סוד אריה שבחסד שהוא משיח בן דוד, דאתמר ביה גור אריה יהודה מטרף בני עלית הרי שנקרא אריה, ויחזור על אומין דעלמא ויחזור על אומות העולם, ר"ל לומר שיחזור הנרדף לרדוף את הרודף, ואז כרע שכב עלייהו למטרף לון יכרע וישכב עליהם לטרוף אותם... כי ע"י המלחמה הראשונה של שבט בנימין יטרוף את רשעי האומות והערב-רב, וע"י מלחמה שניה שתהיה ע"י נפתלי בכח משיח בן דוד ישמידו ויכלו אותם, ועכ"ז מאחר שאלו ב' מלחמות יהיו ע"י בני אדם, לא יהיה כליון נחרץ לגמרי כי יש סוף ותכלית לכח בני אדם, ולכן תהיה מלחמה שלישית, ואז וישראל דהוו כיונה נרדפין קדם נשר וישראל שהם כיונה היו נרדפים לפני הנשר, מסטרא דעופין דאומין דעלמא מצד העופות הטמאים של אומות העולם, בההוא זמנא יתער נשר בזמן ההוא יתעורר נשר דקדושה והיינו הקב"ה... ויתפרש גדפהא על ערבובי דאומין ויפרוש כנפיו על ערבוב של האומות, והיינו מלחמה לה' בעמלק, והם אותם האומות שהלקו את ישראל על ידם, ועשו וישמעאל דאינון עמלקים ועשו וישמעאל שלקו ועינו את ישראל והם ערבוביא בישא שכולם נתערבו אלו באלו, וזרע עמלק נתערב בהם, וערבוביא בישא דישראל וגם הערב-רב שהם פריצי ישראל נתערבו עמהם, וטריף לון דלא ישאר חד מנייהו והקב"ה יטרוף אותם שלא ישאר אחד מהם, לקיים מה שנאמר בישראל (דברים לב, יב): "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". 

ואמר כי עד כאן היו מקבלים את אלו הרשעים אם היו חוזרים בתשובה, אבל ומתמן ואילך מביאת המשיח ואילך, אין מקבלים גרים, כמה דאוקמוה מארי מתניתין (מס' יבמות דף כד ע"ב): "אין מקבלים גרים לימות המשיח", וכן לא יקבלו את הרשעים, כי מכאן ואילך נסתמו דרכי התשובה בפני הרשעים בין באומות ובין בישראל... ואמר כי כד יפקון מגלותא הכי תבירין כשיצאו ישראל מן הגלות כך יהיו שבורים כהתבואה, עד דיתבריר אוכל מתוך פסולת כי ע"י הגלות יתבררו הנשמות הקדושות שהם האוכל מתוך הרשעים שהם הפסולת, והפסולת דהיינו קש ערב-רב היא הקש שהיא הערב רב, עד דיתברו וישתמודעו ישראל בינייהו עד שיתבברו ויהיו ניכרים ישראל הקדושים ביניהם, כבר דאתבריר מגו מוץ ותבן כתבואה שנתבררה מתוך מוץ ותבן ועד דיתבררו מנייהו ועד שיתבררו ישראל מבין הרשעים שהם הערב-רב השכינה לא תשרה עליהם... ולבתר דיהון נקיים מגו פסולת ולאחר שבני ישראל יהיו נקיים מכל פסולת, יתקדשון לבי כיין לנסכא על גבי מדבחא יתקדשו לבוא לבית המקדש, כמו יין שמביאים לנסח על גבי המזבח, וזיתים לאדלקא שרגין למנרתא וכשמן זית שמביאים להדליק את הנרות למנורה, ומאן יזכה להאי ומי יזכה לזה, ואמר יין דלא יתנסך לע"ז יין שלא נתנסך לעבודה זרה היינו נשמות ישראל שלו נתערבו בגויים, דערב רב אינון יין דנתנסך לע"ז כי הערב-רב הם דוגמת יין שנתנסך לעבודה זרה, ומנהון ומהם יצאו משומדים מינים אפיקורסים ומפרש שכל אלו הם משומדים לעבירות שבכל התורה כולה שעוברים על כל העברות שבתורה, וישראל דאתמר בהון ורשעי ישראל שנאמר בהם (תהילים קו לה): "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (ועל כך כתב הגר"א בביאורו לברכות נד: "ועוד מין רביעי: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם", שהן ישראל עצמם שדבקו בערב רב והיו כמותם... והרביעית הזו קשה מכולם והוא אחינו דאחמיץ"), עד דיהון דרוכין בין רגלייהו בגלותא עד שיהיו ישראל נדרכים בין רגליהם של האומות בגלות, לא אתברירו מנייהו לפי שלא נתבררו עדיין מהם... אבל בתר דיפקון מן גלותא נמשלים לתפוחים אחר שיצאו ישראל מן הגלות יהיו נמשלים לתפוחים... ולכל ריחין טבין ולכל ריחות טובים, ר"ל שיתפרסם שמעם הטוב למרחוק כמ"ש לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך, כגוונא דמפקנו דמצרים כעין שהיה ענין יציאת מצרים, דכתיב ביה שנאמר בה תחת התפוח עוררתיך שממקום שורשך בתפארת עוררתיך והוצאתיך ממצרים (רמ"ק ורא"ג והגר"א).

(וראה בהמשך בביאור הגר"א לאגדת בכורות ח' ע"ב מאמר "אית לן בירא בדרבא" שמתבסס על הזוהר הנ"ל).

זוהר כי תשא ח"ב קצא - קצב

תא חזי כתיב בא וראה מה שכתוב וירא העם כי בשש משה, מאן העם מי הם העם, ואמר אינון ערב רב הם היו הערב רב, ושואל מאן ערב רב מי היו הערב רב... כל חרשי מצרים וכל חרטומי דלהון הוו כל מכשפי מצרים וכל החרטומים שלהם היו הערב רב דכתיב בהו אלו שכתוב בהם ויעשו גם הם חרטומי מצרים דהיינו דבעו למיקם לקבל פליאן דקודשא בריך הוא שרצו לעמוד כנגד הנפלאות שעשה משה בשם הקב"ה, לומר שהכל עשה בכח הכשפים כי הרי גם הם יכולים לעשות כמוהו בכשפים, כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים כיון שראו את הנסים והנפלאות שעשה משה במצרים למעלה מהטבע אשר הם לא יכלו לעשות כמוהו, אהדרו לגבי משה חזרו ובאו אל משה ובקשו ממנו שיקבלם ויגיירם, אמר ליה קודשא בריך הוא למשה לא תקבל לון אמר לו הקב"ה למשה לא תקבל אותם, ולא הודיעו הטעם, ומשה חשב שהטעם הוא כדי שלא יהנו מהנאתן של ישראל כמו שלא נשתתפו עמהם בצרתם, וחשב משה שלא גרעו אלו מיתרו שהשכיל בגדולת ה' ונתאמץ לבוא אצל ישראל וקבלוהו, וז"ש אמר משה להקב"ה מאריה דעלמא כיון דחמו גבורתא דילך בעאן לאתגיירא רבון העולם הרי כיון שראו הגבורות שלך הם רוצים להתגייר, ולא מחמת להנות משולחן מלכים, ולכן יחמון גבורתך בכל יומא וינדעון דלית אלהא בר מנך יראו הגבורות שלך בכל יום וידעו שאין אלוה חוץ ממך, וכשראה משה שהקב"ה לא השיבו, לכן וקבל לון משה קבל אותם משה ומל אותם וגיירם. והטעם לפי הסוד מה שמשה קבל את הערב רב, לפי שהיו מסיגי נשמתו ורצה לתקנם, אבל לפי שלא היתה כוונתם לשם שמים לכן פגמו על ידי המילה בברית העליון... כל חרשי דמצרים הוו הם היו כל חרשי מצרים וברישהון יונוס וימברוס ובראשם היו אלו השני מכשפים בניו של בלעם הרשע... וחכמתא דלהון הוה סגי וחכמתם של הערב רב היתה גדולה... אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא דלבן רשיעא אלו הרשעים החטאים המכשפים בניו של בלעם הרשע בני בניו של לבן הרשע, חמו דכוס של ברכה בימין איהו ראו שכוס של ברכה שהוא סוד המלכות הוא בימין, ומן ימינא אתקף תדיר ומן כח החסד שבימין הוא מתחזק תמיד, לכן אמרו אלו ב' המכשפים יונוס ויומברוס אי יהא בסטר דא ההוא רישא דימינא אם יהיה בצד שלנו אהרון שהוא ראש של החסד שבימין, אז הא תוקפא דילן כדקא יאות הרי התוקף שלנו כראוי, לפי שיניקת החיצוניים היא מהגבורה, ואם יסכים בזה החסד הרי התוקף שלנו יהיה חזק. כיון דמטא שבע שעתין דיומא כיון שהגיע שעה שביעית של היום יהבו ליה לאהרן מיד נתנו מיד את הזהב לאהרון, אי איהו הוה אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול אם הוא היה אומר להם שישימו את הזהב בתחילה על הארץ ואני אקחו משם, לא הוו יכלין בחרשייהו כלום לא היו יכולים לפעול ולעשות בכשפיהם כלום, אלא מידם נטל אלא מה שהצליחו בכשפיהם היה לפי שאהרן לקח הזהב מידם, וקרא מתרעם ואמר, ויקח מידם ולא אמר להם שיניחו אותו תחילה על הארץ, חמו מה עבד אהרן גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא ראו מה שעשה אהרן שהיה נביא וחכם ולא ידע להשמר ולהזהר מהם... מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין מי ראה מכשפים גדולים כאלו בכל העולם, שיגרמו לאהרון לפגום כל כך למעלה... ומלחשי בפוממיהו ומשכי רוחא לתתא מן סטרא אחרא והיו מלחשים בפיהם דברי כישוף והיו מושכים למטה רוח מן הסטרא אחרא ומשכו תרין רוחין כחדא, חד מן דכר וחד מן נוקבא ומשכו ב' רוחות ביחד, אחד מן הזכר דקליפה שהוא הס"מ ואחד מן הנוקבא דקליפה שהיא הלילי"ת... ועל דא ועל כן לפי שבעגל היה ממש רוחות טמאות מזכר ונקבה דקליפה, לכן כל אינו דישראל דמיתו כל אותם מישראל שמתו... שבדקום המים וצבו בטניהם (כפ' רש"י על הפסוק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל) היה עונש על כי אתחברו בהדייהו בלבהון נתחברו עם הערב רב בהרהור לבם, שהאמינו שיש לעגל איזה כח עליון, והוא הרהור עבודה זרה שפוגם גם במחשבה...

זוהר נשא קכה ע"א: 

וערב רב כגוונא דאתמר בהון והערב רב כמו שנאמר בהם וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק (שמות כ), הכי יהון רחיקין מן פורקנא כך יהיו רחוקים מהישועה, ויחמון לת"ח, ולעמא קדישא בכל האי יקר, ואינון רחיקין מינייהו ויראו לתלמידי חכמים ולעם הקדוש בכל אותו כבוד, והם יהיו רחוקים ממנו. ואי בעו לאתחברא בהדייהו מה כתיב בהו ואם ירצו להתחבר איתם, מה כתוב בהם (שמות י"ט): "כי סקול יסקל או ירה יירה", בההוא זמנא יתקיים בהו ישראל  באותו זמן יתקיים בהם בישראל (דברים לב): "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר", והא אוקמוה אין מקבלים גרים לימות המשיח וכבר העמידו אין מקבלים גרים לימות המשיח ורשעים בחושך ידמו  (שמואל א' ב), אינון ערב רב - אלו הערב רב, ובג"ד אמר נביאה עלייהו (יחזקאל יג ט): "ואל אדמת ישראל לא יבואו" ולכן אמר הנביא עליהם: ואל אדמת ישראל לא יבואו (וראה דברי הרדב"ה סטאבסקי שליט"א בהסכמה, סעיף יב: "ואל אדמת ישראל לא יבואו", עמ' **).

זוהר פרשת פנחס רלז:

ומה כתיב, ומה כתוב (שמות לה ד): "קחו מאתכם תרומה לה'", [מאתכם] ולא מערב רב, דלא אתקריאו קהילה וחבור כי לא נקראו ישראל קהילה וחיבור, עד דאתעבר מנהון ערב רב עד שיעברו מהם הערב-רב, בזמנא דמתערבין בינייהו בזמן שהערב-רב מתערבים ביניהם, כאילו לא הוו גוי אחד כביכול, כאילו לא היו גוי אחד... בזמנא דערב רב אינון ראשים על ישראל בזמן שהערב רב ראשים על ישראל, כביכול כאילו עברין שולטני דקב"ה כביכול, העבירו הממשלה של הקב"ה, וייעלון במשפטי ככביא ומזלי ובאו במשפטי שהכוכבים ומזלות...

זוהר פרשת פנחס רמו ע"ב:

ובגין דאיהי מסטרא דימינא אבן ומסטרא דשמאלא גחלת ולפי שהמלכות היא בחינת אבן מצד הימין, ובחינת גחלת מצד השמאל, לכן בה נטיל קב"ה נוקמא מישמעאל ואדום על ידה יקח הקב"ה נקמה מישמעאל שהוא בצד ימין, ומאדום שהוא בצד שמאל... כי בימינא דאברהם דדרגיה חסד בימינו של אברהם שמדרגתו חסד, נטיל נוקמא מישמעאל וממנא דיליה לוקח הקב"ה נקמה מישמעאל  ומן הממונה שלו שהם מפסולת החסד, ובשמאלא דיצחק דדרגיה פחד ומשמאלו של יצחק שמדרגתו פחד שהוא מדת הגבורה, נטיל נוקמא מעשו וממנא דיליה לוקח נקמה מעשו ומן הממונה שלו שהם מפסולת הגבורה, בתרין משיחין והנקמה יקח הקב"ה על ידי ב' המשיחין, דאינון חד מימינא שהם אחד מן הימין, שהוא משיח בן דוד, וחד משמאלא ואחד מן השמאל שהוא משיח בן יוסף, ואמר ובדרגה דיעקב דאיהי לקבליה ובמדרגתו של יעקב שהוא כנגד הב' משיחין, לפי שהוא בתפארת שבקו אמצעי הכולל את ב' הקוים... עד כי יבא שילה (בראשית מט י), היינו, רעיא מהימנא שהוא משה רבנו, כי שיל"ה הוא כמספר מש"ה, בדרגיה תפארת ישראל שהוא במדרגתו תפארת ישראל שבקו האמצעי, נטיל נוקמיה מערב רב הוא יקח נקמה מן הערב רב, שהם מקו אמצעי דקליפה.

ואמר כי בתלת דרגין אלין באלו הג' מדרגות של חג"ת (חסד גבורה תפארת), יפקון כהנים לוים וישראלים מן גלותא יצאו כהנים ולוים וישראלים מן הגלות, שהם גם כן מושרשים בחג"ת, ובהון נטיל נוקמא מעשו וישמעאל וערב רב ובכח חג"ת יקח הקב"ה נקמה מעשו וישמעאל וערב רב, שהם בפסולת של חג"ת, ואמר כגוונא דערב רב מעורבין בעשו וישמעאל, כמו שהערב רב מעורבים בעשו וישמעאל, לפי שהם בקו אמצעי לכן הם מעורבים עם ב' הקוים בטומאה, הכי יעקב כמו כן יעקב שהוא בקו אמצעי דקדושה, מעורב באברהם ויצחק שהם בקו ימין ובקו שמאל... והכי מתערב שילה וכך מתערב שילה שהוא משה רבינו שהיה בקו אמצעי עם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, הגם שכבר היו מעורבים זה בזה, ויהא שלשלת דתרווייהו ומשה יהיה כעין שלשלת לקשר את ב' המשיחים, בההוא זמנא דחזא בלעם בנבואה דיליה בזמן ההוא שראה בלעם בנבואה שלו, דהכי מתקשרי תרין משיחין ברעיא מהימנא בתלת אבהן כי כך מתקשרים ב' משיחים עם רעיא  מהימנא, בג' אבות שהם חג"ת, בגלותא בתראה בגלות האחרון, ור"ל שמשה שהוא בקו אמצעי יקשר את שני המשיחים שהם בב' קוים, ועל ידם יפעול נקמות בגוים, ועל ידם נגאל מגלות אדום וישמעאל וערב רב, פתח ואמר, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל היינו שמשה רבינו יגאל את ישראל מן הערב רב שהם מעורבים בישראל עצמם, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו הוא כנגד שני המשיחים שיגאלו את ישראל מאדום וישמעאל. ואמר וכלא לקיימא קרא וכל הנבואה של בלעם היתה לקיים מה שכתוב וברחמים גדולים אקבצך פירוש, כשיגיע זמן הגאולה אז לא יביט הקב"ה און ביעקב, אלא יקבץ ויגאל את ישראל בכח מדתו של יעקב שהוא בחינת מדת הרחמים (רמ"ק וקרני אור ומפרשים).

ומפרש בעל הסולם: הגם שהגאולה תהיה על ידי ב' המשיחין מב"ד ומב"י, עם כל זה אי אפשר שהגאולה תהיה שלמה עד שתתגלה נשמת משה, שה"ס גילוי כל סודות התורה. ואז יוכלו ב' המשיחים לנצח כל הקליפות שבעולם. וז"ס שמשה כולל את ב' המשיחים, דהיינו גילוי נשמת משה, כולל הכל. וז"ס עד כי יבא שילה. כי אי אפשר להיות גאולה השלמה עד שיתגלה משה על ב' המשיחים.

זהר בפרשת בהעלותך קנג ע"ב: 

ואינון ערב רב רשיעייא, דיתקיים בהו בההוא זמנא ואותם הערב רב הרשעים שיתקיים בהם קודם ביאת המשיח יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים (דניאל יב, י). יתלבנו: אינון מארי משנה יתלבנו - אלו בעלי משנה, ויצרפו: אינון זרעא קדישא דשאר עמא  ויצרפו - אלו זרע קודש שאר העם, והרשיעו רשעים, אינון ערב רב והרשיעו רשעים - אלו הם הערב רב.

זוהר כי תצא רע"ו ע"ב:

וישראל בגין דאנון כלילן ימנא ושמאלה וישראל משום שהם כלולים מימין ושמאל... אית לך לאתיחדא עמה ביניהו יש לך להתייחד עמה (עם השכינה) ביניהם. ובגין דאתמר בך ומשום שנאמר בך (משה רבנו), כי הוציא שם רע על בתולת ישראל  בתולת ישראל הכוונה לשכינה אתמר בך ולו תהיה לאשה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, בגלותא לא יכיל למפרש ליה מנה כל יומוי  נאמר בך ולו תהיה לאשה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, בגלות אינו יכול לפרוש ממנה כל ימיו. ואיך הוא שם רע דאפיקת עלה ואיך הוא שם רע שהוציא עליה? אלא בתר דאתייהיבת איהי לישראל, כל מאן דאפיק שום ביש על ישראל, כאילו אפיק עלה. אלא אחר שהשכינה ניתנה לישראל, כל מי שמוציא שם רע על ישראל הוא כמוציא שם רע עליה (על השכינה). ושום ביש הוה, דאמרת לקודשא בריך הוא (שמות ל"ב): "למה ה' יחרה אפך בעמך" והשם רע היה במה שאמרת לקב"ה, "למה ה' יחרה אפך בעמיך" (כלומר בישראל), וקודשא בריך הוא אמר, וכי אנת אפיק שום ביש על ישראל דעבדו ית עגל והקב"ה אמר, וכי אתה הוצאת שם רע על ישראל שעשו את העגל, "לך רד כי שחת עמך". ערב רב ודאי "לך רד כי שחת עמך", שהם ערב-רב ודאי, דאנת גיירת לון עבדו ית עגלא שאתה גיירת אותם, הם עשו את העגל, ובגין דא כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה ומשום זה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל לו תהיה לאשה.

זוהר כי תצא רע"ז ע"ב 

ורבנן, כל שדין לאו שקולין, ולא כל עבדין דשכינתא לא כל שדים שוים ולא כל עבדי השכינה שוים, דכתיב בה (תהילים כ"ג): "ומלכותו בכל משלה" שכתוב בה בשכינה ומלכותו בכל משלה, אית לה כמה נערות עבריות, ושפחות עבריות. ואית לה עבדים ושפחות נכריות יש לה כמה נערות עבריות שהן מלכויות דבריאה, ושפחות עבריות שהן מלכויות דעשיה, ויש לה עבדים ושפחות נכריות של הסטרא אחרא, שמשמשים אותה... ואלין שפחות נכריות, מסטרא דסם המות, נוקבא דסמאל ואלו השפחות הנוכריות מצד סם המוות שהן הנקבה של סמאל שהיא לילי"ת שפחא בישא, דשפחה הות למטרטניתא דהיינו שפחה יורשת את גבירתה, השפחה לילי"ת, הגבירה היא השכינה הקדושה נוקבא וסמאל אל אחר לילי"ת וסמאל עבד הוה ליה לקודשא בריך הוא, לבתר דעבידו גרמייהו אלוהות עבדים היו לקב"ה ולאחר כך, עשו עצמם אלוהות. וקודשא בריך הוא עתיד לאעבר לון מעלמא ולממחי לון והקב"ה עתיד להעביר אותם מן העולם ולמחות אותם... כד הוו דור המבול ודור הפלגה ידעי בהון, והוו מקטרין לון, וסגדין לון ודור המבול ודור הפלגה היו יודעים בהם והיו משתחוים להם... ואשתאבו מנהון רוחין וצלמין והם קלטו מהם רוחות וצלמים.  וכד אית בעלמא ערב רב וכשיש ערב רב בעולם, נחתין לאתגשמא בהון יורדים סמאל ונוקבא באלו הצלמים להתגשם בהם, וקודשא בריך הוא יעבר לון מן עלמא  ועל כן הקב"ה יעבירם מן העולם, הדא הוא דכתיב וזה שנאמר (זכריה י"ג): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". ואי תימרון, בזמנא דגלותא בתראה, לית עכו"ם, בגין דלא ידעין בני עלמא בהון  ואם תאמרו שבזמן הגלות האחרונה אין עבודה זרה משום שבני אדם אינם יודעים בהם. ומשיב, ואנון דידעין בערב רב תמן, אשתכח לון דמכעיסין לקודשא בריך הוא ושכינתיה, וישראל ביניהו שאלו היודעים שם בערב-רב, נמצאים מכעיסים את הקב"ה ושכינתו, ועם ישראל שסובל מהם. וערב רב מצליחין בהון, לקיים מאי דכתיב (דברים ז' י): "ומשלם לשונאיו להאבידו" והקב"ה נותן לערב-רב הצלחה, לקיים מה שכתוב, ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו. וכמו שפירש רש"י: "אל פניו - בחייו משלם לו גמולו הטוב בעולם הזה כדי להאבידו מן העולם הבא". 

הרה"ג משה צוריאל שליט"א כותב לגבי מקור נוסף בזוהר (ארץ חמדה עמ' 30):

 עוד יש בזהר (ג/לו: ) אבחנה ברורה מי בא מגזע ישראל ומי בא מבחוץ. כידוע ע"פ סמלי הקבלה, 'ימין' מורה על קירוב, 'שמאל' מורה על דחיה. "שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז.). הזוהר שואל איך יכול להיות שיהודי יהרוג יהודי, ועונה על כך שזה יכול להיות בב' אופנים. או ע"י בית דין המוסמך לכך, לקיים 'ובערת הרע מקרבך' או ע"י מעשה בשוגג, כמו הריגה ללא-כוונה ונמלט לעיר מקלט. כל מקרה אחר שיהודי הורג יהודי בידיעה תחילה ודאי שהוא בא  מהשמאל "או גוי, או חיה רעה, או מי שבא מצד השמאל" (זהר, שם). ופשיטא שם שהכוונה לערב-רב (וכותב הרב: נראה לי שקביעה זו חלה גם על הגורם ביודעים למות יהודים, כמו הוותרנות המופלגת של בתי המשפט שלנו למבצעי הטרור הערבי, הצרת יכולתם של יהודים להגן על עצמם, והצעדים האחרונים להקמת האוטנומיה שהגדילו הסיכויים לכמה וכמה חללים ד' ישמרנו). לפני 45  שנה (כיום כבר עברו 61 שנה) שנהרגו  18 יהודים באנית 'אלטלנה' בהוראת מפקדי הפלמ"ח ("'התותח הקדוש") הוראה כזו באה רק מהשמאל. כן כעת, האדישות הזוועתית המרתיחה דמו של כל אדם ישר, של ממשלתנו כעת שאינה פועלת לעצור את גל הטרור הערבי והיא מפקירה את חיי המתנחלים, והיד הקשה העריצית המשטרתית בעת ההפגנות המנומסות הכאב, התופעות הבזויות הללו יוכלו לבוא רק מהשמאל (לפי מחצב הנשמות, במושגי הקטע הנ"ל מהזוהר).

תיקוני זוהר (ותיקוני זוהר חדש)

תיקון תריסר דף כז ע"א:

ואמאי אתגליא ליה בסנה ומדוע התגלה לו (למשה) בסנה, לאחזאה דהות בדוחקא בין קוצים, ועם כל דא והסנה איננו אוכל להראות לו בדוחק בין הקוצים ועם כל זאת הסנה איננו אוכל, בגין שושנים שאינון בנהא, דאינון ישראל משום ששושנים שהם בניו שהם ישראל, דהוו עתידין למהוי בגלותא בין ערב רב דאינון קוצים שהם עתידים להיות בגלות בין הערב רב שהם קוצים... כד דחקין לשכינתא וישראל והם דוחקין את השכינה ואת ישראל... ויפרוק לון בגלותא בגינה ובזכות זאת יצאו מן הגלות, ודוחקא דגלותא דערב רב לישראל ממהר לון פורקנא, ורפיון דילהון מעכב לון לישראל פורקנא ודוחק הגלות של הערב רב ממהר את הגאולה לישראל, ורפיון שלהם מעכב לישראל את הגאולה...

כדי להבין במקצת כיצד הצרות שאנו סובלים מהערב רב ממהרים לנו את הקץ עלינו להבין יסוד גדול בפנימיות התורה. הרמח"ל זיע"א מבאר לנו יסוד זה במקומות רבים, אביא קטע מדבריו בפירושו על הפסוק (מיכה ז,ח): "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי" מתוך הספר אוצרות רמח"ל (עמ' קמט):

"כבר ידוע שרצה הרצון העליון להראות יחודו לנבראים, לא באמונה לבד, אלא רצה להראותו בפועל, וזה על ידי החסרונות, לפי שאין האור ניכר אלא מתוך החושך. ובראות שבהסתתר שלימותו היה להם מקום להמצא, ובהתגלותו, כל רע חוזר לטוב, וכל קלקול חוזר לתיקון, הנה כאן נראה בבירור שלמותו. והנה בזמן שבירת הכלים, הרבה ניצוצות (של קדושה) ירדו ביד הסטרא אחרא (צד הטומאה). ומזה נמשך שגם מאדם הראשון, והדורות הבאים אחריו, בכח מעשיהם הרעים, יש מקום לס"א לקחת הרבה ניצוצות מן הקדושה... ובאלו הניצוצות תלוי כל שמחת הס"א, לפי שבהם מראה שליטתה. והנה ירידת ישראל בגלויות היא לתקן אותם הניצוצות שירדו, ולהעלותם בקדושה. וזה שאמרו רז"ל, לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו אליהם גרים, שהם הניצוצות של קדושה שנפלו בידה, שנקראים גרים, בסוד (שמות ב' כב): "גר הייתי בארץ נכריה"... [והס"א] אינה יודעת שירידת ישראל בגלות היא לתיקון... לפי שבאותו הזמן כל אותם הניצוצות שנפלו בידה [ישראל] מחזירים אותם לקדושה (ע"י תורה ומצוות וייסורים). וזו היא הקימה של ישראל, לפי שאינם יכולים לקום עד שישתלמו לעלות כל אותם ניצוצות שנפלו".

בעזרת הקדמה זו נוכל להבין את פירושו של הרב דניאל פאריש זצוק"ל בפירושו מתוק מדבש לדברי תיקוני הזוהר שהבאתי "ודוחק הגלות של הערב רב ממהר את הגאולה לישראל, ורפיון שלהם מעכב לישראל את הגאולה" וזהו פירושו:

"ומה שדוחקים אותנו [הערב רב] בגלות ממהר לנו את הגאולה שעי"ז בני ישראל שבים בתשובה, ואם הערב רב מרפים ידיהם מלשעבד את ישראל בזה מעכבים את הגאולה, כי יש שיעור כמה דוחק צריך לסבול בגלות כדי לברר מהם הניצוצין קדישין, וגם לכפרת העוונות שבשבילם נגזרה הגלות".

כלומר ישנה מידה של סבל שעם ישראל צריך לעבור על מנת לזכות לגאולה, ולגאול את כל ניצוצות הקדושה השבויים בקליפה, ולכן דוחק הגלות בין הערב-רב ממהר לנו את הגאולה, ורפיון שלהם מעכב לישראל את הגאולה. וכמובן שע"י תשובה ומעשים טובים ומסירות נפש למען הגאולה אפשר לקרב אותה ולחסוך צער רב לעם ישראל.

גם הגר"א כותב דברים חשובים מאד ביחס לקטע זה בתיקוני הזוהר ואלו דבריו:

"בגין שושנים... ר"ל כמו ששושנים דנזרעים בין הקוצים שהקוצים שמירה לשושנים, כן ישראל בגלותא בין ערב רב כדי למהר גאולתם כמש"ו לכן לא כלה הקוצים כדי להיות השושנים ביניהן בגלות הזה. ודא היא רזא... ר"ל כי כבר הייתי עושה כלה בכל... רק ואותך ר"ל בשבילך לא אעשה כלה".

וזהו סוד גדול שכל הסבל של ישראל מהערב-רב הוא עבור ישראל, אחרת הקב"ה כבר היה מעבירם מהעולם כמו שיהיה לעתיד לבוא.

תיקון תליסר דף כ"ז ע"ב

מאן זכי לעלא תמן מי זוכה לתקן ולהעלות את השכינה "אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהילים א), ומפרש דאיהי עצה בישא מסטרא דעץ הדעת טוב ורע ר"ל מלת עצת היא מלשון עץ, ועצת הרשעים היא שמייעצו לרע ומראה לו שהוא טוב, וכך היה בחטא עץ הדעת שאמר הנחש הרשע שיהיה טוב להם אם יאכלו ממנו, ובסוף הפיל אותם ברע בסט"א, "ובדרך חטאים לא עמד" (שם), ומפרש מהי דרך חטאים, ההיא שאתמר בה (משלי ל כ): "כן דרך אשה מנאפת, אכלה ומחתה פיה" וגומר היינו מי שהולך אחר פיתויה של הנוקבא דס"מ (לילי"ת) לזנות עם הנשים ולכן נקראת אשה מנאפת, אבל הצדיק לא הלך בדרכה ולא עשה שום זנות בעולם "ובמושב לצים לא ישב" (שם), ומפרש מהו מושב לצים, זוהי לילי"ת אימן של הערב-רב  והיא נקראת ליצנותא שמחייכת בבני נשא, והלצים נקראים בניה והם הערב רב אשר מחוץ למחנה מושבם שאין מקבלים פני השכינה דאיהי מטמאה כנדה במושבה ר"ש דרש מלת מושב לצים מלשון מושב הזב והנדה וכן ערב-רב המתדבק בהם מטמאין במושבם לצדיקים דיתבין בינייהו כנדה.

תיקון עשרים ואחד דף נ"ה ע"א:

ורשיעיא דאינון ערב רב ורשעים שהם ערב רב אתמר בהון סו"ף פסו"ק עליהם רומז הטעם סוף פסוק דאינון מזרעא דעמלק שהם מזרע עמלק דאתמר ביה (שמות יז' טז): "ויאמר כי יד על כס י"ה [מלחמה לה' בעמלק מדר דר]", ואינון חמש מינים עמלקים, גבורים, נפילים, ענקים, רפאים, דכלהו מסתלקים ומתגברים על ישראל בגלות שהם נעשו ראשים על ישראל בגלות ומשעבדים אותם בדוחק ובצער הדא הוא דכתיב ועל כך כתוב (בראשית ז יח): "ויגברו המים וירבו מאד על הארץ", ארבע זמנין כתיב ויגברו וגברו ארבע פעמים כתוב ויגברו וגברו לקבל ארבע גלוון לקבל ארבע גלויות ועליהם נאמר סו"ף פסו"ק, דפסיק לון קודשא בריך הוא לסוף יומיא מעלמא בביאת הגואל ימחה הקב"ה את זכרם ויתבטלו מן העולם. 

תיקון סו דף צז ע"א

ודאי הא רזא דאילנא דעץ הדעת טוב ורע זהו סוד קליפת נוגה של עץ הדעת טוב ורע... נבוכדנצר הוה ידע ביה, והכי עביד צלמא דיליה נבוכדנצר ידע בסוד קליפת נוגה וכך עבד את הצלם שלו וביה אשתמודע אילנא דטוב ורע עי"ז נבין את סוד עץ הדעת טוב ורע הדא הוא דכתיב רישיה די דהב טב... ובגין דא אמר די דהב טב כנגד הבינה דקדושה דבריאה שהיא בחינת זהב היא מצד הטוב ממראה מתניו ולמטה רע שם הוא מקום אחיזת המלכות דבריאה אשר בה אחיזת הקליפות הדא הוא דכתיב מעוהי וירכתיה די נחש מסטרא די נחש הקדמוני היינו שנעשו מנחושת ששם אחיזת הקליפות ומהי אילנא נחתין נשמתין דערב רב דאינון דערבוביא דטוב ורע ומקליפת נוגה הכלולה טוב ורע יונקים הערב רב שהם מעורבים מטוב ורע וכלהו מעורבין טוב ורע ולכן פועלים לפעמים טוב ולפעמים רע והוו ענפין והם כענפי האילן תליין מהאי סטרא ומהאי סטרא ומפרש אלין שרובם רע הם ממיתין, ואלין שרובם טוב הם מחיין, ומפרש עוד אלין שדים מסטרא דשמאלה היינו מצד הגבורות והם הממיתים ואלין מלאכים מסטרא דימינא מצד החסדים והם מחיים.

תיקון שתיתאה תניינא, קמד ע"א: 

קם רבי שמעון ואמר... נשכימה לכרמים, הא אית כרמים דלאו אינון ישראל כי יש כרמים שהם לא ישראל, כגון (שיר השירים א ו): "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי", ואינון ערבוביא דערב רב והם הערבוב של הערב רב דאינון מעורבין בהון ישראל בגלותא שהם מעורבין בישראל בגלות... "כי הנה הסתו עבר" שולטנו דשאר ממנן דאומין השלטון של שאר אומות העולם, "הגשם חלף הלך לו" שלטנותא דערב רב השלטון של הערב רב, שהם קשים יותר מהגויים שהם כגשם טורד לישראל ומגרים מדון תמיד בין ישראל לאביהם שבשמים (ע"פ הגר"א).

תיקון ג' (בסוף התיקונים) דף קמ ע"ב

אם זכו ישראל הוה נחית לון אורייתא מן שמיא בלא דוחקא  אם זכו ישראל היתה התורה נוחתת עליהם מהשמים בלי דוחק ולא הוו צריכין לאלפא חד לחבריה ולא היו צריכים ללמדה אחד לשני הדא הוא דכתיב זה שכתוב (שמות טז ד): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", דלית לחם אלא אורייתא שאין לחם אלא תורה לא זכו בגין ערב רב דאינון שטין ולא זכו בגלל ערב-רב שהם שוטים אתמר בהו שנאמר בהם (במדבר יא' ח): "שטו העם ולקטו", דיטרחון לאולפא דא לדא, לפרנסה כל חד בדוחקא פירוש שיצטרכו לטרוח ללמד איש את חברו בקושי ובדוחק ולחכימיא ברמיזא ולחכמים ברמיזה. אבל לעתיד לבוא יתמחון ערב-רב מעלמא ותאמר בהון  ונאמר בהם (ירמיה לא לג): "ולא ילמדו עוד איש את אחיו" וגומר "כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם נאם ה'".

תיקוני זוהר חדש דף לז.

כמו שאי אפשר להפריד הסובין מהקמח עד שתטחן התבואה היטב,  כן אי אפשר להפריד הערב-רב, רק [=אם לא] ע"י קושי הגלות.

רש"י 

בפירושו לנביא זכריה (יד, ח-ט): 

והשלישית יוותר בה - יתגיירו ויחיו: והבאתי את השלישית באש... שיסבלו וישאו מקצת הגרים מהגויים בצרות חבלו של משיח ובמלחמות גוג ומגוג עם ישראל, ומשם יבחנו כי גרי אמת הם. כי הרבה מהם תחלה ישובו לסורם ויתחברו עם גוג, כמ"ש באגדה. 

הרמב"ם

אגרת תימן , בספר "אגרות הרמב"ם" (הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' קכט):

ואתם אחינו, חזקו ואמצו והשענו על הפסוקים האלה האמיתיים ואל יבהילו אתכם השמדות אם תכפו אתכם... שכל העניין הזה אינו רק נסיון ובחינה: להראות אמונתכם וחיבתכם בעולם, ושלא יחזיקו בעתות כאלו אלא החכמים יראי ה' מזרע יעקב, הזרע הטהור והנקי.

משנה תורה, הלכות תפילה, פרק ב:

בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסין בישראל והיו מצרים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחורי השם. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורסין וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל.

משנה תורה, הלכות עדות, פרק יא:

המוסרין והאפיקורסים והמומרים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדים והכופרים פחותים הם מן העכו"ם. 

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כא:

יב. וכן אסרו חכמים שישמש אדם מטתו, ולבו מחשב באשה אחרת. ולא יבעל מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה. ואם עשה כן הבנים אינן הגונין, אלא מהם עזי פנים, ומהן מורדין ופושעים... שיסורי הגלות בוררין אותן.

הרמב"ם כותב בהלכות מלכים פרק יב הלכה ג:

בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר וישב ומצרף ומטהר וגו'. ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי. ודוחה את שאינן מיוחסים לישראל. הרי הוא אומר: ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ותומים. הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר זה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה (וראה מה שכתב בנושא בעל "הלשם שבו ואחלמה" בפרק מס' 5).

הרמ"ק (רבי משה קורדוברו)

ספר גלות השכינה – ליקוטים מכתבי הרמ"ק – פרק שני

הצדיקים נשמתם מהקדושה והרשעים נשמתם מהקליפות... עם בני ישראל נשמות קדושות ואומות העולם נשמות טמאות, אלו בני קב"ה ושכינתה, ואילו בני סמא"ל ולילי"ת.

אור יקר (פירוש הרמ"ק לזוהר) תקי"ז ח"א עמ' לא

העניין שהרשע ברשעתו נכנס לחיצונים ומביא על עצמו כוח חיצוני מתולדת לילית עם סמאל, וע"י אותו הכוח שהרשע מעלה על עצמו בחטאיו ועווניו ופשעיו נעשה בן לילית הרשעה ממש... ואמר שפחא בישא לילית, העניין כי דרך אלו להוליד נשמות ברשעים, והטעם שהיא שפחה רעה, ובכלל רעותיה שלא די לה שהיא מורדת בני אדם לאביהם שבשמים (גורמת לבני אדם למרוד באביהם שבשמים), אלא שהיא שפחה בישא, שמזנה והיא מולידה בנים זרים שהם נשמות רעות, הנמשכות על השוטים שאינם מזהירים עצמם ממנה להשמר, והיינו אימא דרשיעייא, ולא כל הרשעים [זהים], שיש שני מיני רשעים, האחד הוא הרשע שיצא חבול מתחת ידה שהרשיעו והחטיאו ונסתלק ממנו נשמה קדושה והלבישו רוח טומאה, וזה רע [אך] לא כמו רשיעייא, ערבובא בישא, דהיינו סוד ערב-רב שהם רעים מלידה ומבטן והריון, שאז ממש נותן בהם מתחילתם נשמה רעה כגויי הארץ, ואלו ערב רב רעים וחטאים מאד, אין בהם שום כשרות.

אור יקר זחט"ו עמ' קעד

העניין הוא כי הן שתי בחינות, האחת האנשים הבינוניים שהם אחוזים בעץ הדעת טוב ורע, ולכך הם מצד אחד טוב דא מטטרון ומצד אחר רע סמאל, ואלו הם נטהרים על ידי ייסורים וצרות תכופות כאומרו כי יבא כנהר צר וכו' ויש כולם רע, שכולם חלק סמאל ואלו אין בהם נפש קדושה, ואלו אדרבא הם מעכבים הגאולה ומרבים פרצות בקדש שהם חוטאים ומחטיאים, ואלו הם נפשות טמאות דערב רב המעורבות בינינו, שהם בניה של לילית כדפירשו ברעיא מהימנא, ועל אלו נאמר וכו', ואלו אין להם צרה בצרתם של ישראל ואינם שבים מתוך חבלי משיח, כאומרם לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה, שאין להם חלק בצרת הציבור, ואדרבה הם פורצים בישראל פרצות בפריצותם מפני שהם פורקים עול תורה [ביד רמה]... ושאר העם למדים מהן, כיוון שאלו יעברו מן העולם אלו הבינוניים ישובו בתשובה, והיינו בניין הפרצה שלא יהיו עוד פרצות אלו בישראל, ואין אלו פורצים פרץ בישראל במיתתן, מפני שאין להם חלק בקודש, אלא אדרבה הם פורצים בחייהם, ובמיתתם נחו מרשעתם ונסתמה פרצתם, ואם תאמר ואלו מאין באו, דע שאלו הם בכלל ישראל שאינם משפחה לעצמן, אלא הם [מתהווים] מביאות מגונות שבעם ה', ואפילו צדיק יכול להוליד בן פריץ, ועניין זה תלוי בסוד כוונת הייחוד ובנישואין שלא לשם שמים, ובכניסת אשה ממשפחת רשעים, וכמה מיני ממזרים כדפירשו רז"ל וכיוצא, ואלו הם נשמות טמאות שנמשכות בעת הזיווג הזה המגונה, והם מהחיצונים אלא שנזרעו בקודש, וצריך לצרפן לבנות פרצותיהם כדפירשנו ולכך נקראו חטאי עמי... העניין שיש ביין נסך כמה מינים... [ש]הם שלוש בחינות, האחד יין הגוי שהוא נסך לעבודה זרה, ואלו הם נשמות האומות החיצונים שהם יין נסכיהם, השנית קרוב לזה מאד, והם נשמות רשעי ישראל שהם יין של ישראל, שנסכו הגוי לע"ז, דהיינו ערב-רב שהם כמה פריצים בישראל... דהיינו המינים והמשומדים וכיוצא... ויש שלישית שהם ישראל היין הטוב, אמנם נתערב יין ביין ונאסר, דהיינו כאומרו ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, והנה אלו השניים הקודמים כולם יתבערו מן העולם שאין מהם תכלית ולא יקווה מהם כי אם עשות הרע, אמנם השלישית הם אותם שע"י שיכבד עול הגלות יתבררו ויתלבנו מפני שעוון עקבותם הלמודים מן הגויים יסבבום, וצריך ע"י עול גלות ישתכחו מהם המידות ההם, ויוסר מהם תערובת יין נסך, או מגע כח הגוי, וישארו יין כשר לנסכים. ועלייהו אמר שלמה צאי לך בעקבי הצאן וכו' הרי הנשמות האלו כשרות מן השורש העליון ולכך נאמר בהם "היפה בנשים" שהם מהיופי והכשרות... והם נעים ונדים בגלות... והיינו שישראל יתארכו בגלות צרה אחר צרה עד שישתכחו מהם המידות הרעות, הלמודות בגויים, ואלו זוכים להתעלות אח"כ בסוד תפוח המעלה ריח ניחוח, ומשם יתעורר הגאולה, והיינו אומרו נמשלים לתפוח ולכל ריחין טבין ואח"כ תחת התפוח מפני שמעשיך טובים כתפוח עוררתיך לגאולה.

אור יקר זחט"ו עמ' קסב

עביד לאתנסאה וכו' לברר וללבן אוכל מתוך פסולת כדי שיבדלו ערב-רב גויי הארץ נשמות החיצונים מביניהם, ועניין זה בהכבד עליהם הגלות והצרות, הטובים שהם מצד הטוב יתבררו ויתלבנו ויצרפו, אדרבה בצרות יתדבקו בקונם יותר, ואותם שהם מצד הרע ישתמדו ויצאו מכלל ישראל ויאבדו מתוך הקהל...

אור יקר זחט"ו עמ' קעא

כמו שהאיילה קרוב לעת לידתה שהיא גאולה מצרה ומצטערת, כן המלכות איילת השחר, ודאי הצער מצד השחר... כמו הרה, דאיהו שכינתא שהיא הרה ללדת הגאולה תקריב ללדת שבעין שנין קודם הגאולה, תחיל חבלי משיח, תזעק בחבליה שבעין קלין כדפירשנו, על כן נקוה לך, שיש רשעים שאז מתיאשים מהגאולה ויוצאים מכלל עם ישראל ואנחנו לא כן, אלא אדרבה ידענו שהם חבלי משיח, ונקוה לך ה' אלהינו, כי אחרי חבלי יולדה והמליטה זכר.

אור יקר תקו"ז ח"ג ימ' קכב

מטעם זה כולם בעוני התורה ועוני הממון, ובזה לכפרת כל ישראל... ולכן בדורות אלו אי אפשר לעוסקי התורה לעמוד אלא בצל בעלי ממון כלל, מה שלא היה כך בדורות הקדומים שהיו בעלי תורה מקיימין עצמם בעוניים, לזה בזכות זה יזכו כולם, זולתי המורדים והפושעים שעליהם נאמר וברותי מכם את המורדים והפושעים שאלו יצטרפו מיד בתחילת הצרות...

אור יקר זחט"ו עמ' רט

והרשעים בסוף הגלות לא ישיגו מעלת היסורים וחבלי משיח, ואז יצאו מכלל ישראל.

אלימה עין כל תמר ה פרק כד

בסוף גלותנו זה, קרוב לזמן גאולתנו, יתחזקו הצרות לישראל תכלית החוזק, ויצר להם ויאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו מפני הצרות הגדולות אשר יסובבום מכל עבר ומכל פנה, ויתרבה הצער עד אשר לו יפנו אבות אל בנים, וכל מי שימצא עצמו לו לשלל גבור נוצח יקרא. והטעם שהשכינה תדין את ביתה ותביאם על מסורת הברית כדי לזככם אל הגאולה ואל הטוב המובטח לנו ע"י נביאיו, והטוב ההוא שעור לא יכילהו שכל ורעיון, שלא תזכר גאולת מצרים ונסים לפני גאולת ישראל ונסים ונפלאות כאומרו (ירמיהו כג ז): "ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים, כי אם חי ה' אשר העלה [ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם]", ויהיו הנסים וגילוי השכינה לישראל בפלא, ויאמרו כולם אשר יזכו אליה (ישעיהו כה ט): "הנה אלהינו זה קיוינו לו [ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו]", ממש מורה באצבע על גילוי שכינה. ולזה מי ומי הזוכים לזה, [ולכן] באותם הימים ירבו הצרות לצרף את ישראל כפי הדין וכל אחד ואחד כפי חובו יצטער, וכל מי שיקשה עורפו ולא ישוב – יאבד, ומי שיתן צוארו בעול התשובה וקבלת הצרות בסבר פנים יפות ויתן שכמו לסבול – יצטרף ויזכה. והענין הוא שהגיע עת הקליפות ליבטל מן העולם, וכל עוד שיש רשעים אחוזים בהם היאך אפשר שיתבטלו החיצונים ורשעים ברשעתם, והקב"ה בעל הדין והמשפט ביושר ובאמונה ואין עוול, ולכן יצטרפו צרוף אחר צרוף עד שיהיו כסף נקי וטהור. והנהגה זו תהיה בתכלית קושי הדין והקליפה גובה כל חלק חובם מכל מקום. ובימים ההם ובעת ההוא יכתתו גוי בגוי חרב איש ברעהו, וישראל יהיו ביניהם בצער גדול, וכל אחד ואחד ירצה לבזוז את הרחלה הזאת ולאכול את בשרה, והקב"ה ירחם על עם ה' בזכות ג' אבות הקדושים, ויצטרפו ויתלבנו מתוך הצרות. ומתוך הדין הזה יפיל הקב"ה זרע עמלק ויכלהו מן העולם וימחהו מתחת השמים. ואח"כ יתחיל בדין עד אשר לא תהיה לו תקומה, וכבר התחילו ישראל לצאת מתוך צרתם מעט מעט. ואח"כ יתחיל בדין אומות העולם ויצטערו ישראל צער גדול כדכתיב ביחזקאל. וירצה הקב"ה לנער את ארץ ישראל ואת ירושלים כאשר ינער אדם טליתו לנער כמה עבודה זרה שיש תוך ירושלים, וכמה פגרי טמאים קבורים סביבות המקדש, וכמה מקומות המטונפים אשר בו. ובעת ההיא יצאו כל קיבוץ עם ה' במדבר ויטשו שם ברעב ובעוני מ"ה יום, ויצטרפו ויתלבנו ויראה אליהם אליהו ויתגלה אליהם שכינה ויתוקנו דגלים בשכינה, וירד בית המקדש ויבואו ישראל אל ירושלים הבנויה, ושכינה עמהם כימי צאתם מארץ מצרים, ואז ירבו הניסים אשר יהיו לישראל, ויפתחו מקורי החכמה, וזאת תהיה לישראל ההנהגה בגאולה בעז"ה".

האריז"ל 

שער הפסוקים פרשת שמות:

ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף וגו'. עניין גלות מצרים, צריכים אנו לבארו במקום זה, ובו יתבארו פסוקים רבים מפוזרים מזה ומזה... כי אדם הראשון היה כולל כל הנשמות, והיה כולל כל העולמות. וכשחטא, נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות, הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה, ללקט שושני הנשמות הקדושות, שנתפזרו תוך הקוצים ההם. וכמו שאמרו חז"ל במדרש רבה (פסחים פז ע"ב): "למה גלו ישראל בין האומות, כדי שיתווספו עליהם גרים" וכו', והבן זה היטב. גם נתבאר שם עניין גלות מצרים, כי אז רוב נשמות ההם, או כולם, שם היו מעורבות בין הקליפות הנקראים מצרים... ועתה נבאר את עניינם בקיצור. הנה נתבאר לעייל בפסוק: "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", כי צפה ברוח הקודש, שהיו ניצוצות קרי של נשמות קדושות, שהוליד אדם הראשון בק"ל שנים הראשונים הנקראים נגעי בני אדם... ולכן גיירם ומהל אותם... נמצא שכל אותם (נגעי בני אדם) שנבראו באותם ק"ל שנה שפירש אדם מחוה כנודע, כולם נשמות עליונות קדושות מבחינת הדעת ונתערבו בקליפות, וצריכים גלגולים רבים לצרפם וללבנם, עד תום חלאתם מהם ע"י גלגולים רבים... והנה התחלת גלגולם היה בדור המבול... אח"כ נתגלגלו פעם ב' בדור הפלגה, וגם הם הרעו כאבותם, אך לא בהשחתת זרע... אח"כ נתגלגלו פעם שלישית באנשי סדום, ולכן נאמר בהם (בראשית יג,יג): "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד"... גם מצינו, שאדם הראשון עבר על הדינים שנצטווה עליהם ועבר על כלם. וכנגד זה היו אנשי סדום מרשיעים במצווה זו, להעמיד עליהם דיינים זייפנים שקרנים כנזכר בתלמוד ובמדרשי רז"ל.

והנה אחר שנתגלגלו ג' פעמים בג' דורות הנזכר... אז חזרו להתגלגל פעם רביעי במצרים, בבני ישראל, שהיו נולדים אז בדור הגלות ההוא, ואז התחילו להתקן... ודע כי ב' בחינות היו, כי יש נשמות שנתקנו לגמרי, ונתגלגלו בבני ישראל ההם שבדור ההוא אחר שירדו למצרים. ויש בהם נשמות, שלא נתקנו, ונתגלגלו בבני המצרים עצמם, אותם שמל יוסף... והנה תחילה קראם עם בני ישראל, ואח"כ ויקוצו מפני בני ישראל, ולא הזכיר עם. 

ושאלה זו נזכרה בספר הזוהר בפרשת שמות. והעניין הוא, כי הנה יוסף גזר מילה על אותם המצרים כנזכר. וגם יעקב אביו, אמרו רז"ל (בראשית רבה פ' פד) שגם הוא היה מגייר גיורים במצרים והם בבחי' הנזכר.

והאנשים האלה לא נתערבו עם שאר המצריים, והיו בעריהם נוהגים מנהג בני ישראל, וכמ"ש בפסוק (שמות מ"ז): "ואת העם העביר אותו לערים", שהם אותם הגרים שקיימו מצוות המילה, והפרישם בערים מיוחדות, והיו ניכרים משאר המצריים, ולא היו מעורבים בהם. ופרעה ראה ב' בחינות אלו. וכנגד הגרים, אמר הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, כי הם בחינת הערב-רב שעלו עם ישראל, שהיו כפל כפלים מישראל כמ"ש רז"ל (מכילתא פרשת בא). והם העם של בני ישראל, ואינם בני ישראל עצמם...  וכנגד ישראל עצמם, אמר: "ויקוצו מפני בני ישראל", ולא נאמר מפני עם בני ישראל, כי עיקר שנאתו היתה עם בני ישראל, שהם העיקר ולכן הבה נתחכמה לו לישראל עצמו, ועי"כ יתבטלו הגרים הנקראים עם בני ישראל...

ועתה נבאר עניין גאולתם, ולמה היו ע"י משה רבנו ע"ה. ולכן נבאר עניין משה רבנו ע"ה: הנה משה רבנו ע"ה הוא בחינת הדעת... אשר ממנו טיפי השחתת הזרע של אדם הראשון, שהם בחינת כל בני ישראל, שבאותו הדור דגלות מצרים כנזכר, ונמצאו כי כל ישראל, וגם כל הערב-רב שיצאו ממצרים, כולם ענפים וניצוצות טיפי הזרע, שיצאו מן הדעת עצמו העליון, והם ענפיו של משה רבנו. אלא שישראל היו נתקנים, והערב-רב לא היו נשמות נתקנים עדיין כפי הראוי להם כנזכר ...

והנה נתבאר לעיל, בעניין קין והבל, איך משה רבנו ע"ה נרמזו בו ג' גלגוליו, והם ממטה למעלה: משה, שת, הבל, ראשי תיבות משה... ולהיות שהבל היה מעורב... מטוב ורע, אלא שהטוב היה מרובה מהרע... [אזי] ענפיו של הבל, שהיו כלולים מטוב ורע, נתבררו, והטוב שבהם ניתן אל בני ישראל, שנולדו באותם ק"ל שנים, ולכן נקראו דור דעה, והרע שבהם, ניתן אל הערב-רב, אשר גם בהם היה קצת ניצוצות טובות כמו שנבאר. כן הבל עצמו שהוא שורש הדעת עצמו, שהיה כלול מטוב ורע, נברר גם הוא, והטוב שבו היה משה, והרע שבו היה בלעם, וגם בו היה קצת ניצוצות טובות כמו שנבאר. 

ונמצא כי משה היה שרש הדעת עצמו, בבחינת הטוב של הקדושה, וענפיו הם בני ישראל שיצאו ממצרים, הנקראים דור דעה. ובלעם הוא שרש הדעת של הקליפה, מעורב בקצת טוב. וערב-רב הם ענפיו של בלעם, מעורבים גם הם בקצת טוב... [ו]משה היה בדעת הטוב של הקדושה ובו התחיל ראשית תיקון הבל מבחינת הדעת, ובלעם היה בדעת הרע של הקליפה, ובו התחיל ראשית בירור הרע של הבל, מבחינת הדעת. וזה מה שכתוב (במדבר כ"ד): "ויודע דעת עליון", כי להיות בו ניצוצות קדושה מן הדעת עצמו, וגם היה הוא דוגמתם מן הדעת של הקליפה, לכן היה נאחז בדעת עליון של הקדושה, והיה לו שם ידיעה והשגה... וזהו הטעם שהיה בלעם שונא את ישראל בתכלית, כי הוא הסיגים שהפרישוהו מהם. ודע כי גם בניו, יונוס וימברוס היו מבחינה זו גם כן, ולכן הם היו הראשים של הערב-רב... אבל הם יותר מתוקנים הערב-רב מבלעם. ובזה תבין טעם למה משה רבנו ע"ה השתדל להוציא את הערב-רב שלא כרצונו יתברך. והטעם כי היה בהם תערובת ניצוצות קדושה, ענפיו של משה עצמו, מן הדעת, ולכן מסר עצמו עליהם כמה פעמים, ולא עוד אלא שנקבר בחו"ל עבורם, להביאם עמו כנזכר בספר הזוהר (שמות קנ"ז ע"א). גם בזה תבין, כמה פעמים שנזכרו הערב-רב על שם עמו של משה, כמש"ה (שמות לב ז'): "לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים", לפי שכל דור המדבר, וכל הערב-רב, כולם הם ענפיו וניצוציו, והוא להם כנשמה לגוף. וזה סוד הפסוק (במדבר יא,כא): "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", בקרבו ממש, כנשמה בתוך גוף. גם זה סוד הפסוק (שם יא,א): "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'", כי הערב-רב הם מבחינת הרע, שהוברר מסיגי נגעי בני אדם דהשחתת הזרע, הנקרא רע. בסוד (בראשית לח,ז): "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'". וזש"ה ג"כ (במדבר יא,י): "ובעיני משה רע", כי גם משה ראה בעיני שכלו, כי כלם היו מבחי' הרע שלו, אשר לא נתקן עדיין. ואמנם מה שלקה משה ונענש על ידם הוא, לפי שעדיין לא היה זמן תיקונם, ורצה לתקנם קודם זמנם. ונודע כי עיקר גלות מצרים היה לסבתם כנ"ל, לכפר עניין הרע שנתערב בטוב של הבל, ושל נגעי בני אדם. ולא די זה, אלא שבשבילם לא נכנסו ישראל לארץ, כי החטיאום בעגל ובעשר הניסיונות, וחטאו והחטיאו להיותם בלתי מתוקנים. ובזה תבין, למה נקראו ערב-רב, וכמ"ש בזוהר פרשת כי תשא (דף קצא ע"ב). כי יש ערב-רב, וערב-זעיר. והענין הוא, כי יש נשמות דהשחתת זרע, מן החסדים התחתונים המתפשטים בגופא דזעיר, ויוצאים דרך יסוד הנקרא ו' זעירא, ואז אוחזים בהם הקליפות, ומתערבים טוב ברע, ונקרא ערב זעירא. ואלו בדורו של משה, היו מן הדעת העליון עצמו כנז"ל... ולכן היו נקראים ערב-רב. ולכן ערב-רב בגימטריא דעת... והנה שתי בחי' אלו, שהם: ערב-רב, וערב קטן, נקראים בין הערביים, כנזכר בזוהר פרשת תשא. ואמנם בחינת דור המדבר, כבר נתבאר כי הם בחינת הטוב, שהוברר מאותם נגעי בני אדם, שהם נשמות עליונות בתכלית, כי הם משרש הדעת העליון... וזהו טעם שנקראו דור דעה, בסוד הדעת. ולהיותם ענפים של משה, ולכן הוצרך להיות משה הגואל שלהם...

שער הפסוקים פרשת בלק

דע כי כל דברים אלו מיוסדים, ע"ד בחי' גלגול נשמותיהם, מהיכן נשרשו. הנה עמלק הוא בחי' פסולת הרע, שהוברר מן קין בן אדה"ר, והוא בחי' אחת מן ה' מיני ערב רב, שנתערבו בישראל, שהם: עמלקים, רפאים, [נפילים, גבורים, ענקים], כנזכר בזוהר בפרשת בראשית כי גם בערב רב, היה עירוב רע של קין ושל הבל. ולכן עמלק שונא גדול לישראל היה, וכמ"ש למטה בפסוק: "ויסר קיני מתוך עמלק", כי הטוב שבקין, נברר ביתרו הנקרא חבר הקיני, הנפרד מקין, ר"ל מן הרע של קין, שהוא עמלק.

ספר הליקוטים–- פרשת שמות

ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן. דע כי פרעה הם אותיות פ"ה ר"ע. ומשה נתגדל בביתו, ובת פרעה לקחה אותו, ולכן בסיבת שהיא קליפת משה לכן נתגדל עמהם, ולזה היה משה אומר כי כבד פה וכו' כמה פעמים, ואיך אלך אל פרעה להוציא את בני ישראל. וזהו הסיבה שכשיצאו ישראל ממצרים ויצא פרעה אחריהם, נתדבק בערב רב וחטאו, וז"ש (שמות יג, יז): "ויהי בשלח פרעה את העם", מאותה יציאה שיצא פרעה לשלחם הדביק בהם הזוהמה. ולזה קראם משה (שם יג, ג): "עם קשה עורף", שהקושי שלהם היה מצד פרעה, לכן אמר משה רבנו ע"ה (שם לב, לב): "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך" וכו', וכן (במדבר יא, טו): "ואל אראה ברעתי", כי הערב רב היו קליפה שלו, שהוא היתה כוונתו לתקנם בהיותם שהם הרע שלו, וכשעשו את העגל ולא נתקנו, ולא נכנס לארץ ג"כ, היה מוכרח למות במדבר בחו"ל כדי לתקנם, פי' לקבץ מהם החלק שבו שהיה מעורב בהם. ולכן נקראו ערב רב, פירוש, מהרב, שהוא משה. וע"י גלגולים יתוקנו עד ימות המשיח, ואז הוא יכנס עמהם לארץ...

ספר הליקוטים – פרשת וישב

וזה היה סיבה שתכף נדבקו עמו, ויפתוהו בפיהם, ואדם נדבק בלילית, ומשם הוליד רוחין ומזיקין, והם הם האומות, שנפשות האומות הן הן המזיקין, וכן הרשעים. ומשם מזוהמת סמא"ל שהטיל בחוה, בא [מ]קין כל צד הערב-רב, מנפשות האומות... [ו]מאלו השני טיפות של קדושה שבאו בזוהמא היו רחל ולאה, ונמצאו בלבן מצד הנחש, וכן בא יעקב מעין שופרי דאדם, ותיקן, ולקחם והביאם לקדושה, וזמש"ה (הושע יב, יג): "ויברח יעקב בשדה ארם ויעבוד באשה ובאשה שמר".

ספר הליקוטים - מלכים א'

ובכל דור ודור, לא חסר לנו ואל יחסר לנו ניצוץ א' של משה רבינו ע"ה, דכתיב וזרח השמש ובא השמש... כי בזכותו כל הדור מתקיים, ובזכותו נרפה לנו וחוליינו הוא נושא תמיד, ובא בכל דור ודור  באורך זה הגלות, עד שיתברר מן הערב-רב ויכלה כל סיג, וזמש"ה: "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך", ואז "ציון במשפט [תפדה ושביה בצדקה]" וכו'.

ספר הליקוטים - תהילים

דע... כי עיקר חטא אדם הראשון היה שרצה להקריב אליו כל תערובת חמץ ערב-רב ושבעים אומות, ודוגמת זה היה גם כן חטא משה רבנו ע"ה בהקריבו ערב-רב, והם השחיתו התעיבו עול בעשותם העגל, ועדיין אנו בגלות הארוך הזה, כי לא יבוא גואל ויגאלנו עד שנטהר ונתברר מהם. וגם בזה חטא שלמה המלך ע"ה ברצותו להקריב גרים... ובהיות שנשא את בת פרעה... אז בזה החטא ירד גבריא"ל ונעץ זה הקנה בים וכו'... ובזה העוון ירשה שפחה גבירתה... ואז ירדו רגליה מות לתוך החיצוניים... וינקו ממנה החיצונים... ונבנה הכרך הגדול שעולה עמל"ק ראש צורים... ונבנתה צור מחורבנה של ירושלים, כי כשצור מלאה ירושלים חרבה. וכשירושלים ב"ה... תהיה מלאה, אז תחרב צור שהיא רומי, יהי רצון שיהיה במהרה בימינו אמן.

שער הגלגולים - הקדמה כ'

גם דע, כי כבר נתבאר בדרושים אחרים, כי על ידי חטאם של קין והבל נתערבו כל הנשמות בתוך הקליפות, וזה נקרא ערוב הטוב ברע, ומאז והילך, הולכים ומתבררים הנשמות מתוך הקליפות, כצרוף הכסף הטוב מן הסיגים, והברור הזה נמשך עד אשר יושלמו להתברר כל הנשמות שנפלו ברמ"ח איברים של אדם הבליעל, עד שיושלם להתברר עד סיום קומתו, שהוא עד סוף רגליו של אדם דקדושה, מתוך רגליו דאדם דקליפה, אשר לזה רמזו רז"ל בזוהר פרשת פקודי, עד דמטי רגלין ברגלין, כדין כתיב (זכריה יד ד): "ועמדו רגליו ביום ההוא". כיון שיתבררו כל הנשמות לגמרי, אז אין אדם דקליפה שהוא הסיגים צריכים להסירם על ידי מעשה, כי מאליו יפול ויבולע, בבל יראה ובל ימצא, כי הקדושה שהיא החיים הובדלה מן הסיגים הנקראים מות, ואין להם עוד חיות כלל, ובעשן יכלו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה כה ח): "בלע המות לנצח" וגו', כי לא יבולע עד שיתבררו כל הנשמות כלם, לכן בראשי התיבות בלע המות לנצח, ר"ת הבל, לרמוז כי עד שיושלם גלגולו של הבל, שהוא משה רבינו ע"ה, המתגלגל בכל דור ודור לברר את הנשמות בתוך הסיגים, וכשיכלו אז יבוא משיח, ואז בלע המות לנצח. 

ובזה תבין מה שאמר הכתוב (דברים לא טז): "הנך שוכב עם אבותיך וקם", והוא אחד מן המקראות שאין להם הכרע, פירוש, כי מלת "וקם" נמשכו לפניו ולאחריו, ושניהם אמת, כי הנה עתיד משה עצמו לחזור בגלגול בדרא בתראה ואז יקום, וזהו הנך שוכב עם אבותיך וקם, גם אז בדרא, יתגלגלו כל דור המדבר עם הערב רב, וזהו וקם העם הזה וגו'. והענין הוא, כי אין לך דור ודור שמשה רבנו ע"ה אינו בתוכו בסוד (קהלת א ה): "וזרח השמש ובא השמש", [וכן] (שם פסוק ד): "דור הולך ודור בא", כדי לתקן את הדור ההוא. וגם דור המדבר עצמו, עם הערב רב, כלם יתגלגלו בדרא בתראה (מיכה ז טו): "כימי צאתך מארץ מצרים [אראנו נפלאות]", וגם משה יקום בתוכם, כי כלם הם מסוד הדעת, משה ודור המדבר, וגם הערב רב, כמבואר אצלינו בפרשת שמות, וזה שאמר הכתוב אחר כך (דברים לא טז): "אשר הוא בא שמ"ה", והם אותיות מש"ה, כי משה יתגלגל עמהם כנזכר...

שער הגלגולים - הקדמה ל"ט

 [רבינו חיים ויטאל זצוק"ל כותב:] ואמר לי מורי זכרונו לברכה, כי אני מחוייב לזכות לחייביא, יותר משאר בני אדם, לפי שכל הרשעים שבדור הזה, הם בחינת הערב רב, אשר רובם או קרוב לכולם הם משורש קין, שנתערבו נצוצותיו הטובות ברע ורובו רע ולכן אני מחוייב לתקנם כי הם מן השרש שלי... ואמר כי לסיבה הנזכרת, אם אני הייתי מזכה לחייביא שבזה הדור, היו שומעים לקולי מאד, והיו דברי נכנסים באזניהם...

אולם קודם לכן כותב רבי חיים ויטאל זיע"א:

"והנה ב' ימים קודם שנפטר מורי ז"ל א"ל כי אפילו אותם החברים שהיו בכת א' עמדי היו צריכים להתברר בירור אחר, ויכנסו אחרים תחת קצת מהם, וסוד הענין הוא ע"ד מה שביארנו בפסוק (משלי כה כב): "אם רעב שונאך האכילנו לחם...", כי הנה אלו החברים אינם שלמים... יש מהם שרובו טוב ומיעוטו רע ויש מהם שרובו רע ומיעוטו טוב ויש בינוני. וכיוצא בזה יש כמה מדרגות. וא"ל כי אותם שרובם טוב ישארו כך בודאי, כי אותם האחרים אשר רובם רע ומיעוטם טוב יקחו הרע של הנז' ויתנו להם הטוב שבהם ואז ישארו אלו כולם טובים ואלו כולם רעים. ואמר לי מורי ז"ל כי זהו היה כונתו לקבץ אותם. כי ע"י החברה והאהבה שיש בין החברים, ימשכו זה בזה וילך הטוב אצל מי שרובו טוב, ויושלם ממנו. וילך מעוט הרע ויצטרף עם מי שרובו רע, ואז כולם שהם מבחי' הרע ילכו וישארו האחרים שהם שלמים מבחינת הטוב. וא"ל מורי כי לסיבה זו צריך האדם מאד מאד שיתחבר אם אותם הרשעים אשר רובם רע ומעוטם טוב להחזירם בתשובה. כי ע"י זה יקח הטוב אשר בהם ובפרט אם פגע באיזה אדם שיש בו חלק הטוב שחסר בו משורש נשמתו עצמו שיקחנו ויושלם בו ולכן הזהירני מורי ז"ל במאד מאד לאהוב את החברים הנז' שלי וללמדם. כי ע"י זה אברור חלק הטוב שלי המעורב בהם ואקחהו ואשתלם אני (וראה פרק כב' העוסק בנושא זה, ונראה לענ"ד שהנהגה זו מתאימה רק לצדיקים גדולים מאד כמו רבי חיים ויטאל זצוק"ל, כי כל אדם אחר עלול להנזק מרשעים שרובם רע ויש להזהר מהם מאד).

"עץ חיים" היכל ז' שער קליפת נוגה פרק ג' דף קיב ע"ב

קליפת נוגה שכנגד האצילות הוא אלקים קדושים... ומז"א דבריאה ולמטה הם טוב ורע וזה סוד פרה אדומה והבן היטב מאד כי בזה לא יכול משה ושלמה לעמוד על ביאוריה איך זה הטוב והרע ביחד... ומטהר הטמא ומטמא הטהור בבחינת טוב ורע והיא פרה כי היא בנוקבא דנוגה... ה' דמים טהורים וה' דמים טמאים גימ' פרה, ועיין בפרשה פקודי דל"ז ושם הז"א דנוגה נקרא עגל שעשה אהרן והיא פרה (פי' הזכר נקרא עגל והנקבה פרה) וכשנשרפת נטהרת ומתבררת ונעשית אפר ועפר שריפת החטאת שעליו נאמר הכל היה מן העפר כנ"ל לכן היה מחוץ למחנה כי שם מקומו חוץ להיכל שהוא חשמ"ל וכל כוונת משה ושלמה היה זה להביא הזכר ערב-רב וזה להביא הנשים הגויות הכל לתקנם ולא יכלו לעמוד עליה ולתקנם עד שיבא משיח ואז יושלם זה הצלם להתברר הטוב שבו והרע יוקדין ליה בנורא כנזכר תיקון ס"ו דף קיב ע"ש פסילי אלהיהם תשרפון באש בסוד פסל לך פסולת הטוב שהוא נגה שיש בו אוכל ופסולת כי משם נחצבו לוחות שניות מעץ הדעת טוב ורע כנזכר תיקון ס"ו.

רבי נפתלי בכרך (מגורי האר"י)

עמק המלך (שער ו –- עולם התהו –- עמ' 218 ):

ובסוד שבירת כח יצר הרע בתורה ומצות, שהוא סוד כתיבת התורה על לוחות האבן, שנאמר: 'בכל לבבך', בשני יצריך הכתוב מדבר [ברכות נ"ד א'], ומהרע נעשה טוב, שנאמר: 'ולא ימיר טוב ברע', כמו שעשה אדם הראשון... ומשיח ירית סיהרא באשלמותא, שכולה יהיה טוב, שאפילו הנקיבות של הקליפה יתוקנו, ומכל שכן הזכרים, 'שני אנשים מרגלים' [זוהר ויקרא ס' ב']. וזהו שנאמר: 'אז תבואנה שתים נשים זונות' [שם], ולא מקודם לכן, כאמור בספרא דצניעותא. אבל נשמות סדום ועמורה הם יתוקנו בדורו של משיח, כאמור בזוהר... עם הערב רב שיתוקנו לעתיד. אך ורק עמלק שהוא הזוהמא היותר קשה שבערב-רב לא יתוקן לעולם, אלא הרושם ישאר למעלה מהחוטם, ששם היא אחיזתו, ששם מגיעים הגרים שבאו ממנו.

עמק המלך (שער יא –- שער גוף אריך ואין ועתיק יומייא -– עמ' 464-468)

ולא יהיה ח"ו בכלל רועי האויל שאמר הנביא ע"ה אוי לו ואוי לנשמתו בעולם הזה ובעולם הבא... עלייהו נאמר היו צריה לראש... ואומר ברעיא מהימנא פרשת נשא על אותן הערב-רב שהם מגולגלים עתה בדורות הללו... [שמשה רבנו ע"ה] קבלם במצרים שלא מדעת הקב"ה... וכוונת משה רבנו ע"ה היתה לתקן הכל... והם [הערב-רב] חטאו וקלקלו הכל וסתרו כוונת משה רבנו ע"ה שהיה ברצונו לתקן כל הגלויות באותו פעם... [ואלו הם ש]אין להם חלק בנשמת אדם הראשון הכוללת נשמת כל ישראל... ובזוהר פרשת בראשית מחלקם לחמש חלקים... מיד דייתי אור דאיהו קב"ה... יתמחון אלו הכתות מעלמא ויתאבדון... ולעתיד יבא משה רבנו ע"ה ויתקן כל ישראל ויהיה ראש עם קודש... והוא יתבע עלבון לומדי התורה מרועי אויל, וגם הוא יתקן המטה שלו שהוא מטטרו"ן הנהפך ממטה לנחש ומנחש למטה, להכות הנחש וסטרא דיליה... והוא יחזיר שלימות לכל ישראל, להובילם על מי מנוחות גן עדן בחיים, ויסיר משם את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, ויסיר זוהמה ערב-רב, שנאמר (זכריה יג' ט'): "וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב", ונאמר (ישעיהו ו' יג'):  "ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער" ואח"כ (שם יא' ט'): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

עמק המלך (שער יד – קרית ארבע - זעיר ונוקביה – עמ' 670 - 673 )

הערב-רב הנזכרים היו אותם הנקראים עם בכל מקום... וסוד נשמת הערב-רב הם אותם ניצוצי שכבת זרע של קרי של אדם הראשון, באותם ק"ל שנה שפירש מחוה, וכנגדם ישבו ישראל במצרים ק"ל שנה, קודם לידת משה רבינו עליו השלום, שהתחילו המוחין של נשמות חדשות וטובות לצמוח... ולכן נדונו בעבודה קשה לצרפם וללבנם... כי ניצוצות אלו באו תחלה בדור המבול ובדור הפלגה... ובזה תבין קצת טעם למה גלו ישראל במצרים, בשביל ניצוצות אלו שלקטם ערות מצרים והבן, וזהו סוד 'וגם ערב רב עלה אתם'. כי אלו היו סוד הערב [רב] שנתערבו ניצוצות הקדושה אלו במצרים, ולפיכך רצה משה להעלותם, אך הקב"ה ראה שהנם עדיין לא היו מתוקנים וראויים, ולא היה רוצה להוציאם עדיין. ואמנם ב' מינים הי נזכרים בזוהר, שהיו מכשפים גדולים ואלו נקראו ערב-רב, ויש מכשפים הנקראים ערב-קטן כנזכר בזוהר פרשת כי תשא (קצא' ע"א): "דאית ערב-רבא וערב-זעירא", אלו היה הכישוף שלהם בזמן מנחה גדולה, ואלו הכישוף שלהם בזמן התחלת מנחה קטנה, שנופלים טפת גבורות למטה באותם הזמנים... והערב-רב לא רצו לשמוע אל משה רבינו ע"ה וקלקלו אותו ואותנו, עוד היום בגלות החל הזה כאשר בארתי בשער אבא ואמא, בענין ה' כתות שלהם: נפילים, רפאים, ענקים, גבורים עמלקים. שהם עוד היום הזה רודין את ישראל לומדי תורה במקלות ובאכזריות, שאינם נושאים בעול, ואומרים דכובד המס עלייהו [על הערב-רב], כמו שהוא ברעיא מהימנא דפרשת בהעלותך (קנג' ע"א)... והנביא קורא אותם 'רעי האליל' (זכריה י"א, י"ז). ולעתיד לבוא ישפט ה' עם הרועים האלה שהיו מתגאים על הציבור בחנם, וכספם נתנו בנשך, הם אשר 'ויאכלו את ישראל בכל פה' (ישעיהו ט', י"א, יחזקאל י"ד), ומי שיש בידו למחות ולא מוחה עתיד ליתן עליו את הדין. ואוי להם מהבת קול האומרת בכל יום 'אוי לכם מעלבונה של תורה' (אבות ו', ב'), ולעתיד לבוא משה רבינו ע"ה יבוא ויתבע עלבונה של תורה מכל אחד ואחד לבדו, 'ולהט אותם היום הבא' (מלאכי ג', י"ט) 'כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה', ל"א), יתברך ה' לעולם אמן ואמן.

השל"ה הקדוש

שני לוחות הברית  (תולדות אדם -– בית דוד  -  עמ' צד' –- סעיף כז')

ובענין זה שאור שלעתיד יהיה בלי סיג כי תושבת הקליפה, יתבאר גם כן מדרש קהלת (א, טו), שמפרש הפסוק על תתקע"ד דורות נגזר להבראות קודם מתן תורה, לקיים מה שנאמר (תהילים קה, ח): "דבר צוה לאלף דור", ראויה היתה התורה להנתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלי תורה, עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבנו עליו השלום. ומצאתי כתוב בספר קבלה אחד, שכתב: "דבר צוה לאלף דור", התפשטות אדם העליון היה אלף דור... גם אדם בליעל [שהוא כקוף בפני אדם] כי זה לעומת זה עשה האלהים, היה התפשטות כן. והנה מיד שנפתח מעיין הנרפש ההוא במציאות קין קינא דמסאבותא, היה ראוי שימשכו ויתפשטו בעולם זה עד אלף דור, ויהיה נעלם התפשטות עץ החיים כל אותו הזמן. אלא שגברו רחמיו אחר גלגול וצירוף אדם הראשון באבות, ולא נשאר נעלם עץ החיים אלא כ"ו דורות, ותתקע"ד דורות קדמו לעולם כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואחר כך נשתלו בכל דור ודור. וכל חכם יבין מדעתו כי כוונת הקדוש ברוך הוא היתה להשבתת הקליפה, ועקר משרשם תתקע"ד ששתלן בכל דור ודור בעזי פנים. וזו השתילה לא היתה בריאה להתקיים, רק הושמו בעזי פנים שהם כלים, והגהינם על ראשם באופן שנמחה מציאותם ונתבטלה והם כלים דהיינו תתקע"ד דורות והעזי פנים. ומכח זה יוגרם כתנות אור הגדול שלעתיד שיתגלה יותר בקירוב זמן, מאחר שהשבית הקדוש ברוך הוא מציאת תתקע"ד דורות [של] קליפות. ומדרש קהלת יפרש גם כן הפסוק כמו שפירשתיו, והכי קאמר: וטוב משניהם יהיו הבריאות החדשות אשר קדושתם נמשכת מצד השבתת הקליפות, אשר גרם גדול היה לזה אלו תתקע"ד דורות שהיה להם ליברא ולא נבראו אז, רק עקרן בכל דור ודור על ידי עזי פנים שהם כולם [ל]כליה, ואז יתקרב גם כן לזה מעשי הצדיקים הכובשים את יצרם, ויוחזר העולם במהרה בימינו לאור ויהיה האור יותר גדול.

הרב אברהם אזולאי

"חסד לאברהם" מעיין ו' נהר א'

לבאר ענין שבעים שרים מה הם ושליטתם

דע כי סוד לילי"ת נקראת אימא דערב-רב, וערב-רב נקראים ע' שרים, ערבוביא בישא שלילי"ת הרשעה הולידה אותם מייחוד סמא"ל, והם בשפל כל המדרגות החיצונות למטה מכל ההיכלות... כדרך שהקדושה בת שבע בת שבעים, כן המדרגות החיצונים בת שבע היכלות חיצונים בת ע' אומות כנגדם ע' שרים, ואין שום שר כנגד ארץ ישראל שהרי אין להם חלק בארץ.

מעיין ו' נהר ה'

לבאר סוד נשמות חיצוניות וערב רב:

הנשמות החיצוניות הם ממש נשמות מלילי"ת וסמ"אל, והם סוד ערב רב, שהם נשמות עיקרם נתנות לשבעים שרים להוליד בנים זרים, ואלו הם העכו"ם, אמנם אילו לא חטא אדם לא היו ראויות להתגלגל בבני אדם מפני שאין להם לחיצונים חלק בשיעור קומת האדם, אמנם כשחטא אדם הראשון הטיל נחש זוהמא בחוה נשמה רעה מכשכשת במעיה, וכשבא אדם הראשון על חוה הגשים וברא גוף לאותה הנשמה הטמאה ונולד קין, אמת שהיו בו ניצוצות טובות מפני אדם וחוה שהולידוהו והם מצד הקדושה, ולזה יצא ממנו צד טוב כדכתיב קניתי איש את ה', שראה תיקונו בחבר הקני נפרד מקין הטוב ההוא ונתגייר (יתרו). אמנם [מ]צד הנשמה הרעה, ולכך משם נטלו חוזק אלו החיצונים להתגשם בגוף ולהיות להם חלק באדם, ואלו הם נשמות בישראל, לפעמים ע"י הזיווג המכוער בני ט' מידות וכיוצא, ואלו הם רובה רעה, והם אחריתם לרעה שעוזבים אביהם ואמם הקדושים, והולכים לאב ואם הטמאים והם משתמדים, ואלו הם הנולדים לריק ולבהלה ונעשים בנים לנכרית לילי"ת הרשעה, ואלו הם בנים זרים כולם לרעה, ועכ"ז יש בהם צד טוב לפעמים, ולזה יתגלגלו ויתגיירו.

דע שכל הנשמות החולפות הכשרות שנשתלחו בעולם עד דור הפלגה, שהיה אז אוצר הנשמות פתוח לכל הנולדים, עד דור הפלגה שחלק הקדוש ברוך הוא האומות לשרים, ולא נתן עוד נשמה קדושה בבני אדם מפני שהם תחת השרים, אינם שואבים אלא מתחת ידי שריהם מצד החיצוניות השולטות עליהם, כי ע' שרי האומות הם בסוד הקליפה התחתונה, שהם ארבע קליפות מלמטה למעלה שהם רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו, היא הד' הקרובה אל הקדושה שבה נאחזים חסידי אומות העולם, אמנם הג' קליפות האחרות, שהם ג' קליפות האגוז הקשות, הנה הקליפה הג' הנקרא אש מתלקחת יש בה ע' ענפין הנכללים בהם ע' שרים, והם תחתונים למטה שולטים למעלה מגלגלי העולם, והם מחלקים העולם לשבעים חלקים, לשבעים גבולי האומות, כל אחד ואחד ממש מכוון חלק ממשלתו כנגד אומתו... כאמורו יצב גבולות עמים, וכה"א כי לבני לוט נתתי את ער וגו', והם שואבים מבחינת שורשם ואחדותם כ"א בקליפת אש מתלקחת האוחזת ע' ענפים ונעשים בה כולם כאחד, ובחינה זו עולה ומסתלקת מבחינה אל בחינה עד הנוגה, והיא מקבלת נשמות מסוד הקליפות ונותנת לע' שרים, וכן השפע, ושופעת לשרים, והשרים לרקיעים המכוונים כנגד כל חלק וחלק שכנגד גבול האומה. והנה מיום שחלק ה' גבול עמים, אין אותה קליפה שהיא שורש לשריהם נוטלת נשמות קדושות מלמעלה מאוצר הקודש כלל, אלא יש להם נשמות מזיווג לילי"ת וסמ"אל שרי הקליפות הנזכרים, והם מייחודם עושים נשמות לשרים, ונותנים ומשפיעים להם, והם שורצים שרץ נפש חיה טמאה לרוב, ולפעמים יש נוחלים משם נשמות בעם ה', והיינו סוד הערב רב אשר בין קדושי ישראל ומהם פריצי ישראל, והכל מצידנו שאלמלא היו הכשרים מזדווגים בכשרות לא היתה החיצונית נכנסת שם, ולפעמים יש נשמות קדושות תחת יד הקליפה ההיא מהם בסוד גלגול, ומהם בסוד עשוקים וממזרים וכיוצא, וערבוביא זו היא מצד פגם עוונותינו וע"י פרצת עם ה', בחטאם יתערבו הנשמות ערבוביא בישא, כי יצאו עשוקות בעוונם לחוץ כנזכר בסבא. וזה סוד הגלות כדי לברר וללבן סוד גלגול הנשמות.

מעין ו' נהר ו'

לבאר סוד ערב רב, ושאין מקבלים גרים לימות המשיח, וסוד שאור וחמץ

דע שענין ביטול הערב-רב אפשר על שני דרכים:

הא' שממש יתבטלו פריצי בני ישראל דמינייהו הוו בלי ספק, ואין ספק שכמו שנצרפו ישראל במצרים בג' ימי אפילה, כך יצטרפו ויתלבנו בגאולה העתידה, ואחר שנמשך הגלות כל מה שנמשך ואלו לא נטהרו יתבטלו לההשיב עוונם אל חיקם. 

ב' ערב-רב, הכוונה אל סוד קבלת הגרים שבהם נאמר אין מקבלים גרים לימות המשיח, והטעם שהשכינה כנפיה פרושות לע' אומות ע' שרים, לקבל מהם כל הבא לחסות תחת כנפיה, ומפני שבסיבת ערב-רב נמשך להם לישראל כל הגלות והטלטול שגלו ונטלטלו מיציאת מצרים ועד הנה, ולכן כדי שלא יערבבו עוד שמחתם, יבערם מן העולם, ואין מקבלין גרים מהם עוד בשום ענין. ושני דרכים אלו בערב-רב הם חמץ ושאור, והיינו שאור האומות, וחמץ הם פריצי ישראל שיש להם אחיזה קצת עם המצה.

וסוד ערב-רב הוא כשעמדו ישראל על פרק יציאת מצרים נשלמו ס' רבוא נשמות כשרות מצורפות על צירוף הגון, ולא היו במציאות כלל יותר מהם לא לפחות ולא לגרוע (לא פחות ולא יותר) כאמור ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות (אלף) מרכבה שלימה ונצטרפו הנשמות, וכאשר נתגיירו ונימולו בידי משה כולם השלימו נשמות לפי שיעורם נפשות הגרים מלמעלה, וכאשר אח"כ היה גופם גוף טמא מהחיצונים לילי"ת הרשעה שלא היה ממשפחות ישראל הכשרים, גברה יד הרשעה עליהם ומשכה אותם לחלקה, וטמאו ופגמו אותם הנפשות שהשלימו עליהם מלמעלה, ואילו לא נתגיירו ולא נימולו אין עבודה זרה שאומות העולם עובדים פוגמת בקדושה, מפני שנשמתם מהחוצה. אמנם הם היו פוגמים בשר שלהם כדדרשו רז"ל בזוהר פרשת וירא בפסוק ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי, אבל השר שלהם היה לוקה על ידם, מפני שהשר בעל הנשמות הטמאות, וכל פגם שעושים לשריהם עושים, זה הכלל אין מעשה מגיע אלא בחלק האחיזה בנפש ברוח ובנשמה, ואילו ערב-רב לא מלו לא היה מגיע ענין הפגם אלא בשר החיצוני, אמנם כשקבלם משה רבינו ע"ה וגיירם המשיך להם נפשות כשרות ונכללו בשם שד"י שהוא שם הברית כנודע, א"כ מטעם זה נאמר כי המר לי שדי מאד, אותו חותם שדי רשימו דברית דיהיב משה בערב-רב כנודע גרם לי מרירות זה, ולא עוד הוצרכו לגלגול (יש דפוס שכתוב - לגלות) עד הצטרף כל אותם הנפשות וטהרתם, ולא עוד אלא אותם הנפשות מולידות ומושכות, פעמים מתכשרות, ופעמים פוגמות מחמת הפגם הקודם הדבק בענין שנמשך הענין כל זמן שנמשך, ולזה קשים גרים לישראל כספחת, והיינו שגרם למשה רבינו ע"ה דנחית מדרגיה, מפני שהפגם מגיע אליו בגשמי שקבלתו אותם גרם כל זה ברוחני שהגיע פגם למדריגות מדתו שהגיע פגם לת"ת בסיבת פירוד השכינה כנזכר בזוהר ויקרא וכאמור לך רד כי שחת עמך, וא"כ כשיגמור התיקון לנשמות ויעמוד ישראל על תיקונם בצירוף כדרך שנצטרפו בעת גאולת מצרים יחזור משה רבינו ע"ה לאיתנו הראשון.

אור החיים הקדוש

פרשת בראשית (בראשית א, ב):

והנה ידוע כי בעוונותינו הרבים הרבה ניצוצות של קדושה הוטבעו בתוך הקליפות וגם הרבה ערב רב נשתקעו בתוך הקדושה כאומרם בספר תיקוני זוהר הקדוש (תיקון ס"ו) ומעורבים רע בטוב וטוב ברע, לזה צריך כביכול להבדיל הטוב מהרע והאור מהחשך אשר נתערבו. והנה ידוע כי הקליפה חיותה היא יניקתה מהקדושה דוקא וזולת זה אין לה חיות, לכן אז בהבדילו ה' את האור שהיא הקדושה ונשאר הרע מובדל ואין לו מקום חיות לינק ממנו ממילא יתבטל, וזה הוא אומרו (זכריה י"ג): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", כי ידמה לקציצת האילן ממקום יניקתו ושורשו אשר יונק ממנו שייבש ולא יצלח עוד ולא ישאר כי אם האור הטוב. וזה הוא שאמר: "ויקרא אלהים לאור יום", פירוש: ויקרא לשון יקר וגדולה, כי אין מעלת הקדושה ניכרת אלא בהפול הקליפה הנקראת חושך... [ו]כשיעבור הלילה שהוא זמן הגלות... ואז בעלות השחר אין עוד חשך ולא לילה אלא ערב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, כי בחינת הרע נסתלקה ואינה ולילה כיום יאיר והיה אור הלבנה כאור החמה, והוא אומרו יום אחד, והוא שרמז הכתוב באומרו (זכריה י"ד): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

פרשת שופטים (דברים יט, י):

ואומרו כן תעשה לכל הערים וגו'. פרוש כל המצוות האמורות בענין אינם אלא לערים שהם גופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעיה נ"ז) לרחוק ולקרוב, שבעל עברות יקרא רחוק מהשכינה שהיא מקור הקדושה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגויים פרוש שאין לה קשר עם הקדושה ויצאה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגויים אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אומרו אשר לא מערי הגויים וגו', כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו"ר פמ"ב), וה' אמר אליו ששרשם רע ואינם עומדים בגדר הקדושה ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם פרוש לקרבם לקודש אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר כל היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה.

הרמח"ל

אדיר במרום (עמ' ט'-יא'):

והנה אחר שחטא אדם הראשון, כבר שמעת איך גברה הערלה עד שהגיע הדבר להשחית  העולם במבול, ובנח שהיה מהול חזרו הדברים להתקן והושם הקש"ת שהוא האות, וכל האותות הנכנסים בעולם תלויים בה. והנה אחר שנגלה הקש"ת לא חזר להכסות עוד. רק ההפרש הוא שיכול להאיר באורו, או שיתחשך אורו מכח איזה כיסויים שיכסוהו, כי עכ"פ לא יהיה מי שיכול להעדירו לגמרי... וכאשר נכסה אז היה הגלות, וכשיתפשט מן הכיסויים האלה תהיה אז הגאולה... ואפרש לך עתה עניין הכיסויים האלה. כי הנה כמו שהיו"ד כוללת תלת קוצין, שהם סוד התלת גוונין של הקש"ת, כנגד זה יש ג' כיסויים, שלהעבירם צריך מילה ופריעה ואטיפו דדמא. וסודם עשו וישמעאל וערב רב, והם ממש מקבילות לג' אבות. כי עשו וישמעאל באים מיצחק ואברהם, וערב-רב התערבו בזרעו של יעקב. כי כל זה תלוי במצות המילה. וזהו סוד: ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י, כג)... ובהיות האור הזה מתפשט שם, אזי ישראל הם בגדולה. אך בשלוט הערלה נאמר: השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב, ג), ואז נשאר החושך והגלות. וז"ש: עד מתי אלהים יחרף צר (תהילים עד, י), כנגד הערלה. ינאץ אויב שמך לנצח, כנגד הפריעה. למה תשיב ידך כו', כנגד אטיפו דדמא.

רמח"ל תקט"ו תפילות (תפילה קעח):

אל אחד יחיד ומיוחד תן עז לעמך שנאמר בו ה' עז לעמו יתן (תהילים כט, יא), וזה צדיק חי עולמים שבו ותשב באיתן קשתו וכו' (בראשית מט, כד), בג' טיפות יורדות בו שבהם אתה מחדש נשמת בניך בכל יום, ובהם חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג, כג), ולפי שכבר נתחשכו בחשך הגלות תוריד ג' טפות אלה שהם ג' אורות ובהם יהיו מתחדשים קהל עדה וישראל (פסחים סד, א), שהם ג' אבות, שבהם תברך בניך בג' ברכות... הכל יתקן בג' טיפות אלה שהם ג' חצים (שמו"א כ, כ), ומיד יעשו ג' אותות בשמים ובארץ שהם דם ואש ותמרות עשן (יואל ג, ג), ואלה חצים שנונים לנפול ס"מ ונוקבה דכתיב חציך שנונים עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך (תהילים מה, ו)... ובהם יעברו מן העולם ישמעאל ועשו וערב-רב שהם מילה ופריעה ואטיפו דדמא, וישראל שהם מקוים לפניך יתקשרו בג' קוים שהם חבל, שיאמר בו החוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד,יב), מצד יעקב בחיר שבאבות, שלישי שבאבות יעקב חבל נחלתו, תתן אמת ליעקב (מיכה ז,כ), לישועתך קויתי ה'.

רמח"ל תקט"ו תפילות (תפילה רפח):

אל אחד יחיד ומיוחד עד מתי רשעים שולטים בארץ שגורמים לה להיות שממה שנאמר בה והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, יז), בעבור ה' דחטה שנסתלקה בה' משפחות רעות ששולטות בעולם (זוהר א, כה, ב), שהם עמלקים, גבורים, נפילים, רפאים, ענקים ונשאר ח"ט, בהם וקוץ ודרדר תצמיח לך (בראשית ג, יח), ובעבור זה והנה "הסנה" בוער באש (שמות ג, ב), שהם ה' "הסנה", בה' גבורות שעתידים להעביר אותם מן העולם, עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו (תהילים צד, ג), רבון כל העולמים ליחודך אנו מקוים באמת שבו ה' אלה תעביר מן העולם, שהרי בהם נאמר אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק (רש"י בשלח יז, טז, בשם תנחומא פ' תצא), מה חסר? אות א' מכסא עד שיתגלה יחוד שלך וישלים לו, ה' אל תאחר (תהילים ע, ו), לישועתך קויתי ה'.

רמח"ל תקט"ו תפילות (תפילה שי):

אל אחד יחיד ומיוחד הרי קשת ששמת לזכור ברית עולם (ע"פ בראשית ט,טז), שהוא צדיק, שלא מתעורר אלא לגבי ישראל שנאמר בהם ועמך כלם צדיקים (ישעיה ס,כא), ואם ג' קליפות קשות רוצים להתערב בו שהם עשו ישמעאל וערב-רב, הרי מילה ופריעה ואטיפו דדמא עומדים להפריד אותם, ובכל זמן שעשו וישמעאל [וערב רב] (ע"פ תפילות שעג, תפג), שהם מי המבול רוצים להתגבר על ישראל ולהחזיר עולם לתוהו ובהו, שהם שליטת הס"א, קשת זה מתעורר לפניך וג' אבות מאירים בה, ומיד מתפרשים אלא הרשעים מישראל, וצדיק מאיר להם.

רמח"ל תקט"ו תפילות (תפילה שעא):

אל אחד יחיד ומיוחד הרי אנו מספרים תהילות ה'... וכתיב כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיה ד,ג), וזה ספר חיים, באותם שנאמר בהם ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד,ד), להוציא ערב רב שהם ונרגן מפריד אלוף (משלי טז), ולנגדם יש שני ספרים של אותם רשעים שבהם שלא רוצים לקבל מרותא דתלמידי חכמים ושונאים אותם... שכן ערב רב יש מהם שהם רובם רע ומיעוטו טוב והם רשעים גמורים, ואחרים שהם מצד טוב ורע הם בינונים, וחבלי משיח יעברו עליהם, ומיד רע יעבור מהם וישאר טוב להיות גרים גרורים עם ישראל (ע"פ ע"ז כד א), אבל ישראל [שאינם מן הערב רב] הם כתובים בספר החיים מקור יקר שלהם שכינתך הקדושה, הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד,ד) ודאי, שהם גוי אחד בארץ (דהי"א יז, כא).

דרך עץ חיים (מובא בסוף הספר מסילת ישרים -  עמ' קמד'):

ותדע בודאי, בהבל פיהם של תינוקות העולם מתקיים, וזה, כי התורה נחלשת לפעמים, ולפעמים מתחזקת: נחלשת על בני אדם מפני החטאים, ובפרט הערב-רב שבישראל, כמו שאמרו בתיקונים... וזהו "מפי עוללים וינקים יסדת עז"... וזהו "למען צורריך" שהם הערב-רב, "להשבית אויב", שהוא הסטרא אחרא, "להשבית" ממש! ואמר "ומתנקם" – והוא סוד הנחש שהוא נוקם ונוטר.

קנאת ה' צבאות (מובא בגנזי הרמח"ל -  עמ' קז'):

והנה הטוב של קין הלך ביתרו ונתקן שם, והרע בעמלק. ויתרו היה יושב עם עמלק ואחר כך נפרד ממנו, והרע הזה התגבר ומצידו  היה החורבן.

דרך ה' - חלק ב' - פרק שני 

[ו] אכן   הרשעים   הגמורים,   הם  אותם  שנתעצם  בם  עצם  רע מעשיהם  עכירות  כל  כך  גדול וחשך כל כך רב,  עד  שנשחתו  בגופם ונפשם  באמת,   ושבו   בלתי   ראויים   בשום   פנים  להדבק  בו יתברך. והנה  אפשר  שימצאו  בידם  קצת מעשים טובים,  אבל  הם  מעשים, שבעלותם   במאזני  צדקו   יתברך  אינם  מכריעים  את  בעליהם לצד הטוב  האמיתי  כלל,   לא  מצד  כמותם   ולא  מצד  איכותם,  כי הרי אילו  היו  מכריעים  אותם לזה,  כבר  לא היו נחשבים רשעים גמורים, אלא  מאותם  שמצטרפים והולכים  עד שמגיעים  אל מצב מוכן לטוב. אכן,  כדי  שלא  תהיה  מדת  הדין  לוקה,  שישארו  מעשים  אלה  בלי גמול,  הוחק  שינתן  להם  שכרם  בעולם  הזה  כמו שזכרנו, ונמצא הזכות  ההוא  כלה  ואינו  מגיע  להעצים  בהם שום מעלה אמיתית.

הרמ"ד  וואלי 

כתבי רמד"ו (ליקוטים ב' עמ' צ"א):

עניין מה שהנוצרי הנתעב נקרא שמו ישוע שהוא לשון ישועה, הטעם הוא שגרם ישועה לישראל, במה שהוציא מתוכם כמה וכמה ניצוצי הפסולת של ערב רב שהיו מעורבים עמהם. ואותו הרשע היה ראש לכולם, לפי שהיה ממזר ובן הנידה. וכל שאר המומים הזרים שהיו בישראל באותו הזמן נתפתו בנקל ודבקו בו. 

ועוד כתב: בעניין שורש האמונה הכוזבת של האדומיים [הנצרות], דע כי כוונתו יתברך היתה כדי לעשות בירור גדול בכמה ערב-רב שנתערב עם זרע אמת בימי מרדכי ואסתר, כעניין שנאמר: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם", והרי שנתגיירו לאונסם ולא ברצונם, ולכן לא נמצא בהם דבר טוב. והשם יתברך היה רוצה להרחיקם מעם סגולה, ונשתמש עם הממזר העז פנים (יש"ו), לפי שמגלגלים חובה ע"י חייב. ובהיותו מלעיג על דברי חכמים וראוי לעונש גדול, לפיכך ניתן לו להיות לראש הכופרים... גם ניתן לערב-רב ד' מחברי האו"ן גליו"ן שלהם [הברית החדשה], דוגמת הד' פנים של המרכבה הקדושה, והם ממש הד' פנים של המרכבה הטמאה, כדי להרחיקם מן הקדושה לגמרי. וכעניין שאמרו הערב-רב אל אהרון: "קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו", כי כל כוונתם ומגמתם החומריות, ולכן היו רוצים אלהים חומריים. כך הערב-רב של בית שני, רצו חומריות של פסל ומסכה וצלמים וצורות, אבל היו עדיין מלים ושומרים את השבת ונזהרין מן הדם ודברים אחרים. וראה הקב"ה שזה היה יכול להיות אבן נגף וצור מכשול לזרע אמת [לעם ישראל], ושיתערבו עמהם ח"ו כנגד רצונו שהיה להפרידם ולהרחיקם לגמרי כמו שאמרנו, וכל שכן בעת גלותם ועניותם של ישראל. ובראותם השווי בכמה דברים שהיו עיקרי הדת, נתן בליבם של כמרי והגמוני האדומיים לקבוע עצות שיתירו להם את כל האזהרות, שלא ישמרו עוד את השבת, שלא ימולו, יוכלו לאכול דם, וכל המאכלות האסורות, והכוונה שלהם היתה שלא יעשו כמעשה היהודים, וכוונתו יתברך היתה הנזכרת לעיל. ונמצא שגם בזה נתקיים מה שמתקיים בכל שאר הדברים "אתם חשבתם עלי רעה והאלקים חשבה לטובה". והקב"ה לוכד חכמים בערמם ומחשבותיהם ומעשיהם, לתקן את עמו בחירו, שיהיה כולו סולת נקיה בלא פסולת כלל ועיקר "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".

כתבי רמד"ו (ליקוטים א' עמ' מ"ט-נ'):

סוד ענין היוצאים מן הדת

סוד ענין היהודים היוצאים מן הדת, הוא לשתי סיבות: או להתברר או לברר. להתברר – מפני שהם ילדי פשע זרע שקר, כדכתיב "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" וגו'. לברר – מפני שהם נשמות עליונות מאד, ויש לאל ידם להכנס בתוך הקליפה ולברר מתוכה ולחזור אחר כך לשרשם הקדוש.

סוד הענין שמגיע הרשע לשמד

כשהאדם הולך בדרך רעה שבועל בעילות אסורות ואוכל מאכלות אסורות ומחלל שבתות בפרהסיא וכיוצא באלו, אזי הש"י לא יוכל עוד שאתו, ויעשן אפו באיש ההוא עד השמדו, כמו שכתוב בתורה, וסודו שמד ממש, שמוסרו ביד הס"א ויוצא מן הכלל. ואז תכף ומיד רוחו ונשמתו הקדושים אליו יאסוף, וזה חלל רשע נשאר בנפש לבדה, ונותנים לו נשמה מצד הטומאה. ובהיות שהנפש היא משרש הקדושה, לפיכך אי אפשר שלא יעברו עליו הרהורי תשובה, אבל לא יעמוד בהם, כי הרוח והנשמה שמצד הטומאה מחזיקים אותו ברשעתו ומתגברים עליו כמבקש לצאת תחת ידיהם, ובין כך ובין כך הרשע הזה בא קיצו ונפטר מן העולם... ושם אין דינו כלה ונפשו אינה נאבדת כי היא מצד הקדושה וצריך שתחזור לשרשה על כל פנים, אלא שצריך להתעכל כל הרע שבה.

נראה שדבריו אלו של הרמ"ד וואלי מסבירים את שכתב הראי"ה קוק באגרת תקנ"ה:

ואל אותם שאבדו גם את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד המלך ע"ה: "הלא משנאיך ה' אשנא".

ואיך יהודי מאבד את הסגולה הפנימית? נראה שדבריו אלו של הרמ"ד וואלי מסבירים סוגיה זו. ומידה טובה מרובה כך שנראה שיש מצב הפוך שהערב-רב רשעים יכולים לעשות תשובה ולקבל נשמה רוח ו/או נפש מהקדושה ולהצטרף לעם ישראל. וכמו שכותב רבי אברהם אזולאי זצוק"ל בספרו החשוב "חסד לאברהם (מעין ו' חלק ו'): "אמנם כשקבלם משה רבינו ע"ה וגיירם (את הערב-רב ביציאת מצרים) המשיך להם נפשות כשרות ונכללו בשם שד"י שהוא שם הברית כנודע... [ו]אותם הנפשות מולידות ומושכות, פעמים מתכשרות, ופעמים פוגמות מחמת הפגם הקודם  בענין שנמשך הענין כל זמן שנמשך, ולזה קשים גרים לישראל כספחת". 

(ונראה שהתשובה אפשרית אצל  ה'ערב-זעיר'.   לעומתם אצל ה'ערב-רב' הרשעים המוחלטים  ישנו ספק רב  עד כמה הם מסוגלים  לחזור בתשובה – ראה נספח מס' 4).

הבעל שם טוב

צוואת הריב"ש - ענין מידות - מאמר ז (מהספר זאת זכרון):

ויתורו את ארץ כנען (במדבר יג, ב), ע"פ מה ששמעתי מאת הרב הקדוש ריבש"ט ז"ל, ראשי דברים, הבנתי שצריך לתקן מעשיו וליישר מידותיו. ראשית שלא להיות בעל עבירה וביותר מה שנפשו של אדם מחמדת כמו זנות וממון וכדומה וזה נקרא בחי' מלכות, שלא ישלוט בו זקן וכסיל ויעשה רצונו לקיים כמו שמקיים אמרי מלך, ויהי' בו עול מלכות שמים. נוסף ע"ז שלא לפגום בדבור ולא בבריתו אפי' בשוגג וזה תלוי בחסידות ולהיות מחשבתו דבוקה בה' ולא יבוא לו שום הרהור, כי זה נקרא שאדם דש בעקביו. ולהזהר משקר, כי אמת יש לו רגלים. ולא להיות תקיף בדעתו רק כקנה ולא לנצח חברו. רק ינצח לרשעים עד שיודה לאמת ובזה משבר נצ"ח והו"ד של סטרא אחרא ונותן כוח לקדושה. ולרחם על הצריכים. ולא לפאר שונאי ה' רק לפאר ליוצרינו ובזה מתקן התפאר"ת. ללמוד לשמה. לשנוא רשעים, ולאהוב צדיקים. ולגמול להם חסד. ומתקן מידת חס"ד וגבור"ה, ולעשות רצון אל בכל דבר ולהשיג רוממות ה' ולהבין חסרונו ולשוב בתשובה שלימה בזה מתקן ג' ראשונות.

הגאון מוילנא

ביאור הגר"א לתיקוני זוהר דף קס"ה ע"ב:

"הגשם חלף הלך לו"  (שיר השירים) -  ערב-רב  קשים  יותר  מאומות שהם  גשם  טורד  לישראל  והם אשת מדנים שהם יגרו מדון תמיד בין ישראל לאביהם שבשמים.

ביאור לברכות ע"פ סוד  (דף 53):

"קשים גרים לישראל כספחת" הם ערב-רב שנדבקין בישראל, וראה עומק דבריהם שאמרו [נגע] ספחת, ועוד מין רביעי "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שהן ישראל עצמם שנדבקו בערב-רב והיו כמותם... והרביעית הזו קשה מכולם והוא אחינו דאחמיץ.

בתיקוני זוהר תיקון חמשין:

ועליהם נאמר (בראשית ב): "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" אלה פסל את הראשונים, אלה ודאי פסל את הקודמים שאמרו: "אלה אלוקיך ישראל" (הערב-רב בחטא העגל) שאלה תולדות התהו שרמוז בראשי תיבות תולדות השמים והארץ תה"ו.

וביאור הגר"א :

ועליהן, ר"ל עליהן שהן נשמות של ישראל שהן מזרע האבות, אבל ערב רב הם לא מזרע האבות והם קשים לישראל כספחת שהזהירו (הקב"ה למשה) מלקבל כמ"ש (ירמיהו ב'): "רעה אחר רעה תבא" כו', וכל הגלות וחורבן בית המקדש וכל הצרות הכל מקיבול משה רבינו את הערב-רב  וכל עזי פנים ורשעים שבדור מהם ור"ל מנשמות שלהם שהם גלגול שלהם... ובזמן הגאולה אז ימחו אלו שהם ערב-רב.

ובהמשך תיקוני הזוהר שם:

ואלו חמישה מינים שנאמר בהם בה' בראם והם עמלקים, גבורים, נפילים, ענקים, רפאים.

ובביאור הגר"א:

עמלקים, מפרש בפ' בראשית שם שעמלקים הם ראשים של בני ישראל בגלות, כלי חמס וגוזלים לעניי ישראל והם מדור המבול ונשמות שלהם נצרפו במצרים ונפרד הרע בערב-רב וכאשר קבל אותם משה ע"ה התערבבו נשמותיהם בישראל והוא הגלות הזו גלות רביעי (גלות אדום) וכו', נפילים, רודפים אחרי זנות... גיבורים, עושים לעצמם שם... מדור הפלגה, רפאים, שאינם רוצים לעשות גמילות חסדים וצדקה עם בעלי תורה, ענקים, הם המזלזלים בתלמידי חכמים.

בליקוטים להקדמת התיקונים דף ב' ע"א (בנדפס דף יח ע"א) כותב הגר"א:

אבל ערב-רב הם אחוזים ביעקב... שכל הקמצנין ואינן מחזיקים התורה הן מהן כמ"ש בזוהר בראשית ובר"מ פ' נשא ובשארי מקומות הרבה וכו'... אבל גלות הד' תחת נבל כו' ששונאים את התלמידי חכמים.

בביאור אגדת בכורות ח' ע"ב מאמר "אית לן בירא בדרבא" כתב הגר"א:

כי אין הגאולה באה עד שנזכור ברית שלשת אבות כמ"ש (ויקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי וגו'. והענין כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו שהם מוץ ותבן לחטה כמ"ש ברעיא מהימנא (פ' משפטים דף קכ ע"ב) כו' וזה ששאל עשיו לאביו כיצד מעשרין תבן שרצה גם לעשר התבן שהוא עשו, ואין בן דוד בא עד שיתבררו מן עכו"ם ויהיו כמוץ אשר תדפנו רוח. ולכן יבואו ב' משיחין שהן דרגא דאברהם ויצחק ויבררו מוץ ותבן ועדיין אינם יכולים עד שיתברר הסובין מן הקמח שהן דבקים בחטה מאד והן ערב רב שהם הפסולת מסטרא דיעקב כמ"ש בר"מ. וז"ש והאבן גדולה, שכל העכוב הזה מן האבן הנ"ל, ולכן ויגש יעקב ויגל כו' (בראשית כט) וזה הבירור בטל בעוונותינו הרבים בגלות שדבקים מאד הערב-רב ביניהם והם העשירים עליזי גאותך כו' [סנהדרין צח ע"א עיי"ש]. ולכן אם אין קמח אין תורה שעדיין הסובין דבק בחטה. וזהו  כל הגלות תבירין בגלותא [עפ"י רעיא מהימנא שם "כד יפקון מגלותא הכי יהון תבירין [שבורים מצרות] עד שיתבריר אוכל מתוך פסולת דהיינו קש ערב רב עד שיתבררו וישתמודעו ישראל בנייהו, כבר דאתבריר מגו מוץ ותבן"] עד שיברר בשלשת ימי האפילה כמ"ש (הושע ב): "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" ושם יבררו וימותו כל רשעי ישראל.

ביאור הגר"א לספרא דצניעותא דף י':

וזה סוד עקבות משיחא כו' ור"ל בימות המשיח שאז וידו אחזת בעקב עשו סוף העוה"ז כו' שאז עקבו מכהה גלגל חמה שיתגלה בעקב הזה חסד בפום אמה כנ"ל והוא אור יום הראשון שאדם רואה מסוף העולם ועד סופו כו' ואז חפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כד) ותחלת גילוי העקב שהוא עקבות משיחא שאז קליפה קודם לפרי והוא סוד הערלה שעל פום אמה יתגברו הקליפות ששם הוא בחי' נוק' וסוד הערלה כו' והן דרגין תתאין דס"א בחי' עקב שלהם והן דרגין דחציפין כמ"ש בזוהר וז"ש (סוף סוטה) בעקבות משיחא חוצפה יסגי, ואח"כ יכרתו הערלה ויתגלה החסד.

ביאור הגרא לתיקוני זוהר (תיקון כא, דף נז):

שהערב-רב שהם גרמו הגלות והם חילקו היום ועבדו העגל בשש... שבשש שורפים אותם והם שאור שבעיסה, שאומות העולם עובדי כוכבים עשו וישמעאל הם סובין ומורסן, וכימי מצרים אראנו כו'. וכן לעתיד לבוא, בי"ד יום בערב פסח ימחו, וזהו שכתוב: ושבועה שבו ימחו, ר"ל: שנאמר "כי יד על כס י-ה" – י"ד יום כנ"ל. ובאור המצווה והתורה יתבערו הער"ר והם חשוכים שמכסים על העיניים, ואז 'עין יעקב בדד' והם שאור וחמץ הן בישראל, שאור שבעסה בתוך העסה, והן נגד סובין ומורסן. שבקצוות ימין ושמאל (עשו וישמעאל) והאמצע כולל שניהם. אבל לעת"ל יתעקרו מישראל, שהאמצע הוא צריך להיות נקי וכן הקצוות. ועיין בר"מ פ' משפטים בארוכה (יהל אור דף יב, על זהר משפטים קיט ע"ב).

האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" רבי שניאור זלמן מלאדי:

ספר ה"תניא" (פרק לב'):

כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיל אור אין סוף ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות, דקב"ה לא שריא באתר פגים וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך... [ולא אמר דוד המלך עליו השלום תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלוהי ישראל כדאיתא בגמרא ראש פרק ט"ז דשבת].  

אגרת הקודש (פרק יא'):

וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעוה"ב, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב... אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין ואוהב א"ע לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עו"ג בשביל אהבתו א"ע...

אגרת הקודש (פרק כו'):

והנה התלבשות המלכות בקליפת נוגה הוא סוד גלות השכינה אשר שלט האדם באדם כו' וזה שנאמר ברע"מ ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון כו' דהיינו בזמן גלות השכינה שמשפעת לחיצונים שהם בקליפת נוגה שהערב-רב יונקים משם... וז"ש בגמרא כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני ואת בני מבין עו"ג. אבל בצאת השכינה מקליפת נוגה [מהקליפות] אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב ויתפרדו כל פועלי און... אזי לא יהיה עסק התורה והמצוות לברר בירורין כ"א ליחד יחודים עליונים... והכל ע"י פנימיות התורה... אבל הנגלות יהיו גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחילה בלי שכחה וא"צ לעסוק בהם אלא לערב רב שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי שהוא פנימיות התורה והמצוה וצריכים לעסוק במשנה להתיש כח הס"א הדבוק בהם (ע"י עסק התורה) שלא תשלוט בהם להחטיאם כדכתיב והחוטא בן מאה שנה יקולל שיהיו חוטאים מערב רב.

רבי נחמן מברסלב

ליקוטי מוהר"ן (חלק א' סעיף לו):

ג.  לפיכך כשקורין פסוק ראשון של קריאת שמע, צריך להעצים עיניו... כי תיקון של הרהורי זנות שבא לאדם – שיאמר 'שמע' ו'ברוך שם'. כי תאות ניאוף היא באה מעכירת דמים, היינו מטחול, שהיא לילי"ת, שהיא שפחה בישא, אמא דערב-רב, שהיא מלכות הרשעה... וכשאדם מקבל עליו על מלכות שמים באלו הפסוקים, שכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי י-ה, ומפריש את נשמתו מנשמת ערב-רב, הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא, שהיא בבחינת (בראשית טז): "מפני שרה גברתי אנכי בורחת"... ובקבלת על מלכות שמים, הוא בחינת ים של שלמה, הוא נפרד מנשמותיהן דערב-רב... ומרה שחורה היא טחול, שהיא בחינת מלכות הרשעה, אשה זונה, שמשם נשמותיהן דערב-רב, וכשמוריד דמעות, אזי יוצאין לחוץ המותרות, היינו התאוות ניאוף, הבאים מעכירת דמים של טחול ומהמותרות, וכולל נשמתו במלכות שמים.

ליקוטי מוהר"ן (חלק א' סעיף נט):

ו. ודע, שיש כמה רשעים שאסור לקרבם תחת כנפי עבודתו, כי הם מורידים את המקרבם ממדרגתו, כמו שמצינו גבי משה שקרב את הערב-רב, ואחר כך על ידי זה אמר לו הקדוש-ברוך-הוא (שמות לב): "לך רד כי שחת עמך". ואין כח במשפט הנ"ל להכניע הרע שלהם. וכשאין משפט, אזי בא קלקול גדול... וזה פירוש (שבת לא): "מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות?"... ושאלו את הלל הנשיא: מפני מה עיניהם טרוטות – היינו מקולקלין כל הבחינות עינין הנ"ל, כשמקרבין את שאינן ראויים לקרבן, כגון התרמודיים. והשיב הלל: מפני שדרין בין החולות. היינו שאלו הרשעים הצלחתן כל-כך חזק, עד שאין יכלת בכח המשפט להכניע רשעתן.

ליקוטי מוהר"ן (סעיף רכו):

מה שהרשעים על-פי-רב הם מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחינת נשמת ערב-רב, ואמא דערב-רב היא לילי"ת, שהיא מיללת תמיד, ועל-כן הם עושים ניגונים של יללה כנ"ל... ועקר [התיקון] של הניגון הוא מבחינת שבט לוי, שהיו מנצחים בשיר... וכשמזמרים אלו הניגונים בשבת, על ידי זה מעלין אותם, כי בשבת נשלם האור.

ספר המידות (ערך עזות - עמ' שכב):

על ידי עזות גשמים נעצרים, ובידוע שנכשל בעברה, וסופו שיכשל בעברה, ומותר לקרותו רשע, ומותר לשנאתו, והוא אחד מתתקע"ד [מתשע מאות שבעים וארבעה] דורות.

ליקוטי הלכות  (יורה דעה –- הלכות גרים ג' –- כ"ה):

זה בחינת עצם אריכת הגלות עכשו אשר לא היתה כזאת מימי קדם, כי כבר עברו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, כי עכשו ה' יתברך רוצה שיהיה גאולה שלמה לעולם באין גלות אחריו עוד כלל, ועל כן בודאי ההכרח שישובו כל ישראל בתשובה ויבררו כל הברורים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה דף ה.): "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", שהוא בחינת ברור ניצוצות כידוע, ואי אפשר לעשות בעלי תשובה ולברר ברורים כי אם על ידי בחינת משפט... אך יש רשעים שהם בחינת ערב-רב שאסור לקרבם, כי אין מועיל כנגדם כח המשפט בבחינת מרום משפטיך מנגדו... ועל כן על פי הרב אין יודעים לשית עצות בנפשו איך להתנהג בענין המשפט הנ"ל, כי איך יקרב את הרחוקים, אולי הם מהרשעים שאסור לקרבם כנ"ל, כי בודאי אי אפשר לבשר ודם שידע זאת על בוריו, אפילו צדיקים הגדולים במעלה מאד מכל שכן הקטנים, כי אפילו משה רבנו עליו השלום נכשל בזה שקרב את הערב-רב שהם הרשעים שאסור לקרבם... [ו]בגלות הזה, בפרט בעקבתא דמשיחא, אז מוכרח משה רבנו עליו השלום להתלבש בכל ישראל ולהתגלגל עמהם כדי לתקן הפגם שפגם במשפט במה שקרב את הערב רב, כמובא בתיקונים ובזהר הקדוש בכמה מקומות.

ליקוטי הלכות - הלכות מאבד ממון חברו ומסור (מוסר ממון ישראל לגוי)

הממון שורשו בקדושה גבוהה מאד... כי הוא בחינת שורש נפשות ישראל, ושם כל ניצוצות הקדושה ושם כל הגונין עלאין... [ולכן] חומר האיסור והפגם הגדול והנורא מאד של המסור, שמוסר חס ושלום, ממון של ישראל, שהוא ממון דקדושה ששם מתגלין ומאירין גונין עלאין וכו', ביד גוי חס ושלום... ועל כן דינו כמומר וכו', כי יוצא מקדושת ישראל, כי עיקר קדושת ישראל שה' מתפאר בהם וכל אחד מישראל אפילו הקטן שבהם יש לו חלק בזה ההתפארות... והמסור שפגם בזה נמצא שפגם בבחינת ההתפארות שזה עיקר קדושת ישראל כנ"ל ועל כן המסור הוא יוצא מכלל ישראל... כי קלקל ופגם בשאט נפש במזיד את עיקר ההתפארות שהן הגונין עלאין שהעלים אורם ע"י שמסר ממון ישראל ביד גוי כנ"ל. כי איתא בדברי רבנו ז"ל... שהרשעים מוליכין אותם סביב סביב הקדושה בבחינת "סביב רשעים יהלכון". כי השבת היא בחינת הנקודה הפנימית וממנה יונקים העגולים שהם בחינת הששה ימים כמובא בזוהר. והקליפות מוליכין את הרשעים סביב סביב הנקודה. ואין מניחים אותם להתקרב לפנים וכו' וכל זמן שהם עדין בתוך העיגולים עדין יש להם תקוה להתקרב אפילו פושעי ישראל כל זמן שלא יצאו מן העיגולים לגמרי ח"ו וכו'. אבל מי שכבר יצא לגמרי ח"ו מן העיגולים כגון משומדים, אזי אי אפשר לו להתקרב וכו'...  [ו]זה המסור שמסר ממון ישראל שבהם מלובש גונין עלאין ביד עכו"ם והעלים אורות הגונין במזיד ביד רמה על כן ע"י זה הוא יוצא מן העיגולים... על כן הוא כמומר ממש שגם מומר יוצא מן העיגולים... [וכן] עיקר עלית האמונה הוא ע"י פרנסת ואכילת ישראל כנ"ל, כי ישראל בכלל נקראים כולם צדיקים, כמו שאמרו: ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ... כי אכילת ישראל מקודשת בכמה וכמה מצוות התלויות באכילה... ועל כן עוון המסור חמור מאד ודינו כמין וכופר ממש, כי פוגם מאד באמונה הקדושה מאחר שמוסר ממון ישראל ביד גוי... כי מקלקל ח"ו, בשורש האמונה, דהיינו במוצא המים שמהם גדלה האמונה שצריכין לחתרו ע"י פרנסת ישראל... [ו]ע"י שנותן הפרנסה להנבל שהם העכו"ם ע"י זה נותן כוח ח"ו באמונות כזביות כנ"ל ומשם עיקר אריכות הגלות והתגברות ממשלתם מחמת שבעוונותינו הרבים נמשכה להם שפע העשירות והפרנסה ובני ישראל הכשרים עניים ודלים, כמו שאיתא בזוהר הקדוש, שבגלות ישראל ניזונין מתמצית ורב עקר השפע אצלם, על כן קשה מאד לחתור המים הנ"ל ועל כן מתגברת הסטרא אחרא, שהם האמונות הכוזביות שהם נאחזים שם. ועל כן מתגברת מלכותם וממשלתם וזהו בחינת תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה שכל זה נמשך על ידי ונבל כי ישבע לחם וכנ"ל ועל כן המסור הוא כמו מין וכופר ממש וכנ"ל.

ליקוטי מוהר"ן - ליקוטי תנינא - סעיף ז':

כי מרחמם ינהגם (ישעיה מט) - הינו מי שהוא רחמן, הוא יכול להיות מנהיג. וצריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות, כי על רשעים או על רוצחים וגזלנים אסור לרחם.

פרפראות לחכמה - פירוש של הרב נחמן מטשעהרין זצ"ל על קטע זה:

ונמצא שזה החכם העוסק להכניס הארת דעת האמת בבני אדם, לכל אחד כפי בחינתו ומדרגתו, צריך להיות לו מתינות גדולה לידע בחינתו ומדרגתו של כל אחד, בכדי שיוכל לידע מה לדבר עמו, שזהו בעצמו כוונת דברי רבינו ז"ל במאמר זה אות א', שצריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות, כי על רשעים וכו' אסור לרחם וכו'... כי כבר מבואר באותיות ב' וג', שעיקר הרחמנות הוא להאיר בהם הדעת, על כן צריכים לידע כי על רשעים גמורים ח"ו אסור לרחם, כי הם בבחינת (משלי כט ט): "ורגז ושחק ואין נחת". כי אם יאיר להם גודל רחוקם מהשי"ת יתרחקו ביותר כנ"ל. ואם יחזק אותם כנ"ל אפשר שיתחזקו בר        שעתם ביותר, על כן גם הצדיק צריך לרחק אותם אם יודע ומכריע בדעתו שהרשעות שלהם והרע שבהם גבר כל כך עד שאי אפשר להכריע אותם אל הטוב. וכמובן דבר זה גם בדברי רבותינו ז"ל במקומות הרבה.

בעל ה"בני יששכר":

ומעתה תתבונן גם מה שכתוב בזוהר (בשלח ס"ז, י"א) "אמר רבי יהודה בכל דרא ודרא בכל דרין דאתין לעלמא, לית לך דר דלית בהו מההוא זרעא בישא (עמלק) וקודשא בריך הוא אגח בהו קרבא" עכ"ל הזוהר, [כלומר בכל דור ודור אין לך דור שאין בו מזרע רע זה של עמלק, והם המצערים ומענים את ישראל בגוף ובנפש], כי כל היועצים עצות רעות על עם ישראל בכל דור ודור ובכל אומה במלכותם, הנה העצה באה מהדעת, והיא הדעת דסטרא אחרא אשר הוא שורש עמלק, וכן גזרו אומר בזוהר בראשית, אשר גם כל העומדים כלי חמס על ישראל בדרין בתראין (בדורות האחרונים) כתות הערב-רב [אשר בקרבינו הם יושבים], מינים, אפיקורסים, מוסרים, "הן המה משרשי עמלק" הדעת דסטרא אחרא, "ערב רב" בגימטריה "דעת", והמה אשר אמרו בדור המדבר (שמות לב א): "כי זה משה האיש (שהיה דעת דקדושה), אשר העלנו מארץ מצרים, לא "ידענו" מה היה לו".

והנה ידיד הקורא כאשר תראה בדורות הללו [עקבתא דמשיחא] אשר בעוונותינו הרבים נתרבתה האפיקורסיות וגם אותן דקיימין כלי חמס על ישראל לפשוט את עורן מעליהם בעצות רעות, ובחוקים לא טובים, הנה תצפה לרגלי משיחא, דהנה זה גמר הבירור להפריד הטוב מהרע, אשר בעונותינו הרבים על ידי עץ הדעת טוב ורע נתהוה מה שנתהוה, וכאשר יגמר הבירור במהרה בימינו, הנה בא יבוא משיח צדקנו ולא יאחר.

האדמו"ר יצחק אייזיק מקאמרנא 

היכל הברכה (דברים ד' ר"ט ע"א):

שמעתי, כשיש כמה ראשי ערב רב בעיר או במדינה המתנהגים בשקר ובהתנשאות של שוא...

היכל הברכה (תבא כ"ח ס"ד):

וגם הבטחה כי סמאל ונוקבא אתגשימו בראשי ערב רב כמבואר בזוהר, ועושים עצמן אלהות.

היכל הברכה (פרשת תשא):

כל תשוקת הערב רב לקפוץ בראש... וכל ראשים של ערב רב, נאמר בהם קום בשעתא חדא... וכן נכון מאד להמון ישראל שיבקשו רחמים מבעל הרחמים שיעורר לבבם להתקשר לצדיק אמת מן הקדושה, ולא יהי להם התקשרות עם ראשי ערב רב מראין עצמם צדיקים וחסידים, פרושים וקדושים... ה' יציל אותנו מכל אלה נגעי בני אדם, והם ראשי הדור. ובאמת כל כך הוא בהעלם מן השמים כדי שתהיה בחירה חופשית עד שאין להם הכר בשום דבר, אלא נכר ונגלה לבוחן לבות וכליות ולא לשום נמצא בעולם. וחלילה להרהר שום הרהור, ומכל שכן דבור נגד ראשי ישראל חלילה וחלילה, כי כולם בעינינו צדיקים קדושים עליונים ראשי דור – תלמידי חכמים. ה' יגביה מזלם עד לרום. ואין שום נפקא מינה מדברינו אלא למיבעי רחמי על כן דנא מן קדם אלקא דשמיא בבכיות ותחנונים.

זוהר חי (בראשית כה)

ראוי היה משה שיזכה למדרגת חנוך להיות מלאך בגופו חי וקיים, אך מכיוון שגרם החטא בעבור [ה]ערב רב שרצה לתקנם ולא תקנם, ולא עוד אלא שהחטיאו את ישראל, מת ככל האדם. וכל ימיו לא היה אלא בתפילה לתקן מה שעיות. ומשה מתגלגל בכל דור ודור לתקן את הערב רב בסוד "ויתעבר ה' בי למענכם". כי רק הוא שהביאם יכול לתקנם, ומה גם שהם קליפה קשה בתוך עם ישראל ולא מתבררים בקלות.

והערב רב מבזים את משה ומצערים אותו והוא חשוב בעיניהם ככלב מת והוא בדוחק וביגון בין הראשים של הערב רב שמבזים אותו ומחלישים דעתו הרבה... ועתה רוב הדור וראשים שלהם הם ערב רב, ומשה בא בעיבור ובגלגול אחת לחמישים שנה, שלא יטעו ערב רב את ישראל לדרכים שונים ומקולקלים... ואחר היסורים שקיבל ביזיונות וחרופין וחלישות דעת "ישכיל עבדי ירום ונשא" ואז יתוקן הכל אפילו ערב רב, ויהיה הכל מתוקן לסעודה, ובזכות שבא בכל דור ודור בין הרשעים בסוד "יתן רשעים קברו" ובזכות הביזיונות והצרות שהיו לו יטול שכר כולם ויתקן הכל ויתברר ערב רב מרע לטוב....וכמו שתיקן לסוף ימיו כך יתקן בקץ הימין והכל יתברר בסופו של דבר היה לטובה ועם ישראל יתעלה לדרגה יותר גבוהה מאשר היה עושה בלעדם. 

נתיב מצוותיך (עמ' קב):

"ערב רב היו ניצוצות של משה רבינו, וכן בלעם הרשע היו בו כמה נשמות טובות קדושות של ניצוצי משה רבינו וכו', ובזמן שהיה משה בעולם, על ידי שלא זכה להיות מלאך ומשיח לא זכה לתקנם עדיין, עד לעתיד.

הפלא יועץ (ערך עזות):

ויש עזות רעה אשר עליו אמר התנא עז פנים לגיהנם ואמרו רז"ל כל מי שאין בו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני ומערב רב קאתי פירוש שנשמתו היא מאנשי ערב רב שאחד משלושה סימנים שיש לישראל הוא שהם ביישנים ועתה בעוונותינו רבו עזי פנים שבדור.

רבי צדוק הכהן מלובלין 

צדקת הצדיק (חלק שלישי, תיקון הברית):

[צה] בימי הנעורים רתיחת התאוה מתגברת, ואז מרבים חטאים מצד היצר הרע רחמנא ליצלן, והם חטאת הנעורים, וזה היה בדור המבול כמו שנאמר שם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וגם כן מסגל טוב הרבה מצד יצר טוב וחשקות לדברי תורה, וזה היה דור המדבר כמו שנאמר וזכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר. והם עצמם אותם הנפשות, כמו שאמרו בזוהר פנחס [רט"ז.] עיין שם דהיו ראויין לקבל תורה במבול אילו זכו, ונשמת משה היתה שם. ודור של משיח אז יהיה פעם שלישית אותו הדור. בסוד מה שכתוב תחדש בנשר נעוריכי. ואז יהיה התיקון הגמור, שבאות בערבוביא חטאת נעורים וחסד נעורים, והטוב יתגבר על הרע ויהפכו לטוב. וזהו שאמרו בזוהר נח [עב:] ובתיקונים (תיקון יח): "כד תחמי קשתא באנפי נהירין תצפה לרגלי משיח", שהקשת הוא אות הברית נגד חטאת נעורים, ובדורו של משיח יהיה זה באנפין נהירין, בהארת פנים שהש"י מאיר עיניהם לדעת כי סר עוונם בזה. ועמך כולם צדיקים וגו' פירוש שומרי הברית כנודע.

פוקד עקרים (עמ' 49):

שמכל מקום אילו זכו ושמעו כל הדברות מפי הגבורה היה כל הגוף מזוכך, כי הדיבור ששמעו מפי הקב"ה נקבע בלב ועל כן האמונה תקועה בליבות בני ישראל "דלא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא", ומכוח יצר התאווה של החומר הגופני, ולא שפקרו בגוף האמונה ח"ו שזהו אי אפשר לזרע ישראל, והאפיקורסים הם מנשמות הערב-רב ולא מזרע ישראל כידוע, וכמו שכתוב בבראשית רבה דמי שאין מאמין בב' עולמות אינו מזרע אברהם יצחק ויעקב.

תקנת השבים (עמ'  48-49):

ומשה רבנו עליו השלום ע"י גלותו במדין קלט עמו את יתרו... ולפי שהאומות ג"כ בריותיו ית' ע"כ יש באותו כח ג"כ צד מה הטוב שממנו הגרים באותה אומה הנקלטים בישראל... [ויתרו] הוא הגר הראשון במתן תורה ושהשי"ת קרבו כי בו בכחו שבתולדתו הוא התחלת ענין הגירות, רק שבכוח הרע רוצים להדמות ישראל להם ובכוח הטוב הוא שיכירו ריחוקם וירצו להכלל בישראל. ומשה רבינו ע"ה, שהוא שורש היסוד והתקשרות ישראל לאביהם שבשמים בקשר אמיץ דלא מתפרשין לעלמין, נתגדל במדין לבטל הקליפה הסובבת להעלים ולהתנגד קשר זה והוא התאמץ נגד זה להיות חרבם תבוא בלבם ולרע לו. ועי"ז נתעורר שורש הגרים ולכן קבל הערב רב שהם הגרים מאומות העולם שרצו להתרחק מהאומות ולהתחבר עם ישראל. והשי"ת קראם עמך כי באמת אינם בכלל עם ה', רק כוח זה של קיבול גרים קלט משה רבינו ע"ה ממדין ע"י בת יתרו והוא רק כוח הטוב שבאומות, והם (הערב רב) שעשו העגל שאינם חפצים בשלימות הגמור כלעתיד דאז ד' בדד ינחנו ולא יהיה גרים כלל.

רסיסי לילה (סי' נז):

"ואפילו המשומדים שבישראל לא ידח מהם נדח לעת קץ".

הראי"ה קוק

ב"עין איה"  ברכות א' (עמ' 7):

כל זמן שנמצאים רשעים בישראל שלא נבררו והם אינם ראויים להנות מאור ד', אי אפשר  שתהיה הגאולה עד שידחו הנדחים מהערב רב, ויצטרפו הראויים לצירוף, וכמש"כ (ישעיה א כה) ואסירה כל בדיליך וכו'... ומפני המזיקין, הרשעים שאינם ראויים לראות בגאות השי"ת  שידחו.

ב"עין איה", ברכות פ"א פסקא קכד (עמ' 48-49) כותב הרב שיש לברך על מציאות "מפלגות" בישראל, כל עוד שהם מביאים תועלת וברכה לעם. אבל "הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים וכו' אין בכח כנסת ישראל כלל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטת כיתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים, כי לא להקב"ה המה, וכדברי חז"ל  'הני מערב רב באו' (ביצה לב ע"ב) וכו'. ואי אפשר להם להתקיים בישראל.

עין איה שבת  (עמ' 105-106):

אמר רבי אילעא א"ר שב"ל, אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה.

...והנה הרושם של ריבוי הגוונים שבתחש, דמתרגמינן ססגונא, שש בגוונים הרבה, הוא מתאים עם אותה הנטיה של הכנסת כל הכוחות, גם אותם שהם לעצמם רעים, בבנין האומה הכללית. וזה דבר מיוחס למשה רבינו ע"ה שהכניס את הערב רב בכלל האומה, ואע"פ שלא היה הדבר ע"פ הדיבור כמפורסם בחז"ל, מ"מ ודאי לא יאונה לצדיק כל און. ואם מכאובים רבים הסבו הערב רב בישראל, ותולדותיהם כיוצא בהם מסבבים צרות רבות ורעות בכל דור ודור, מ"מ ההשלמה הכללית שתבא באחרית הימים, תתברך ג"כ ע"י אותם הכוחות הקשים והשונים, שדוקא ע"י מיזוגם של הערב רב באו לנו. ובההפך החושך לאור, יגלה הדבר שגם אותו הרע והסבל היה לטובה, כי העושר של המון כוחות וצביונים שונים הוא דבר משלים את האומה, אלא מפני שנלקחו ממקור בלתי טהור הנם לקוצים כל זמן שלא נצרפו. אמנם רק ימי משה, אותם הימים שהאומה קפלה בהם את הכנת השלמתה עד היום האחרון, עד העתיד היותר נהדר, רק הם היו ראויים להכנס בעובי קורה כבדה כזאת של הרבות הגוונים בריבוי היותר אפשרי ולשוש בהם, ולכלול גם כוח זה בכלל עבודת הקודש שנכללה בקדושת במשכן. אבל אין לדבר ערך מיני קיומי, וחלילה לדורות הפרטיים לשום להם לקו להרבות גוונים זרים באומה, או להדבק ביותר גם באותו הסיג הזר (הערב-רב) שנבלע באבריה, אשר באמת אחרי שימוש פעולתם תקנת הכלל תלויה בהזיקוק של הסרת הבדילים "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך... אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיה א, כה-כו). ע"כ תחש שהיה בימי משהבריה בפני עצמה היה.

עין איה - שבת (עמ' 106): 

ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא.

אותם הכוחות הזרים והקשים, שמצד הנטיה של הרחבת ריבוי הגוונים נכללו בבנין הכללי, יש לדון על ערך שימושם, שהרי ישראל צריכים להתעשר בכוחות נפשיים רבים ונכבדים מצד עצמותם, גם צריכים לרכוש כזה שיוצא מאתם לפעול על העולם כולו שאיננו נכלל בכ"ז בשלמותם של ישראל המיוחדת. והנה מכלל הדברים הטובים שנכללו בענינים שבאו ע"י מכאובים וצרות רבות ורעות, נכלל גם כן מה שמצד החסרון שגרמו הערב רב בעירובם בישראל, מזה יצאו ג"כ אח"כ בהמשך הגלות כוחות פועלים רבים ממחננו להיות לעם אחר. ובאמת אין כאן הפסד עיקרי, כי היוצא איננו יוצא כ"א מפני הנטיה הזרה הגנוזה בנפשו מקדמת דנא, מסטרא דערב-רב, שמזה באו תכונות זרות שנקבעו אח"כ בנפשות ומתערבות במזגים באופן שאינו מתאים ומתקיים בכנסת ישראל, ע"כ הוא מתפרד ע"י מכאוב הגלות וצרתה, ואין לו העוז לעצור כוח לעמוד בניסיון. והנה רק המראה החיצוני יעורר בנו תוגה שחשבנו שזה היוצא היה משלנו, אבל באמת אינו כ"א המוכן להתפרד ולצאת מני אז. אבל גם יציאה זו לא תשאר בלא רושם של תועלת כללית, כי מה שאותם הנובלות הם מתערבים בין הגויים, הם מקנים מ"מ אותן הנטיות שכבר קלטו מני דורים מקדושתם של ישראל בין עמי הארץ, ונעשית מזה הכנה מזגית להיות חלקים מאומות העולם מוכשרים לקבל, עכ"פ כפי מדתם, השפעה מרוחם של ישראל ע"י אותו המזג המועט שמ"מ פועל הוא בהמשך של דורות ע"י כח הגובר של אור ישראל כפעולת השאור המועט בעיסה. והנה זהו הספק המרובה בכללות התכלית של התרבות הגוונים שנעשה בימי משה ונכלל על כל פנים בחיצוניות המשכן הכללי, אם מזה תבאנה תוצאות של עושר פנימי, דהיינו שאותם הכוחות (הכוונה לערב-רב שבא מבחוץ) יוכללו ויכנעו לגמרי לרוח ישראל, וישארו נאמנים לעד בברית שלם, או שיהיו רק בתור שימושים חיצוניים הממלאים תפקידם חוץ לשלטון הפנימי של מחנה ישראל... ע"כ תחש שהיה בימי משה לא הכריעו בו חכמים, ביחס לאדם העיקרי, אתם קרויים אדם, אם הוא חיה או בהמה. כי באיזה אופן יהיה גמר צירוף הסיגים (הכוונה לערב-רב) אם ע"י החזרה לטוב בפנימיותם של ישראל או ע"י הדחיה וההרחקה, אם אחד בעיר ושנים במשפחה ממש, או אחד בעיר מזכה את כל העיר כולה ושנים במשפחה מזכים את כל המשפחה כולה, דברים כאלה הכלליים וגבוהים, הם מכבשי דרחמנא שאי אפשר לחכמים להכריע בזה.

אגרות ב' (עמ' רכו):

חמושים אנו צריכים להיות, למלחמת ד' בעמלק הפנימי והחיצוני.

וכותב על כך הרה"ג משה צוריאל שליט"א (אוצרות הראי"ה חלק א' עמ' 19):

ברור כי כוונת "החיצוני" הוא לגויים המצירים את רגלינו בישוב הארץ (עיין "חרדים",דף 183) וכוונת "הפנימי" הוא לאלו המוזכרים בזוהר (ח"א דף כה) ובתקו"ז (סוף תיקון ס"ט). ועליהם מזכיר הרב (אגרת תקנ"ה, חלק ב עמ קפח): והשי"ת יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב... ודרכים רבים יש לידיעה זו, וספרים רבים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר... (ועל) אותם שכבר איבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד, "הלא משנאיך ד' אשנא...".

אורות הקודש (חלק ג' דף לד'):

אמנם בהשפלת האורה בראשים שאינם הגונים מיסוד ערב-רב, נכנס רוח זר ותוכן גויי, עד כדי השלטה של המערכת הטבעית, עד בוא אור הגאולה.

"עין איה", ברכות (ח"ב  351-352):

בהתנער כוח העם הזה וכו' קליפה קדמה לפרי וכו' בתת כופר של פריקת עול תורה ומצוות וכו'... אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מידה רעה ושכחת שם ה', המה יצאו ממנה [מן האומה] לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ.

ערפילי טוהר מג (מובא באוצרות הראי"ה חלק א עמ' 161):

משה (רבנו) יש לו שתי בחינות... (א) הצד המשיחי של משה, זאת היא מדת טובת העין שלו, שבשבילו הכניס את הערב-רב אל תוך האומה, ומצידה מסתעפות כל הנשמות של פחותי ערך, וכל הדורות כולן עם כל ירידותיהן. (ב) מצד עצמו, שורש הוא לת"ח, וכל ת"ח הוא ניצוץ ממשה. ישנם אמנם חכמים כאלה שבהם ספוג הניצוץ הכפול (הנ"ל) והם קשורים הרבה עם ת"ח שבדור באהבה... ועם זה הם קשורים לכלליות האומה... ואינם זורקים מתוך דאגתם גם הרשעים היותר קיצוניים, שהם מצפים לתיקונם.

אגרות הראי"ה ב' -– אגרת תקנ"ה -– עמ' קפח':

משה רבנו קרב גם את הערב-רב ואע"פ שזה גרם אריכות הגלות, מ"מ סוף כל סוף יתעלו גם המה.

עולת הראי"ה א' - עמ' פ' - שתצילנו היום ובכל יום, מעזי פנים ומעזות פנים: עזי הפנים הם העומדים בכל דור נגד יסוד התפשטותה של הקדושה העליונה ודעת ד' בעולם, הם הם הנפשות הבאות מאותן הדורות, שהיו ראויים להיות לפני מתן תורה, אשר קומטו בלא עת (חגיגה פ"ב), כלומר, אלה שהם בכל מהותם נגד התורה והשפעת קדושתה בעולם. והנה הטבע הגס של העולם הוא ממולא מעזי הפנים הללו, שהרי רק לאחר אלף דור היתה התורה ראויה להנתן, ולא נתנה לאחר כ"ו דור כ"א מפני שראה הקב"ה שאי אפשר לעולם להתקים בלא התורה, ואלה אשר קומטו בלא עת הלא הם הם שהקב"ה שתלן בכל דור ודור, שהם הם עזי הפנים שבכל הדורות, אין שייך לומר "שתרחיקני מהם". הריחוק אינו מועיל בדבר, שכל הסביבה כולה של החיים ההוים היא טבועה בו בתכונת הגסות החומרית ההוה בעולם. אבל הצלה צריכים: שתצילני מעזי פנים. ועיקר ההצלה כאן אינה הצלה גופנית כ"א רוחנית. ומעזות פנים, שלא יושפע שום דבר מעזות הפנים עלי ח"ו... וכמה זכות ותפילה צריכים להנצל מהשפעה רעה ומשחיתה כזו, שנתונים בתקופת זמן כזה, שהיא ראויה להיות שולטת בנפש האנושית, של ההוה, המלא עדיין מחשכים, שבודאי צריכים הם, ביחוד היחידים, לתפילה חודרת, להצילם מעזי פנים ומעזות פנים, ברצון הקדוש העליון ברוך הוא.

עץ הדר - ראש אמיר (עמ' י - יא)

ועי"ז (דאגה לאתרוגים כשרים) ממילא תגדל חבת ארץ הקודש וחשק תשוקת הנשמה לארץ חמדה יהיה הולך ועולה בלבב כל עם ד' בזכרנו את ציון דבעיא דרישה, ובפרט בימינו אלה אשר כל אלה אשר חבתם לציון היתה באין רוח מנשמת אלהים חיים באין קדושת אמת ואמונת אמן קשורה בקשר אמיץ ולב טהור באהבה אלהית נצחית הקשורה בנשמתה ומקור חייה של כנסת ישראל לעדי עד שרק היא עומדת לעולם, כל אלה הלבבות הרחוקים מזה הולכים ונפרדים מעל אהבת ארץ הקודש. אהבתם שהיתה חומרית ודמיונית לעומת שבאה כן הלכה, ומטיבותם של קרובים שנהפכו מאוהבי ארץ ישראל בלא דרישת ד' השוכן בציון מקרב לב ונפש, לשונאיה ומנדיה, במשך זמן קצר... וכמקרה אהבת ארץ הקודש כן היא גם אהבת האומה ואהבת לשון הקודש, היסוד החלש הולך ומתמוטט ועד ארגיעה לשון שקר. בעינינו הננו רואים את המצב האיום והמחריד, שלא יוותר דבר מכל הקנינים החיצוניים, שנתרוקנה נשמתם, שהם רק אז חיים וקיימים כשהם משורשים בעיקר חייהם ומקור לשדם חי העולמים ב"ה... ועינינו הרואות, כי מאהבת האומה, הארץ וחיבת השפה וכו', עם מאסה של תורה, עד שנאת כל אלה ותיעובם, הוא רק מהלך קצר של איזה שנים ואיזה נסיונות המביאים לידי מורך לב, את כל מי שלא שם בד' מבטחו ויפנה אל רהבים ושטי כזב, ע"כ עתה כאשר הסיגים והבדילים הגמורים הנם מוכנים להתפרד מעל ארץ חמדה ומדרישתה, ומכל הענינים המסתעפים ממנה, ומכנסת ישראל בכלל, הנה הגיע העת לכל אוהבי שם ד' באמת לכל הדוגלים בשם ציון... לשוב בחמדה גלויה לאהבת ארץ חמדה ולהחזיק בבנינה, ובהרחבת ישובה... כי בה עת לחננה, ועת לשוב נדחים מכנפות הארץ אל בית אמנו וחדר הורתנו.

רבי אהרן ראטה 

שומר אמונים (מבוא השער פרק יד):

אבל עיקר החסידות שתלוי בידינו ומה שנשאר עוד מהספיחי דספיחין, הוא אהבת הצדיקים והיראים, ואהבת חברים, ואהבת כללות ישראל, שבזה תלויה כל גאולתינו, ובאם היה אחדות בין ישראל הגם שחוטאים ח"ו אין שום רע יכול לשלוט בהם, וכל מה שאדם דבוק יותר באהבת ישראל יותר דבוק בקומת כללות הקדושה העליונה, כדכתיב (שיר השירים ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך... לכן אבקש ואתחנן לכל הפחות מאחיי ובניי אהובי תלמידי ידידי, השמרו השמרו לכם מדבר על ישראל, או לעשות פירוד הגם בין שום ישראל בעולם ח"ו, אם לא על אלו שכתוב בהם (תהילים קלט) הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, המסיתים ומדיחים, ה' ישמרינו מהם ומהמונם...

שומר אמונים (מאמר השגחה פרטית, פרק ב'):

ואין דיבורנו כאן לנפתל ועקש, כי לא במתים דיברה קרא, אשר נעקרו רחמנא לצלן משורש אמוני ישראל, ודבקו בסטרא אחרא ושקוצים... בגודל טפשות לבבם וסכלותם, אוי להם לאלו הפתאים אשר בשאט נפשם בה' ימרודו... ודבורינו כאן לאנשים אשר עדיין אחוזים וקשורים בחבל יעקב, בבחינת (דברים לב): "יעקב חבל נחלתו", ועם שורש אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ובנשמות כל שבעת הרועים, ובשורש כללות זרע עם קודש... וזה כל קטנות הדעת המתפשט ללב כל אחד לפי מדרגתו ומקומו, זה נמשך מאויר החיצונים ומרשעת הרשעים והמה הערב רב שקראם (בתיקוני זוהר דף נה' ע"א) עמלקים... ומזוהמתם הרע נתפשט גם לזרע הקדושים, קטנות אמונה ודעת... ואינון הערב רב וערבוביא בישא גורמים לנו הרבה צרות בכלל ובפרט... וירדנו ירידה אחר ירידה בעונותינו הרבים, ונתקיים בנו (סוטה דף מ"ט ע"ב) חוצפא יסגא, כי נתרבו החצופים ועזי הפנים, והמה גם מהקופצים בראשי עם הקודש.

וגם תדע שמה שרואים עכשיו בעוה"ר שמתהפכים למינות מזרע קודש הרבה, שורש נפשם המה ממינם דיקא, תכלית עכירות הזוהמא דסדום ועמורה וערב-רב, וגילו משמים להבעל שם טוב הקדוש, כי הכת הידועה ימח שמם שנחטפו אז הרבה נשמות גדולות, והיה מצטער הבעל שם טוב הקדוש על הנשמות שנדחו על ידי זה, וגילו לו כי לא נפלו ברשתם רק אלו הנשמות השיכים אליהם, וגם עכשו כל הנשמות הקדושות יש עליהם השגחה והמלטה מן השמים שלא יפלו לשוחות עמוקות חס וחלילה, וכל אלו השייכים לקדושה סוף כל סוף ישובו בתשובה בלי ספק כי (שמואל ב' יד יד) לא ידח ממנו נדח.

ומכח פריקת עול של אלו הרשעים וערבוביא בישא... נצמח גם בלבות קדושות התקררות האמונה ח"ו, מכח המחשבות רעות המשוטטות בעולם ומתפשטים ומחפשים לעצמם מקום לנוח... ובזה שמשפילים אלו המחשבות, מרחיקין ומשפילין בזה כל כללות קומת הסטרא אחרא...

הרבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ)

אג"ק מהוריי"צ (כרך ב' עמ' תקכו):

שאלתו במ"ש בליקוטי דבורים ש"ת רצ"ג אות ד' בענין לא תשנא את אחיך וגו', יפה כיון דכל הנאמר הוא כמו שאמר רבנו בתניא, ורק בזה שאמר רבינו בסוף הפרק בהמוסגר ולא אמר כו' אלא על המינים וכו'. הנה בדורנו זה תודה לאל כמעט שאין מינים ואפיקורסים כלל, כי מין ואפיקורוס נקראים אלו הכופרים בתורה ומצוות ובאלוקות בסיבות הדיעות הזרות, כי זה היה בדורות הקודמים שהיו בעלי שכל ועוסקים בחקירה, אבל בדורינו זה הנם גם החופשיים לגמרי ר"ל, רובם ככולם רחוקים המה מידיעת החקירה האמיתית והם נמשכים רק אחרי הדעות מכחישי האמת, והעדר קיום המצות על הרוב הוא מפני שכך נקל יותר, אבל אין זה בכוונת מרידה ובגידה ח"ו, וכן אפילו בהל"ת אין זה להכעיס כ"א למלאות תאות נפשם.

ואשר על כן עם היות שמצד עניניהם ומעשיהם הם בדוגמת אלו הנחשבים אצל רבינו בהמוסגר, אבל לפי מהותם באמת יש להתחשב עמהם כמו עם אלו שאמר עליהם רבינו שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג"כ, לפי שאינם עושים להכעיס, וזהו פירוש הדברים דהגם שלפי מעשיהם צריך להיות תכלית שנאה כו' להיות מעשיהם מעשי מינים ואפיקורסים, מ"מ להיות כי אין זה באותו ענין כמו הכוחשים ר"ל בד' ובתורתו, וכמאמר הרבה חברים רעים עושים וכו' ולזאת הנה הנהגתם אינה ראי' על מהותם העצמי, והיינו דבאמת יכולים בנקל לשוב אל ד'.

וכמו שאנו רואים במוחש אשר ת"ל כמה וכמה (כן ירבו) חזרו בתשובה, ובפרט כאלו שהורתם ולידתם היתה בבתים שנתרחקו מן היהדות לגמרי, ג"כ באופן הנ"ל שנמשכו בלי דעת אחרי פורקי עול תורה ומצוות, והתחנכו באופן כזה שלא ידעו מה הוא ענין היהדות, ואח"כ כשבאו בין יהודין נתקרבו. ובפרט כשעוררו אותם על קיום המצות כדבעי קבלו זאת בכל לבבם, ואני יודע במוחש מטפוסים כאלו, ולהיות כי כל אחד ואחד מישראל צריך להיות יקר במאד ע"כ גם על ספק ספיקא פן אולי יתקרב אל תורה ומצות צריך לקרבו, כמובן במידה ושיעור ידוע שלא להפריז על המידה ... דכל עניני קירוב לקרב לתורה ומצות הוא אך ורק בדרכי התורה במדה ושיעור באופן שיועיל בעזה"י... 

הרבי מנחם מנדל שניאורסון מלובאוויטש

ליקוטי שיחות (פ' ויחי, עשרה בטבת - יהפך לשמחה - ה'תנש"א(:

והשייכות להקריאה י"ג מידות רחמים, שגילוי י"ג מידות הרחמים פועל הקיבוץ דבני ישראל מן הגלות, "ברחמים גדולים אקבצך", ולא עוד אלא שמצד גודל מעלת הרחמים, רחמים על כל אחד ואחד באיזה מעמד ומצב שיהי', נעשה הקיבוץ דבני ישראל באופן ש"אקבץ עליו לנקבציו".  שאוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כמו שנאמר: "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" [ולוקחים עמהם גם אלה שהם בחינת ערב-רב ע"ד מ"ש ביציאת מצרים "וגם ערב-רב עלה אתם", שנקראים 'עמך' (עם שלך) של משה רבינו, ועד כדי כך, שגם בהיותם במעמד ומצב בלתי רצוי ("שחת"), מייחד עליהם הקב"ה שמו של משה רבינו, "עמך", ובודאי שגם הם באים ביחד עם משה רבינו ודור המדבר, "דור דעה", ועד"ז בנוגע לכל בני ישראל בכל הדורות, שהם בודאי "עמך" של משה רבינו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון"]. ובצירוף כולם יחד, "בנערינו ובזקנינו וגו' בבנינו ובבנותינו" נעשית מציאות אחת של "קהל (ל' יחיד) גדול", ובאופן כזה "ישובו הנה", לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולהר הקודש ולבית המקדש.

ליקוטי שיחות (כרך טז פרשת כי תשא עמ' 414 - הערה 44):

ובפרט קודם שגיירם משה היו מג' קליפות הטמאות, ואין זה סותר להמבואר בכמה מקומות (רמ"ז לזוהר פרשתנו קצא,א ועוד) ע' ערב-רב. ולהעיר מאגרת הקודש סעיף כו' (קמד ע"ב) שהערב-רב יונקים מקליפת נוגה. כי זכו כדוגמת הפירוש (חיד"א במדבר קדמות מע' ג' אות ג') במאמר חז"ל "גר שנתגייר..." שהמתגייר הוא גר מעיקרא (ובכל זאת לפני שהתגייר הוא מג' קליפות הטמאות).

דמה יא' ובספר הגילגולים פ"ה, וז"ל: אם הניצוץ (נשמה פרטית)... חטא חטא אחד מאותן חטאים שגופיהם כלה ב"מ ואבד ואין לו תחיית המתים, אז כיוון שאותו גוף כלה הנה הניצוץ... מתגלגל בגוף ההוא השני והוא יקום בתחיית המתים עם כל חלקי הניצוץ וגוף הראשון נאבד ונכרת... (ועיין בלקו"ת להאריז"ל פרשת בא...וז"ל: העניין של כרת אינו אלא בחלק הנפש כו' אמנם הרוח והנשמה כו' אין הם בכרת)...

הרמב"ן בשער הגמול... כותב שם: והרשעים הגמורים החמורים שנידונים לדורי דורות כו' כדכתיב כי תולעתם לא תמות כו'. -  וכוונתו למינים מסורות ואפיקורסים כו' שעליהם אמרו רז"ל (ראש השנה יז,א) יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות כו' גיהנם כלה והן אינן כלין...

אבל נתבאר כבר בס' עשרה מאמרות (מאמר חקו"ד ח"ה פ"א) שמונה שם ו' כתות ליום הדין והנ"ל הם בכתה הששית, ומסיים וז"ל: גיהנם ננעלת בפניהם ונידונים בה לדורי דורות כו' אחרי דורי דורות כו' אפשר שיבחנו גם המה בחכמה נעלמה מן החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח והוא טעם גיהנם כלה והם אינן כלין, שאנו מפרשים אותו כפי מה שפי' חכמים בפסוק חצי אכלה בם, מה התם חצי כלים והוא תכלית ייסורים, אף כאן גיהנם כלה והוא תכלית העונש, שהחצים והגיהנם לא ישבותו כל ימי היותה מקצוף עליהם ומגעור בם, אמנם סוף סוף הם אינם כלים (שיתוקנו כולם בתיקון הכולל) כו' ולקושתא דמילתא אין לך דבר נצחי אלא במידת הטוב (מה שאין כן יסורין וגיהנם כלים) עכ"ל...

ובס' עמק המלך... שער קרית ארבע פרק נ"ב : אחר ימות המשיח יחדש הקב"ה [את] עולמו וגם מקום הגיהנם יטוהר ויתקדש ויהי' על גבולי הגן עדן עם הרשעים פושעי ישראל שבתוכה כו' חצי הגיהנם כלים ויתטהר בקדושת הגן ויה' שם מחול הקב"ה עם הצדיקים.

פושעי ישראל בגופן (ראש השנה יז, א)... לאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים.  

ולכאורה משמע שלא תהיה תחיה לנשמתם ג"כ,

אבל פי' הרמב"ן בשער הגמול, וז"ל: נשמתן נשרפת ונעשית אפר כלומר שנתבטל צורתה ממה שהיתה, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח הק' ית' רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן...

הנה נת"ל שרשעים גמורים חמורים תקנתם על ידי שבאים בגלגול... דגלגול מטהר וממלא מה שא"א לגיהנם לטהר ולמלאות. וא"כ יקשה, ע"פ מארז"ל דרק ג' פעמים בא בגלגול, והוא בזהר חדש (כי תצא דף קז), דאמר ר"ש אינון חייביא אם ח"ו לא יצדק באלו השלש פעמים (שבא בגלגול) שוב אין לו תקנה וזה הכרת תכרת הנפש ההיא מלפני וכו'...

אבל העניין נתבאר בכ"מ ומהם בהשל"ה (פ' כי תצא בחלק תו"א) בשם מהר"ש אלקב"ץ וז"ל: ואלה המתגלגלים כאשר לא שבו אל השם בג' פעמים כו' עוד לא יתגלגלו כי אם בחיות ובבהמות טהורות וטמאות, הקל קל קודם, וז"ש פעמים שלוש עם גבר, ומשם והלאה בבהמה, ומי שלא ירד לסוף דעת האלקי רשב"י ע"ה חשב שהוא ז"ל הרחיקו, והמתבונן בדבריו יבין כי הוא ז"ל הקריב מציאותו, עכ"ל...

ואסיים במ"ש בעמק המלך (ש' רישא דז"א ספמ"ח): ברוך ה' אלקי אברהם איש החסד, שלא השבית חסדו ואמתו מעמו ישראל לבלתי ידח ממנו ידח, כי לא כלו רחמיו על כל היצור שנאמר ורחמיו על כל מעשיו, נמצא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

הרב מנחם שניאורסאהן

הערת הכותב: יש לדון האם הרבי כולל ברשעים גמורים מישראל גם את הערב-רב. הביטוי "מינים מסורות ואפיקורסים" בד"כ כלל מיוחס לערב-רב וכן ראינו בציטוט הקודם שהרבי אומר שהערב-רב גם יזכו לגאולה ואינו מחלק בין הרשעים שביניהם לבין הבינוניים כפי שראינו אצל הרמח"ל, בעל ה"לשם שבו ואחלמה" ועוד. הספרים שהרבי בעיקר התייחס אליהם הם: "עמק המלך" של הרב נפתלי הירץ בכרך זצ"ל ו"עשרה מאמרות" של הרב מנחם עזריה מפאנו זצ"ל שניהם היו תלמידים של רבי ישראל סרוג זצ"ל שהיה מתלמידי האריז"ל והפיץ את תורתו בחו"ל. וכן הביא הרבי ציטוט מהשל"ה הקדוש.

אם נתבונן בספריהם נראה שגם הם התיחסו לערב-רב באופן שלפחות הרשעים שבהם יתבטלו בביטול גמור.

בעל "עמק המלך" כותב  (שער ו – עולם התהו – עמ' 218 ):

אבל נשמות סדום ועמורה הם יתוקנו בדורו של משיח, כאמור בזוהר... עם הערב רב שיתוקנו לעתיד. אך ורק עמלק שהוא הזוהמא היותר קשה שבערב-רב לא יתוקן לעולם, אלא הרושם ישאר למעלה מהחוטם, ששם היא אחיזתו, ששם מגיעים הגרים שבאו ממנו.

 (שער יא – שער גוף אריך ואין ועתיק יומייא – עמ' 464-468 ):

ולעתיד יבא משה רבנו ע"ה ויתקן כל ישראל ויהיה ראש עם קודש... ויסיר זוהמה ערב-רב, שנאמר (זכריה יג' ט'): "וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב", ונאמר (ישעיהו ו' יג'):  "ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער" ואח"כ (שם יא' ט'): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

(שער יד – קרית ארבע- זעיר ונוקביה – עמ' 670 - 673 ):

והערב-רב לא רצו לשמוע אל משה רבינו ע"ה וקלקלו אותו ואותנו, עוד היום בגלות החל הזה כאשר בארתי בשער אבא ואמא, בענין ה' כתות שלהם: נפילים, רפאים, ענקים, גבורים עמלקים. שהם עוד היום הזה רודין את ישראל לומדי תורה במקלות ובאכזריות... ולעתיד לבוא ישפט ה' עם הרועים האלה שהיו מתגאים על הציבור בחנם, וכספם נתנו בנשך, הם אשר 'ויאכלו את ישראל בכל פה' (ישעיהו ט', י"א, יחזקאל י"ד)... ולעתיד לבוא משה רבינו ע"ה יבוא ויתבע עלבונה של תורה מכל אחד ואחד לבדו, 'ולהט אותם היום הבא' (מלאכי ג', י"ט) 'כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה', ל"א), יתברך ה' לעולם אמן ואמן.

רבי מנחם עזריה מפאנו (ספר עשרה מאמרות – מאמר חיקור ד – חלק חמישי – פרק ה'):

עמלק נידון בשתי מחיות נוספות, אחת מן הפה ואחת מן החוטם שסודו שמים (השווה לדברי 'עמק המלך')... והוא המכוון בפסוק (שמות יז יד): "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", הכוונה שאין מידת ארך אפים המסורה לבעל החוטם נוהגת כלל בעמלק לא מינה ולא מקצתה. ושמא גרים... ד' קליפות קשות, סקילה שריפה הרג וחנק על הסדר, וכלן נתקיימו בבלעם כמו שדרשו בפרק חלק (סנהדרין קו:).

ספר יונת אלם (פרק פד):

והנה דעת בגי' זה דור המדבר עם הכולל וכן ערב רב בגי' הכי הוה, אלא שהראשונים מן הקדושה ממדתו של משה, ואלה מן הקליפה ממדתו של בלעם הרשע.

השל"ה הקדוש (שני לוחות הברית - תולדות אדם – בית דוד - עמ' צד' – סעיף כז'):

ותתקע"ד דורות קדמו לעולם כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואחר כך נשתלו בכל דור ודור. וכל חכם יבין מדעתו כי כוונת הקדוש ברוך הוא היתה להשבתת הקליפה, ועקר משרשם תתקע"ד ששתלן בכל דור ודור בעזי פנים. וזו השתילה לא היתה בריאה להתקיים, רק הושמו בעזי פנים שהם כלים, והגהינם על ראשם באופן שנמחה מציאותם ונתבטלה והם כלים דהיינו תתקע"ד דורות והעזי פנים... רק עקרן בכל דור ודור על ידי עזי פנים שהם כולם [ל]כליה, ואז יתקרב גם כן לזה מעשי הצדיקים הכובשים את יצרם, ויוחזר העולם במהרה בימינו לאור ויהיה האור יותר גדול. עכ"ד.

נראה מכל הנ"ל שלפחות הסוג הקשה של הערב-רב בבחינת עמלקים, ביטולו הוא תיקונו, ונראה שאת הזיהוי והבירור הסופי יוכל לעשות רק מלך המשיח, אך עלינו להיות ערניים לתחבולות של הערב-רב, להאבק בהם ולהציל את עם ישראל משונאיו הפנימיים והחיצוניים, ולדעת שאין ספק כי אהבת ישראל ואחדות ישראל הם ערכים מרכזיים בתורה, אך אי אפשר להתאחד עם רשעי הערב-רב ולאהוב אותם, שכן אין אנו מאוחדים בפנימיותינו, אלא עם ישראל קשור בשורשו לקדושה ואילו רשעי הערב רב קשורים בשורשם לטומאה, ואין אחדות בין הקדושה לטומאה ח"ו, אלא בביטול הטומאה מתגלית הקדושה במהרה בימינו אמן.

האדמו"ר מסאטמר

מתוך ספרו "ויואל משה"

"בשער הפסוקים להאריז"ל וכו' כתב באמצע דבריו "ועתה רב הדור מהם". והרי שכתב גם כן על דורם של האר"י רבי חיים ויטאל זלה"ה וכו', ומה נאמר ומה נדבר בדור השפל הזה, שבדורות הקודמים היו רובא דרובא מישראל שומרי תורה ומצוות וכו'. אמנם בדור הזה בעוונותינו הרבים, שמעוטא דמעוטא בתכלית המיעוט, אולי לא נשאר אחוז אחד ממספר בני ישראל שיהיו שומרי תורה ומצוות כהרגלם, אף בהם זעירין אינון שמאמינים בכל י"ג עיקרים כראוי, וכתות הערב רב מתרבים והולכים וכו'. והערב רב שבדורנו אין להם דמיון להערב רב שבדורות הקודמים, כי המה בתכלית הגריעות מירידה התחתונה הבאה טרם ביאת המשיח"

(ע"פ הרדב"ה סטבסקי שליט"א, הקושי בדברי האדמו"ר מסאטמר זצ"ל הוא, שכאשר האריז"ל כתב שרוב הדור מהערב-רב, הוא ציין שהוא כולל בתוכם את ה'ערב-רב' ה'ערב-זעיר' ו'אחינו שהחמיצו', ואילו האדמו"ר מסאטמר זצ"ל כנראה שלא התייחס לחלוקה זו).

נספח מס' 3: ספירות הקדושה וספירות הטומאה ותולדותיהם  

עסקתי בנושא זה לאורך כל הספר ובכל זאת החלטתי לתת לו מקום מיוחד ולרכז בו מספר ציטוטים מכיוון שיש לו חשיבות גדולה מאד להבנת נושא הערב-רב. בחלק זה הבאתי על קצה המזלג מושגים בקבלה החשובים להבנת הנושא.

ההבדל בין נשמות ישראל לנשמות (נפשות) הערב-רב הוא שנשמות ישראל מתהוות מעולם התיקון, דהיינו מזיווג של ספירות הקדושה ואילו נשמות (נפשות) הערב-רב מתהוות מעולם התהו, דהיינו מזיווג ספירות הטומאה. ספירות הקדושה מסודרות לפי סדר אשר קבע להן הבורא ב"ה, והנשמות המתהוות משם חפצות להמליך את בוראם על עצמם ועל כל המציאות. ספירות הטומאה אין להם סדר ופועלות כל אחת לעצמה במין תוהו ובהו וכל אחת חפצה להמליך את עצמה ולגבור על חברתה.

נשמות עולם התיקון חפצות להדבק בבורא, לעשות רצונו לפי סדר חוקו ולהמליכו יתברך על כל העולם.

נשמות (נפשות) עולם התהו חפצות להשאיר את העולם במצב של תהו, ולבוא במקום הבורא, בלא חוק וסדר, או לפי חוק וסדר משתנה, שהם ממציאים תדיר, לפי רצונם המשתנה ומתחלף תכופות, ומבקשים תמיד להמליך את עצמם.

לשם הבנת הנושא אביא מספר הקדמות מכתבי הרמח"ל זיע"א:

כללים ראשונים:

א) ענין הספירות – הנה הספירות הם מידותיו יתברך, המידות שחידש לעצמו לצורך הנבראים, שאינם מידות לפי עניין שלמותו ומציאותו האמיתי הקדום, אלא מידות מחודשות מרצונו וחפצו, לפי מה שמצטרך לנבראים שרצה לברוא... ואמנם עיקרם של ספירות הם התפשטות קדושה וזיו עליון ממנו יתברך, שהוא המקור הנעלם הבלתי מושג כלל, ואלה כולם הם זיו קדושתו, עשוי לערך התחתונים... וכלל ההארות האלה נכללים בעשר, וכל חוקותיהם הולכים על פי הסדר הזה. ויש לנו להבחין מיני ההארות האלה לפי הנולד מהם, והקשר והיחס בין מין למין, וזה מה שאנו מפרשים בחכמת הקבלה.

והנה מכלל מיני ההארה הזאת בכל פרטיהם יוצאת התולדה, שהיא כלל הבריאה הזאת, בכל משפטיה (מאמר הגאולה – "וזה סוד גדול, כי ה' ברוך הוא סידר המאורות שעל ידיהם יצא השפע לעולם, ועל כן הם כולם מאירים זה בזה ומאירים בענפיהם. ותדע שכל הבריאה היא ענף המאורות  כל המלאכים, וכל בני האדם, וכל הבריות כולם"). ולא עוד, אלא שהבריאה עצמה הנולדת היא עצמה דוגמא אל כלל מיני ההארה שמוציאים אותה, שחלקי הבריאה מקבילים אל מיני ההארה בכל פרטיהם. והנה הם כולם מיני הארה אשר להם יחס זה עם זה, לפי דרך ההשפעה וההארה, ומהם נמשכים האיכויות והעצמים בטבע, לפי עניין הנבראים, עד שנזכיר בספירות כל מה שנזכיר בנבראים, לא מפני שהם בם כמו בנבראים, אך הם עניינים בספירות לפי דרכם, שהם הם כעניינים ההם עצמם בנבראים לפי דרכם. דרך משל נזכיר דיבור בין ספירה לספירה, או חיבוק, וכיוצא, לא שהספירות שני גופים שידברו זה עם זה, אך יש מין התקשר ספירה בספירה בחלק מה, שיצא מגבול ההארה האחת, שתולדת זה ההתקשרות בנבראים הוא הדיבור היוצא מן המדבר אל השומע. וכן כל כיוצא בזה, שהעניין אחד, אך בזה כדאיתיה ובזה כדאיתיה, והתחתון תולדה מן העליון, אך כראוי לו.

כב) עניין הזיווג עיבור ולידה המוזכר בספירות, הוא, כי הנה אלה מיני ההארות שחידש האדון ב"ה להיות מאיר לבריותיו, יש להם סדר וחוק, ומסודרים בסדר נימוסי, עד שהם כולם עניינים מצטרכים אחד לחבירו, ומתייחסים זה לזה, ומצטרפים זה עם זה בדרכים רבים... כי לכל מידה או אור יקדמו שני אורות שיולידוהו, האחד יתן כללו וחומרו, והשני פרטיו בצורתו, ויצא העניין מן הסיבה הכללית אל הפרטית, ואחר תצא התולדה מההתחברות שנעשה בין שניהם, וזהו הזיווג שהוא בהתחבר שתי הסיבות שזכרנו. ויציאת העניין מן הכללית אל הפרטית, ועודו בסיבה הפרטית, טרם יציאתו לפועל – יקרא עיבור, ויציאתו לפועל – לידה. 

שמות הספירות: כתר, חכמה, בינה, (דעת), חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

פרצופים (מתוך הספר ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה – חלק שביעי): בעולם התיקון נתקנו ונסתדרו הספירות בסוד הפרצופים... פרצוף הינו מונח רוחני המורה על סדר מיוחד או חוקיות מיוחדת הנותנים אפשרות להגדיר את פעולת הספירות ובכך לגלות את היכולת שלהן... כאשר כל ספירה פועלת בפני עצמה, אין הספירות מגלות אלא מעט מן היכולת שלהן. לעומת זאת כאשר הספירות פועלות בקשר של פרצוף יכולת הספירה מתגלה. ואכן בעולם התוהו כאשר כל ספירה פעלה בפני עצמה, לא היתה אפשרות להביא את הספירות למצב של הנהגה הרצויה, כלומר להנהגת הייחוד. רק בעולם התיקון המצב השתנה. הייחוד בין הספירות, יכולת ההתקשרות ביניהן לפעולה משותפת במסגרת הפרצוף הוא עיקרו של עולם התיקון. עולם התיקון כולל את אותן הארות מיוחדות... אשר הוציא הבורא יתברך להביא לייחוד ולקשר בין הספירות... פרצוף הוא קשר של עשר ספירות ובו תרי"ג כוחות. תרי"ג כוחות אלו מתלכדים מתוך חלקי הספירות. יש ספירות שניתן ללכד מתוכן תרי"ג חלקים מתלכדים רק מתוך קבוצה של ספירות. ואכן ספירת הכתר מהווה פרצוף שלם לפי שיש לה תרי"ג חלקים. גם ספירת החכמה מהווה פרצוף שלם וכן ספירת הבינה. חג"ת נה"י (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) מתלכדות לפרצוף אחד. ספירת מלכות מוציאה פרצוף שלם.

שמות הפרצופים: שמות הפרצופים היוצאים מעשר הספירות הם: "אריך אנפין" (א"א) הכולל את פרצוף "עתיק יומין" (ע"י) היוצא מספירת כתר. פרצוף "אבא" יוצא מספירת החכמה. פרצוף "אימא" יוצא מספירת הבינה. פרצוף "זעיר אנפין" (ז"א) יוצא מספירות חג"ת נה"י . פרצוף "הנוקבא" יוצא מספירת המלכות.

השכינה: 

רבי חיים מוולוז'ין זצוק"ל (נפש החיים שער ב' פרק יז):

"סוד כנסת ישראל ארץ החיים העליונה... והוא בחינת שרש נשמות כלל ישראל יחד מלכות דאצילות, לזאת נקראת כנסת ישראל.

הגה"ה... שזהו מקום הנשמות לשם עולים ומשם באים, ורז"ל דרשו "אביו ואמו" כו' אמו זו כנסת ישראל ("ישמח אביך" – דא קוב"ה, "ואמך" – דא כנסת ישראל, "שמע בני מוסר אביך" – דא קוב"ה, "ואל תטוש תורת אמך" – דא כנסת ישראל, "כבד את אביך" – דא קוב"ה, "ואת אמך" – דא שכינתא)... ולכן כלל ישראל יחד נקראין איברין דשכינתא... וזהו ענין הכתוב (ירמיהו ב,ב) "הלוך וקראת באזני ירושלים כו', זכרתי לך כו' לכתך אחרי במדבר כו'". כנה הכתוב כלל ישראל בשם "ירושלים", כי היא היתה כנסית כלל ישראל, בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל, ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה, כל אחד לפי שורש אחיזת נשמתו מכנסת ישראל, ולזה נקראת ירושלים של מעלה, ז"ש "אהבת כלולותיך", ר"ל כלילות (וזה לשון רבינו ז"ל בדרשה: סוד ירושלים של מעלה הוא סוד מקור נשמותיהם של כל ישראל ולכן נקראת "כנסת ישראל" כי כמו בירושלים של מטה בעלות כל ישראל ברגל לראות את פני ה' היו מתכנסים שם כל ישראל ביחד, כן ירושלים של מעלה הוא סוד מקור כניסת נשמותיהם של ישראל), וזהו ענין "שכינה" הנזכר בכל   מקום".

הגרי"א חבר זצוק"ל (פתחי שערים חלק א' נתיב הצמצום פתח ז' – עמ' 8):

"וענין השכינה הוא בחינת השראת השגחתו ופעולתו יתברך והארתו לנבראיו. ועיקרו בשביל האדם הנבחר לעבודתו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית שהם תכלית עומק ראשית הכוונה בבריאה כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה. והוא מה שאנו מקבלים מלכותו עלינו. והיינו, השגחתו ותפארתו רק בשבילנו. והוא עצם זיו האור הנשפע מאיתו יתברך, שבזה אנו מדובקים בו על ידי התורה והעבודה, בכדי לעלות למדרגה יותר עליונה, ולהעלות ולהשלים רצונו יתברך בתכלית הבריאה. וזהו עניין מה שאנו מעלים את השכינה למעלה. והוא מה שכתוב בזה"ק ובתיקונים דמלכות סלקא עד אין סוף. והוא בחינת מלכות העליון, שבו היה הצמצום והתחלת גילוי רצונו יתברך, והוא עיקר התכלית והרצון, ועל זה נאמר מלכותך מלכות כל העולמים. ולכן בחינה זו נקראת מרכז האמצעי, כמו המרכז הוא עיקר התכלית שאליו פונים כל הקוים הנמשכים ממנו, כמו כן עומק רצונו ומחשבתו יתברך, היה בשביל גילוי מלכותו על ידי החזרת הרע לטוב, ולהעלות שורש נשמותיהם של ישראל הדבוקים בשכינה, לשורש רצונו העליון".

הרב שלמה אלישיב זצוק"ל (ספר הקדו"ש שער ג' פרק ז'):

"הנשמה הכללית של העולמות בריאה יצירה ועשיה... הוא אורו יתברך שמו ממש השוכן בתוך הפנימיות של העולמות בריאה יצירה ועשיה בבחינת נשמה לנשמה ומזה האור מתפשט ונמשך כל התורה כולה אשר בה נברא ונוצר ונעשה כל העולמות בי"ע וכן מתקיימים ומתנהגים רק על ידה והוא הנשמה לנשמה דאורייתא, שאמרו בזוה"ק  בהעלותך קנ"ב א' וכן מזה האור הוא שורש נשמת כלל ישראל... ולכן נאמר בנים אתם לה' אלוהיכם... [כי] שורש נשמת ישראל היא עולה על כולנה (גם ביחס למלאכים) כי היא מאור הפנימי קו האמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה וכנודע נשמת ישראל הוא חלק אלוה ממעל... אמנם בפרטות הנשמה של כל אחד יש מדרגות רבות אין חקר... כי כולם מושרשים ... לעילא לעילא וכנז', ועי"ז אפשר לכל אחד מישראל להתקדש בקדושה של מעלה וכמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם כו' ".

הראי"ה קוק זצוק"ל (אורות קמ):

"ח. אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה חטיבה אחת לכל דורותיה, כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלם בחיים המעשיים השכליים, הכל מתברך...

ט. זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא, היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלוהית ביסוד ההוויה בכללה"

ענין הסטרא אחרא 

הרמח"ל זיע"א (קלח פתחי חכמה – פתח ל' עמ' ק'): 

"גם זה לעומת זה. לא די שנעשה הרע, אלא שנעשה מקביל לטוב, כדי שבהיות הדברים מקבילים זה כנגד זה – נמצא מקום לעבודה, כמ"ש במקומו. ור"ל שלא ניתן שליטה לטוב מאליו, שאז אפילו שהיה רע בעולם – היה משועבד אליו. אלא "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", והיינו: בכח שווה, במדרגות שוות, בפעולה שווה, שכל דבר מה שיש בטוב – יהיה ברע כנגדו, שאם הוא יפעל בעולם יבטל הטוב ההוא. ושיהיה כוח לרע לקטרג על הטוב, שלא להניח לו מקום לפעול, אלא אם כן יהיה נעזר מן התחתונים, עד שימצא עבודה ממש לאדם בתתו מקום לטוב, והרחיקו הרע. 

רק שלוש הבדלות גדולות יש בהם תחלה, ומהם נמשכות אחר כך הבדלות אחרות רבות עד אין תכלית.

הבדלה א': שהספירות הם רצונו של המאציל ית"ש שהוא האדון היחידי, והס"א (הסטרא אחרא) אינה אלא בריאה אחת שרצה וברא אותה האדון על כל, כ"ש: "עושה שלום ובורא רע". והיא משועבדת לאדון היחיד, צריכה לו, ואינה אלא שומרת משמרתו שהוא רוצה כך. ונמשך מזה:

הבדלה ב': שכח הספירות הוא משוער לפי הרצון, פירוש: שהאדון ברוך הוא אינו רוצה לפעול אלא כך [עכשיו], אבל אם היה רוצה, ובכל מקום שירצה, הרי הוא מגביר כוחם כרצונו. ומה שבכח שיש להם עתה – נראה שבס"א יכולה לקטרג עליהם, שלא להניח להם מקום. אך אם היה רוצה הא"ס ב"ה כבר מגביר כחם כרצונו – ולא היה אפילו פתחון פה לסט"א עוד כלל. מה שאין כן הס"א, שכחה מוגבל באמת, שאין בה אלא מה שיש בה, ואין לה לצאת מגבולה כרצונה כלל.

הבדלה הג': ששורש הטוב הוא שורש קדום, שלא הוצרך להמצא מחדש, ושורש הס"א הוא מחודש מן הא"ס ב"ה – והוא סוד החסרון שנתחדש מאחר הצמצום.

... כל מה שנוכל להבחין יהיה: שבספירות יש בהם מה שיש מצד המציאות הקדום שכולו טוב, ומה שיש מצד ענין המחודש בכח הרצון שלו, שהוא שורש הרע, אך הכל התפשטות אחד. אחר כך ענין זה המחודש נעשה שורש לס"א, ואז יוצאת הס"א עצמה, מקבלת [מקבילה] להתפשטות הספירות. ובשתי ההתפשטויות האלה נאמר: "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", אך תמיד עם ההבחנות שזכרנו, ועם מה שהתחלתה תמיד שפל מסוף הקדושה. וזהו: "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך". אך השורש שלה עם השורש הטוב – אסור כמעט לשאול אם יש ערך ביניהם ח"ו, כי השורש הטוב הוא האדון היחיד הקדמון הנצחי ב"ה וב"ש לעולמי עולמים, ושורש הס"א הרעה הוא רק עניין אחד מחודש, שכל מציאותו תלוי רק לפי שרצה בזה הרצון העליון. ואם לא רצה – לא היה נמצא. ואם לא היה רוצה – לא היה מתקיים. וכשלא ירצה בו עוד – לא ימצא עוד כלל, אלא "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כה,ח) ".

הרמח"ל   (דרך ה'  חלק ג' פרק שני סעיף ח'):

"והנה אחרי היות גזרת חכמתו שיהיה בעולם טוב ורע, היה הסידור שימצא באמת הרע בכל המדרגות שאפשר לו שימצא, ותהיה העבודה לאדם שימנע ממנו השליטה והפעולה, בכל דרכיו ומדרגותיו עד שיוסר ענינו לגמרי מן הבריאה כולה. ואולם תראה שהאדון ברוך הוא, הנה אמיתת עניינו שולל ממנו כל מין חסרון שיהיה... ורק בברואים אפשר שימצאו החסרונות והרעות. והנה היה הסידור שיבראו מדרגות טוב לברואים, ויברא להם ההפך שהוא הרע, שהוא המציאות מה שאפשר שיהיה לרע ויבא האדם בעבודתו ויסיר מעניינו ומן הבריאה כולה את הרע כולו, ויקבע בו ובבריאה את הטוב לנצח נצחים".

הגרי"א חבר  (פתחי שערים –- נתיב שבירת הכלים – עמ'  (147-150

"עניין מציאות הסטרא אחרא ומרכבת הטומאה:

הקב"ה המציא כוח הרע והסטרא אחרא (כדי שתהיה לאדם בחירה) שנקראת בשם זה להיותה צד המתנגד לכל סטרא דקדושה. והיינו, שכפי מספר כוחות הנטועים בכל עולמות הקדושה, כך יש לעומתם כוחות מורכבים, הגורמים הפסד ומיעוט הארה בכל הסדרים הנבראים שמסטרא דקדושה. והוא על כמה מדרגות, או במיעוט הארה או בביטול לגמרי ח"ו... וכן הוא ממש כל בנין הסטרא אחרא שהם כוחות נמצאים בבחינת אין והפסד אשר הם בהיפוכא דכל הכחות הנמצאים בסטרא דקדושה".

היחס בין:  השכינה - אמם של ישראל  

              ולילי"ת - שפחה בישא אמא של הערב רב

זהר בראשית )דף כז ע"ב)   - הזהר מופיע בכתב מודגש ופירוש מתוק מדבש בכתב רגיל:

"קדם שגלו ישראל בגלותא ושכינתא עמהון קודם שגלו ישראל בגלות ושכינה עמהם, מני קב"ה לישראל צווה הקב"ה לישראל ערות אמך לא תגלה ר"ל כי השכינה היא אמם של בני ישראל כי נשמתם נאצלה ע"י יחוד זו"ן (זעיר אנפין ונוקבא דקדושה) כמ"ש "בנים אתם לה' אלהיכם" שהם זו"ן, ובקש הקב"ה לישראל שלא יגרמו ע"י מעשיהם הרעים שתתגלה ערותה וקלונה של השכינה, ודא גלותא איהו גלוי ערותא דשכינתא וזו היא הגלות שהיא גילוי ערותה וקלונה של השכינה, הה"ד ובפשעיכם שולחה אמכם הרי שהעוונות והפשעים של ישראל גרמו שנשתלחה השכינה שהיא אמם של ישראל בגלות, ואמר עוד ועל ג"ע גלו ישראל ושכינתא בגלותא ועל עוון גילוי עריות גלו ישראל אצל אומות העולם, ולכן גלתא השכינה בין הקליפות, ודא איהי ערוה דשכינתא וזהו הגורם שתהיה בחינת ערוה וטומאה אצל השכינה וזה שאמר והאי ערוה של השכינה איהי לילית אימא דערב רב שהיא שורש הקליפות ואמם של הערב רב, לפי שיש לה אחיזה בדם נידות שביסוד השכינה, והיא השפחה היורשת ושולטת תחת גבירתה, וערב רב והנשמות של הערב רב אינון עריות דילה ועריות דישראל דלעילא הם העריות שלה הנולדים ממנה, והעריות של ז"א הנקרא ישראל דלעילא לפי שהם נולדים מהטפות שלקחה לילית מז"א... ובג"ד אדם דאינון ישראל אית לון יחודא באורייתא ואמר עוד לפי שנשמות בני ישראל מושרשים בז"א, לכן יש לנשמות ישראל הנקראים אדם יחוד וקשר בתורה שבעל פה שהיא סוד השכינה כמו שז"א מתייחד עם השכינה דאתמר בה שעל התורה נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה פי' שהתורה היא נותנת חיים לבני ישראל המחזיקים בה ומתייחדים בה, ואיהי מטרוניתא ושורש התורה שבעל פה היא השכינה שהיא המלכה העליונה הנקראת מלכות שבאצילות, דמסטרהא אתקריאו ישראל בני מלכים ולכן נקראים ישראל בני מלכים לפי שנשמתם נאצלה מטיפות אורה שהשפיע ז"א במלכות ונולדה ממנה, ובה מתייחדים ומתדבקים ע"י עסק התורה".

רבינו הרמ"ק זלה""ה  (אור יקר על תיקוני הזוהר)

"אין ספק שמכל דרושי העולם אין חשוב מדרישת סתרי תורה מפני שהם נוגעים באלוקות... רבי שמעון עמד והעמיק בסוד הידיעה הזאת, ונעזר מן השמים ונפתחו לו שערי בינה... ונתקבצו (ר' שמעון ותלמידיו) יחד ופירשו עצמם מבני אדם בהתבודדות גדולה, ובהשתתפות אליהו הנביא, והרבה נשמות מגן עדן, והיה רבי שמעון מעתיק דברי הנשמות ומעלה אותם בכתב, ובפרט ע"י נשמת משה רבינו ע"ה שנקרא מאריה דחיבורא, שממש נתעבר ונתגלה עצם נשמת מרע"ה בנשמת ר' שמעון, והיתה מאירה ומשפעת בו להיות נובע סודות התורה... והדבר הזה היה אחרי שהתחיל השעבוד והגלות על ישראל שנחרב הבית בשנית, ושכינה גלתה עם ישראל, שזמן רבי שמעון היה כמו ששים או שבעים שנה אחרי החורבן, והיה מגיע פגם גדול לצדיקים כולם, והחשכת מאורי אורם, כמעט טועמת מר ממות בראותם הגלות מחשיך ובא, לכן עמד ר' שמעון וחבריו לחבר ספר זה לתקן מחץ מכת הגלות, כדי שעל ידי גילוי הסודות היה מתגלה אור הת"ת (התפארת) והיה למלכות נחת רוח קצת בייחוד ותיקון, והיה החיבור הזה ממש מלחמת מצווה להגביר כוח השכינה, ולהחליש כוח הס"מ ולילי"ת בעסק סודות התורה, ולא לבד שיאמרו הסודות שימצא התועלת לפי שעה, אלא ג"כ יעלו בכתב לדורות לזכות לגאולה שזה גמר ביטול החיצונים". 

האריז"ל (מובא בפירוש מתוק מדבש לזוהר בראשית דך כ"ז ע"ב):

"הנה נודע שהחיצוניים יושבים תחת המלכות וקרובים אליה בסוד רגליה יורדות מות, ואינם נאחזים בה אלא בסופה ותחתיה והיינו בגבורות שביסודה, ולפעמים כשהעוונות גורמים אז נעשות הגבורות שביסודה דמים טמאים שהם דינים גמורים, בסוד נדת דותה תטמא שמהם יונקת לילי"ת ושאר כתות החיצונים, והיא בחינת הערוה של שכינת עוזינו, של"ה פ"ג. עוד כתב האריז"ל בחינה אחרת בעניין זה, וז"ל הנה כאשר ז"א (זעיר אנפין - פרצוף "זעיר אנפין" (ז"א) יוצא מספירות חג"ת נה"י – ראה הסבר על הפרצופים) מתיחד עם נוקביה (ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה) בורא ומוליד נשמות ישראל , ואם ח"ו באותו העת חוטאים ישראל למטה גורמים שהנקבה העליונה תרד למטה ותתרחק מבעלה ח"ו, ואז שפחה תירש גבירתה והשפחה החיצונית לוקחת טיפות ההם ונוצרים בתוכה שדים ורוחין (שעה"כ ד"ז דסוכות)".

השל"ה הקדוש  (שני לוחות הברית - חלק ה' - פרשת כי תצא - עמ'קנד):

"דע כי עיקר שלמות הגוף הוא קדושת ברית המעור וזיווגו, לקדש הטיפה היוצאת ממנו שממנה נבנה גוף האדם, שלא תהיה טפה סרוחה מצד הזוהמא... אמנם שמקדש את עצמו אז נעשית טיפה קדושה, והיו לאחד הוא ואשתו להתקדש ולהוליד, ואז הם כדמות עליון בסוד ד"ו פרצופין 'תפארת' ו'מלכות', סוד הזיווג הקדוש המולידים נשמות... ולא תועיל קדושת הזיווג בשעת תשמיש, כי אם כשמזדווג בבת מינו, כי כן נלקחה האשה חוה מאדם אישה, ובצלם אלהים נעשה האדם. אבל כשאינו בת מינו, או כשאינו מתקדש בתשמיש, אז משכבו ומושבו החוצה. כי זה לעומת זה עשה אלהים, כמו שיש זיווג עליון בסוד פנימיות הקדושה, כך זיווג מסטרא דשמאלה בר מינן הוא סמאל ולילית, כי נחש מצד סמאל הטיל זוהמא, בק"ל שנים שפירש אדם מאשתו הוליד רוחין ושדין מצד לילית רחמנא ליצלן. על כן צריך אדם לדבק בבת מינו הדומה לו, ויקדש את עצמו בשעת תשמיש, ואז יתהוה קדושת הגוף".

פירוש מתוק מדבש לזוהר  (בראשית כה ע"א(

"... והיינו שבני ישראל שהם תולדות זו"ן דאצילות (זעיר אנפין ונוקבא, קוב"ה ושכינתא) נבראו ע"י אות ה' אחרונה דשם הוי"ה, ובודאי מה שכותב כי "שמים וארץ נמלחו וגו'" לא נאמר על בני ישראל ששורשם מזו"ן דקדושה, אלא שנאמר על זו"ן דסטרא אחרא הנקראים גם כן שמים וארץ והם נשמות של האומות, ולפי שבחרו ברע ומאסו בטוב עתידים להחרב לעתיד לבוא (כתם פז ומפרשים)... [כי] משה [בא] בדורות הבאים ע"י סוד הגלגול להתערב בגלות בין הערב-רב כדי לתקן את הניצוצים שבהם, והטעם הוא לפי שנשמתם של הערב-רב הם מסטרא אחרא שעליהם נאמר הפסוק "כי שמים כעשן נמלחו"  וגו' ולפי שהם יכרתו לעתיד לבוא לכן צריך משה רבינו להוציא ולברר הניצוצין שבהם ובזה הוא מוציא חיותם עד שיתבטלו לעתיד לבוא".

פירוש מתוק מדבש  לזוהר בראשית כט ע"א (מתוך דברי האריז"ל בעץ חיים שער קליפת נוגה פרק ב'):

"כל מיני סטרא אחרא שורשם הס"מ, ויש סמא"ל ויש סמא"ל, כי בכל הד' קליפות שבכל העולמות יש ס"מ ולילית, ולא כולם שווים, כי בקליפת נוגה נאמר שהיה הס"מ מלאך קדוש ונתגרש מן השמים, ובג' קליפות האחרות הס"מ ולילית הם רעים וחטאים מאד".

מבואר בתיקוני הזוהר  (תיקון י"ג(

 "מאן מושב ליצים דא לילי'ת אמא דערב רב וכו'", והסבירו בס' אור החמה כי שר של אוה"ע הוא הס"מ שהוא אביהם של אוה"ע, והשר של הערב-רב שבישראל הוא בת זוגיה של הס"מ והיא אמא דערב-רב, והיא גרועה יותר מהס"מ בעצמו, כידוע מה שאמר אור החיים הקדוש בפ' ויחי עה"פ אסרי לגפן וגו' שלנקבה נתאמץ בכל כוחו להשליכה ולא היה יכול להשליכה כמו הזכר, כך נראה לו בחלום עיי"ש. ומזה פחד יעקב אבינו ע"ה כשאמר: "פן יבא והכני אם על בנים..." אם הכוונה אמא דערב-רב".

גנזי רמח"ל    (ספר קנאת ה' צבאות - עמ' קכא-קכב)

"ואמר עוד (זהר תצא רפ"ב): "ושפחה רעה איהי קבורה", וסוד העניין כי השכינה נקראת בית למלך. אבל לילי"ת נקראת קבורה, אפילו לבעלה. והסוד כי השכינה היא המקום ששם האורות מתגברים להתפשט בכל מדרגותיהם... וכנגד זה הנוקבא דס"א (לילי"ת) גם שם מתפשטים מדרגותיהם. אבל סודם ממש חושך, ושם מחשיך החושך יותר, פירוש כי פעולת הס"א הוא כיסוי האורות והחשיך אותם, ועיקר פעולה בתוקפה וחזקה הוא בלילי"ת... והנה עתה מפרש סוד השכינה לפי פעולותיה, והשפחה מה שהיא פועלת כנגד פעולות אלו. הגבירה מצד עצמה היא גן, בסוד גן המלך, שכל הנזרע בה הוא קדוש וטוב. השפחה מצד עצמה היא אשפה מטונפת, שהיא דוקא בבחינת רע, וכל הנזרע בה הוא רע. אך בחינה אחת נמצא שתהא האשפה מתערבת לגן, והגן בכוח זה מגדל זרעים, והוא סוד ערב רב, כי יש בהם בחינת האשפה ברע שבהם, והגן נוטלת אותם ומולידתם בסוד טוב ורע. ובאמת זה העניין אחר חטא אדם הראשון הוא בא, כי קודם החטא לא היה ראוי להמצא כלל... והנה כמו שבנוקבא דקדושא נמשכים כל הנחלים להמשיך שם כל ההשפעות, כן נוקבא דקליפה אליה רצות כל השפעות הטומאה... וריח רע הם בחינת המ"ן טמאים עצמם, לעומת ריח טוב שהם מ"ן הקדושים. והנה זה הריח רע הוא מטונף ומסורח מבחינת השפחה בישא עצמה, שכן הם המ"ן טמאים עולים מבחינתה. וכל זה מצד הגויים עובדי ע"ז עצמם, אך מצד הערב רב הם סרכא. וסוד הענין, כי הריאה היא השכינה בבחינת עליותיה בכנפיה ובשירתה, כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה במקומות הרבה. והסרכא הנגלית שם אינה מנחת העליה, וזה ע"י הערב רב, כי האומות עצמם שהם לחוץ מתדבקות בישראל ע"י הערב רב, והאומות האלה הם סוד עצם ובשר...  ואומר עוד (זהר שם): שכן תריסר מזלות, שהם שרשי הנשמות בסוד הקדושה – י"ב שבטים, וי"ב נשיאים בקליפה, שהם שרשי נשמות הקליפה".

תקט"ו תפילות לרמח"ל  (תפילה קיג)

"אל אחד יחיד ומיוחד קומה ה' קדמה פניו הכריעהו (תהילים יז, יג), קודם שיצא הס"מ מן המערה שלו שהיא לילי"ת שפחה רעה שהכל מערין בה (ע"פ סוטה מב, ב), והיא נמלאת כוח טומאה מכל זינין בישין שהיא מופקרת לכולם, ואחר שעשתה ניאופין נותנת שיורים לבעלה ס"מ הרשע, ובא הוא מתמלא חימה לבוא לקטרג על ישראל, אבל אתה תקדמהו ותכריע אותו בנוקבא דתהומא רבא שלו שלא יצא משם, מיד "בקהל רפאים ינוח" (משלי כא, טז), בכמה נשמות רעות של ערב רב שהם נזמנים שם בקבורה רעה שהיא לילי"ת שפחה רעה, וס"מ יהיה אסור שם שלא יוכל לצאת לקטרג על ישראל כלל, והפה של הקבר הרע הזה יהיה נסתם שנאמר בו "כי יסכר פי דוברי שקר" (תהילים סג,יב), כדי שלא יוכל לצאת משם לעולם, כשהפה העליון תפתח, מיד אמת יצא להאיר לכל העולם ובו נקראה ירושלים עיר האמת והר ה' צבאות הר הקודש (זכריה ח, ג), לישועתך קיויתי ה' ".  

מאמר הגאולה לרמח"ל    (עמ' נה-נו)

"ואמת גדול הוא מאד ומושרש בעמקי החכמה, על כן צריך שתהיה מבין היטב, כי הנה כתוב: "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם [באפי וארמסם בחמתי] ויז נצחם על בגדי [וכל מלבושי אגאלתי]" (ישעיהו סג, ג). ועתה אפרש לך את העניין היטב, והוא מה שאמר כאן הנביא: "חרב לה' מלאה דם" (שם,לד, ו) והבן היטב, כי תוקף הדין הקשה הוא דם, והנה זה זמן המלחמה הגדולה הוא שתלחם הקדושה עם הטומאה, ובהתעורר אלה כנגד אלה, יעפילו שרי הטומאה להתחזק, ובהתחזקם נמצאת הטומאה קשה מאד, והיא דם טמא, ועל כן הכינה הקדושה לזאת בראשונה, ועל כן נמלאת החרב דם – והוא דם טהור נגד הדם הטמא להכניעו מאד. ותדע מי הוא זה החרב – כי הוא משיח בן יוסף, ושורשו עליו, שעליו כתוב: "מי זה בא מאדום" (שם סג, א) כמו שזכרתי למעלה, והשכינה ממקומה רואה בנקמה אשר ינקם המלך מאויביה, והנה אז ידרוך המלך את הפורה הזאת (שם ג). והנה כי הטומאה מגברת עצמה להתחזק, הנה ממנה תזיד להתגבר ותחשוב לידבק בבגדים שהם הלבושים החיצונים של הקדושה, ועל כן נאמר: "וכל מלבושי אגאלתי" – והבן מאד. ובהיות הקליפה מתגאה בעצמה כך, הנה היא לא תעצור כוח ולא תוכל לעלות, אך החלק הטוב אשר בה והוא האל מסמא"ל, מתוך קפיצת הטומאה שקפצה, יעלה ויהיה נמשך אחר הבגדים, כי הוא לא ירד, והרע ירד ולא יוכל לעלות, ועל זה הטוב נאמר: "ויז נצחם על בגדי", כי זה כחם וכל תקפם. והנה אחר כך יטהרו עוד הבגדים מן הטומאה, וישאר הטוב בסוד הגרים הגרורים... והנה אמר: "כי רותה בשמים חרבי" (שם לד, ה), כי היא תעשה הנקמה למעלה בראשונה ואחר כך למטה,  ובחרב ההיא יפלו גם שרי האומות העובדי אלילים, גם סמאל ולילית – מוסר כלימתם (ע"פ איוב כ, ג), ולכן אמר: "וירדו ראמים עמם ופרים עם אבירים" (ישעיהו לד, ז) והם סמאל ולילית בראשונה, ואחריהם שני השרים הגדולים בשרי המשחית: שר עשיו (זו רומי) ושר ישמעאל, כי כבר ברדת אלה ירדו אחריהם מעצמם כל שאר השרים אשר תחתיהם לימין ולשמאל... וצריך שתדע כי על זה העניין כתוב: "ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה" (תהילים קי, ו) – והוא סוד הפורפירא, ששם נרשמים הרוגי מלכות, כי חילם יתעורר בזמן ההוא לעשות המעשה הזה עם משיח בן יוסף, וגם להעלות הטוב הזה שאמרתי לך, ואז ימחץ ראש שהוא סמאל, ועל זה העניין נאמר:"ה' יחתו מריבו" (שמואל א' ב, י) והם שנים – סמאל למעלה, וגוג תחתיו למטה. ובתחילה יקשה לבם ויניחם להתחזק בנפשם ולחשוב כוח לעצמם כאשר עשה לפרעה במצרים, אבל אחר כך ברוב גבורותיו יחיתם ויפילם. ויחתו לשון ירידת נפילה הוא, כמו: "וברגע שאול יחתו"   (איוב כא, יג). והאמת כי הנה הם יתאמצו לעלות כאשר אמרתי, אך בכוח הגבורה החזקה יכנעו ויפלו למטה... ואז יתן עז למלכו (תהלים ב, ד) – הוא משיח בן יוסף, יתן עוז כי לא יחלש תחת ארמילוס הרשע, וירם קרן משיחו (שם) – הוא משיח בן דוד, בהיות התיקון בשלימותו". 

מאמר הגאולה לרמח"ל  (עמ' עח-פב)

"ותדע כי כשהשכינה מאירה בכל תיקוניה, מאור אחד תפש לו מקום בראשונה, שאין אור אחר נחשב לפניו מפני רוב גדולתו ותפארתו, ונקרא שם המאור הזה "שלום". בהיות המאור הזה מתחזק – בו נקשרים כל הבריות מקטנם ועד גדולם, וכאשר יהיה הוא משפיע בהם הנה כולם יהיו במנוחה גדולה... והקליפה שונאה השלום הזה, שכן כתוב: "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום (תהילים קכ, ו), כי במקום שנמצא השלום הזה בצד הקדושה – נמצאת המלחמה כנגדה בצד הטומאה, ועל הסוד הזה נאמר: עת מלחמה ועת שלום (קהלת ג, ח), כי לילית היא עת מלחמה, והשכינה הקדושה עת שלום...ועל כן נאמר עת מלחמה ועת שלום, כי במקום ששם נמצא השלום בקדושה – שם מלחמה בטומאה... כי הנה השלום הזה הוא ששנאוהו הרשעים אנשי הטומאה, כמו שפירשתי לך על הפסוק: "עם שונא שלום" (תהלים קכ,ו). וכאשר יתעורר המלך ברוך הוא לגאול את עמו, ובכל פעם שהושיעם אז הוציא חרב נוקמת מן השלום הזה, והוא החרב שנאמר בו: "וחרב פיפיות בידם" (שם קמט, ו), כי כן מתחזק להיות שלום לישראל, וזה נקרא חרב של שלום. ונמצא שבהתגבר הטומאה תצא החרב הזאת והיא תכלנה, אך היות כי שרש החרב הוא השלום, על כן כתוב: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י)... אך כאשר יהיה העולם בתיקונו... אז לא יהיה צורך לזאת החרב כלל. כי הכל בשלוה ונחת יהיה, ועל ענין זה הענין אמר: "והיתה מנחתו כבוד" (ישעיה יא, י). ונמצא לך שתיקון כל הבריאה תלויה בהכרת הקליפות, כי הלא אלה הם המחשיכים אור השלום הזה שבו תלויה כל שלות העולם, וכאשר יעברו אלה מן העולם ישאר העולם בשלוה לבדו ובמנוחה. וזה הטוב המובחר שבכל הנחמות שאנו מצפים להיות תיקון העולם ברוב שלימותו באין מחריד.

נספח מס' 4: שיחות עם הרה"ג דניאל סטבסקי שליט"א:

1). 'ערב-רב, ערב זעיר ואחינו שהחמיצו'

2. "לבלתי ידח ממנו נדח"   (שמואל ב יד יד(

שיחה מס' 1 - 'ערב-רב, ערב זעיר ואחינו שהחמיצו'  

 על פי הגר"א עלינו לחלק את אותה קבוצה בעם ישראל שמשועבדת תחת כוחות זרים שלוש קבוצות:'ערב-רב', 'ערב זעיר' ו'אחינו שהחמיצו'.

בזמן הגאולה, אצל ה'ערב-רב' יאבדו כל כוחות הנפש שלהם, הכל, לא ישאר מאומה. לערב-רב אין נשמה ורוח אלא רק נפש. בכלל כוחות הנפש, לפעמים על דרך השאלה אומרים נפש, רוח , נשמה. אצלם יש רק נפש, נפש של טומאה של הסטרא אחרא. בגאולה הכל יאבד (וכדברי בעל ה"לשם שבו ואחלמה":  "והרשעים שבהם יתבטלו בביטול גמור עם  ביטול הרע והזוהמה כולה").

אצל ה'ערב-זעיר' יש מה שנקרא ניצוץ של נשמה ורוח וזה יעלה למעלה לתיקון ע"י הצדיקים. הנפש שלהם במידה שיבחרו בטוב גם לה יש תיקון ובמידה שיבחרו ברע הנפש תאבד.

אצל 'אחינו שהחמיצו' אפשר להציל את הכל. גם את הנפש והגוף. הם חלק מהותי מעם ישראל ושייכים לעולם הקדושה.

המושגים של נשמה ורוח דטומאה נאמרים רק בדרך השאלה. הנשמה תמיד טובה. הרוח יכולה להיות מקליפת נוגה, עיקר הכוונה היא אל הנפש. על כך היה הפולמוס עם בעל התניא שכותב בהתחלה שלגויים יש רק נפש מ-3 הקליפות הטמאות, ובמקום אחר, באגרת התשובה, הוא אומר שלפעמים יש להם ניצוץ טוב, כפי שכתוב בשער הגילגולים, נשמה שאפשר להציל. למה הוא התכוון? לגבי הנפש מ-3 קליפות הטמאות הוא התכוון גם לגויים וגם לאפיקורסים, הערב-רב, שהם נפשות מעולם התוהו. מה זה עולם התהו? כתוב בעץ חיים שער 'שבעה מלאכין קדמאין דמיתו' וכן בזוהר פרשת וישלח, "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" (בראשית לו לא). מדובר על מלכי אדום, עולם שנקרא בקבלה בשם נקודים דס"ג דא"ק. לפני שהיה עולם התיקון שנקרא עולם האצילות ועולמות השבירה שנקראים בריאה, יצירה ועשיה (שעולם התיקון בא אחריהם), אז בעולם המחשבה של הקב"ה שנקרא אדם קדמון (בקיצור א"ק), היו 10 כניסות ו-10 יציאות של אור. הכניסות האלו של אור נקראים 'עולמות' והיציאות זה נקרא 'תיקון העולמות', הכוונה לחזרה של אותו אור. כל בריאת העולמות זה על מנת לתת בחירה חופשית, ולכן הקב"ה נתן להם אוטונומיה, לצורך הבחירה, הוא כביכול סלק את השליטה, זה נקרא הצמצום. ברגע שהקב"ה נתן להם עצמאות, הם מרדו בו. ברגע שמרדו הם התבטלו, זה נקרא עולמות התהו שמתו, "אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום", התבטלו ומתו. עד היום החומר של העולמות שמתו ונשברו, שזה הנחש, קיים בבריאה וזה מה שנותן בחירה חופשית. יש את כוחות התיקון ויש את כוחות התהו. כוחות התהו באים ברעש גדול, "וימלוך וימות", "וימלוך וימות", כמו שקורא אצלנו במדינה. אז אתה רואה שהכוח הזה למרוד בבורא ובבריאה עצמה, הם מורדים בשורש בריאתם עצמם, זה נקרא עולם התהו. יש נפשות שהן אחוזות שם, והם תמיד רוצים למלוך. כתוב בזוהר בשלח "איהו רב ושליט". לכן הם נקראים 'ערב-רב'. 'ערב' – כי הם מתערבבים, 'רב' – כי הם "רב ושליט". ה'ערב זעיר' הם אינם שולטים. גם הם אכזריים מאד ויכולים להזיק מאד. הם יכולים להיות קאפוס, הם יכולים להיות מה'יבסקציה'. הם רשעים אבל הם מקבלים פקודות. טרוצקי היה 'ערב-רב', אבל אחד מהיבסקציה שקיבל ממנו פקודות היה 'ערב זעיר'. הם אכזריים מכיוון שהם חלק ממה שנקרא 'ערב-רב' אבל הם מקבלים פקודות. כ-3,000 איש הם ה'ערב-רב', והם אלו שבני לוי הרגו אותם אחרי חטא העגל, מכיוון שהם פעלו בזדון. יש להם נפש שלמה שאחוזה בשבעת המלאכין קדמאין דמיתו, עולם התהו. לכן הם גבוהים מאד, יש להם שורש גבוה, יש להם שכל אדיר, הם יותר מפותחים מאיתנו בחשיבה. אנחנו תמימים לעומתם. יש להם חשיבה אסטרטגית חזקה, הם נפשות האחוזות בעולם התהו, לכן הם במצב של "וימלוך וימות", אין להם תיקון, ביטולם הוא תיקונם. הם זרעא בישא דעמלק, כ-3,000 איש, והם אלו ששולטים היום במשפט בפוליטיקה בתקשורת באקדמיה וכו'. נאמר בנביא מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כאשר משה רבינו ע"ה ירד בזמן חטא העגל ושאל, מי גרם לכל חילול ה' הזה, עם ישראל ישבו בצד מפחדים, הרי הערב-רב הרגו את חור, אז אהרון הכהן אמר, אלו הערב-רב. כ-3,000 איש  שהם המנהיגים של הערב-רב. ובכל דור ודור הנפשות שלהם מתגלגלות. לא בכל דור כולם, אבל בדור האחרון מתקבצים כולם לשם הבירור הסופי. הרבי שמלקה מניקלשבורג זצ"ל אמר שהוא רואה שכך יהיה וכן הבעל שם-טוב הקדוש. האריז"ל כותב בשער הגלגולים, הקדמה כ', שעתיד משה רבנו לחזור בגלגול בדור אחרון וכן יתגלגלו איתו כל דור המדבר עם ה'ערב רב'. ה'ערב רב' היו כ- 80% מהעם, פי ארבע מבני ישראל. כאשר האריז"ל כותב שבדורו רוב העם הם מה'ערב-רב' (ספר הליקוטים, פרשת 'ואתחנן'), כ-80% מהעם, הוא כולל בתוכם את 'הערב-רב', 'הערב זעיר' ו'אחינו שהחמיצו'. 3,000 הם ה'ערב-רב', ה'ערב זעיר' אני מעריך את מספרם בעשרות אלפים אולי מאות אלפים, רובם שייכים לפקידות מסביב לשלטון ומקבלים פקודות מה'ערב-רב'. כל היתר שזה הרוב הגדול הם 'אחינו שהחמיצו' והם אחינו לכל דבר ואותם מצוה לאהוב ולקרב, הקושי הגדול הוא שחלקם מעורבים מאד עם ה'ערב-זעיר' ומושפעים מהם מאד. את ה'ערב-זעיר' רק הצדיקים הגדולים יכולים לתקן ואת ה'ערב-רב' הרשעים המוחלטים אי אפשר לתקן וביטולם הוא תיקונם. ההבדל בין 'אחינו שהחמיצו' לבין ה'ערב-זעיר' הוא ש'אחינו שהחמיצו' שורשם בקודש אלא שהתערבבו בהם ניצוצות של טומאה מעולם התהו והם שגורמים להם לכפור בקב"ה או באמת של התורה אך מכיוון ששורשם בקודש הם קשורים בפנימיותם לעם ישראל. ה'ערב-זעיר', הם אותם שהרמח"ל אמר שהם 'בינוניים' והם יונקים מקליפת נוגה, ולהם יש אפשרות לבחור בטוב ולהצטרף לקדושה, אך זו העבודה של הצדיקים הגדולים ולא שלנו. התפקיד שלנו הוא לקרב את 'אחינו שהחמיצו'. אפשר לראות באגרת תקנ"ה שהראי"ה קוק זצ"ל עושה את ההבחנות הללו. על ה'ערב-רב' הוא כותב "והשם יתברך יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכוח סגולי גדול מונח בפנימיותם... ועל אותם שכבר אבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי אמר דוד המלך ע"ה "הלא משנאיך השם אשנא"...", לגבי ה'ערב- זעיר' הרב כותב: "ונשמות [מקולקלות] כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הפנימי שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם... הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם ולהידבק בצד הרע שבהם, והוא מחוייב להתרחק מהם. והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות כדי שלא יבולע לו". כלומר הרב אומר על עצמו שהוא נכנס לבירור הזה, אבל רובנו לא יכולים לעשות את הבירור הזה. יכול להיות שישנם גם מ'אחינו שהחמיצו' שהתקלקלו באופן קשה וגם אותם רק הצדיקים הגדולים יתקנו והרב כולל גם אותם בהגדרה הזו. 

ישנו פסוק לא כל כך מובן בנביא ישעיהו (פרק מט פסוק יז): "מהרו  בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

מה הקשר בין "מהרו בניך" לבין "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". רש"י אומר על הפסוק שהכוונה במלים 'מהרו בניך' הוא שעם ישראל ממהר לשוב בתשובה. הגר"א והמלבי"ם מסבירים על פי רש"י שכאשר עם ישראל חוזר בתשובה בגלוי, כלומר כוחות הקדושה מתחזקים ומתארגנים, אזי כוחות הטומאה "מהרסיך ומחריביך" מתארגנים כנגדם והם חייבים להתגלות, ובבירור הסופי הם יצאו החוצה מעם ישראל. וכמו שכותב הרמ"ק בפירושו על הזוהר (שמות ז ע"ב): "הנה תחילת הגאולה יהיה בצרות גדולות לישראל, מפני שהיא צירוף בשתי דרכים,האחד לצרף כללות האומה מהרשעים שלא יוכלו לסבול הצרות, אותם שנשמתם מהקליפות...וזהו פתח כניסה אל הגאולה כדי שיגבה בעל החוב את חובו, יטול סמא"ל ולילי"ת (כוח הטומאה) את שלו, והיינו יטול בניו שהם הרשעים שנשמתם היא מן החוץ שנדבקו בישראל... ומצד הדין ההוא יצטרפו ישראל וימותו אותם שהם קדושים ומיתתם כפרתם, וזכו לאחר התחיה, ואינם כאותם שנזרקו לחוץ".

בכל דור משה רבנו מתגלגל כדי לתקן יותר את ה'ערב רב', ובמיוחד את ה'ערב זעיר'. ומה שנשאר מהם יאבד כולו. גם הרבי מליובאוויטש זצוק"ל כנראה שלא התכוון אליהם כאשר שלח שלוחים בכל העולם לקרב את עם ישראל לתורה ולאבינו שבשמים. מה שעניין אותו זה להציל כמה שיותר. אתה רואה יהודי, יש לו לב טוב, קרב אותו. יש אפשרות שהרבי מליובאוויטש במודע לא נכנס לבירור הזה (אם כי איננו יודעים זאת בודאות ואולי היתה לו כוונה להציל גם אותם), אבל בימינו כבר אי אפשר לותר על הבירור. הם מתכוונים להרוס את הכל. הגיע זמן הבירור הסופי. 

כתוב שמשה רבינו יצטרך לבוא ולהלחם בערב-רב. הוא אחראי לתיקון שלהם. מי שנלחם נגד הישמעלים זה משיח בן דוד, מאברהם אבינו, כי קליפת ישמעאל זה מאברהם אבינו, והקליפה של יצחק זה עשו, זה התפקיד של משיח בן יוסף כמו שנאמר (עובדיה א, יח): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר". אבל מי יטפל ב'ערב-רב'. אז את ה'ערב-זעיר' יבוא משה רבינו ויתקן אותם עם אליהו הנביא שהוא אהרון הכהן, והם יתקנו את ה'ערב-זעיר' מה שאפשר (מי שיכנע מהם). ואת ה'ערב-רב' הם יבטלו. תהיה מלחמה, זה בלתי נמנע. ה'ערב-רב' ביטולם הוא תיקונם, שבירתם זוהי טהרתם. והדברים כתובים בספר הזהר פרשת פנחס (דף רמו ע"ב): "ובגין דאיהי מסטרא  דימינא אבן ומסטרא דשמאלא גחלת ולפי שהמלכות היא בחינת אבן מצד הימין, ובחינת גחלת מצד השמאל, לכן בה נטיל קב"ה נוקמא מישמעאל ואדום על ידה יקח הקב"ה נקמה מישמעאל שהוא בצד ימין, ומאדום שהוא בצד שמאל... כי בימינא דאברהם דדרגיה חסד בימינו של אברהם שמדרגתו חסד, נטיל נוקמא מישמעאל וממנא דיליה לוקח הקב"ה נקמה מישמעאל ומן הממונה שלו שהם מפסולת החסד, ובשמאלא דיצחק דדרגיה פחד ומשמאלו של יצחק שמדרגתו פחד שהוא מדת הגבורה, נטיל נוקמא מעשו וממנא דיליה לוקח נקמה מעשו ומן הממונה שלו שהם מפסולת הגבורה, בתרין משיחין והנקמה יקח הקב"ה על ידי ב' המשיחין, דאינון חד מימינא שהם אחד מן הימין, שהוא משיח בן דוד, וחד משמאלא ואחד מן השמאל שהוא משיח בן יוסף, ואמר ובדרגה דיעקב דאיהי לקבליה ובמדרגתו של יעקב שהוא כנגד הב' משיחין, לפי שהוא בתפארת שבקו אמצעי הכולל את ב' הקוים... עד כי יבא שילה (בראשית מט י), היינו, רעיא מהימנא שהוא משה רבנו, כי שיל"ה הוא כמספר מש"ה, בדרגיה תפארת ישראל שהוא במדרגתו תפארת ישראל שבקו האמצעי, נטיל נוקמיה מערב רב הוא יקח נקמה מן הערב רב, שהם מקו אמצעי דקליפה.

ומפרש בעל הסולם: הגם שהגאולה תהיה על ידי ב' המשיחין מב"ד ומב"י, עם כל זה אי אפשר שהגאולה תהיה שלמה עד שתתגלה נשמת משה, שה"ס גילוי כל סודות התורה. ואז יוכלו ב' המשיחים לנצח כל הקליפות שבעולם. וז"ס שמשה כולל את ב' המשיחים, דהיינו גילוי נשמת משה, כולל הכל. וז"ס עד כי יבא שילה. כי אי אפשר להיות גאולה השלמה עד שיתגלה משה על ב' המשיחים.

שיחה מס 2: "לבלתי ידח ממנו נדח": 

"התורה כותבת (שמואל ב' יד יד): "לבלתי ידח ממנו נדח", ולעומת זאת הגמרא (סנהדרין צ ע"א) מביאה את המשנה שבא נאמר שיש מצב של נדח: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... ירבעם, אחאב, ומנשה... בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי".

אם כן איך יתקיים הפסוק "לבלתי ידח ממנו נדח" אם המשנה אומרת שיש רשעים שאין להם חלק לעולם הבא?

אם כן חייבים לומר שגם אותם שאין להם חלק לעולם הבא יש להם תיקון. 

על פי דברי בעל "הלשם שבו ואחלמה", הרב שלמה אלישיב זצוק"ל, ניתן לחלק את היהודים והערב- רב ל-3 סוגים:

1. יהודים שיש להם חלק לעולם הבא.

2. יהודים שאין להם חלק לעולם הבא אבל הם באים לעולם הבא (ההבדל יוסבר בהמשך).

3. ערב רב הרשעים שאין להם חלק לעולם הבא וגם לא באים לעולם הבא (לפי דברי הרדב"ה סטאבסקי בכל זאת יהיה להם סוג מסויים של תיקון - לעומתם הערב זעיר שעשו תשובה והצטרפו לעם ישראל שייכים לאחת מ-2 הקבוצות הראשונות).

על 2 הסוגים הראשונים כותב האדמו"ר צדוק הכהן מלובלין זצוק"ל (צדקת הצדיק חלק רביעי סעיף קלא):

"שורש נפשות כל ישראל הוא ממקור החיים, וכמו ששנינו (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. [ואפילו אותם שמנו שם מישראל (שאין להם), יש להם תיקון על ידי דורשי רשומות עיין שם בסנהדרין  קד: ]".

הגמרא בסנהדרין קד ע"ב כותבת:

"דורשי רשומות היו אומרים: כולן באים לעולם הבא, שנאמר (תהילים ס ט-י): "לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי". "לי גלעד ולי מנשה" - זה אחאב שנפל ברמות גלעד. "מנשה" - כמשמעו, "אפרים מעוז ראשי" - זה ירבעם דקאתי מאפרים, "יהודה מחוקקי" - זה אחיתופל דקאתי מיהודה, "מואב סיר רחצי" - זה גיחזי שלקה על עסקי רחיצה, "על אדום אשליך נעלי" - זה דואג האדומי".

כותב על כך "בעל הלשם שבו ואלחמה" (ספר הקדו"ש שער ו' פרק ט'):

 "וכן גם בעניין חיי העולם הבא הרי אמרו ג"כ סנהדרין קד ע"ב דורשי רשומות אומרים כולן באים לעולם הבא. שגם דואג האדומי ואחיתופל וירבעם בן נבט ואחאב ומנשה וגיחזי כולם באים לעולם הבא... אמנם כל אלו שחשבו רז"ל ואמרו שאין להם חלק לעולם הבא, הנה כתב הרקאנטי פ' תשא בפסוק: "אני אעביר כל טובי...", בשם רבינו עזרא, כי מה שנמצא במקומות רבים מדברי רז"ל: "אין לו חלק לעולם הבא", רוצה לומר אין לו בית בפני עצמו, אוצר שהוא ברשותו והוא מושל עליו, וזהו עושין לו מדור לפי כבודו. ומי שאין לו זכות הוא עומד במקום שעומדים רבים עכ"ל... ולפי זה הרי אפשר לומר כי דורשי רשומות שאמרו בסנהדרין קד ע"ב כולן באים לעולם הבא וכנ"ל הנה לא פליגי על המשנה (שם צ ע"א) במה שאמרו: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא...", כי הרי גם הדורשי רשומות לא אמרו אלא לשון באים לעולם הבא, אבל לא אמרו שיש להם חלק שהוא מקום מיוחד השייך להם, אלא שהם ישתמשו באורן של הזוכים שהוא האור הכללי הכולל כולם והוא כעין מקום מעבר לרבים. ויהיה לפי זה הבדל גדול בין עובד אלהים לאשר לא עבדו כגבוה שמים על הארץ וכרחוק מזרח ממערב...".

ואילו על הערב רב כותב הרב:

"ומה שכתוב: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", הנה הוא רק ברשעי עובדי אלילים... וכן בערב רב כנ"ל פרק ה' וכמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת בראשית כ"ה ע"ב וכן בפרשת כי תצא רע"ז ע"ב".

 עולם הבא זה מעמד אבל יש גם אחרי העולם הבא. גם לרשעים המוחלטים יש תיקון אבל אין להם עולם הבא והם לא יזכו ל"עצמיות" משלהם. אפילו לעמלק יש תיקון. נאמר בתורה (דברים כה יט): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" וכן כתוב (שמות יז יד): "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". אומר הזוהר ש"מתחת לשמים" אין להם תיקון ויש למחות אותם, אבל "מעל לשמים" יש לעמלק תיקון. 

וכן כותב על כך הראי"ה קוק (מידות הראי"ה, אהבה, סעיף ו'):

"מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון. ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם 'מתחת השמים' (שמות י"ז, י"ד) אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורשו הטוב אשר הוא 'מעל לשמים' ונכלל הכל באהבה העליונה. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה לייחוד נשגב זה". 

אלא שהרשעים המוחלטים בבחינת 'עמלקים' לא עתידים לחזור בתשובה (אולי מלבד מקרים חריגים כמו שנאמר בגמרא (גיטין נז ע"ב) על נבוזראדן שהרג יהודים רבים ובכל זאת התגייר והיה גר צדק). הקב"ה יתקן אותם, אבל זה לא בידנו ולא בידם. כאשר אנו מתבטאים: "שבירתם היא טהרתם" או "ביטולם הוא תיקונם", משמע שיש להם תיקון כלשהו.

עולם הבא זה מעמד שהאדם זכה בעצמו לעשות תשובה ולתקן את עצמו ולכן יש לו חלק לעולם הבא. אותם רשעים שלא זכו לעולם הבא בכל זאת יש להם קיום במקום כלשהו. אפילו שניצוצותיהם הטובים טופלו ע"י הצדיקים שבאו לתקן אותם, נשאר משהו, איזה חומר שהצדיקים לא שאבו. הניצוצות הטובים נשאבו ע"י הצדיקים, אבל מה קורה עם הקליפות? אנו אומרים שהקליפות מתבטלות, אבל באמת שום דבר לא מתבטל, אלא פושט צורה ולובש צורה, וכמו שכותב הראי"ה (אורות הקודש ב' עמ' תצא-תצב'):

"הרז הפילוסופי המיסטי של הרמב"ם, בפירוש המשנה שלהי ברכות, עת לעשות לד' הפרו תורתך, המתאים לסגירת דרכי התשובה לרשעים מוחלטים, כדי שיאבדו בעוונם, ולהדרש אשר חלק ד' אלהיך אותם לכל העמים שהחליקם בדברים כדי לטורדם מן העולם, הכל הולך לקראת מחשבת עולמים זו, באבוד רשעים רינה. כשנגמר סיפוקם ונתמלאה סאתם, אז הגיעה עת להמחיקה שתעשה, הצורה העכורה מתבטלת, ומהחומר המהותי נבנה יצירה חדשה משוכללת".

הרמח"ל זיע"א עושה סדר בנושא זה, יש את ששת אלפים השנים של הבירור שאנו נמצאים לקראת הסוף שלהם, ויש את האלף השביעי עד אלף העשירי שבכולם יש תהליך נוסף של הזדככות. ובסופו של דבר כולם יתוקנו, גם ערב-רב וגם עמלק. לא ישאר אטום אחד בלי תיקון ושיווי צורה לבורא יתברך שזוהי כמובן תכלית הבריאה. בתורת חב"ד וכן הראי"ה קוק זצ"ל עסקו בנושאים גבוהים כאלו והם למדו זכות על חשבון העתיד, אבל אנחנו לא הגענו לזה. ולכן אני טוען על פי רוב גדולי ישראל שחייבים לעשות חשבון ביינים כדי להציל את עם ישראל מהמהרסים והמחריבים שבתוכנו. כי הערבוביא הזו מקלקלת גם את הטובים מ'אחינו שהחמיצו' שרוצים לעשות תשובה והערב-רב לא מאפשרים להם לתקן את עצמם. אז אין ברירה כי עדיין לא הגענו לגמר התיקון. ודאי שאנו מאמינים בקיום הפסוק "ולבלתי ידח ממנו נדח", כך זה יהיה, אבל בינתיים אני רוצה להפרד מהם, אני לא רוצה להיות ביחד אתם כי הם "מדביקים" את עם ישראל ולא מאפשרים לו לקיים את שליחותו. אותם רשעים מוחלטים שעליהם נאמר בתורה הקדושה (דברים ז י): "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו", אותם הקב"ה יתקן.

אבל מכיוון שלא הגענו לשלב הזה של ההמתקה חייבים לעשות הבדלה, אחרת תהליך הגאולה לא יכול להתקדם, וכפי שכותב הגר"א (ביאור אגדת בכורות ח' ע"ב מאמר "אית לן בירא בדרבא"): 

כי אין הגאולה באה עד שנזכור ברית שלשת אבות כמ"ש (ויקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי וגו'. והענין כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו שהם מוץ ותבן לחטה כמ"ש ברעיא מהימנא (פ' משפטים דף קכ ע"ב) כו' וזה ששאל עשיו לאביו כיצד מעשרין תבן שרצה גם לעשר התבן שהוא עשו, ואין בן דוד בא עד שיתבררו מן עכו"ם ויהיו כמוץ אשר תדפנו רוח. ולכן יבואו ב' משיחין שהן דרגא דאברהם ויצחק ויבררו מוץ ותבן ועדיין אינם יכולים עד שיתברר הסובין מן הקמח שהן דבקים בחטה מאד והן ערב רב שהם הפסולת מסטרא דיעקב כמ"ש בר"מ. וז"ש והאבן גדולה, שכל העכוב הזה מן האבן הנ"ל, ולכן ויגש יעקב ויגל כו' (בראשית כט) וזה הבירור בטל בעוונותינו הרבים בגלות שדבקים מאד הערב-רב ביניהם והם העשירים עליזי גאותך כו' [סנהדרין צח ע"א עיי"ש]. ולכן אם אין קמח אין תורה שעדיין הסובין דבק בחטה. וזהו כל הגלות תבירין בגלותא [עפ"י רעיא מהימנא שם "כד יפקון מגלותא הכי יהון תבירין [שבורים מצרות] עד שיתבריר אוכל מתוך פסולת דהיינו קש ערב רב עד שיתבררו וישתמודעו ישראל בנייהו, כבר דאתבריר מגו מוץ ותבן"] עד שיברר בשלשת ימי האפילה כמ"ש (הושע ב): "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" ושם יבררו וימותו כל רשעי ישראל".

עלינו לחשוף את הערב-רב, כי אנו חייבים להציל את עם ישראל שמושפע מהם לרעה. לכן להערכתי חובה עלינו ללכת בשיטת הקדמונים, כלומר: הזוהר הקדוש, הרמ"ק, האריז"ל, הרמח"ל, הבעש"ט והגר"א.

הבעש"ט זיע"א אומר שבכל תהליך של תיקון יש 3 שלבים: הכנעה, הבדלה והמתקה.

בסופו של התהליך אנו חייבים להגיע למצב שבתחילתו הטוב מכניע את הרע, הפנימיות מכניעה את החיצוניות והניצוצות מכניעים את הקליפות. אחר כך חייבת להיות הבדלה. הטוב נבדל מהרע, הפנימיות מהחיצוניות והניצוץ נבדל מהקליפה. ולבסוף מגיעים להמתקה, שאז הטוב ממתיק את הרע, הפנימיות תמתיק את החיצוניות והניצוץ ימתיק את הקליפה.

אבל כל עוד שיש ערבוב בין טוב לרע אי אפשר להגיע להמתקה.

הערה שלי (ב.י.נ): דרך נוספת להבין את הפסוק "לבלתי ידח ממנו נדח" היא  שהפסוק מדבר על עם ישראל אבל לא על  הערב-רב  הרשעים,  כמו שכותב רבי אהרון ראטה זצוק"ל (שומר אמונים בהקדמה):

"כי  כל  הייסורים  של  הדורות  הקודמים  היה התכלית לתקן נפשות ישראל  ולצרף  אותם  עד  כמה  יעמדו  באמונתם, אבל עכשיו אין זה התכלית העיקרי,  רק שכל ישראל יהיו מתוקנים לגאולה שלימה,  ואין רצונו  יתברך  שיודחו  עכשיו  ח"ו נפשות ישראל, מלבד רשעים גמורים המסיתים והמדיחים שעליהם באמת רחמנות גדול,  ועליהם נאמר (ישעיהו סו):  "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו' "...   לכן  אחינו  בית ישראל הקדושים...  עד מתי נשתוק,  נקומה ונתחזקה לה'... באשר אם (עם ישראל)  אינם שבים לה' מוכרחים להצרף על ידי יסורים רבים ח"ו כדי  שלא ידח ממנו נדח,  ושיזכו כל ישראל  לטוב  המעותד להם במהרה".

מאמר השגחה פרטית (חלק ב'):

וגילו  מהשמים  להבעש"ט  הקדוש כי הכת  הידוע  ימ"ש  שנחטפו אז הרבה  נשמות  גדולות,  והיה  מצטער  הבעש"ט  הקדוש  על הנשמות הגדולות  שנדחו  על  ידי  זה,  וגלו   לו  כי  לא  נפלו ברשתם רק אלו הנשמות השייכים אליהם (לערב-רב)... וכל אלו השייכים לקדושה סוף כל סוף ישובו בתשובה בלי ספק, כי (שמואל ב יד) לא ידח ממנו נדח.

נספח מס' 5: ישמעאל עשו והערב-רב באחרית הימים

בנספח זה אביא מספר מקורות העוסקים ב - 3 הקליפות המרכזיות המעכבות את הגאולה השלימה: ישמעאל עשו והערב-רב.

חלק מהמקורות נכתבו לפני קרוב ל - 2000 שנים (הזוהר הקדוש ופרקי דרבי אליעזר), ואילו הספר 'עץ הדעת טוב' נכתב ע"י רבי חיים ויטאל זיע"א לפני יותר מ - 400 שנים, ואנו רואים כיצד דבריהם הקדושים מתקיימים בדיוק מדהים בדורינו, כפי שראינו לכל אורך הספר, כיצד דברי חז"ל והצדיקים הקדושים מתקיימים בימינו (וזהו עצמו חיזוק גדול באמונה).

הנושא הנ"ל דורש ספר בפני עצמו, והוא מעניין וחשוב במיוחד, מכיוון שאנו רואים כיצד הקב"ה מקדם מהלכים, הכתובים בנביאים ובמקורות נוספים, לגבי מלחמת גוג ומגוג. מלחמה שתקדם לגאולה השלימה ותביא להכרתת כל כוחות הטומאה.

ישנן דעות שונות לגבי מלחמה זו, וכתב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק יב, ה"ב) שלא נדע כיצד הדברים יתרחשו עד שנגיע לזמן ההתרחשות (ובלשונו הקדושה: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"), אך מכיוון שאנו נמצאים בזמן המאורעות (ואנו תפילה שכבר עברנו חלקים חשובים ממלחמה זו) וכבר ראינו שחלק גדול מהנבואות ודברי החכמים על תקופת חבלי משיח אכן התאמתו בזמננו, יש בדברים אלו כדי לחזק אמונתנו ואהבתנו לבורא עולם, לראות עין בעין את תהליך הגאולה. וכמובן שעלינו להרבות בלימוד תורה ובגמילות חסדים וכן להרבות בתפילות ובתחנונים שהקב"ה יביא את הגאולה ברחמים רבים אמן כן יהי רצון!

בנספח זה אספתי מקורות אחדים בלבד וכמובן שהנושא דורש הרחבה והעמקה במידה גדולה הרבה יותר מאשר הבאתי כאן.

מלכות ישמעאל (קטעים מתוך החוברת - "הטרור האיסלמי ומלכות ישמעאל באחרית הימים" - מאת הרב ישראל לורברבוים הי"ו):

"בכדי להבין לפחות רובד מסויים ממהותה ואופיה של האומה הערבית, היינו מלכות ישמעאל, צריך להתבונן כיצד התורה מתארת את אבי האומה הערבית - ישמעאל, שכן "הסיפור על יסוד האומה הישמעאלית כולל את כל יסודות האופי הישמעאלי שיצא אח"כ מן הכוח אל הפועל" (הגרש"ר הירש, בראשית טז, יא). עיקרי הדברים מבוססים על פירושו של הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל (בראשית טז יא-יד). 

ישמעאל נולד לאביו, אברהם אבינו, ולאמו הגר. מהגר ירש ישמעאל את אהבת הדרור והחירות (המדומה).

כתוב בפסוק (בראשית טז, יב): "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו". התורה הקדימה את שם התואר ('פרא') לשם העצם ('אדם'), (למרות שע"פ כללי הלשון, מקדימים את שם העצם כגון 'אדם חביב' וכדו'), ללמדנו שעיקר עניינו ומהותו של ישמעאל הינו מידת הפרא... המילה 'פרא', משמעותה - בן חורין שהוא פטור מעול אדם וחפשי משעבוד. לאמור, כל מהותו של ישמעאל, כפי שמתארת התורה, הינו פריקת עול דרך ארץ, כאשר הכל אצלו הפקר ואין דבר העומד בפני רצונו. ולכן אומרת התורה "ידו בכל", דהיינו ליסטים (רש"י שם). ואת כל המהות הזאת, כאמור, ירש ישמעאל מאמו הגר.

מאברהם אבינו ירש ישמעאל את מידת האמונה - אמונה באחדות הבורא ואמונה בהשגחה פרטית...

נמצא, שישמעאל ירש מאברהם אבינו את מידת האמונה בבורא, ומהגר את מידת ה"פרא" דהיינו חירות וחופש, כאשר אין דבר היכול להגביל את רצונו. ואם תאמר איזו אישיות ואילו הנהגות אנושיות מולידות שתי מידות אלו כאשר שתיהן נמצאות באדם אחד, מסביר הגרש"ר הירש (שם): "אנחנו העם היהודי קיבלנו מה' תפקיד כפול:

א. אמונה: ערכים רוחניים.  

ב. מצוה: עיצוב כל החיים ע"פ הערכים האלה, בהתאמה עם רצון ה'.

 מהבחינה האחת, הרוחנית, יש חשיבות יתרה לעם הערבי - הוא פיתח בחריפות את רעיון הבורא שבא לו מידי אברהם. אך אין דיו לאדם שיש לו רעיונות של אחדות ה'. צריך להוסיף את ההכנעה המעשית של כל הכוחות לרצון ה'. ולכן אין דיו לאדם שאברהם הוא אביו, אם שרה איננה אמו... אנחנו העם היהודי אין תפקידנו מצטמצם בכך שהננו מבשרי אחדות ה', אלא תפקידנו לשעבד את כל הכוחות, ובראשונה היצרים, והכוחות הגשמיים, הווה אומר, בקדושת הגוף" עכ"ל.

לאמר, העם היהודי יש לו ערכים של אמונה ויחד עם זאת מערכת מצוות המרסנת, מגבילה ומעצבת את כל הכוחות הגופניים, הטבעיים, בהתאם לרצון הבורא. לעומת זאת, האומה הערבית, למרות שיש לה ערכים חזקים של אמונה, אין לה מערכת המרסנת את הכוחות הטבעיים, ויותר מכך, שורש עניינה של האומה הערבית הוא להיות פרא אדם, חסר גבולות ומעצורים. כלומר, לא רק שאין האמונה שלהם מועילה לרסן את רצונם, להיפך, האמונה שלהם בבורא גורמת להם לפעול ככל שיעלה על רצונם, בהיותם תולים את הכל ברצון הבורא!  האמונה של האומה הערבית היא רק כלי שבאמצעותו הם יכולים להוציא לפועל את מידת הפרא ולעשות כל שברצונם ללא הגבלות ומעצורים.

הערבים יכולים לעשות את כל הרע שבעולם באיצטלא של שלוחי הבורא ועושי רצונו, כביכול. הדוגמא המפורסמת ביותר הינה מלחמת הג'יהאד. כך כותבת פרופ' לזרוס - יפה חוקרת התרבות האיסלמית: "הג'יהד הינה מלחמה שמטרתה להכניס את כל העולם תחת הדת המוסלמית. האיסלם לא בחל בשום דרך להפיץ את דתו בקרב העמים, אם בכוח ואם בדרך של מיסיון".

על פי האמור, נוכל להבין את דברי המדרש (פרקי רבי אליעזר פרק ל): "אמר בלעם, שבעים לשונות שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישראל, הואיל והשוה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל - אוי מי יחיה בימיו, שנאמר (במדבר כד, כג): 'אוי מי יחיה משומו אל' ". 

לאמור מכיוון ששמו של הקב"ה משותף בשם ישמעאל, דבר המורה על אמונה חזקה, הרי שזה גופא גורם שהם יפעלו באופנים החורגים לחלוטין מדרכי ההגיון והמוסר, הן כלפי עצמם, שמוכנים למות כדי להשיג מטרתם, והן כלפי אחרים, שמוכנים להזיק בצורה אכזרית ביותר, ואוי למי שניצב בדרכם.

ואכן לא נשאר לחוקרי תרבות האיסלם, אלא לאשר ולאמת את דברי התורה ודברי חז"ל שתיארו את האומה הערבית בצורה מדוייקת להפליא. חוקר ידוע של ההיסטוריה של האיסלם, ברנרד לואי כותב: "איש המערב אינו משיג כי בני אדם רבים כל כך נהרגים על חילוקי דעות דתיים בלבד... הדבר משתקף בימינו אלה בקוצר יכולתם של מדינאים, עיתונאים וחוקרים כאחד, לעמוד על חשיבות הגורם הדתי בענייני העולם המוסלמי... אם ברצוננו להבין דבר כלשהו מן המתרחש בעולם המוסלמי כיום וממה שהתרחש בו בעבר, עלינו לזכור שני דברים חיוניים: אחד הוא האוניברסליות של הדת כגורם בחייהם של העמים המוסלמיים כולם, והאחד הוא מרכזיותה בתרבותם".

נמצא שעיקר שורשה ומהותה של מלכות ישמעאל, האומה הערבית, הינה אמונה חזקה המשמשת להם כאמצעי למילוי רצונם - השתלטות חסרת גבולות ומעצורים. מתוך שורש רוחני זה ותפיסת עולם זו לא פלא אם יוצאים המוני מתאבדים בדמות "פצצות מהלכות".

ישמעאל באחרית הימים 

אחיזתו של ישמעאל בארץ הקודש (מתוך הספר 'באתי לארמוני' ח"א פרשת וישב, מאת הרה"ג משה ארמוני שליט"א, נתפרסם בשנת התשנ"ט):

כותב הזוה"ק (ח"ב לב, סוף פרשת וארא) וזת"ד: "רבי יוסי ורבי חייא היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי לרבי חייא: למה אתה שותק? הרי אין הדרך נתקן אלא בדברי תורה, נאנח רבי חייא ובכה. פתח ואמר: "ותהי שרה עקרה אין לה ולד". אוי על אותו זמן שהולידה הגר את ישמעאל. אמר לו רבי יוסי: למה? והרי שרה ילדה אחר שנולד (ישמעאל) והיה לה בן גזע קדוש (אם כן למה אתה אומר אוי?). אמר לו: אתה רואה ואני רואה, וכך שמעתי דבר מפיו של הרשב"י, ובכיתי, שאמר: ווי על אותו הזמן, כי משום ששרה נתעכבה כתוב: "ותאמר שרה אל אברהם וגו' בא נא אל שפחתי" ועל כן עמדה השעה להגר לרשת את שרה גבירתה, והיה (להגר) בן מאברהם. ואברהם אמר: "לו ישמעאל יחיה לפניך", ואע"פ שהקב"ה היה מבשר לו על יצחק, התדבק אברהם בישמעאל, עד שהקב"ה השיבו: "ולישמעאל שמעתיך" וגו', ואח"כ נימול ונכנס בברית הקדוש מטרם שיצא יצחק לעולם (והקדימה הזאת בכניסה לברית נתנה לו זכויות). ובוא וראה ארבע מאות שנים עמד הממונה של בני ישמעאל ובקש לפני הקב"ה, אמר לו: מי שנימול למה אין לו חלק בך כמו יצחק? אמר לו, זה נימול כראוי וכתיקונו וזה אינו כך, ולא עוד אלא שאלה מתדבקים בי כראוי לשמונה ימים, ואלו רחוקים ממני עד כמה ימים. אמר לו (השר הממונה): ועם כל זה, כיוון שנימול, לא יהיה לו שכר טוב על זה? אוי לאותו הזמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול, מה עשה הקב"ה (בענין טענת שרו של ישמעאל)? הרחיק את בני ישמעאל מדבקות העליונה, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה בשביל המילה שבהם. ועתידים בני ישמעאל, לשלוט על הארץ הקדושה זמן רב בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלימות. והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם עד שתושלם הזכות של בני ישמעאל" (סך 1300 שנה, 100 שנה על כל שנה עד ברית המילה).

והנה אם מתבוננים בהיסטוריה של עם ישראל בשנת דשפ"ד (624 לספירה הנוצרית) כבשו המוסלמים את ארץ ישראל, 67 שנה אח"כ בשנת דתנ"א (691) הכליף שמשל על ירושלים 'אלמלק' התחיל לבנות את מסגד עומר על מקום קודש הקודשים, תשע שנים אח"כ היתה חנוכת השיקוץ, בשנת דת"ס (700 לספירת הנוצרים). בניית השיקוץ על מקום אבן השתיה הוא בניית קרום הפריעה על מקום הברית, וזהו תחילת שליטת הממונה של ישמעאל על ארץ הקודש. צא וחשב 1300 שנה מזמן זה (ותקבל) שבשנת התש"ס (2000 לספירה), בעזרת ה' ית' נגמר זמנו ובטלה אחיזתו של שרו של ישמעאל (ונראה שיש סיבות, השמורות עם הקב"ה, שאחיזת ישמעאל בארץ הקדושה עדיין ממשיכה, יהי רצון שנזכה בקרוב להשתחרר מהקליפה הקשה והאכזרית הזו הגורמת כל כך הרבה צער לעם ישראל - הערת המחבר).

וישנו מדרש המתגשם לעיננו בצורה מדהימה (פרקי דרבי אליעזר ספ"ל) וז"ל:

"רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים לעשות בני ישמעאל בארץ באחרית הימים ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים (דהיינו ימדדו על מנת לחלק את הארץ ולתפוס שטחים, ירגלו את המבואות והיציאות, כמו שנתפסו לאחרונה תכניות מפורטות שלהם על כל ישוב וישוב ביש"ע איך לכבוש אותו. אי נמי מלשון "חבלים נפלו לי בנעימים" לשון יסורין שייסרו את יושבי הארץ), ויעשו בית קברות למרבץ צאן אשפתות (כפי שאכן הם עושים בהר הזיתים), וימדדו בהם ומהם על ראשי ההרים (דהיינו כל הישובים שלנו ביהודה ושומרון בד"כ הם על ראשי ההרים ושלהם בעמק והם מודדים כל מי שמחזיק אדמות, כפי שנתפרסם השבוע חוק חדש של ה"רשות הפלשתינאית" הנקרא "חוק הבעלות הזרה על נכסי מקרקעין בפלשתין", שבו כל אזרח ומוסד ישראלי ובוודאי המתנחלים וצה"ל, המחזיקים קרקע ב"פלשתין", פוגעים בביטחון הלאומי ה"פלשתיני". בד בבד, כל "פלשתיני" המסייע באופן כלשהו להחזקה או רכישת קרקע בידי ישראלי אשם בבגידה, קרקע כזו תוחרם אוטומטית לאוצר ה"מדינה הפלשתינית" ודין הישראלי המחזיק או ה"פלשתיני" המוכר הוא מוות - וכבר הזכרתי שהמושג "פלשתיני" הוא שקרי ולכן שמתי אותו במרכאות - הערת המחבר), וירבה השקר ותגש האמת (ותגש מלשון גש הלאה דהיינו תסתלק, לא צריך הרבה חכמה כדי להבין שכל ההסכמים האלו זה שקר אחד גדול), וירחק חוק מישראל (שהרי יום יום מגיעות למנגנון הרשות עשרות ואף מאות פניות מהצד הישראלי. החל מפסקי דין נגד אנסים שהורשעו דרך פקודות מעצר נגד עבריינים נמלטים, ובקשות להזמין עדים, ולבצע החלטות נגד "פלשתינים" החייבים סכומי עתק לישראלים, כל הבקשות נבדקות ומועברות לצד ה"פלשתיני" אולם אינן זוכות לשום תגובה. התוצאה קשה [ממש כמו שכותב המדרש ירחק חוק מישראל] חובות בסכומים של עשרות מיליוני שקלים אינם נגבים, אלפי תיקים בהם מעורבים תושבי השטחים נסגרים... תחנת עזה אינה עונה), וירבו עוונות ישראל (תוצאת החינוך הקלוקל המתנכר לכל ערך יהודי), שני תולעת כצמר (שני הוא עדין וצמר גס, דהיינו תאבד העדינות. די לראות פעם אחת דיון בכנסת ישראל כדי להבין שאין עדינות ואין כבוד אפילו למי שעומד בראש. וכל זאת תוצאה של מחלוקת בעניני הישמעאלים. אי נמי היקר שהוא השני [בקמץ] יהפוך לזול כצמר. חכמת התורה שהיא דבר יקר נחשבת בעוונות פחות חשובה מהדרדרים והפרחים באוניברסיטה, חכמי התורה הם לדעתם לא מספיק "נאורים" כדי להבין מה קורה), ויקמול הנייר והקולמוס (די לראות את כמות הזבל העיתונאי שנכתב ואת הספרות הזולה כדי להבין את הפסוק המדבר על אחרית הימים "אז ירננו כל עצי יער". כיוון שהיום העצים בוכים על שכורתים אותם ועושים מהם נייר שעליו נכתבים השטויות הללו, לעת"ל שתתגלה האמת וישרף השקר - "ירננו כל עצי יער"), ויפסל סלע מלכות (הלירה נהפכה לשקל, השקל נהפך לשקל חדש, וסומכים אך על הדולר, אי נמי סלע הוא דבר מוצק, שהמלכות נשענת עליו דהיינו המלכות המוצקה אבן השתיה הוא הסלע שממנו הושתת העולם, ומלכות ישראל שאיננה נשענת על הסלע הזה על קודש הקודשים היא רופפת ולא תחזיק מעמד), ויבנו את הערים החרבות (פועלי בנין הישמעאלים בנו את כל הארץ הזאת), ויפנו הדרכים (כמה ערבים עובדים בסלילת דרכים), ויטעו גנות ופרדסים (כמה ערבים עובדים בעבודות חקלאות וגינון), ויגדרו פרצות חומות בית המקדש ויבנו בנין בהיכל (כל מה שהווקף בנה בהר הבית וגידר את המקום וכן מה שבונים באורוות שלמה).

ושני אחים יעמדו עליהם נשיאים בסוף ובימיהם יעמוד צמח בן דוד שנאמר: "וביומיהון די מלכיא אנון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל" (דניאל ב' מ"ד). ועוד היה רבי ישמעאל אומר: שלוש מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, שנאמר: "מפני חרבות נדדו" (ישעיה כא טו) ואין חרבות אלא מלחמות. אחד ביער בערב (אולי הכוונה ללבנון שסימלה יערות ארזים), שנאמר (שם): "מפני חרב נטושה" ואחד בים שנאמר (שם) "מפני קשת דרוכה" ואחד בכרך גדול של שברומי שהוא כבד משניהם שנאמר (שם) "מפני כובד מלחמה". ומשם בן דוד יצמח ויראה באובדן של אלו ואלו, ומשם יבוא לארץ ישראל שנאמר (ישעיה ס"ג א'): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה? זה הדור בלבושו צועה ברוב כוחו, אני מדבר בצדקה רב להושיע" [עד כאן מהספר החשוב "באתי לארמוני"].

מקורות נוספים:

המשך ציטוט זוהר וארא לב ע"א:

וזמינין בני ישמעאל לאתערא קרבין תקיפין בעלמא ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות גדולות בעולם ולאתכנשא בני אדום עלייהו ולגרום לכך שבני אדום (הנוצרים) ייאספו למלחמה נגדם ויתערון קרבא כהו ויעוררו מלחמות חד על ימא אחת על הים וחד על יבשתא ואחת על היבשה וחד סמוך לירושלים ואחת סמוך לירושלים וישלטו אלין באלין וישלטו אלה באלה וארעא קדישא לא יתמסר לבני אדום והארץ הקדושה לא תימסר לבני אדום. בההוא זמנא יתער עמא חד מסייפי עלמא על רומי חיבא בזמן ההוא יתעורר עם אחד מסוף העולם על רומי החוטאת (ככל הנראה הכוונה היא לנצרות ככלל והיא נקראת חוטאת בשל ההרג וההשמדה שבצעה ביהודים במשך אלפי שנים, ובשל העובדה שהם כופרים באחדות השם) ויגח בה קרבא תלת ירחין ויערוך בה מלחמה שלושה חודשים ויתכנשון תמן עממיא ויפלון בידייהו ויתאספו שם עמים ויפלו בידיו עד דיתכנשון כל בני אדום עלה מכל סייפי עלמא עד שיתאספו כל בני אדום (הנוצרים) עליו מכל קצוות העולם וכדין יתער קודשא בריך הוא עלייהו ואז יתעורר הקדוש-ברוך-הוא עליהם הדא הוא דכתיב (ישעיה לד): "כי זבח לה' בבצרה" וגו' זהו פירוש הכתוב: "כי זבח לה' בבצרה" וכו' ולבתר דא מה כתיב: "לאחוז בכנפות הארץ" וגו' ובסוף הכתוב הזה מה כתוב: "לאחוז בכנפי הארץ" וכו' וישצי לבני ישמעאל מינה וישמיד את בני ישמעאל ממנו ויתבר כל חילין דלעילא וישבור את כל הצבאות שלמעלה ולא ישתאר חילא לעילא על עמם דעלמא ולא ישאר צבא למעלה על עם בעולם אלא חילא דישראל בלחודוי חוץ מהצבא של ישראל בלבד הדא הוא דכתיב (תהילים קכ"א): "ה' צלך על יד ימינך" זהו פירוש הכתוב: "ה' צלך על יד ימינך" בגין דשמא קדישא בימינא ואורייתא בימינא בגלל שהשם הקדוש נמצא בצד ימין (הרוחני) והתורה בימין (הרוחני) ועל דא בימינא תליא כולא ועל כן בימין תלוי הכל ותנינן לזקפא ימינא על שמאלה כמה דאוקמוה ושנינו: מי שבא להתפלל ישים את יד ימינו על יד שמאלו כפי שקבעו בהלכה דכתיב (דברים לג): "מימינו אש דת למו" שכתוב "מימינו אש דת למו" ובזמנא דאתי: (תהילים ס): "הושיע ימינך ענני" ולעתיד לבוא: "הושיע ימינך ענני" ובההוא זמנא כתיב ועל הזמן ההוא כתוב (צפניה ג): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" וכתוב (זכריה יד): "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

(ועיין בספר יחזקאל (לח ו): "גמר וכל אגפיה בית תורגמה ירכתי צפון ואת כל אגפיו עמים רבים אתך", וכתוב בהמשך (יח): "והיה ביום ההוא ביום בא גוג על אדמת ישראל נאם ה' אלקים תעלה חמתי באפי", וכתוב בדניאל (יב): "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול" וכתוב אחריו "והיה עת צרה", ובהמשך "ובעת ההיא ימלט עמיך כל הנמצא כתוב בספר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ ישטטו רבים ותרבה הדעת").

הפטרת השבוע (שבת נצבים וילך) שבו הותקפה אמריקה (הפלת מגדלי התאומים - ישעיה סג'):

"מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו צעה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע. מדוע אדם ללבושך ובגדיך כדרך בגת? פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה ואביט ואין עזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרעי וחמתי היא סמכתני, ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי ואוריד לארץ נצחם. חסדי     ה' אזכיר תהלת ה' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל, אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע. בכל צרתם לא צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם".

זוהר אמור (דף פ"ח ע"ב):

רבי אבא פתח (ישעיה סג): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" וגו', מי זה בא מאדום, זמין קב"ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום עתיד הקב"ה להתלבש בלבושי נקם על אדום, דאחריבו ביתיה, ואוקידו היכלי, וגלו כנסת ישראל ביני עממיא על שהחריבו ביתו, ושרפו היכלו, והגלו לכנסת ישראל בין העמים, ולמעבד להון נקמת עלמין ויעשה להם נקמת עולמים... הה"ד (ישעיה לד): "כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום"... (ישעיה סג): "חמוץ בגדים מבצרה", בגין דמינה נפקו אוכלוסין דעלמא, לחיילא על ירושלים משום שמבצרה יצאו גדודי העולם לצבוא על ירושלים, ואינן שרו לאוקדא היכלא והם התחילו לשרוף את ההיכל, ובני אדום מפגרין שורין ובני אדום מהרסים החומות, ורמו אבני יסודא ועקרו אבני היסוד הה"ד (תהלים קלז ז): "זכור ה' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה" (וראה ההמשך בזוהר הקדוש).

פרקי דרבי אליעזר פרק לב: 

"ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר (תהלים נה, כ): 'ישמע אל ויענם'... ".

רבנו חיים ויטאל זיע"א (עץ הדעת טוב, תהילים קכד): 

"אבל עוד עתידים ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל... והגלות האחרון קשה מכולם, והוא גלות ישמעאל... וגלותו תקיפה משאר המלכויות... כי בגלות האחרונה הם רוצים לבלוע אותנו, ורצונם למחות שם ישראל מתחת השמים כדמיון דבר הבלוע שאין מציאותו נודע כלל... בגלות ישמעאל הם רוצים להרוג נפשות וגופות ולכלות הממון של ישראל ולבולעם חיים ולא להשאיר להם שורש וענף... בגלות ישמעאל עתידין להצר את ישראל צרות קשות ומשונות לא נראו כמותם...".

פורענות על אדום משום שהסגירו הארץ לבני ישמעאל:

יחזקאל לו, ה:

"לכן כה אמר ה' אלהים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כלא אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש למען מגרשה לבז"

כלומר: "שארית הגויים" - הגויים הנשארים בארץ ישראל בזמן שישראל היו בגולה, והם בני ישמעאל.

פירוש מהר"י קרא: 

"באש קנאתי דברתי" - בשבועה שלא אניח לעולם מלהפרע באדום ולעשות נקמה בהם, שנאמר (עובדיה א יח): "ודלקו בהם ואכלם" וגו'.

"ועל אדום כלא" - לא יהיה שריד לבית עשו, אשר נתנו את ארצי, הארץ אשר לי והם נתנו להם למורשה, והיו משמחים עליך בכל לב בשאט נפש ואותי הם מבזים, כך היו משמחים שהיו ישראל מגורשין ממנה. ובזה מתורץ מפני מה כתיב "אדום כלא" והקרי הוא "אדום כלה", כי יהיו להם כלא ולא יהיה להם שריד, והכל בשביל שאדום נתנו את ארץ ישראל לבני ישמעאל - ל"שארית הגוים" - למורשה כדי לגרש את ישראל.

יואל ד ט:

"קראו זאת בגוים קדשו מלחמה, העירו הגבורים יגשו יעלו כל אנשי המלחמה. כתו אתיכם לחרבות ומזמרתיכם לרמחים, החלש יאמר גבור אני. עושו ובאו כל הגוים מסביב ונקבצו שמה הנחת ה' גבוריך. יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט כי שם אשב לשפט את כל הגוים מסביב. שלחו מגל כי בשל קציר באו רדו כי מלאה גת השיקו היקבים כי רבה רעתם. המונים המונים בעמק החרוץ כי קרוב יום ה' בעמק החרוץ. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם. וה' מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ורעשו שמים וארץ וה' מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל. וידעתם כי אני ה' אלהיכם שכן בציון הר קדשי והיתה ירושלם קדש וזרים לא יעברו בה עוד. והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור ונקיתי דמם לא נקיתי    וה' שכן בציון".

פירוש המלבי"ם - "קדשו מלחמה" - וכבר בארתי ביחזקאל (סי' לב וסי' לח ו-לט) שלעתיד יתעוררו אומות אדום לכבוש את הארץ ויעשו הרג רב בבני מצרים שהם מאמונות הישמעאלים, ואז יתעוררו הישמעאלים לקחת נקמת אחיהם מיד האדומים ויהרגו בהם הרג רב ואבדון, ויחזרו האדומים שנית להלחם עם בני ישמעאל ויהרגו בם, וזה יהיה בשלוש פעמים שתהיה מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים.

עובדיה א' כ"א

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".

מסביר המלבי"ם: "ואז תתחיל מלחמת גוג ומגוג ויתגלו שני המשיחים בן יוסף ובן דוד ושבעה רועים שיושיעו את ישראל, והם יעלו לשפוט את הר עשו. ואז היתה לה' המלוכה ויקבלו כולם את עול מלכות שמים במהרה בימינו".

יחזקאל לח א-כג

"ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן אדם שים פניך אל גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותובל והנבא עליו, ואמרת: כה אמר ה' אלהי-ם הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותובל, ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך וכל חילך סוסים ופרשים לבשי מכלול כלם, קהל רב צנה ומגן תפשי חרבות כלם... מימים רבים תפקד, באחרית השנים, תבוא אל ארץ משובבת מחרב, מקבצת מעמים רבים על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד והיא מעמים הוצאה וישבו לבטח כלם. ועלית כשואה תבוא כענן לכסות הארץ, תהיה אתה וכל אגפיך ועמים רבים אותך... באחרית הימים תהיה והביאותיך על ארצי למען דעת הגוים אותי בהקדשי בך לעיניהם גוג... והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל נאום ה' אלהי-ם תעלה חמתי באפי, ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל... ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אתו. והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ".

תיקוני זוהר (תיקון כ"א דף נ"ה ע"א)

"ולגבי גורלם של עשו וישמעאל כתיב כרסיה שביבין די נור כסא מלכותו של הקב"ה שביבי אש, ומאינון שביבין דכרסייה אוקדון כל טעוון דילהון ומאלה שביבי אש של כסא מלכותו ישרפו כל העבודה זרה שלהם... בההוא זמנא והיה החסון לנעורת וכו' ועל אותו הזמן נאמר (ישעיה א לא): "והיה החסן לנערת, ופעלו לניצוץ, ובערו שניהם יחדו, ואין מכבה".

זוהר (בראשית קי"ט):

"ובני ישמעאל עתידים בזמן ההוא לעורר יחד על כל עמי העולם לבוא לירושלים, שכתוב (זכריה יד): "ואספתי את כל הגויים על ירושלים למלחמה" ".

ופי' הרמ"ק שם (בכ"י): 

"ויזדמן כולהו עממיא שיעשו עצת שלום ביניהם ויתהפכו לישראל להשמיד, מפני שהקימו להם מלכות, ותהא עת צרה ליעקב, אמנם לא יבאו לשבר, אלא ממנה יושע", עכ"ל.

הרמח"ל - מאמר הגאולה - סוד קריעת ים סוף באחרית הימים:

"ועתה אפרש לך סוד אחר גדול מאד, והוא מה שכתוב (ישעיה כז יג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", והסוד עמוק. ותדע, כי כאשר היה במצרים כן יהיה בגאולה העתידה. וסוף גאולת מצרים היתה קריעת ים סוף, ששם נאמר (שמות יד, טו): "מה תצעק אלי", וכבר אמרו (זוהר פרשת בשלח): "בעתיקא תליא מלתא"... והנה כשיצאו ישראל ממצרים בראשונה, מתוך תגבורת המאורות היה שלא יכלה הקליפה לעמוד ברב אורם, אבל אחר כך חוזרת ומקשה ערפה ורוצה להתדבק. והאמת שיותר מבראשונה היתה רוצה להתחזק, כי כבר יצאו מתחת ידה פעם אחת, ואז נתעורר העתיקא (כתר - עתיק יומין), ונגלה למטה, וקרע את הים העליון לפניו. ובקרעו הים הזה, שהוא הבינה, הנה נכרתו הקליפות, שלא יעצרו כוח עוד כאשר עשו בראשונה מן המקום שאמרתי, ואז נכרתו ואבדו. והנה כן יעשה עוד לעתיד, אחרי שישובו האומות ויתיצבו על ה' ועל משיחו. כי יתקע בשופר גדול, שהוא הבינה. והתוקע למה לא נזכר? אלא שהוא פלאי (נראה שה"פלאי" הנ"ל רומז לעתיקא - ראה תקט"ו תפילות - תפילה קנד) ולא נזכר שמו. והנה אז יאבד כח מהקליפה לגמרי, ועל כן על אותה שעה נאמר (ישעיה מט, ט): "לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו", כי לא יהיה להם עוד כח לעכב עליהם כבראשונה. וכבר ידעת, שאשור ומצרים הם שני ראשי הקליפה, ובצאת העשוקים מתחת ידם יבואו וישתחוו בהר הקדש בירושלים. והרי פרשתי לך סוד גדול מאד".

השל"ה הקדוש מסביר בסידורו על שירת הים:

"ולכאורה קשה מה עניין השירה הזו לגאולה העתידה. אבל דע שאדרבא עיקר השירה הזאת היא לעתיד, ובזה יובן מה שאמרו חז"ל שיהיה נזכר יציאת מצרים גם לעתיד, רק שקיבוץ גלויות עיקר ויציאת מצרים טפל. העניין כי נזכר יציאת מצרים חמישים פעמים בתורה כנגד חמישים שערי בינה, כי בינה היא היובל המוציא לחירות, כן היתה יציאת מצרים נמשכת מצד היובל, אמנם לא מצד עצם היובל שהוא הבינה רק מצד ענפי הבינה שהוא המשכת הבינה שהוא המלכות. כי אם היתה אז הגאולה מעצם הבינה לא היתה גלות אחר כך, רק היתה (הגאולה) מהמלכות מצד ענפי הבינה הנמשכות לשם, ולעתיד לבוא תהיה הגאולה מצד עצם ושורש הבינה על כן לא תהיה אחריה גלות. נמצאת גאולת מצרים והגאולה  דלעתיד  שניהם  עניין אחד  חמישים שערים,  רק שזה טפל וזה עיקר...".

הגרי"מ חרל"פ - מעיני הישועה - מי מרום:

"הגאולה העקרית איננה רק זו שמפטרת את ישראל מן הגלות, אלא היא גילוי אור חדש, כאמרנו "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו מהרה לאורו", אור מבהיק נורא ונפלא כזה. אשר כל נמצא בהויה מכבר אינו כלל בערך נשגבות האור ההוא. ולזאת אי אפשר שנזכה אליו על ידי שום מגע ומשא איזה שהוא עם העמים. אדרבא, כל נגיעה איזו שהיא וחלק כל שהוא מצדם, פוגמים את הגאולה ומעכבים בעד גילוי קדשה. לזאת, אם לפעמים המצבים מביאים שיהיה סיוע לישראל בפטורם מן הגלות גם מצד העמים, הרי זה בבחינת "חיל בלע ויקיאנו", וכשמגיע תור גילוי הגאולה, מקיאים ישראל כל הסיוע שקבלו מהם, והעמים חוזרים בהם על מעשיהם שעזרו וסיעו לישראל, ונהפכים לרודפים. ובזה המסילה נסללת לנו לזכות לאור הגאולה, בעטרת הודה והדרה וקודש תפארתה.

וסדר הגאולה ממצרים, הוא התבנית לסדר הגאולה האמיתית והשלמה של העתיד. לכתחילה נדרש פרעה שהוא ירשה את ישראל לצאת, וכשאמר לו משה "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו", ופרעה קים את זה ושלח עמהם את הערב-רב, ובידיהם זבחים ועולות, והלך גם ללוותם, לא היו ישראל יכולים אז לצאת ביד רמה, ורק אחרי כן כשנהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם לאמר "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, וירדף אחרי בני ישראל", רק אז נתקיים בהם "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ורק אז זכו לאור הגדול שנגלה עליהם בעברם את הים, להיות נביאים בערכו של משה, להתנבאות בזה, ואמרו "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וירוממנהו". וכן לעתיד, מקודם ירשו האומות לישראל להאחז בארצם, וזה יהיה אך גאולה של יציאה מהגלות, ואולם כשיגיע תור גילוי הגאולה בכל הוד כליל תפארתה וקדש שלמותה, אז יהפכו כל העמים להיות רודפים, ויבואו על ה' ועל משיחו, ואז תהיה מלחמת גוג ומגוג, ויפלו על הרי ישראל, והיה ישראל כלו קודש לה', ויתגלה משיח בן דוד".

ילקוט שמעוני (ישעיהו ס' תצ"ט)

אמר רבי יצחק, שנה שמלך המשיח נגלה בו, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה. מלך פרס מתגרה במלך ערבי, והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם. וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם, ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל  מתרעשים ומתבהלים ואומרים:

"להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך"

ואומר להם הקב"ה:

בני אל תתיראו! כל מה שעשיתי - לא עשיתי אלא בשבילכם.

מפני מה אתם מתיראים? אל תיראו! הגיע זמן גאולתכם. ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה  אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה".

מלחמות אדום וישמעאל - המשך (2 הקטעים הבאים הם מחוברת של הרב אלכסנדר אריה מנדלבאום הי"ו - להשיג בטל' 050-8914044)

סמיכות תמוהה

לפני שחזר בלעם לעמו, הוא פונה אל בלק ואומר לו (במדבר כ"ד י"ד): "הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים".

ומסביר רש"י שנאמרו כאן שני דברים:

א. בלעם יעץ לבלק כיצד להכשיל את בני ישראל, במעשה בנות מואב.

ב. בנוסף על כך, ביקש בלעם לגלות מה שיקרה באחרית הימים.

וסמיכות הדברים היא תמוהה.

וכן בתורה נסמכו שני הדברים: שתחילה מופיעה נבואת בלעם בענין אחרית הימים, ומיד אחרי זה מובא המעשה של בנות מואב ומעשה קנאת פנחס, שקינא את חילול ה' וכיפר על בני ישראל.

פשר סמיכות הדברים יובן אחרי שנתבונן בתוכן נבואת בלעם.

נבואת בלעם

בסוף נבואת בלעם נאמר (במדבר כ"ד כ"ג): "וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל".

ומפרש רש"י: מי יכול להחיות עצמו משומו את אלה, שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל העובדי כוכבים ועוד יבואו צים מיד כתים ויעברו כתיים שהן ארמיים בבירניות (אוניות) גדולות על אשור...".

לפי רש"י פסוק זה אינו מתייחס לאחרית הימים, אלא שהוא בא לתאר כיצד סנחריב ילחם עם כל העולם ולא תהיה אומה שתנצל ממנו.

אמנם חז"ל ייחסו את הפסוק הזה למאורעות אחרית הימים (פדר"א כ"ט) שלדבריהם "שומו אל" מתכוון לישמעאל ששם א-ל רשום בשמו. ולפי דרשתם פסוק זה מדבר אודות המלחמה שישמעאל יעשה עם כל העולם (כדוגמת סנחריב), באחרית הימים, שלא תהיה אומה שתינצל מחיציו (ראה פדר"א שם, בצירוף דברי רש"י הנ"ל).

מלחמת אדום וישמעאל

נבואת בלעם מסתיימת במלים הללו (שם כ"ד כ"ד): "וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אבד".

ומבאר תרגום יונתן שפסוק זה מתייחס למלחמת ישמעאל ואדום באחרית הימים. שיצאו חיילים רבים בצי אדיר וספינות גדולות, מאיטליא של אדום (ארצות המערביות של ימינו), והם ילחמו בליגיונות שיצאו מן קוטנטיני של ישמעאל (ארצות ערב). ובסוף אלו ואלו - בני אדום ובני ישמעאל - יפלו ביד מלך המשיח, שהוא יאבד אותם עד עולם - "גם הוא (ישמעאל) עדי אובד". וכן מפורש בזוהר (וארא) שבני ישמעאל יעשו קרב בעולם ויתאספו בני אדום עליהם וילחמו בהם וכו'.

סמיכות הפרשיות

ואולי אפשר לבאר, שאחרי שבלעם הודיע שכל העולם יסבול מחיציו של ישמעאל, נולדה השאלה: מה כל העולם אשמים, ומדוע כולם יסבלו מישמעאל? ועל זה נסמך ענין של פרשת בנות מואב, לתרץ את השאלה הזאת.

כל העולם קבלו עליהם להיות גדורים מעריות, וכיון שנפרצו בדבר אזי ישמעאל יקנאו את קנאת ה' על מעשים אלו. נמצא שבני ישמעאל הם יקנאו את קנאת ה', באלו שיפרצו גדרות עולם, וזו אמנם מטרתם המוצהרת של הקנאים המוסלמים בימינו, שנלחמים נגד דרך החיים המתירנית של התרבות המערבית. אבל בסוף "וגם הוא עדי אבד" - גם ישמעאל יפגע, כיון שהוא צנוע רק בחיצוניותו, אך הוא פרוץ בעצם, וממילא גם הוא "עדי אובד" (כל זאת לא נאמר ח"ו ללמד זכות כלשהי על המחבלים ימ"ש שהם בחינת עמלק לכל הדעות, אלא להצביע על כוון של תיקון החטא שיכול למנוע מפראי אדם אלו לבצע את זממם. והדבר ידוע שעיקר הגאולה היא בתיקון היסוד כמבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל פעמים רבות, וכמובן שיש לקב"ה סיבות רבות לכל פעולה וזהו רק כיוון אפשרי מתוך סיבות רבות  אפשריות - הערת המחבר).

נסיון דורנו

לצערינו, קלקול זה של פריצות, נכנס גם בישראל, שגם הם (אנו) עושים כמעשה הגויים בזה, רח"ל. ועלינו להתחזק במיוחד לגדור את הפרצה ולתקן את הדבר, שאף על פי שישנם הרבה קלקולים שצריכים לתקן ולעמוד על המשמר, הן בכלל ישראל והן בכל העולם כולו, אך ענין זה של צניעות הוא מהדברים המרכזיים שעליו ישמעאל מעורר לתקן.

כשם שכלל ישראל עברו מ"ב מסעות במדבר, ובאחרון אירע מעשה בנות מואב, כך במקביל, מבואר בספרים הקדושים, שישראל צריכים לעבור מ"ב בחינות של גלות, ובאחרון יצטרכו לעמוד כנגד הנסיון על ענין הצניעות.

וענין זה שייך במיוחד לגאולה העתידה. שמבואר בספרים הקדושים, ששבעת אלפי שנים של קיום ימות עולם, מכוונים כנגד שבע ה'ספירות' (מ'חסד' עד 'מלכות'), והגאולה תבוא באלף השישי, המכוון כנגד ספירת יסוד - המורה על צניעות וקדושה (פרי צדיק נח סק"ו). וכן כתב בספר באר מים חיים (תולדות פרק כ"ו): "כי נודע אשר כל עיקר הגאולה הוא ביסוד ועל כן הוא באלף הששי שהוא בחינת יסוד, וכן מבואר בזוהר הקדוש כמה פעמים ובדברי האריז"ל כידוע ליודעים".

שער ה-נ'

על דרך זה מבואר באור החיים (שמות ג' ח'), שבמצרים בני ישראל לא נכנסו לנ' שערי טומאה מכיוון שלא היתה להם היכולת לברר אותו, מכיוון שעדיין לא קבלו את התורה, ולכן לא השיגו את שער הנ' של הקדושה שכנגדו.

אך בגלות האחרונה יגיעו לשער הנ' של הטומאה, רח"ל, וכוח התורה יעמוד להם שיוכלו לברר ולהתברר מאותו השער, ובבירור הזה "ספו תמו בחינת הטומאה", ותבוא הגאולה.

נמצא, שלא בכדי הדור האחרון פרוץ בענין זה של חוסר צניעות, כי זה עיקר הבירור ונקודת הניסיון של האלף השישי בכלל, ובפרט של סוף האלף השישי, והדרך לגילוי המשיח הוא ע"י ההתעמתות עם שער הנ', בחינת חוסר צניעות מוחלטת. ומי שנבדל מדבר זה, הרי הוא מכניע את הרע שבתוכו ובבריאה כולה, וע"י זה הוא מקרב את הגאולה. וכן כתוב בספר קב וישר (פרק פ"ב) שבזכות נשים צדקניות ההולכות בצניעות תבוא הגאולה האחרונה, וז"ל: "בזכות נשים צדקניות [נגאלו אבותינו ממצרים], וכמו שהיתה גאולה ראשונה כן תהיה גאולה אחרונה... ע"כ צריכין הנשים להיות צנועין יותר מן האנשים, ולא ילכו אחרי שרירות לבם בהליכה במלבושיהן כחוקת הגויים...".

סיום

רואים אנו בשנים האחרונות, הולכות ומתחזקות בעולם שתי תופעות.

מצד אחד ההתדרדרות המוסרית בעולם מגיעה עד הדיוטה התחתונה, בבחינת שער הנ' של הטומאה.

ומצד שני בני ישמעאל הולכים ומתרבים, והם התיישבו בכל הארצות, ומתעורר בהם רוח קנאות, בלתי מוסברת, לקנאות נגד התרבות המערבית - של מתירנות, נהנתנות, ופריצות המנוגד לדת האיסלמית. והם מדברים בגלוי על מלחמת עולם.

אך התבאר לנו, שבלעם כבר התריע על כך שבני ישמעאל יערכו מלחמת עולם עם תרבות שתפרוץ את גדרי הצניעות, והם אשר יקנאו את קנאת ה', על הפריצות (ושוב אין בכך שום לימוד זכות ח"ו על פראי אדם ארורים הללו ימ"ש, וזוהי כמובן רק אחת מהסיבות האפשריות לתופעה קשה זו). ובשלב הסופי של המלחמה, יתגלה המשיח, ויבשר את בשורת הגאולה - והדברים נוראים.

לכן עלינו ללכת בדרכו של פנחס - שעמד כיחיד  בודד במערכה כנגד כל המתפרצים בעם - ונעמוד איתן (לשם שמים) כנגד רוח הפרצים המנשבת ברחוב, והמשפיעה על כל חלקה טובה. או אז תבוא הגאולה ברחמים גדולים ובשמחה.

גלות הערב רב 

הגאון מוילנא מביא על פי הזוהר (ביאור הגר"א לתיקוני זוהר חדש דף כ"ז ע"ב) שבעקבתא דמשיחא, נשמות הערב-רב יתפסו את השלטון, ויהיו ראשי העם, שנאמר (איכה א' ה'): "היו צריה לראש", והם יתנהגו בחוצפא רבה, וינסו להשפיע מההשקפות האפיקורסיות שלהם על בני ישראל המאמינים.

וזה לשון הגר"א (אבן שלמה פרק יא' ו'):

"הערב רב... הם פורקי עול מלכות שמים, והם דבוקים מאוד בישראל וישראל לומדים ממעשיהם והם העשירים הגאוותנים... והם גורמים כל ביטול תורה ואריכת הגלות... הם הרודפים אחר התאוה... הם ראשי ישראל בגלות וגוזלים לעניי ישראל... ומתרפים לעשות גמילות חסדים וצדקה עם בעלי תורה, ומזלזלין בתלמידי חכמים... וזה מרומז בכתוב (בראשית ל"ג ב'): 'וישם את השפחות וילדיהן ראשונה' - הם הערב רב שהם ראשי העם, 'ואת לאה וילדיה אחרונים' - הם עמי הארצות הטובים הכפופים תחת הערב רב, 'ואת רחל ואת יוסף אחרונים' - הם התלמידי חכמים שהם שפלים מכולם והם נקראים על שם רחל שהיא עקרת הבית... והם [התלמידי חכמים] מבוזין בגלותא בתראה ונרדפין מן הערב רב וכמ"ש (סוטה מ"ט ע"ב): 'וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו' ".

לא צריך להתאמץ הרבה לראות כיצד דברי הגר"א שנכתבו לפני כמאתיים שנים, מתקיימים לעינינו. שאנו ברור נמצאים ב'גלות הערב רב' - יהודים רודפים אחרי התאוה, והם פורקים עול שמים ונלחמים בכוח נגד כל ערך תורני, ונגד לומדי תורה שבדור, ולפי דברי הגר"א זה סממן ברור לביאת המשיח בקרוב.

נתבונן עתה במשמעות הדברים, מה הוא תוכן 'גלות הערב רב', ומה הקשר בין 'גלות ישמעאל' לבין 'גלות הערב רב'? כדי ליישב את השאלה הזאת, עלינו להתבונן - מי זה הערב רב שעליו דובר, ומאיפה 'נולדו' ונתהוו אלו?

ערב רב - מצרים

"וגם ערב רב עלה אתם" (שמות יב לח).

בזוהר הקדוש (כי תשא תצ"א) נאמר, שהערב רב שהצטרפו לעם ישראל בזמן יציאת מצרים, הורכבו בעיקרו מהמצריים שהתגיירו אז באותה עת.

לפי דברים הללו נוכל להניח, שטומאת הערב רב של ימינו (שהם נשמות הערב רב יוצאי מצרים - עפ"י הגר"א), מקבילה לטומאת המצריים שיצאו ממצרים, שבה טמונה שורש נסיון דורנו.

"תרבות" מצרים

כמה מילים על טומאת ו"תרבות" מצרים.

כפירה והרגשת "כוחי ועוצם ידי" היתה בודאי מיסודות "תרבות" מצרים. פרעה מלך מצרים היה השליט החזק ביותר בתקופתו, והוא תלה את כל עוצמתו בעצמו, כמאמר הפסוק (יחזקאל כ"ט ג'): "לי יאורי ואני עשיתני". ומפרש רש"י [שם]: "לי יאורי - איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי.  'ואני עשיתני' - בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי".

העוצמה שניתנה לפרעה היא שגרמה לו להתחצף כלפי שמיא, ולומר (שמות ה' ב'): "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".

בנוסף על הכפירה, מצאנו במצרים בחינה נוספת של טומאה, אמרו חז"ל (קידושין מ"ט ע"ב): "עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים". "תרבות" הכשפים שהיתה במצרים, הגיעה לשיא כמו שאמרו חז"ל (אבות דרבי נתן כ"ח): "אין לך כשפים ככשפים של מצרים".

הכשפים הוא אחד הענינים המופלאים הנמצאים בעולם. הקב"ה, מצד אחד, קבע חוקי טבע מוגדרים בבריאה, ומצד שני ברא כוח 'כישוף', שבאפשרותו לשנות ולבטל את החוקים הטבעיים, כדברי חז"ל (סנהדרין ס"ז ע"ב): "כשפים - שמכחישים [משנים ומתנגדים] פמליא של מעלה [בכחות הטבעים של הבריאה]". בכוח הכישוף להפוך דבר אחד לדבר אחר - עד שהדבר נראה ממש כמו אותה מציאות, והכל דמיון ותעתוע עיניים. לדוגמא הגמרא מספרת (סנהדרין ס"ז ע"ב), שזעירי קנה חמור במצרים, וכאשר בא להשקותו, שפך עליו מים ונמס הכישוף, ונעשה החמור דף של גשר!

השחרור ממחויבות

ונראה כי שני הענינים הללו שאנו מוצאים במצרים - שורשם אחד.

גם הכפירה וגם הכשפים מטרתם לאפשר לאדם לפעול כרצונו, בבחינת 'פרא', בלי להיות מוגבל לחוק מסויים ודבר מגביל. הכפירה משחררת את האדם מלהיות משועבד לאדון כל הארץ, והכישוף נותן לאדם את האפשרות להשתחרר מסדר העולם, וליצור מערכת מציאות המותאם לרצונו האישי.

הרי התבאר לנו התוכן של טומאת מצרים, עתה נעבור חזרה ל"תרבות" ימינו שכאמור הוא מושרש ב"תרבות" מצרים.

תרבות הפרא של ימינו

אם נתבונן ב"תרבות" הסובבת אותנו נראה, כי אותה "תרבות" של טומאה של ראשית גלויות ישראל חוזרת ומתגלית עתה בסוף גלויות ישראל, כדברי שלמה המלך (קהלת א' ט'): "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".

הערב רב של ימינו חוזרים שוב על הסיסמה של פרעה מלך מצרים - "מי ה' אשר אשמע בקולו", הם הדוגלים בדגל הכפירה בבחינת "כוחי ועוצם ידי", סומכים על כוחם, כופרים במלכות שמים, ונמנעים מלתמוך באותם תלמידי חכמים המגלים את כבוד ה' בעולם.

בנוסף על כך, הולכת ומתרבה בעולם "תרבות" המקבילה ל"תרבות הכישוף" של מצרים. "תרבות" הבנויה על דמיון ובריחה מהמציאות הכובלת.

ניקח לדוגמא את ה'ספורט', התופס מקום נכבד בכל כלי התקשורת העולמיים. אדם שלא הורגל לזה אינו מסוגל להבין: מה מעניין במשחקי הספורט, ומה מעורר אלפי איש להתעורר ולהריע בחוזקה כאשר בן אדם מצליח להכניס כדור בין שתי מקלות? אמנם שורש הדבר הוא, לתת ערך רציני לעניין לא רציני, כדי להראות שהעולם הוא לא רציני!

כמו כן מתרבה בימינו "תרבות" הבידור, הבילוי, המוזיקה הפראית, הדיסקו, הסרטים, משחקי המחשב, האינטרנט, הסמים - כל עניני ה"כישוף" הללו, פרי יצירת העידן המודרני - הם צורות ואופני בריחה מהמציאות הכובלת, שעל ידי יצירת מערכת דימיונית זו, האדם מנסה לברוח מהמציאות הכובלת אותו ולהתאים את הכל לרצונו ותאוותו.

אמנם הערב רב של ימינו ("יהודים" ששורשם מהערב רב), מרימים את דגל אותה "תרבות" שמקורה בארצות ה"נאורות" של העולם, וחיים חיי הפקר בלתי מחייבים. "תרבות" זו גורמת גם להנהגת המתירנות והפריצות, שגם היא שורשה בטומאת מצרים, כנאמר בתורה (ויקרא י"ח ג'): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו...", ופירש רש"י: "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות...".

"תרבות" זו משפיעה על כל מהלך המחשבה של הדור, עד שקשה למצוא אדם הנקי לגמרי מאותה השיטה הגורסת כי עיקר מגמת האדם בכל עניינו הוא להיות משוחרר ובלתי כבול - הפך השיעבוד לה'.

מידה כנגד מידה

כבר התבאר... כי כוח של אומה לשעבד את ישראל ניתן על ידי ישראל בעצמם, שככל שהם פגומים במידה הרעה של אותה אומה, כך יהיה לאותה אומה הכוח לשעבד את ישראל. אמנם הדברים נראים לעין, שככל שמתגברת השפעתה של אותה "תרבות" בעולם, כך מתגבר כוח ה"פרא" של ישמעאל להתנגד לכל סדר ומשטר, בבחינת "ידו בכל...", והוא אשר מקנא את קנאת ה' כנגד רוח המתירנות.

ואכן הטרור המוסלמי מגיע לכל מקום בעולם, והוא כבר הצליח לערער ולהחליש במקצת את "תרבות הפרא" של העולם המערבי. שמאז הפיגוע בבנין התאומים, העולם אינו כפי שהיה, ולכל אחד ברור היום כי העולם אינו מגרש משחקים, כי "היום לעשותם" - עולם הזה הוא מקום העמל והעבודה, ורק "למחר" בעולם הבא - "לקבל שכרם" (תנחומא בראשית א').

סיום

לצערינו אנו עומדים היום בלב מלחמה כפולה - מלחמת התרבות של הערב רב, ומלחמת דמים של ישמעאל. אמנם, ככל שננקה את עצמנו מהשפעת 'תרבות הפרא' של הערב רב, כך ננצח במלחמת הדמים נגד ישמעאל.

וה' יתן לנו אומץ וגבורה להתגבר על כל אויבינו מבפנים ומבחוץ, ונזכה לקבל פני המשיח מתוך שמחה, במהרה בימינו אמן.

 נספח מס' 6 - לחיות חיים של קדושה

מכיוון שהזכרתי בספר את החשיבות הרבה של הקדושה בחיי הנישואין וההמנעות מיחסי אישות מקולקלים כפי שמתואר בגמרא) נדרים כ ע"ב) ושיש לכך השפעה על קדושת הצאצאים שיוולדו, לכן החלטתי להביא כאן את הביאור ל"תשע המידות" המקולקלות כפי שהדבר מבואר בספר "שניים שהם אחד" שנכתב ע"י הרב ירמיהו אברמוב הי"ו והרבנית תהילה אברמוב הי"ו (פרק תשיעי עמ: (180-183 

"...הגאון מוילנא ) שולחן ערוך, אבן העזר, תקנ"ז נ"ג) מבהיר לנו בלשונו התמציתית, כיצד ניתן להגיע למדרגות נעלות בקדושה באמצעות יחסי אישות. הוא אומר שכדי להשיג קדושה בשעת החיבור, צריך "שיזהר מתשע המידות", כשהוא מתייחס לבני תשע מידות שמונה הגמרא במסכת נדרים (כ' ע"ב)  תשע מידות אלה, הינן מצבים, או כוונות, שאסור שיהיה להם מקום בשעת החיבור. אם בני הזוג, חלילה, לא נזהרים מתשע המידות בשעה שהם נמצאים ביחד, עלולים יחסיהם להיפגע ויתרה מזו, הנזק שייגרם מן החיבור, עלול להשפיע לרעה על הבנים שיוולדו כתוצאה ממנו...

לצרכינו אנו, כדאי שנבחן את תשע ההגדרות הללו, כדי שנוכל להבין טוב יותר מהו המשותף ביניהן. ההגיון אמנם אומר, שהמצבים והכוונות הללו אינם טובים ליחסים שבין בני הזוג, אולם, מהו המכנה המשותף שהופך אותם למכריעים עד כדי כך, שהימנעות מתשע המידות הללו, היא היא המפתח לקדושה בחיי הנישואין?

1. בני שנואה - הבעל שונא את אשתו. אסור לבני הזוג לקיים יחסי אישות במצב כזה, גם אם שנאתו אליה מוסתרת ממנה  (טור).

2. בני מריבה - הטור מפרש שזהו מצב בו קיימים מתח, או מריבה בין בני הזוג והם בכל זאת מקיימים יחסי אישות. הדבר אמור גם אם אין בין בני הזוג שינאה, אלא אפילו עימות זמני ומקומי בלבד. 

3. בני שכרות - רש"י מפרש, בשל שכרותו של אחד מבני הזוג, אין המעשה שלם, אלא הוא מעשה של זנות, כאשר כוונת אחד מבני הזוג היא רק מילוי תאוות הגוף.

4. בני גרושת הלב - קיום יחסי אישות לאחר שהבעל החליט לגרש את אישתו. גם אם הם אוהבים זה את זה ורק כורח הנסיבות הוא זה שמאלץ אותם להתגרש, יחסי אישות ביניהם אסורים.

5. בני אנוסה - כאשר יחסי האישות הם בניגוד לרצונה של האשה. הדבר כולל שימוש בכח פיזי, או אונס בדברים   (מגן אברהם ר"מ).

6. בני עירבוביא - כאשר בני הזוג מקיימים יחסי אישות ומחשבתו של אחד מהם נתונה למישהו אחר מבן או בת הזוג.

7. בני נידוי - יחסי אישות בשעה שאחד מבני הזוג מנודה ואסור לו לבוא במגע עם אנשים מישראל, כולל בן או בת הזוג.

8. בני תמורה - כאשר הבעל סבור שהוא נמצא עם אשה אחרת ולמעשה הוא נמצא עם אשתו.

9. בני מורדת - יחסי אישות עם אשה שהכריזה שלא תמלא את המצוות המוטלות עליה במסגרת חיי הנישואין.

        המשותף לכל תשעת המידות הוא, שבשעת החיבור, דעתו של אחד מבני הזוג אינה נתונה לחיזוק הקשר ביניהם. המרכיב החשוב החסר בכל בכל המצבים הללו, הוא הדביקות שבין בני הזוג, שבלעדיה, אין כל ערך למעשה. במצבים מעין אלה, אוסרת התורה יחסי אישות.

        הזהירות היתרה שיש לנהוג כדי להימנע מתשע המידות היא, לדעת הגאון מוילנא, המפתח לקדושה בחיי האישות. כאשר הבעל והאשה בטוחים בכך, שהקירבה הגופנית המירבית הזו, תחזק ותהדק את הקשר ביניהם, אזי הופך כל עניין החיבור למעשה קדוש. מעשה זה, שבתרבויות רבות מלווה ברגשי אשם כבדים, מתוך היותו נחשב לנחות מבחינה רוחנית, משמש כמכשיר עיקרי בקיום ציווי התורה "ודבק באישתו"...".

נספח מס' 7: הקשר האישי שלי לספר

נקודה אישית שהקב"ה האיר לי, היא השייכות האישית שלי לנושא הספר, שכנראה היא שעוררה אותי במידה כל כך רבה להתעמק בנושא הנידון (ומדוגמא זו יכול כל אחד למצוא רמזים לתפקיד שלו בתהליך הגאולה). הספר עוסק רבות בתפקידיו של משיח בן יוסף ומלחמתו בשלשת ראשי הקליפות עשו ישמעאל וערב-רב ובסיוע של משיח בן דוד וכמובן בכוחו של הקב"ה שהוא פועל את הגאולה דרכנו, בע"ה נגיע כולנו לנצחון המיוחל ולביטול הרע וכל כוחות הטומאה בסוף התיקון. בספר 'קול התור' (פרק ראשון סעיף כ) מבואר שכל מי שזוכה לפעול  באותן הפעולות  של  משיח בן יוסף הרי הוא ניצוץ משורש נשמתו של מב"י. כל אחד לפי דרגת המעשים. הקב"ה האיר לי ששתי ההפטרות הקשורות ביום ההולדת שלי עוסקות בתפקידיו ובפעולותיו של משיח בן יוסף לקראת הגאולה, וכן גם השם בנימין שהוא על שמו של בנימין בן יעקב אחיו של יוסף הצדיק,  גם הוא מקושר בקשר הדוק לתפקידיו של משיח בן יוסף. יום ההולדת שלי הוא בראש השנה ובשבת פרשת 'ניצבים וילך'. על ההפטרה של ראש השנה (ירמיהו פרק לא) נאמר בספר מדרש שלמה:

"עוד טעם לקריאת הפטרה זו היום (הכוונה לראש השנה) מפני שכל הפרק הזה מדבר על משיח דאתחלתא – משיח בן יוסף, שעל ידו קיבוץ גלויות וגאולה משעבוד מלכויות... כי בפרק זה שאנו קוראים היום בהפטרה מדובר על עיקרי הבחינות של משיח דאתחלתא המכונה כאן בשם אפרים... ביחד עם הבטחת הנבואה ושבו מארץ אויב ושבו בנים לגבולם."

ואילו ההפטרה של פרשת 'ניצבים וילך' היא האחרונה ב'שבע דנחמתא' (ישעיהו סא-סג) וגם שם מדובר על משיח בן יוסף:

"כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח, כן ה' אלקים יצמיח צדקה ותהילה נגד כל הגויים" ובהמשך:

 "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו צועה ברוב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע..."

וכן פסוקים רבים בהפטרה זו הקשורים ועוסקים בפעולותיו של משיח בן יוסף. וכן  בזוהר משפטים ח"ב דף קכ כתובים דברים ברורים בנושא, וכנראה שקשר זה הוא שעורר אותי לעסוק בנושא מורכב זה. אמנם כל אחד מאתנו הפועלים בתפקידיו של משיח בן יוסף הוא "ניצוץ קטן", אבל כולנו ביחד מצטרפים לאור הגדול הפועל את פעולתו עד לתיקון השלם, וכפי שכותב הראי"ה קוק (אורות התשובה פרק ד סעיף ח):

" קודמת לכל מיני התשובות שהן באות אחריה, היא התשובה אל כבוד ד'. אף על פי שבהתרחב האור, המשגים מתעלים, עד שהתוכן של כבוד עם כל רחבו, צר הוא מהכיל את השטף הגדול של אורות התשובה, שתמצית נקודם יקר מחכמה ומכבוד. וזהו יסוד התשובה שאורו יגלה בעקבות דמשיחא, ויכלול בקרבו את כל ארחות התשובה הקטנים ממנו שכולם בו כלולים. באורו הגדול, בראשית התפרצו, נראה כאילו הוא דוחה את האורה הקטנה, ובני פריצים קמים ומתנשאים להעמיד חזון ונכשלים. אבל הכשלון לא בא כי אם על ידי האורות הקטנים שנראו כאילו נדחו. והאור הגדול פועל הלאה את פעלתו, וידו לא יניח עד אשר ישוב להגלות בכל סגלותיו העליונות והתחתונות "גדר פרצי בבן פרצי ומחדש לקט שושן" "

וכן כותב הרב דוד הכהן זצ"ל המכונה "הנזיר" שלקט וערך את "אורות הקודש" מכתבי הרא"יה קוק זצ"ל בסוף הקדמתו לחלק הראשון:

"המגמה העליונה של אורות הקודש היא המגמה המשיחית, ההתעלות הכוללת. וזאת עלינו לקחת מאורות הקודש.

כל אחד מאתנו יראה את עצמו כחוליא בשלשלת הגדולה של התעלות העולם, באחדות כוללת, ואלמלא כך מה אנו ומה חיינו.

כל כח מתפתח, וכל כשרון מתעלה, הרי הוא מצטרף לעילויה של ההויה, ובשעה שהספק והפסימיות יכולים לחדור אל הלב, לאמר על כל מעשה אשר יעשה האדם כי הכל הבל, לא יוכל ערך הכלל והנצח להיות מתבטל משיגובו.

הרב זצ"ל כל חייו היו בשביל הכלל. וכן תורתו, מוצאה ומגמתה הכלל. חכמת הקודש מוצאה כללות נשמות ישראל, ומגמתה גאולת ישראל, וגאולת האדם והעולם. וזו המגמה העליונה, המגמה המשיחית הכוללת" 

בעל "קול התור" כותב רבות על חשיבות השם של האדם ועל הקשר שיש לכך לתפקידו עלי אדמות (פרק שלישי):

"כל הרואה סימני רמיזין בפסוקי תנ"ך וחז"ל לשמו וליעודו, חובתו להתחזק בהם בכל כוחו וחפצו כי לכך נוצר ולכך באה נשמתו לעולם הזה, עולם העשיה... כל איש ישראל יש לו שורש למעלה בשמו לפי שורש נשמתו וזכות אבות וכנודע שהשם הנקרא לילד בהיולדו לא באקראי הוא אלא מה שהושם בפי אביו משמים לפי שורש נשמתו... הדרכים להשיג ולמצוא את שמו ויעודו של כל אחד מישראל ברמזי כתבי הקודש בסוד "כח ידך לעשות במעשה וחשבון" האמור לעיל הם:

לפי סוג מעשיו חסד וישועה לכלל ולפרט וחיזוק תורתנו הקדושה.

על פי הנטיה המיוחדת של כל אחד ללמד ענין מיוחד בתורה, מסכת מיוחדת, לימוד תורת הנסתר וכו'.

על פי סבלו המוסרי המיוחד או הצלחתו המיוחדת בעניינים הרוחניים והגשמיים של כל אחד ואחד.

ובנוגע לשליחות שמים יחידאית של כל אחד ואחד בעבודת קבוץ הגלויות ובכל עבודה שהיא במצות ישוב ארץ הקודש יוכל כל אחד למצוא את שמו יעודו בפסוקים שבהם כלולים וצפונים קנ"ו הבחינות והכינויים של משיח בן יוסף, בסייעתא דשמיא.

 (קנ"ו הבחינות מובאות ב"קול התור" פרק שני – הספר מומלץ מאד להשיג בחנות מוריה ברובע היהודי - טל'   02-6285267)

נספח מס' 8 : תפילה לזרע בר קיימא

כפי שכתבתי בתחילת הספר אני מביא כאן תפילה עבור זרע בר קיימא לחשוכי בנים. בסוף התפילה אביא את שמות הזוגות חשוכי הבנים שאבקש להתפלל עבורם וכמובן אפשר ורצוי להוסיף כל זוג שאתם מכירים שזקוק לתפילה בנושא .

בנוסף לכך, יכול כל אחד במידה שהוא נשוי ויש לו ילדים להשתמש בנוסח התפילה בשינויים קלים ולהתפלל (לפני או אחרי התפילה על חשוכי בנים)  גם על ביתו וילדיו שילכו בדרך הישר וגם על צאצאים עתידיים בע"ה,  וגם רווק/ה יכולים להתפלל בנוסף לזיווג הגון גם על הצאצאים העתידיים, כפי שכותב הרה"ג שלום הרוש שליט"א בספרו החשוב "בגן האמונה המבואר" (עמ' קפז), שמי שעדיין לא מצא את זיווגו, בנוסף להשתדלות המעשית, חשוב מאד שירבה בתפילה, שהרי כל תפילה ותפילה שמתפלל תשפיע בצורה ישירה על חיי הנישואין שלו, ולכן צריך להתפלל על כל פרט ופרט. פירושו, שלא יתפלל רק באופן כללי שיתחתן, אלא שיבקש על זיווגו , שיהיה (תהיה) בעל/ת לב טוב, יראת שמים, שיחיו בשלום ויסכימו בכל העניינים וגם בעבודת ה' ושיזכו לצאצאים בריאים ושלמים ללא עיכובים, ושהצאצאים ילכו בדרך ה' ושיהיו ברכה לעם ישראל וכו', ושיהיה שלום בין המשפחות ועוד ועוד על פי כללי שלום בית. 

כך שכל אחד יכול בנוסף לתפילה על חשוכי בנים גם להתפלל על עצמו ועל ביתו וכך תהיה התפילה שלמה. וזוהי הצעה לנוסח התפילה על חשוכי בנים:

יהי רצון מלפניך יי אלהי ואלהי אבותי, צור העולמים צדיק בכל הדורות, למען שמך הגדול הנעלם מפסוק "יי זכרנו יברך, יברך את בית אהרן", שתתן ל... (כאן להזכיר את שמות הזוגות הרשומים בסוף התפילה)  ולכל חשוכי בנים בעמך ישראל, זרע רצוי והגון וטוב ויפה, מתוקן ומקובל וראוי לחיות ולהתקיים בלי שום עוון ואשמה. ותתן להם זרע אנשים ותברכם בשמך, ותברך את ביתם בזכרך, וידעו כי שלום באהלם. ותשפיע בולד נפש רוח ונשמה ממחצב טהור. ותכונן כל הכנותיו כדי להשלימו ולקיימו ולהעמידו בנוי ובחן ובחסד וברחמים, בקו הבריאות, באומץ ובתוקף ובגבורה. ותרחם עליו בהעשותו ובהתרקמו, ותציגהו על בוריו בנפשו וברוחו ובנשמתו, בקרביו וביצוריו. ולא יהיה באחד מאבריו, לא נזק ולא חסרון, לא נגע ולא חולי. ולא יחסר לו כל טוב כל ימי חייו. ויולד במזל טוב ובשעה טובה וברכה והצלחה. ויחיה חיים טובים וארוכים לשלום, בין ברוחניות בין בגשמיות בעושר ואושר וכבוד בכלל עמך ישראל. ונתת להם זרע אנשים קדוש וטהור בנשמה חדשה, קדושה וטהורה מן החדר תבוא, מדובקת בנשמות קדושי עליונים. ריבונו של עולם, רחם עלינו ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים, והצל אותנו ואת זרעינו וכל עמך בית ישראל , שלא ילך אחד מהם מן העולם בלא זרע של קיימא, רק כולם ישאירו אחריהם בנים ובנות חיים וקיימים, עוסקים בתורה ובמצוות, וכלם יעשו פירות הרבה, ילכו יונקותם , תארכנה פארותם. "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו". ויתרבה גבול הקדושה על ידי זרע ישראל, שיתרבו מאד בעולם, ויהי נשאר מכל אחד ואחד מישראל דורות ודורי דורות עד סוף כל הדורות. ותפקד לכל עקרות עמך בית ישראל, אשר עיניהם תלויות אליך לבד, בזרע של קיימא לעבודתך וליראתך. מלא משאלותם ברחמים. תעתר להם ותשמע תפילתם. ותתן להן הריון חיש קל מהרה, ויזכו להוליד זרע של קיימא, וישמחו אביהם ואמם בהם, לגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים, לאורך ימים ושנים טובות, אמן.

השמות שלנו: בנימין יוחנן בן מיכל      יעלה חיה בת ריינה מלכה.

תודה רבה על התפילות, יהי רצון שיתקבלו לרצון לפני בורא עולם.

תם ולא נשלם... השבח לבורא עולם

אשמח לקבל הערות והארות

בנימין יוחנן נקר   

טל: 02-5909495     

פל: 052-2280539     

אימייל – bynakar@manhigut.org

                           ביבליוגרפיה

1. "ספר הזוהר" עם פירוש "הסולם"

2. ספר הזוהר עם פירוש "מתוק מדבש"

3. ספר הזוהר - עם פירוש "אור יקר" לרמ"ק זיע"א

4. "קול התור" - תמצית מתוך ז' פרקי גאולה שקיבל ר' הלל משקלוב מרבו הגר"א - מאת יוסף ריבלין - הוצאה לאור שנת התשנ"ד.

5. "ברית אבות בסערת אליהו" - פזמוני ר' יושעה ריבלין - מאת יוסף ריבלין - הוצאה לאור ירושלים התשס"ד.

6. "חזון ציון" - תולדות עליית תלמידי הגר"א- בעריכת ח.ה. ריבלין -  הו"ל ירושלים התשס"ב.

7. "מוסד היסוד" - תולדות ראשית הישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א - נערך ע"י אלעזר הורביץ - הו"ל ירושלים התש"ס.

8. "דורש לציון" - דרשות מיסדי הישוב בארץ הקודש מבית מדרשו של הגר"א - הו"ל ירושלים התש"ס.

9. "אחרית כראשית" - מאמרי גאולה על פי רבותינו רמח"ל והגר"א זיע"א - מאת הרב אריה שפירא שליט"א - הו"צ ירושלים התשס"ג.

7. "התקופה בסערת אליהו" - ביאור רחב ועמוק בתקופת עקבתא דמשיחא לאור דברי הגר"א - הרב ישראל אליהו וויינטרויב - הו"ל התשס"ז.

8. "שערי לשם שבו ואחלמה" - כקש"ת מוהר"ר שלמה עליאשאוו זללה"ה - מהדורה משנת התדש"ן.

9. "משנה תורה" להרמב"ם זיע"א - מהדורה שנת התשמ"ב.

10. מאמר הגאולה - רבי משה חיים לוצאטו זיע"א - מאת הצב"י יהודה אדרי - הו"ל ירושלים התש"ן.

11. תפילות לרמח"ל - תקט"ו תפילות - עורך הרב מרדכי שריקי שליט"א - מכון הרמח"ל - הו"ל ירושלים התשנ"ו.

12. "דעת תבונות" - רבי משה חיים לוצאטו זיע"א - מהדורה שנת התשמ"ט.

13. "אדיר במרום" - רבי משה חיים לוצאטו זיע"א - מהדורה שנת התשנ"ה.

"גנזי רמח"ל" - רבי משה חיים לוצאטו זיע"א - מהדורה שנת התשד"ם.

14. "אורות" - הראיה קוק זצוק"ל - מוסד הרב קוק מהדורה שנת התשנ"ב..

15. "אורות התשובה" - הראי"ה קוק זצוק"ל - מהדורה שנת התשנ"ח.

16. "אגרות הראי"ה - הראי"ה קוק זצוק"ל -

17.  "אוצרות הראי"ה" - הרה"ג משה צוריאל שליט"א

18. חוברת סוגית הערב רב במשנת הרב קוק זצ"ל - הרב משה צוריאל שליט"א - מהדורה שנת התשס"ה.

19. חוברת "עולים על דרך המלך" - חוברת בענייני השעה על ההתנתקות משלטון העריצות וההתחברות לעם ישראל - הרב שמואל טל שליט"א - מהדורה שנת התשס"ו.

20. חוברת "שרופי הכבשנים מאשימים" - עובדות מצמררות על ראשי הציונות בשואה - יו"ל ע"י חוג בני תורה - שנת התשס"ח.

21. "שארית ישראל" - מאמרים על הדור האחרון של עקבתא דמשיחא - הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א.

22. "ליקוטי אמרים" - הרה"ג אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד - 

23. "אור הרעיון" - הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד - הו"ל ירושלים התשנ"ג.

24. "על האמונה ועל הגאולה" - הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד - הו"ל ירושלים התשס"א.

25. "חסד לאברהם" - הרב אברהם אזולאי זצוק"ל - 

26. "ליקוטי אמרים תניא" - כ"ק האדמו"ר שניאור זלמן מלאדי זצוק"ל - מהדורה שנת התשנ"ב.

27. "אגרות קודש" - כ"ק אדמו"ר מנחם מענדל שניאורסהאן מליובאוויטש זצוק"ל.

28. "פתחי שערים" - מבוא לספר עץ חיים להאריז"ל - מאת מוהר"ר יצחק אייזיק חבר זללה"ה.

29. "אפיקי ים" - ביאורים וחידושים על אגדות הש"ס ע"ד הנגלה והנסתר- רבי יצחק אייזיק חבר זצוק"ל - הו"ל ירושלים התשנ"ד.

30. "אבן שלמה" - הגר"א זצוק"ל - הו"ל ירושלים התשמ"ז.

31. "תנא דבי אליהו" - שי למורא - מהדורה שנת התשס"ב.

32. "נצח ישראל" - מוהר"ר יהודה ליוואי ב"ר בצלאל זצלה"ה - המהר"ל מפראג - מהדורה שנת התש"מ.

33. "נפש החיים" - כקש"ת מו"ה חיים דק"ק וולאזין זיע"א - מהדורה שנת התשמ"ט.

34. "דברי הגות והערכה" - הרב יוסף דב סולוביצ'יק זצוק"ל.

35. "עמק המלך" - רבינו נפתלי הרץ בכרך זיע"א מתלמידי האריז"ל - מהדורה משנת התשס"ג.

36. "עשרה מאמרות" לרבינו מנחם עזריה מפאנו זצוק"ל - מהדורה שנת התש"ס.

37. "ספר הליקוטים" - לרבי משה דוד ואלי זצוק"ל מתלמידי הרמח"ל - מהדורה שנת התשנ"ח.

38. "שומר אמונים" - מאת מרן אהרן ראטה זצוק"ל - מהדורה שנת התשכ"א.

39. "ליקוטי מוהר"ן" - רבי נחמן מברסלב זיע"א - אגודת משל הנחל - מהדורה שנת התשנ"ה.

40. "חומש שמות עם ליקוטי הלכות" - מורינו ורבינו הרב נתן זצוק"ל.

41. "שער הגילגולים" עם פירוש "מתוק מדבש" - לרבינו האריז"ל - פירש הרב דניאל פריש זצ"ל.

42. "חומש שמות ע"פ האריז"ל" - מכון זיו שע"י ישיבת שער השמים - מהדורה שנת התנש"א.

43. "עץ חיים" לרבינו האריז"ל - 

44. "עץ הדעת טוב" - לרבינו חיים ויטאל זצוק"ל - מהדורה שנת התשס"ח.

45. "גלות השכינה" – ליקוטים מכתבי הרמ"ק

46. "אור החיים" על התורה - מוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל - מהדורה שנת התשנ"ט.

47.  "שני לוחות הברית" - מוהר"ר ישעיה הורוויץ זצוק"ל - מהדורה שנת התשנ"ג.

48. "צדקת הצדיק" - רבינו צדוק הכהן מלובלין זצוק"ל - מהדורה שנת התשמ"ח.

49. "אהבת חיים" - מוהר"ר מנחם מנשה זיע"א - מהדורה שנת התשנ"ד.

50. "המדינה היהודית" - הרב יעקב משה ברגמן שליט"א - הו"ל שנת התשס"ג.

51. "אגרת הקודש" להבעל שם טוב הקדוש זיע"א - מאת כש"ת מוה"ר דניאל דוב בערל הכהן סטאבסקי שליט"א.

52. "חבלי משיח בזמננו" - מאת רפאל הלוי אייזנברג - ירושלים התש"ל.

53. "בינה ודעת" - הלכות מחללי שבת בזמנינו - בירור גדרי תינוק שנשבה - הרב מנחם אדלר שליט"א - מהדורה שנת התשס"ח.

54. "באתי לארמוני" - דרושים על פרשיות השבוע מועדים והמצוות בדרך הפרד"ס - הרב משה חיים ארמוני שליט"א - מהדורה שנת התשנ"ט.

55. "תיק גרמניא" - ההוכחה- הרב דויד שלם שליט"א - מהדורה שנת התשס"ג.

56. "במקום שאין אנשים" - משה פייגלין הי"ו - מהדורה שנת התשנ"ח.

57. "מלחמת החלומות" - ממדינת היהודים למדינה יהודית -  משה פייגלין הי"ו - מהדורה שנת התשס"ו.

58. "המהפכה האמונית" - שקיעתה של הציונות ועלייתה של האלטרנטיבה האמונית - מוטי קרפל הי"ו - מהדורה שנת התשס"ג.

59. "חומר אנושי טוב" - יהודים מול ציונים – 1945-1951 - פרופ' יוסף גרודזינסקי הי"ו - מהדורה שנת התשנ"ח.

60. "ערב רב - 3000 שנים של בגידה" - הרב ישראל סלומון שליט"א (ספר בשפה האנגלית).

הספר מוקדש גם לעילוי נשמת

סבי יוחנן בן יצחק וחוה ז"ל

סבתי בתיה בת שלמה וחיה ז"ל

סבי מאיר בן יוסף חיים ועזיזה ז"ל

סבתי שמחה בת עזרא מאיר ויפה ז"ל

לרפואה שלמה ולהצלחה בעסקים

שמואל בן גולדה זהבה הי"ו

רפואה שלמה

סימה שמחה בת יעל

דביר בן לאה

אהרון יהושע בן חיה שושנה

חזרה בתשובה שלמה

משה בן שמחה

מיכל בת בתיה

יעל בת מיכל

אהוד בן מיכל

טל בת מרים

אפרים זכריה בן ריינה מלכה

שרה בת לאה

ג'וליה רחל בת שרה

אבן גבריאל בן שרה

אריה אידל בן אדלה

שלמה שמעון בן ארלט חסיבה