קטע מתוך הספר של רחל נועם "החזרה לחיים" (זה כבר בעמוד 61. בכל העמודים שלפני כן היא כותבת קורות חייה עד לאותו היום):

"...נכנסתי לרחוב בוגרשוב. למולי היה שלד חדש של בנין המוקם והולך. היה עלי לעבור שם. המרצפות נעקרו מן המדרכה, ערמות חול היו בשטח וגזרי עצים מושלכים סביב. נכחי באה אשה גדולה, שערה מסולסל ובהיר.

חבטה אדירה נחתה לפתע על ראשי. נפלתי מלוא קומתי לרגלי האשה. פיגום עץ, שאורכו ששה מטרים, צנח מגג שלד הבנין בן חמש הקומות, פגע בי ועף אל הכביש.

בהתחשב בגובה הבנין, בכוח המשיכה ובקרקפת ראשי, נס הוא שנותרתי בחיים.

באותו רגע הרגשתי שאני מחוץ לגופי, מרחפת בגובה של ארבעה עד חמישה מטרים מעל המדרכה, צופה במתרחש. איני יודעת כיצד יצאתי מן הגוף ואיך עליתי למעלה. הכל התרחש בהפתעה. ראיתי את האשה הגדולה גוחנת לעברי ומנסה לגלות סימן חיים. אחר כך התרוממה והחלה לצעוק לעזרה. עוברי אורח אחדים נעצרו והתבוננו בגופתי. לקול צעקותיה של האשה נחרשו האנשים והחלו לטכס עצה. האשה הרימה ראשה והחלה לצעוק: \'איפה הקבלן?\' האנשים האחרים החלו צועקים אף הם. מן הגג הציץ בחור צעיר ושאל מה קרה. האשה הצביעה על גופתי ודרשה בתוקף לדבר עם הקבלן. הבחור נעלם ואחרי רגע הופיע שוב והודיע שהקבלן למעלה, אבל הוא לא יורד ולא מדבר עם איש. היה לי רגע של אי בהירות באשר למתרחש ברחוב.

ברגע זה החלו המאורעות ברחוב להיטשטש ומתוך האפילה התחלתי לראות אור. האור התחיל מתקרב ונגלה אלי, הולך ומתעצם. האור היה נפלא ואדיר ומקרין שפע רוחניות נשגבה.

תוך כדי התמזגות עם שפע האור החלו עוברים לנגד עיני מאורעות חיי. התמונות היו תלת ממדיות ואני הייתי בתוכן. כל חיי עברו מולי, מיום הולדתי ועד אותו רגע בו נפלתי. התפלאתי מהיכן נובע הזכרון החזותי המופלא, המעביר אל מול עיני כל פרט מחיי. כיצד זכרתי לפתע את כל תקופת ינקותי וילדותי? שאלות אלו עלו תוך כדי צפייה בסרט חיי, כשאני נמצאת בתוכו. עם סיום החזיון נשאלתי אם אלה היו חיי, ואכן אישרתי: אלה הם חיי. התקשורת היתה טלפתית, כמו מלים פורחות בחלל. ההתקשרות עם ההוויה האין סופית היתה התעלות, וחדווה בלתי ניתנת לתיאור אחזה בי.

חזרתי לראות את האור שהיה מסנוור, מבריק ורך, לבן קטיפתי ועוטף. כאילו אין סוף נצנוצי קסם בהירים מתאחדים באיכות נפלאה. ניסיתי להשוות את האור הזה אל גוני האור ממקורות שונים שהכרתי בחיי, כאשר הייתי בגוף, אך גם אור השמש היה חיוור ובעל גבולות, לעומת שפע האור שראיתי, שלא היו לו גבולות.

שפע האור המופלא היה מלווה בזרימה של אהבה נשגבת, אהבה שלא ידעתי בחיי. חשבתי על האהבות שהכרתי בעולם הזה, אהבת הורים לילדיהם, אהבה רומנטית של זוגות צעירים, אהבת הארץ במושגים שהיו ידועים לי: אהבת ארץ ישראל, אהבת חברים וקרובים. חשתי שכל האהבות הללו, הפרטיות, הן רק ניצוצות מאותה אהבה עמוקה, אדירה ועילאית. גם אם נצרף את כל ניצוצות האהבה בעולם הזה לא נגיע לעוצמת האהבה הטהורה שחשתי. הרגשתי  שאני  מסוגלת  להוות  מציאות  עצמית ואני מתבטלת. הייתי דלה מכדי לעמוד אל מול השפע הזורם אלי ואל תוכי.

ביקשתי להתגונן, לעצום את עיני, אך לא היו לי עיניים לעצום!

לא היתה כל אפשרות להסתתר מפני הזוהר. לא היה לי גוף. חשתי חשופה לחלוטין מכל הקליפות שהגנו עלי בעולם הזה. לא היתה כל אפשרות להתחמק או להתחבא משפע האהבה שעטף אותי. אין, לא נבראו מלים המסוגלות לתאר את הקסם, את הפלא, את הטוב האין סופי, שאין עוד מלבדו. חשתי שהיו בו תכונות של רחמים, עדנה, עצמה, עושר ויופי רוחני, והכל בממדים אין סופיים.

לא יכלתי לעשות דבר. לא היתה כל דרך להתבטא. הגוף היה מוטל על המדרכה.

חשתי התקשרות להוויה הנפלאה. היה זה רצון עליון, הוויה בעלת עצמה אדירה. הרצון קרא לי לבוא אל השפע הנצחי המופלא. הוא משך אותי כמו מגנט בכוח הטוב שבו, כמו שהאדמה מושכת את הגוף הגשמי, מייצבת אותו ומגדירה את ממדיו. הכוח המגנטי איחד שפע של טוב, אור, אהבה, יופי, חמלה, עדנה, תקווה ורצון אשר שאב אותי אליו בכוח אדיר.

בדחילו  פניתי אל ההוויה הנפלאה וספרתי על כח המשיכה המופלא שלה עלי, ועל כך שאני נמשכת אל הכח הרוצה בי, אך בקשתי לחזור אל הגוף. בקשתי לקבל הזדמנות נוספת...

הגוף שלי וכל מה שעשיתי אתו, כלומר חיי בעולם החומר, הצטיירו לפני בגוף שלישי. ראיתי לפני אשה צעירה, שחייה עברו עליה כפי שחינכו אותה, ואני, כלומר נשמתי, לא הייתי היא. לא הייתי הגוף שחי בעולם הזה. כל זמן שחייתי בגוף לא חשתי מציאות כזאת. כולי הייתי יחידה אחת ~ הגוף והנשמה שותפים מלאים, מציאות קיומית אחת. אך כעת הבנתי שאני וגופי היינו מציאות שונה, שהתאחדה בעולם הזה לצורך מסויים.

התחושה שעלתה בי היתה: 'חבל, היא היתה כה צעירה ולא הספיקה לחיות חיים בעלי משמעות'.

התאונה אירעה ביום הולדתי. חשבתי על הצעירה בת העשרים ושתיים, שהיתה מוטלת ברחוב ללא רוח חיים. ראיתי את חייה-חיי, שבעצם שום דבר לא נתגשם בהם. היתה לי תחושה שהתעוררתי מחלום, חלום חיי. שהחיים שחייתי נגוזו, שלא נשאר מהם דבר. חשתי שלא השלמתי את תכלית חיי, ידעתי שהם לא היו אמיתיים. הבנתי שהנשמה ירדה לתוך הגוף כדי למלא תפקיד מסויים. לא ידעתי מהו, אך ידעתי שהוא לא התממש. הייתי מאוכזבת על שתכלית חיי לא התגשמה.

צער עמוק קינן בי על הזמן שבזבזתי. הזמן של העולם הזה, הזמן שקיבלתי במתנה, והוא כמו נגוז ופרח בלי שזכיתי לתפוס בו, לעשות בו שימוש נכון. חשתי תשוקה עזה לשוב ולחיות באמת. בקשתי לחזור אל גופי השרוע ברחוב, לחזור אל אהובי, אל חיי. ידעתי כי רק בתוך הגוף, בעולם הזה, שהוא עולם החלום, אפשר לממש את הרצון הרוחני.

עצמת האהבה והרצון של האור משכו אותי בחוזקה. חשתי שרצוני מתבטל ומתמוסס. ידעתי שאם לא אשוב כעת, לא ארצה ולא אוכל עוד לחזור. חשתי שכוח הרחמים החזיר אותי אל הגוף. הרחמים מילאו אותי. רחמים ללא קץ. פרצתי בבכי. האשה הגדולה רכנה ואחזה בידי, כשהיא משדלת אותי לקום על רגלי.

נשמתי חזרה אל הגוף, חזרתי. איני יודעת כיצד נכנסתי חזרה אל הגוף. הכל התרחש כה מהר ואני מצאתי את עצמי בתוכו.

גופי רעד ביראה מעוצמת הזעזוע, ואך בקושי רב, מלווה רעידות וחרדה, נשא אותי בתוכו. הוא היה מסוגל לקום ולהתייצב קמעא, אך לא יכול היה לבטא אותי. כאילו עוד לא התחברנו באופן מושלם...".

התפילה

יום קיץ סתוי בשנת 1982 ימי שלהי הקיץ.