פרק י - יחסו המורכב של הראי"ה קוק זצוק"ל לציונות

במכתב חשוב ולא כל-כך מוכר, שכתב הרב כדי לשלוח לכל רבני ישראל (ומשום מה לא נשלח), נאמרו דברים חשובים שהתגשמו לצערינו בתקופתנו, המכתב פורסם בספר "זיכרון ראי"ה" ע"י יצחק רפאל ז"ל, ואח"כ בספר אוצרות ראי"ה (חלק א' עמ' 357-365) ע"י הרב משה צוריאל שליט"א. לדעת יצחק רפאל המכתב נכתב בשנת התרע"ב. לדעת מנחם קליין שההדיר את המכתב הוא פורסם בשנת התרס"ב וכן דעתו של הרה"ג משה צוריאל.

 את החלוקה לפסקאות לקחתי מקונטרס בשם "רוח דוד" שהתפרסם בישיבת 'תורת החיים':

מצב הציונות: הוסיפה רגש לאומי, אך הרבתה חורבן התורה

"מיום שהתחילה הציונות לפעם בחזקה במחננו נחלקו הדעות אודותה, גם בין יראי ה' שומרי תורה ומצוות, לשלש מפלגות אשר רק בקצרה נוכל להעביר פה את פרשת כל אחת מהנה, ולשית להן לב. כמשפט כל דבר שבעולם ומכללם כל נטיה של דעה ורעיון, שאי אפשר שלא ימצאו בתוכם מעלות וחסרונות, אם מצד עצמות הדבר או מצד מקרים הסובבים אותו, או מצד נושאיו ומקריהם. כן גם הציונות, אי אפשר שלא ימצא בה המון מעלות שתועלתם תהיה נרגשת פה ושם בעמנו. ואי אפשר שלא יהיה בה מתחילתה או עכ"פ שלא ידבקו בה חסרונות מצד המקרים ומצד הנושאים וממילא הוכרחו הדעות להפרד. אלה שהשקיפו עליה מצד מעלותיה נעשו נלהבים לה ועומדים לימינה, ואלה שהשקיפו עליה ג"כ מצד מגרעותיה העצמיות או העלולות להדבק בה, וימצאו ג"כ המון מגרעות מורגשות ויהיו לה לאויבים ויצאו מהם במאמצי כח להפריעה ולרדפה...

אמת הדבר שהציוניות השפיעה לטובה על רגש הלאומי שלנו ובנים רבים שלולא התעוררות הציונות כבר היו... ממירים את דתם... שבו אלינו להיקרא בשם ישראל. אמנם ביחש לרוח ישראל באמת... מה אנו רואים מהציונות? דבר זה אי אפשר לכחד, שהחזיון הוא מר מאוד והסיבות הנן גם כן גרועות...

הציונות כתנועה לאומית השפיעה כוחות ספרותיים. הסופרים שחינוכם נתקלקל עוד מהימים ששלילת התורה והמצוות היה יסוד להשכלה, הסופרים הללו הפיכו בציונות רוח תזזית ויחברו את הצלחת הציונות והפרחתה בעמנו, עם עקירת תורה וחוקיה... וכפי כח השורש של הטפתם עוד יוסיפו הענפים רעה רבה, בצאת הרעיונות הרעים שהם תמציתם של דעות רעות וכפירות מוחלטות אל הפועל באזני המון רב, מהרחבת פה ולשון, ופעולתם ניכרת מיד לחלל כל קודש ולהשחית את מוסרם ואמונתם של צעירים, ולהוסיף פריקת עול תורה ומצוות במדרגה איומה עד מאוד...

בתור רפואה למכה רבה זו המסובבת מהציונות נחלקו בנו הדרכים לשלשת המפלגות שרמזנו עליהם:

דרך א': מלחמה

"הדרך האחת היא להתאמץ בכל עוז להכחיד את הציונות מן הארץ, אשר רבים וגדולים עומדים בדעה זו. שזהו הדרך הפשוט להנצל מהאסונות הגדולים שהראה הזמן שבאו לרגלי הציונות לדת ואמונה. והנה אם היה הדבר מביא אל המטרה היו רבים העומדים לימין שיטה זו, כי מה בצע בכל מעלה אשר אפשר לחשב שתביאנו הציונות אליה אם תמעיט את אור חיינו, ותקדיר את שמש נשמתנו?... אבל למורת רוחנו הננו רואים שזאת המחשבה לא הביאה אל מטרתה. ביחוד בשביל אלה שאנו חייבים למסור נפשנו להצילם מחושך וצרה רוחנית, הם בנינו הצעירים. השאיפה הלאומית היא גדולה בעולם בזמן הזה, ובעמנו יש לה הכנה גדולה מפני שהיא מושרשת באמת עמוק עמוק בנפשותיהם של ישראל. וכיוון שהציונות מתגדרת בה כבר יש לה כוחות מושכים חזקים שאי אפשר לעצרם בעד הדור הצעיר ההולך עם רוח הזמן. וכיוון שכוח המתנגד אין ביכלתו לעצור את הזרם, מוכרח הוא הדבר שגם ההתנגדות נהפכה לרועץ והרבה קלקלה... והרס הדת והאמונה במדה גסה ונוראה".

דרך ב': להשפיע מבפנים בדרך השתלבות

"הדעה השנייה היא ההפוכה מהראשונה. היא אומרת שחובת כל ירא ה' החפץ בתקנת עמנו ובהרמת קרן תורתנו ואמונתנו להכנס אל חוג הציונות, להרחיבה ולהוסיף לה אומץ. כאשר יהיו רבים מהציונים שומרי תורה ונאמני רוח לדת קודש תשפיע הציונות עצמה רק טוב על מצב התורה והאמונה. 

אבל הדברים הללו אינם מתאימים כלל עם העובדה החיה. לעת עתה הננו רואים שההפקרות הדתית ופריקת עול תורה ואמונה הולכות הלוך וגבר, לדאבון לבבנו... אם כן איך נוכל אנו להוסיף כוח לעניין שלפנינו ולעינינו הוא עוקר והורס את כל חמדת עינינו, בסמיכתנו על דבר הסמוי מן העין שאין לו יסוד, שלימים הבאים תגבר ידינו?

ויותר הרבה יש לחוש שברבות הכוחות ישתמשו החפצים בהירוס הדת והאמונה באלה הכוחות עצמם לבלע ולהשחית, ומהצלחתם והרבות פעליהם יביאו ראיה שהדברים שתלו בציונות לפי מושגיהם הם, כך היא דעת הקהל כולו, חכימיא וספריא, ומי יודע איזה מהומה ותקלה צפויה להיות חלילה למצב תורתנו לרגלי מקרים כמו אלה. ונצחוננו אנו בספק גדול הוא תלוי... ובמה אפוא נמצא ידיים להגן על הרעות הגדולות הללו הבאות בתומם על מצב דתנו ותוה"ק ע"י הציונות, גם אם נשחד בעדה מכוחנו?".

דרך ג': "המזרחי"  (סיעה בלי רצון להשפיע)

"הדעה השלישית היא שמצאה תרופה ע"י התחלקות העבודה. הם מצאו שעמנו נחלק לחפשים וחרדים. ע"כ יאמרו כל זמן שהדבר עולה בערבוביא החרדים והחופשים משתמשים כאחד בכתר הציונות. אז יעשה כל דבר וענין על פי השפעת החפשים ונכנס לגבול החרדים למרות חפצם. על כן יתוקן הדבר בהתחלק אגודת החרדים לעצמם. מזה יצאה בימים האחרונים אגודת ה"מזרחי".

והנה גם בזה עוד לא מצאנו תרופה כוללת, שהרי סוף כל סוף הננו כולנו מוסיפים אומץ להציונות במרכזה. מהשפעת החופשים לעולם לא נוכל להשמר... וכיוון שהכלל הגדול שעצם "הציונות דבר אין לה עם הדת" הוא מתפרסם ומתחזק, שהרי החרדים (כלומר, "המזרחי") כהחפשים שווים הם בעבודתם על הררי ציון, גם הלוקחים מעתה בגלוי שם חפשים מן המצוות ופורקי עול מלכות שמים נכנסים בפתקא של ציון גם על פי דעת יראי ה' ושומרי מצוות! אם כן במה אפוא יהיו נשמרים המזרחים עצמם מההשפעה הרעה שהציונות ההפקרית תשפיע על בניהם?... והננו רואים בעינינו בכל עיר ועיר מחזה איום ונורא, ביחס הדת והאמונה בכל מקום שהתיישבה הציונות עם סעיפיה, ועינינו רואות וכלות...".

מה נעשה אם הציונות תמשיך כך בדרכה?

"כל זמן שהציונות בכלל אומרת שאיננה מוצאה את ההשתדלות להשיב את כלל עמנו אל ברית התורה ושמירת הדת והוקרת האמונה בחוגה, אף על פי שתתן רשות להתאגד לאגודות דתיות ותסבול גם כן את החרדים בתור פרקציה (סיעה) מיוחדת שאי אפשר לדחותה, אי אפשר כלל שכל בני ישראל החיים באמונתם יתחברו לה! (כשם שאי אפשר להם להתחבר כל זמן ששם ישראל עליו נקראו (אל) כל כנסיה שתולדותיו היוצאות ממנה מביאות לדעה של כפירה בעיקר מעיקרי תורה)...".

דברי נבואה כמעט...

"מצד השכל בתור השקפה לעתיד, אם תצלח השאיפה הלאומית בידינו ונהיה מקובצים על ידי השתדלותנו בקיבוץ מדיני בארץ ישראל, אם לא נשים לב בעוד מועד לבצר את עמדת הדת והאמונה, שתהיה קנין הכלל כולו, הלא אז נורא ואיום יהיה מצבנו הלאומי. השערוריות והמבוכות מוכרחות שתתגברנה משנאת אחים הרבה יותר בהיותם מתלכדים במקום אחד. וכל כוח מתגבר יותר על ידי תגבורת רוח הלאומי החי. ואם יילוה לזה ג"כ כוח הגבורה וההזדיינות כאשר יאתה לעם עומד ברשות עצמו (כלומר, אם יהיה צבא), האם לא נכונו התנגשויות עצומות לרגלי הדעות ההפוכות והמעשים הנלווים אליהם מן הקצה אל הקצה. 

כשחסר הבריח התיכון המאחד את כל הגוי כולו, היסוד הרוחני הדתי, האם אינם יכולים סכסוכי דברים כאלה להחריב גם עם אזרח ואדיר על ידי מלחמת אחים פנימית?! וק"ו שהם היו גורמים למנוע את המעמד הלאומי ההגון שאין קץ לכל המכשולים הבאים לרגליו, ואנו הלא מלומדי מכות אנחנו. ידענו היטב כחה של שנאת אחים ומריבת משפחות".

אין לומר "הכל זה יד ה'" ולהזניח את ההשתדלות

"ואיזהו הדרך למנוע כל אלה בעתיד אם לא ההשתדלות הלאומית לבצר מעמד הדת והאמונה? ואיך יעלה על הדעת והמוח את היסוד הגדול הזה על המקרה, בשעה שאנו רואים שהולך הוא ומתמוטט מידי יום ביום להוותנו ואסונינו?".

הפיתרון של הרב: להכריז שרק בכוח התורה ניתן להצליח לאומית

"מובן הדבר שבלא שימת לב לתקן ולישר ילך המצב הלוך והתקלקל... עיקר הברית נכרת ביחש לשמירת התורה עם הצלחתנו הלאומית והמדינית... איכה נחיה ונתקיים בלא עזרת כוח האמונה ואור הדת? מעולם לא נסינו. לא היה ולא יהיה!... לא אגודות. לא פרקציות מיוחדות למפלגת חרדים אנו מבקשים. לא זו הדרך להביא אותנו אל המטרה שאנו שואפים אליה. תורתנו ואמונתנו היא נשמת אפנו ואור חיינו...".

מטרת ההכרזה הזו: או לשנות, או להצדיק התנגדות

"והנה לא נוכל להאמין שדברים נכונים ואמיתיים כאלה לא ימצאו מסילות בלבבות רוב אחינו הציונים, וביחוד אחרי הידיעה הברורה, שגורל הציונות והפרחתה תלוי בההכרה הנאמנה הזאת...

כן לעומת זאת, בהשיבה אחור הצעה זו, שהיא ההגנה האחת מכל הרעות המוכרחות להתפתח לרגלי הציונות להסתער על כוחנו הפנימי, על אור ישראל האמיתי, על דתנו ואמונתנו, הלא תהיה זאת לעד כי לא תאבה הציונות בכללה להכיר את האמת המוחלטת שהיא עיקר התורה ויסודה ושורש קיומנו הלאומי, שרוח עמנו חי בתורתנו...

והנה הדבר מובן שגילוי דעת של כפירה איומה ונוראה כזאת ("שהציונות דבר אין לה עם הדת") בכוחה להפיל למשואות את כל המשאת נפש הציונית כולה, כי אז הוא בצדק יסתערו הכוחות המתנגדים ומה ישיבו על תוכחה בשומם לאל ולמרמס את כל חמדת חיינו באין משפט וצדק?...".

יש לדעת שהראי"ה קוק התלבט ביחס לשותפות עם הציונות החילונית ולפעמים אף חזר בו, כאשר ראה שיש נסיון לפגוע בשלמותה וטהרתה של התורה הקדושה. אלו ציטוטים מדבריו בדיונים לייסודה של הרבנות הראשית: 

"עתה תוך כדי הדיונים, הולך ומתחוור לי כי אלה שאמרנו כי יבואו לעזור לנו בכינון הרבנות, רוצים להשתלט על הכל ואנו רואים שאיפה מצדם להיות כח מכריע וברור שאין זה מן הראוי. אנו אוהבי שלום ורודפי שלום, אבל צריך להיות ברור, כי על עקרונותינו לא נוכל לוותר בשום פנים ואופן. יש לנו עקרונות מקודשים לא פחות מאשר לציבור החילוני, ועליהם נעמוד... נדמה לי כי ר' יצחק ירוחם ור' חיים זוננפלד, שגזרו צום ביום פתיחת ועידתנו, צדקו. בואו ונעלה כולנו אל הקנאים ונאמר להם: צדקתם מאתנו... כפיה אתם רוצים לנהוג כלפינו? להושיב אנשים חילוניים ברבנות הראשית?... אולם, עתה עלי לעצור בדרך ולומר: די! עד כאן. אני לא אשב ברבנות כזו שחילונים, מייצגי המשפט הזר, ישבו בה" ("האיש נגד הזרם", עמ' 238-240).

     יש לזכור כי מטרתו של הרב קוק בהקמת הרבנות הראשית, היתה בעצם ליצור בית דין עליון שיפסוק בכל השאלות הפרטיות והציבוריות, גם לדתיים וגם לחילוניים. הרי בית משפט חילוני לא היה קיים אז, אלא רק בית משפט אנגלי. גם עם קום המדינה, הכין הרב הראשי דאז - הרב הרצוג - תכנית מובנית למשפט עברי, אלא שבן-גוריון דחה אותו והקים בית משפט חילוני, ובזה קבר למעשה את תכניותיו של הרב קוק.

דוגמא נוספת ליחסו המורכב של הראי"ה קוק לציונות החילונית ובמיוחד להנהגה הציונית אנו יכולים ללמוד משיר שנכתב בכתב ידו של הרב קוק בתקופת המשפט על רצח ארלוזורוב ונמצא בימים אלה. קובץ חדש שיצא בשנה האחרונה בהוצאת 'סיני הותיקה', הנושא את השם העכשווי 'לא לעולם מועקה', עוסק בשיר שנכתב בכתב ידו והתגלה רק לאחרונה באוסף פרטי ומקיף את כל מה שחשב על עלילת המנהיגים הציוניים באשר לרצח ארלוזורוב ועל נסיונותיהם, באמצעות מערכת המשפט, לטפול אותה על אברהם סטבסקי ודרכו על צבורים שלמים בישראל. 

בראשית קיץ התרצ"ג נרצח בחוף ימה של תל-אביב, חיים ארלוזורוב, מי שהיה 'ראש המחלקה המדינית' של ה'סוכנות היהודית', תפקיד מרכזי בהנהגה הציונית של אותה תקופה. בימים שלאחר הרצח עצרה המשטרה הבריטית שלשה חשודים ברצח: אבא אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. שלשתם היו חברי המפלגה הרביזיוניסטית, בהגדרות ימינו - ממנהיגי מפלגת הימין.

אחימאיר זוכה במהלך המשפט. רוזנבלט יצא זכאי בדין וסטבסקי נידון למות. לבסוף ערער סטבסקי על פסק הדין וגם הוא שוחרר. אבל הפרשה כולה יצרה תהום של שנאה בין ימין לשמאל בארץ.

הרב קוק טען לכל אורך הדרך שלא יהודים בצעו את הרצח וכשלא הלך בתלם של המנהיגות הציונית, עורר עליו את זעמם של מנהיגי תנועת הפועלים שמשכו אחריהם את ההמונים וכן את כעסם של הבריטים.

עמדתו של הרב קוק התגבשה כאשר נודע לו, מפי הרב הראשי הספרדי, מקבילו באותה תקופה, הרב יעקב מאיר, כי בידי המשטרה הודאה חתומה של ערבי בשם מג'יד שהוא שרצח את ארלוזורוב יחד עם חברו, ערבי גם הוא, עיסא דרויש שמו. משפסק בית המשפט, למרות הודאת הרוצח הערבי, כי סטבסקי הוא שרצח את ארלוזורוב, פנה הרב קוק לכל רבני העולם ולאישי צבור מאמינים, בתביעה שירעישו את אמות הסיפין נגד פסק הדין של בית המשפט שיצא בעקבות עלילת המנהיגות 'הציונית-פועלית'. עתוני השמאל ומפלגת 'הפועלים' תקפו את הרב קוק בחריפות חסרת תקדים. 

ביום ח' באב התרצ"ד התקבל ערעורו של סטבסקי והוא יצא לחפשי. הוא מיהר היישר לביתו של הרב קוק, אך זה לא היה בביתו אלא שהה בחיפה. סטבסקי נסע לחיפה והתקבל על ידי הרב קוק כמו בן אצל אביו.

הראי"ה קוק כתב שיר לאחר הזיכוי בשם 'לא לעולם מועקה', אביא מספר שורות מהשיר, המילים מדברות בעד עצמן:

   "אני הגבר ראה עני

    סבלתי נוראים

    מרורים השביעוני

    אנשים פראים

    הה! נבחר נחשים

    צמאי דם

    משבא אנשים

    נגעי בני אדם

    הישך נחש בלא נחש?

    היזיק אם לא לכפרה? 

    ואילו אנשים בני כחש הן ניתן להם הבחירה".

פרק יא - מדינת ישראל כהזדמנות לקירוב הגאולה

בפרק זה לא אנסה להתמודד עם המרחב הגדול, מהקצה אל הקצה, של התייחסויות למדינת ישראל כמקדמת או מעכבת את הגאולה, אלא אביא מספר ציטוטים המבטאים התייחסות למדינה כהזדמנות שהקב"ה נותן לנו על מנת לקרב את הגאולה. 

שני הוגים שראו בשיבת-ציון תהליך אלוקי (אם כי התייחסותם אליו היתה שונה) היו הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק והרב מאיר כהנא זכר צדיקים וקדושים לברכה. יחד עם ראיית המהלך של שיבת ציון כמהלך אלוקי, הרבו שניהם לדבר על הסכנה של החמצת השעה.

הרב סולוביצ'יק באותו מאמר שציטטתי ממנו "קול דודי דופק" מרבה לדבר על על הסכנה של החמצת השעה, וחוסר ההענות להזדמנות שהקב"ה פותח:

"כשנס אינו מוצא הדו הרצוי במעשים ממשיים, חזון נעלה מתנוון ומתמזמז, ומידת הדין מתחילה לקטרג על בעל הנס".

לגבי הקמת מדינת ישראל מונה הרב סולוביצ'יק שש דרכים שבהן אנו יכולים לזהות את קולו של הדוד הדופק:

1. הנס של תמיכת רוב המדינות ברעיון ייסודה של מדינת ישראל.

2. הניצחון  במלחמת  השחרור  "מעטים  כנגד  רבים"  והרחבת  היישוב  ביחס לתכנית החלוקה.

3. הטענות של התיאולוגים הנוצרים, שהקב"ה נטל  מכנסת ישראל  את  זכויותיה בארץ ישראל,  הוכחו  כטענות  שקריות.

4. הנוער המתבולל  בגולה  הבורח  מהיהדות ומעם ישראל התחיל לקבל גאוה לאומית ותהליך הבריחה הואט.

5. היכולת של העם היהודי להגן על עצמו מידי אויביו.

6. היכולת של יהודים שמתנכלים להם בגלות למצוא מקלט בארץ האבות.

אולם הדפיקות הללו של הדוד דורשים מבעל הנס להגיב במעשים ממשיים. והרב קובל על כך שאין תמיכה מספקת בתנועת שיבת ציון הדתית ומסיים את דבריו:

"זה שמונה שנים שדופק הוא והולך. הלוואי, ולא נחמיץ את השעה!" 

הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד גם הוא מרבה לדבר על ההזדמנות שנפתחה לפנינו בהקמת המדינה ועל סכנת "החמצת השעה".

בספרו "אור הרעיון" מזכיר הרב כהנא את המהלך של משיח בן-יוסף ואת הערב-רב שהם "החלק של עם ישראל שפניו מועדות למלחמה נגד הקב"ה ונגד האמת והאמונה של תורת ה' " וכן כותב על הקמת המדינה (אור הרעיון עמ' שדמ):

"ואם ישאל השואל, כמו ששואלים רבים וטובים: איך נוכל לומר שהאירועים שאירעו בימינו והקמת מדינה יהודית, יד ה' הם, כאשר אלה שהקימו את המדינה רשעים וכופרים היו? התשובה היא, שאכן רשעים היו, פורקי עול ורובם מומרים להכעיס, שנוסדו יחד על ה' ועל תורתו בניסיון לנתק את מוסרותיהם, את עול מלכות שמים, ולעולם ישלמו על פשעיהם הזדוניים, ובמיוחד על רציחת נשמותיהם של רבבות (ויותר) יהודים תמימים שעלו ארצה ותורתם בידם. יהודים שניצחו את הגוים בגלות ונוצחו על ידי יהודים רשעים... ולמרות כל זה ואע"פ כן, אין לזה כל קשר להקמת המדינה, שהיא אכן יד ה', על פי כל כללי קידוש השם שכתבנו לעיל, שהקב"ה ניכר ומומלך כמלך מלכי המלכים רק על פי הופעת גבורתו וכוחו בעולם. ושהגויים מודדים את כחו ואת גבורתו על פי כחו או שפלותו של עמו, עם ישראל. ושלמרות שלא יהיו ישראל זכאים לגאולה ולישועה, מ"מ הקב"ה מצילם כדי לקדש את שמו".

אך הקמת המדינה היא הזדמנות שצריך לנצל אותה נכון אחרת התהליך יכול להיות מלווה בייסורים רבים ח"ו (על הגאולה ועל האמונה עא-עב):

"[הגאולה השלימה תבא] במהרה ובתפארת עוז, רק אם נזכה לכך באמונתנו הבלתי מערערת ובבטחוננו בו יתברך, ובנכונותנו לעמוד איתן מול בגידה בארץ, בעם וביעוד. כל זה יבא אם נחדל מלהפקיד רוחנו וגויתנו בידי הגויים ועבדיהם הנרצעים, המתבוללים והמתגויים. כל זה יבא כאשר אלה הצועקים 'תנו צ'אנס לשלום' ואחר כך מסכנים את עתידם בנסיגה, ויתורים ואמון בכוונות הערבים, יהיו מוכנים "לסכן" את עתידם במעשים שהסכנה בהם קטנה בהרבה, כגון הנחת תפילין ושמירת שבת... אמונה בכל יכול! אמונה במי שאמר והיה העולם!... אמונה באלקי ישראל... באמונתנו הצרופה והשלמה בו יתברך, תבא הגאולה במהרה ובתפארת - "אחישנה". ובקטנותנו וחסר בטחוננו, היא תבא באחור, בסבל מיותר...".

אלא שכאשר קוראים על הדרך הבולשביקית שבה בן גוריון הנציח את שלטון מפא"י במדינת ישראל ועל הדרך שבה שיכתב את ההיסטוריה בדומה לאותן שיטות פסולות שתיארתי קודם לכן, ויותר קשה מכך הדרך הערמומית והאכזרית שבה השלטון השתלט ועדיין משתלט על התודעה של העם ומונע מכל מתחרה להגיע לעמדות שלטון והשפעה, אזי עולה השאלה הקשה: עד כמה באמת ניתן היה לשנות כיוון כדי שמדינת ישראל תהפוך למדינה יהודית אמיתית כפי שהיא צריכה להיות, בתור שלב הכנה להקמת מלכות ה', מבלי לעבור את הזעזועים הקשים שאנו עתידים כנראה לעבור (והלוואי שאתבדה) בדרך לשינוי הכיוון ההכרחי.

ד"ר אורי לבל הי"ו, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית, כתב ספר בשם 'הדרך אל הפנתיאון – אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי' הפורש את המאבק על עיצוב התודעה של המפעל הציוני שניהלו שתי התנועות המרכזיות מפא"י וחרות. בראיון שנתן לעיתון 'בשבע' הוא מביא את הדברים החשובים הבאים:

"בן גוריון ידע שמה שהוא לא יעשה בשנה הראשונה של הקמת המדינה, יקשה עליו מאד לשנות בהמשך. לפני קום המדינה היה לו קל יחסית לפעול כנגד מתנגדיו. הוא יכול היה לאסור אותם או להסגיר אותם לבריטים. עם קום המדינה, חוקי המשחק הדמוקרטיים הגבילו אותו, והוא "נאלץ" לחפש אפיקים אחרים כדי ליצור דה-לגיטימציה של יריביו הפוליטיים. אחד מהם הוא הפוליטיקה של תדמיות... הוא היה מדינאי מבריק, שחונך על ברכי התרבות הפוליטית של לנין. הוא ידע היטב את כוחם של הסמלים, ספרי הלימוד ושכתוב ההיסטוריה. הסזון, השימוש בש"י והסגרת היריבים הפוליטיים לאויב – כולם הגיעו מהתרבות הסובייטית, והוא יישם זאת בצורה מושלמת. ברוסיה הסובייטית גם היה ברור שהמפלגה שולטת על ההיסטוריה... [הוא] ניצל את כל המשאבים שעמדו לרשותו: בשוק העבודה, בקופות החולים ובתרבות. הוא הצליח לזהות את המפלגה עם המדינה בצורה מוחלטת, לכן גם הסמלים של המדינה היו אך ורק סמלי המפלגה... בדרך כלל נהוג לדבר על 'רוח התקופה', ולטעון שכל מפלגה מנסה להתאים את עצמה אליה, ומי שמצליחה עולה לשלטון. אני טוען את ההיפך: המפלגה היא שהכתיבה את רוח התקופה. הרי מפא"י היתה מפלגה סוציאליסטית 'אדומה', חילונית, מזרח אירופית, ואילו רוב הציבור בארץ לא היה כזה – הוא היה דתי או מסורתי ובעל זיקה בורגנית. כדי לשלוט נאלצה מפא"י לעצב את רוח התקופה בצורה כזו שהיא תעמוד במרכז. מדובר על מושגים כמו עבודה, חקלאות, קוממיות, והחדרת ההכרה ש'אנחנו' הקמנו את המפעל הציוני".

שבתי בן דב מביא בחיבוריו לגבי מדינת ישראל עיקרון שניתן לקרוא לו כשרות על תנאי. כשרותה של המדינה היא על תנאי שבסיסה ישונה מן היסוד, ובלשון אחרת  "עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפכה". במאמרו "יום העצמאות במסכת הזמן" כותב שב"ד:

"והנה, בשים לב לכל הסיבוכים הפסיכולוגיים שראינו עד כאן – ועל פי כל הרקע המפורט של הדברים, שתיארתי כאמור במקומות אחרים – ממילא משמע כי העצמאות שהושגה אינה עומדת ביחס לשלמות החזון בבחינת התחלה הצריכה רק להתפתח וללכת בדרכה, אלא עוד מתחייבת בה תפנית מהפכנית, שתשנה את מבניה מן היסוד".

משה פייגלין מביא דברים חשובים באחד העדכונים האחרונים של מנהיגות יהודית (ח' תשרי התשס"ח) ואלו דבריו:

"אפשר לומר שמדינת ישראל מונהגת על ידי חבורת פיראטים שטובת העם והמדינה מעניינת אותה כקליפת השום... על ספינתנו השתלטו פיראטים ולקחו אותנו בשבי... חשוב להבין. איננו פועלים בחלל ריק. אבל כוחם של העומדים מולנו אינו גדול יותר מכוחה של האימפריה הסובייטית. לכל מנגנון המבוסס על שקר יש את הזמן הקצוב  שלו. איננו יודעים מה הוא אותו זמן אך דבר אחד ברור – המנגנונים הללו ניזונים, וחייהם מתארכים, בזכות הייאוש שלנו.

השאלה איננה הבג"ץ או הליכוד. מנהיגות יהודית או משה פייגלין. השאלה היא האם הציבור בכלל רוצה את האלטרנטיבה שאנו מציעים. האם הציבור מתחיל לחלום את החלום שלנו, האם הוא בכלל רוצה לנצח!

כדי שהציבור יתחיל לחלום את החלום שלנו, כדי שהאלטרנטיבה שאנו מציעים תחדור לתודעתו, עלינו להוציאה מתחום המאמרים והרעיונות ולהעבירה לתחום המעשה. יכול להיות שדרך מעשית כזו או אחרת תחסם בפנינו – ואז נעבור לדרכים אחרות. אך סך כל המאבקים המעשיים יוצר תודעה חדשה – תודעה אמונית. בשלב מסוים תתחבר התודעה החדשה עם קריסת השקר הגדול... הניצחון הגדול בוא יבוא, על גלי רצון ציבורי חזק הנישא על גבי תודעה חדשה ומול התנגדות חלשה ביותר".

אינני יודע כיצד המהלכים יתפתחו ובאיזו דרך יקרוס השקר הגדול, אבל בהחלט אין ספק "שהמנגנונים הללו ניזונים, וחייהם מתארכים, בזכות הייאוש שלנו". לכן כל אחד צריך לפעול על מנת שהמהפכה תתרחש. מי על ידי לימוד והפצת התורה, מי ע"י החזרה בתשובה, מי ע"י פעילות פוליטית ומי ע"י ישוב ארץ ישראל. העיקר שנהיה מאוחדים נפעל ונתפלל לשינוי ההנהגה והקב"ה יהיה בעזרנו. 

יחד עם כל המאמצים שלנו, עלינו לדעת שעל מנת שנוכל לשנות כיוון ולהשתחרר "מכף היד האוחזת את המדינה בגרוגרתה" כביטויו של משה פייגלין, עלינו להיות מוכנים לעבור זעזועים לא קלים.

הרב כהנא הי"ד כותב על כך (אור הרעיון עמ' שסד-שסה):

"חבלי משיח יתחילו ביסורים, שמאפיינים את כל התקופה, ויכלו בנסיון של הגוים לעלות על עם ישראל ועל ארצו. כך אמרו חז"ל (כתובות קיב ע"ב): "אמר רבי ירמיה בר אבא, דור שבן דוד בא, קטגוריא בתלמידי חכמים. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר: צירוף אחרי צירוף, שנאמר (ישעיהו ו:יג): "ועוד בה עשריה ושבה והיה לבער". תני רב יוסף: בזוזי ובזוזי דבזוזי" (גל אחרי גל של שוללים)... ואל יסיתך אחיך או רעך או רבך אשר בנפשך, לומר שהגאולה תבוא ללא ייסורים... כי לא יתכן דבר כזה ללא חזרה בתשובה ובטחון בה' יתברך. ואף כל הפולחן ושמירת המצוות המעשיות בלי בטחון ואמונה בה' והגשמתם ע"י מעשים נועזים ללא פחד הגויים, לא יצילו את ישראל מחבלי משיח... עליית גוג והעמים על ארץ ישראל היה תהיה בכל מקרה, כיוזמתו של הקב"ה כדי להשמידם עדי עד. אלא שאם יזכו ישראל לגאולה של "אחישנה", עלייתו ותבוסתו יהיו "כמעט רגע" ["חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו כ)], עת קצרה עד מאד (וללא ייסורים)... רק אם לא יזכו ישראל לזאת, ישלטו וינצחו גוג והעמים אשר אתו בתחילה, וה"כמעט רגע" יארך... ורק אח"כ יביס הקב"ה את גוג ואת הגויים ויביא את הגאולה".

(בספרו "ארבעים שנה" כותב הרב כהנא זצ"ל הי"ד, שהמספר ארבעים עולה פעמים רבות במקרא במסגרת של ארכה הניתנת לחזרה בתשובה. ושמעתי הרצאה מפי הרב דוד קורן שליט"א בה אומר הרב, שמזמן ההכרזה באו"ם על האישור שנתנו אומות העולם לעם היהודי להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל ועד התחלת האינתיפדה, שבה התחילה החולשה של ההנהגה להתגלות לקראת הסכם אוסלו, עברו בדיוק ארבעים שנים. ההכרזה היתה בתאריך יז' כסלו התש"ח [7491.11.92], והאינתיפדה החלה בתאריך יז' כסלו התשמ"ח [8.12.1987]).

לסיום פרק קצר זה אביא את דבריו של האדמו"ר יהודה לייב אשלג זצוק"ל שגם הוא ראה את מדינת ישראל כהזדמנות לקירוב הגאולה, אם כי מזוית שונה ואולי אפשר לומר משלימה.

בספרו "מתן תורה" בפרק "מאמר לסיום הזוהר" שנאמר לרגל סיום הדפסת ספר הזוהר עם פירוש "הסולם" כותב הרב (כדי להבין את דבריו צריך לקרוא את כל המאמר אך כדי לא להאריך אביא רק חלק קטן מדבריו): 

"יש לדעת שעניינים רוחניים אינם כעניינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קבל כלום, עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה... ונודע שהגאולה ושלמות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה. ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי עובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלמות ההשגה באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכריים... אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ומצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה... היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזוהר (הכוונה לפירוש הסולם שמבאר את ספר הזוהר) שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו', ולא ילמד עוד וגו', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של משיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלמות ההשגה" ו"הגאולה השלימה"...".

במאמר בשם "בניין החברה העתידית" כותב האדמו"ר יהודה לייב אשלג את הדברים הבאים, המראים עד כמה ראה למרחוק את הסכנה של הניתוק ממקור החיים הנצחי של עם ישראל:

"האומה היא בסכנה, כי מטרם שתתייצב הכלכלה יפרח כל אחד למקום אחר, כי לא כל אדם יוכל לעמוד בנסיון לסבול, בעת שיש לו עצה לחיות בהרחבה בארצות אחרות עשירות. ולאט לאט יברחו 

מהסבל, עד שלא ישאר מספר הראוי להקרא בשם מדינה, ויבלעו ח"ו בין הערבים. ואין צריך לומר הקיבוצים, שכל מציאותם בנויה על אידיאלים שמטבעם ללכת ולהתמעט בדורות יבואו, כי אידיאל אינו ניתן בירושה, ובלי ספק שהם יחרבו תחילה קודם לכל... אם יקבלו כל ישראל את הדת, אז יתכן לבנות את בית המקדש ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה וודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגויים על חזרתם לאדמתם ואפילו לערבים. מה שאין כן שיבה חילונית כהיום, אינה עושה שום רושם על הגוים. ויש לחוש אם לא ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם, ואין צריך לומר על החזרת ירושלים".

כיצד עלינו לפעול כדי שיתבצע השינוי המיוחל, זוהי השאלה הגדולה שעליה מתלבטים כל הכוחות הבריאים של האומה המרגישים את גודל הסכנה שבה נמצא העם היהודי ומדינת ישראל. יהי רצון שעם ישראל ישכיל להשתחרר מעול הערב-רב ומהדעות הכוזבות ותרבות הטומאה שהם מרעילים אותו בהם ויקבל עליו עול מלכות שמים וידע להתבסס בארצו לכל מרחביה ולהרחיק את מי שמאיים על קיומנו כאן, כדי שהתהליך לא יהיה כואב מדי, ה' ישמרנו. 

בסעיפים הבאים אביא ציטוטים נוספים המבהירים כיצד הערב-רב גורמים לקרע בעם, כחלק ממאמציהם לנתק את עם ישראל ממקור חייו.

פרק יב - הסיבה לקרע בעם 

כפי שכבר ציינתי באחד הפרקים הקודמים, כותב הזוהר הקדוש (פרשת פנחס רלב ע"ב):

 "הערב רב הם כמו שאור שבעיסה, ואילו אומות העולם דומים למוץ. יותר מעכבים בגלות הערב רב את ישראל מאומות עובדי כוכבים ומזלות, כמו שאמרו רבותינו מי מעכב שאור שבעיסה מעכב, שהם דבקים בישראל כשאור שבעיסה, אבל אומות העולם עובדי כוכבים ומזלות הם כמוץ אשר תדפנו רוח".

וכתב על זה הגר"א ביהל אור:

"שאור שבעיסה הוא בתוך העיסה דוגמת ערב רב בתוך ישראל משא"כ מוץ שהוא מבחוץ דוגמת אומות העולם וזה שנאמר שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות".

וכוונת  הזוהר והגר"א להגמ' בברכות (דף יז ע"א) דר' אלכסדרי התפלל ואמר כך:

 "ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות יהי רצון שתצילנו מידם ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם".

 ומבואר בזוהר שהכוונה במילים "מי מעכב" לעיכוב הגאולה והיציאה מן הגלות. שהמעכב  הראשון הוא "שיעבוד מלכויות", ואחרי שנשתחרר משיעבוד זה (ע"י הקמת מדינת ישראל) עדיין צריך להשתחרר משיעבוד קשה יותר, והוא ה"שאור שבעיסה", והם הערב רב רשעי ישראל המעורבים בתוכנו ומעכבים גאולתנו. והשיעבוד האחרון קשה מן הראשון שהרי השאור שבעיסה (הערב רב) מעורב בתוך העיסה וקשה מאד להפריד אותו ממנה, ואילו המלכויות של אומות העולם הוא כדוגמת "המוץ אשר תדפנו רוח" והוא חיצוני וקל הרבה יותר להפרדה.

כן כותב הזוהר (פנחס רל"ז ע"ב):

"ומה כתוב, קחו מאתכם תרומה לה', (מאתכם) ולא מערב רב, כי לא נקראו (ישראל) קהילה וחיבור, עד שיעבור מהם הערב רב, כביכול בזמן ש(הערב רב) מתערבים ביניהם, כאילו לא היו גוי אחד".

דברי הזוהר הללו הם חשובים מאד, מכיוון שלמרות שעם ישראל הוא באמת במהותו עם אחד, כאשר מתערבים בו הערב רב הוא לא נראה כעם אחד, מכיוון שהערב רב מסיתים את העם כנגד כל מי שדבק בקב"ה ותורתו וגורמים לקרע בתוך העם.

בפרשת בחוקותי בתחילת אזהרת הקב"ה על העונשים שיבואו על עם ישראל במידה שלא יקיימו את מצוות התורה כתוב (פרק כו פסוק יז): 

"ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם".

מפרש רש"י על המילים "ורדו בכם שונאיכם":

"שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שעובדי כוכבים עומדים על ישראל, אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר (שופטים ו ג,ד): "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ". אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחרי המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר (מיכה ג ג): "ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו'"...".

והמטמוניות המה לבבות בני ישראל שאותם שונאים מתוכנו (הערב-רב) מחפשים אחריהם לנתק אותם מהקב"ה ולעקור כל זיק של אמונה מליבות בני ישראל.

אחד הרבנים,  מראשי  מטה  המאבק  בגוש  קטיף  ומי  שהיה  בין  יוזמי  השרשרת  האנושית ומבצעי פנים אל פנים התבטא לאחר הגירוש מגוש קטיף:

"בגוש ניסינו לעשות הכל כדי שלא תהיה מלחמת אחים. ניסינו לא להרחיב את הקרע, וציפינו שאחרי ה"התנתקות" יהיה מי שידאג בצד השני לאחות את מה שכבר נקרע. אבל זה לא היה כך. הרשעות בתהליך הגירוש ובהזנחת המגורשים יצרה הרבה תסכול, שנפרק בעמונה".

רב חשוב אחר  מגוש קטיף כתב לאחר הפוגרום בעמונה:

"בכל פעם אנו מופתעים מחדש. אמרנו שלא יתכן שממשלה יהודית תתן נשק לרוצחים וזה קרה. לא האמנו שיתנו לרוצחים "לשמור" ולפקח על הכבישים שלנו בגוש קטיף וזה קרה. לא העלנו בדעתנו שצה"ל יפקיר את גורל חייליו ביד מרצחים  וראינו זאת בקבר יוסף. לא חלמנו שחיילים יהודיים יהיו מסוגלים לגרש יהודים מביתם, לסחוב ילד מאמו, להרוס חיים של משפחות שלמות, להרוס בתי כנסת, לעקור קברים יהודיים וזה קרה. והשיא הוא הפוגרום מתוך שנאה כפי שנתגלה בעמונה ששוטרים יהודיים מרוצצים גולגלות של נערים וזקנים, מרטשים פרצופים, ורומסים אנשים תחת פרסות סוסיהם".

מדוע היתה הערכה שמהצד השני יהיה מי שידאג לאחות את הקרע? מדוע בכל פעם אנו מופתעים מחדש? מכיוון שאנו חושבים שכל היהודים בפנימיותם הם "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" ואם יש שנאה היא רק חיצונית. אולם כאשר מבינים שהערב רב אינם צאצאים של האבות הקדושים שמהם ירשנו את הסגולה הישראלית של הרחמים והחסד שטבועים בתוכנו (יבמות עט ע"א), ואילו הם באים משורש רע שהביטוי שלו הוא אכזריות ושנאה לכל דבר שבקדושה, אזי ההתייחסות שונה לחלוטין.

רבי יצחק אייזיק חבר זצוק"ל מביא דברים חשובים מאד להבנת סכנת הערב-רב בספרו החשוב פתחי שערים (מבוא לספר עץ חיים להאריז"ל, חלק ב' עמ' 268 – 273):

"ועניין הערב-רב הוא דבר עמוק כמו שכתב רבינו הגדול (הגר"א זצוק"ל) בכתביו, שב' כללות יש בקליפה, והם אשר באו מישמעאל ועשו שהם מאברהם ויצחק... ושלישי הוא ערב-רב שהוא מסטרא דיעקב, שיעקב מטתו שלמה שאין בו סיג ויצאו ממנו י"ב שבטי י"ה כולם קדושים, אך עדיין לא נגמר הבירור לגמרי עד ימות המשיח, שכבר כתבנו למעלה שמה שנוגע לקומה דנשמות עדיין לא נברר, שהבחירה מסורה בסוד עץ הדעת טוב ורע, והוא סוד כוח היצר הרע שנשאר לפתותו לחטא ע"י שמראה קצת טוב שבו מפתה, כמ"ש, כי נופת תטופנה וגו' והוא נחש האוחז בעקב כמ"ש אחר חטאו של עץ הדעת, ואתה תשופנו עקב... והוא סוד ערב-רב שנשארים מעורבים בישראל, שב' הקליפות, עצמם נפרדו מהם, כמ"ש, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, שהם סוד ע"ב אומין עם עשו וישמעאל... אבל עכ"פ ערב-רב נשארים מעורבים בהם שהם עצמם כישראל ואין נבדלים מהם בכל דבר, והיינו, שאף שלא ניתן כוח לסטרא אחרא (כוחות הרשע) לפתות נפש הישראל בעוון גלוי, אבל תחילת פיתויו ע"י התערבבות הרע בטוב כמ"ש, והוא מ"ש, גלוי וידוע כו' שרצוננו כו', ומי מעכב שאור שבעיסה וכו'... וזה עניין מ"ש, וגם ערב-רב עלה אתם מארץ מצרים וגו'... ומכיוון שהרבה קדושה היה שם היה כוונת משה לקבלם...  (ו)היתה מחשבתו שיוכל להחזירם למוטב... אבל לא הועילה מחשבתו שהרי עדיין נשאר הרע גובר בם, וגם החטיאו את ישראל בעגל ובקברות התאווה ובכל החטאים שהיה במדבר... והם המהפכים דברי אלהים חיים בעוה"ר למינות, ונאחזים ונקשרים בתוה"ק ומראים לבני אדם שהוא הטוב בסוד הפיכת חושך לאור ואור לחושך".

המשפט החשוב לעניננו בקטע זה הוא: "והוא סוד כוח היצר הרע שנשאר לפתותו לחטא ע"י שמראה קצת טוב שבו". וכאן הסכנה הגדולה שצריך להזהר ממנה מאד, שכאשר האויב כולו רע, ברור שהוא אויב, אבל הערב רב משתמשים במעט טוב שיש בהם לאחז את עיני העם ולהוביל אותו לאבדון (כמו שקרה בחטא העגל), ואפילו שהקב"ה לא יאפשר אבדון גמור ח"ו הסבל והנזקים קשים מנשוא. ולכן כאשר אנו מסתכלים על פעולות של הממשלה או כל גוף אחר, לא מספיק שאנו מזהים מספר נקודות טובות, אלא אנו חייבים להבין מהו המהלך הכללי שמוביל אותו גוף, והאם הטוב שיש בו אינו מסמא את עינינו מלהבחין שבכללות יש פה מהלך של כוחות הרשע, ואז אסור להיות מסונוורים מאותם נקודות טובות שאנו רואים. 

כלומר אסור שנקודות הטוב יסנוורו את עינינו מלראות את המהלך הכללי. ושמעתי לכך הסבר יפה על פי המילים 'אמת' ו'שקר'. ההבדל הוא שהאותיות של אמת הם על פי הסדר, 'א' בהתחלה 'מ' באמצע ו'ת' בסוף, ואילו השקר הוא בסדר הפוך, אלא שיש כאן הטעיה שכן אילו השקר היה לגמרי הפוך היה צריך להיות 'שרק', ומדוע 'ק' ו'ר' בסדר ישר. אלא שיש כאן נקודה טובה של אמת שמחזיקה את השקר וצריך זהירות רבה שלא לטעות ולהכשיר את השקר בגללה.

המצב שעם ישראל ברובו נתון בו היום הוא מצב של עושק רוחני. עיקר השליטה של הערב רב הוא לא רק במוקדי הכוח במדינה, אלא הם מנצלים את השליטה במוקדי הכוח לעשוק את העם מבחינה רוחנית, כאשר התקשורת היא השליח המרכזי למטרה זו. וזו הסיבה שאנו רואים היום בעם ישראל מאבק חריף בין שתי השקפות מנוגדות כאשר הציבור הדבק בתורה ובמיוחד בארץ ישראל מותקף באופן חסר תקדים, והרוב היהודי המסורתי מבולבל וחלקו הגדול שבוי בהשקפות הזרות למהותו הפנימית. תפקידנו לשחרר את הרוב היהודי מעושק זה (הכוונה במושג "הרוב היהודי" הוא אותם יהודים המרגישים קשר לערכים היהודיים ומעוניינים שתהיה למדינה צביון יהודי כפי שהבאתי בדו"ח גוטמן). אינני אומר שאנו צריכים לוותר על יהודים שמנותקים לגמרי מיהדותם, אלא שיש להכיר בכך שיש "יהודים", שהמלחמה שלהם נגד היהדות והאכזריות שאנו רואים, לא נובעים רק מבלבול וחוסר הבנה, אלא הם באים משורש רוחני רע והשנאה שלהם ליהדות ולציבור האמוני נובעת משורש זה.

הגר"א ממשיל את שליטת הערב-רב לאבן המכסה את הבאר ולא מאפשרת להשקות את העדרים, עד שיעקב אבינו מסיר את האבן ומשקה את העדרים מים חיים, ואלו דבריו (ביאור אגדת בכורות ח' ע"ב מאמר "אית לן בירא בדרבא"):

"כי אין הגאולה באה עד שנזכור ברית שלשת אבות כמ"ש (ויקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי וגו'. והענין כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו שהם מוץ ותבן לחטה כמ"ש ברעיא מהימנא (פ' משפטים דף קכ ע"ב) כו' וזה ששאל עשיו לאביו כיצד מעשרין תבן שרצה גם לעשר התבן שהוא עשו, ואין בן דוד בא עד שיתבררו מן עכו"ם ויהיו כמוץ אשר תדפנו רוח. ולכן יבואו ב' משיחין שהן דרגא דאברהם ויצחק ויבררו מוץ ותבן ועדיין אינם יכולים עד שיתברר הסובין מן הקמח שהן דבקים בחטה מאד והן ערב רב שהם הפסולת מסטרא דיעקב כמ"ש בר"מ. וז"ש והאבן גדולה, שכל העכוב הזה מן האבן הנ"ל, ולכן ויגש יעקב ויגל כו' (בראשית כט) וזה הבירור בטל בעוונותינו הרבים בגלות שדבקים מאד הערב-רב ביניהם והם העשירים עליזי גאותך כו' [סנהדרין צח ע"א עיי"ש], ולכן אם אין קמח אין תורה שעדיין הסובין דבק בחטה. וזהו כל הגלות תבירין בגלותא [עפ"י רעיא מהימנא שם "כד יפקון מגלותא הכי יהון תבירין (שבורים מצרות) עד שיתבריר אוכל מתוך פסולת דהיינו קש ערב רב עד שיתבררו וישתמודעו ישראל בנייהו, כבר דאתבריר מגו מוץ ותבן"] עד שיברר בשלשת ימי האפילה כמ"ש (הושע ב): "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" ושם יבררו וימותו כל רשעי ישראל".

תפקידנו לפעול על מנת ש"האבן" תוסר מעל "פי הבאר" וניתן יהיה להשקות את ה"עדרים", כלומר את בני ישראל, מים חיים, שהם משל כמובן לתורה הקדושה.

בסעיף הבא אביא מספר תגובות לפוגרום שהיה בעמונה כדי לתת "טעימה" לגודל האכזריות שהיינו עדים אליה בתקופה האחרונה. הפוגרום בעמונה היווה התפרצות של אכזריות ושנאה של השוטרים, אך אותה אלימות, אם כי בצורה אחרת, קיימת בבתי במשפט בתקשורת באקדמיה וביתר המוסדות של המדינה. זוהי אמנם לא אלימות פיסית כפי שהדבר מתבטא אצל השוטרים אך היא לא פחות אכזרית וקשה, והיא מתמשכת לאורך זמן רב. במידה שהעומס של התיאורים הקשים מכביד על הלב ניתן לדלג לפרקים הבאים, כל אחד לפי הרגשתו (במיוחד חשוב לקרוא את הפרקים האחרונים על הנהגת הייחוד וחיזוקים באמונה לתקופתנו, הנותנים הסתכלות חיובית במיוחד על התהליך הקשה שאנו עוברים).

פרק יג - הפוגרום בעמונה

לפני הפוגרום בעמונה העביר יוני בזק, מכתב שקבל מתושב עמונה, לדובר גוש קטיף לשעבר ערן שטרנברג:

"פה ביישוב יש הרגשה של ערב מלחמה. היום חברה שלי השאירה את תעודת הזהות בעבודה למקרה שיבקשו ממנה להציג אותה בדרך הביתה. מדברים פה על ללבוש פיז'מות פסים ולכתוב את מספר תעודת הזהות על הזרוע. אני יודע שאסור להשוות, אבל התחושה פה היא שלא מפסיקים לרדוף ולהתנכל אלינו. הרי לא מדובר פה על העניין החוקי, העניין החוקי משני פה. יש עשרות אלפי בתים של ערבים שנבנו שלא כחוק, יש עשרות אלפי בתים שהוסיפו להם מרפסת לא חוקית, יש אלפי בתים לא חוקיים בנגב. אלינו מביאים 7,000 חיילים כדי להרוס 9 בתים שנאטמו! 

עוצרים פה את כל התנועה, מחסומים בדרכים, תעודות זהות, מורידים אנשים מאוטובוסים. הכל בגלל 9 בתים!!!! אתם יודעים כמה בתים לא חוקיים של ערבים יש בירושלים בלבד? והרי ברור שכל זה תעמולת בחירות, על גבנו. וכולם מתגייסים למטרה החשובה - התקשורת, הבג"צ, הצבא, שכבר השלים את כל משימות הביטחון, אנחנו חיים בשקט ובשלווה, החמאס לא הקים לעצמו מדינה, אין פיגועים, אין קאסמים, הכל טוב. רק דבר אחד מפריע את השקט - 9 בתים שבנו המתנחלים! 000,7 חיילים!!! וזה לא מדע בדיוני ולא אחד מסיפורי חלם, זה קורה כאן במדינה שלנו".

ובמכתב התשובה של ערן :

"חזרתם של רבנים (מסוימים) שוב ושוב על מסר ה"אחדות ואהבה" נוכח כמויות הרשע הבלתי נתפסות אינה מעידה על תובנה מעמיקה בענייני גאולה וכלל ישראל אלא על חוסר הבנה ויכולת לרדת לעומקו של הרוע... לא הייתי מעז לכתוב זאת אילולא הייתי יודע שהדברים מכוונים לדעתם של רבנים גדולים, ושים לב שהביקורת חריפה ומהולה בכאב רב אך היא עדיין נכתבת בצורה עניינית עד כמה שאפשר".

ובודאי שאין דברים אלו נאמרים ח"ו כנגד הדיבורים על 'אחדות ישראל' ו'אהבת ישראל', שהם יסודות גדולים ביהדות שכל בנין התורה מושתת עליהם. אלא שכאשר אנו מדברים על היחס לערב-רב ולכוחות המהרסים והמחריבים שבתוכנו היחס הוא מורכב יותר ואנסה להתייחס לכך בפרק העוסק במצווה "ואהבת לרעך כמוך".

דוגמא אחת מיני רבות לאכזריות של השוטרים פורסמה באתר של ערוץ 7:

"שנים עשר שוטרים התנפלו בזמן מבצע הריסת בתי עמונה על אם ל-9, בהפגנה במחסום משטרתי בצומת שילה, צפונית לעמונה, והפליאו בה מכות בכל חלקי גופה ואחר כך הפשיטו את חולצתה בפומבי. האישה סיפרה את המקרה לכתבנו בתנאי ששמה יישמר במערכת ולא יפורסם וזאת מפאת הבושה ממעשה השוטרים בה.

קבוצה קטנה של אזרחים, בהם נשים וילדים, הגיעה ביום רביעי למחסום משטרתי והחלו להפגין נגד הכוונה להרוס את הבתים בעמונה. ילדה אחת חצתה את הכביש ושוטר צעק עליה לזוז מהמקום. כאשר הילדה העיזה לענות לשוטר, הוא ניגש, יחד עם שוטרת, והם הפילו את הילדה לכביש. "בשלב הזה", סיפרה האישה, "ניגשתי לשוטרים ואמרתי שהם מפעילים כוח מופרז ללא הצדקה. החברה שלי ניסתה לצלם את תג הזיהוי של השוטרת... השוטרת תלשה את התג וקראה לכל השוטרים שהיו שם לעצור אותי. בתוך שניות קפצו עלי 12 שוטרים כדי לעצור אותי. הם תפסו אותי, הפילו אותי לכביש, בעטו בבטני, בראשי וכל חלקי גופי. יאנה בעטה ברחם שלי וצעקה 'הכו אותה חזק! תכסחו אותה!'.

נעמי שחור, אשתו של רבה של מעלה לבונה, ניגשה במהירות כששמעה שמנסים לעצור אחת המפגינות. נעמי סיפרה לכתבנו: "ניסינו להחזיר אותה [את האישה המותקפת]. הם תפסו אותה... ראיתי אותה על הכביש, והם התחילו להוריד את הסוודר שלה... אלה שעשו את זה ודחפו אותה היו גברים... הם תקפו אותה והתחילו לקרוע את חולצתה. בלי בושה, בכוונה תחילה... זה היה רגע נורא ומזעזע בשבילי. אני עדיין מנסה להתאושש ממה שראיתי... אני מורה להיסטוריה. ראיתי תמונות של מעשים כאלו מתקופה אחרת ואני לא מסוגלת למחוק את מה שראיתי היום".

הפגיעות המיניות בבנות ישראל הקדושות, שנחשפנו אליהן בעמונה ובמקרים רבים נוספים ע"י "משטרת ישראל", הן קשות מנשוא. הרמח"ל זיע"א מסביר בספרו "קנאת ה' צבאות" (מובא ב"גנזי הרמח"ל" עמ' צו'-צז'), כיצד פגיעות אלו מהוות חלק מהתיקון שעם ישראל צריך לעבור בדרך לגאולה. וכותב שם הרמח"ל:

"וכמה צער גדול הוא לנשים הקדושות, נשי ישראל, שיצטרכו לסבול העניין הרע הזה".

הרמח"ל מתייחס לנבואה בזכריה (יד, ב), שם מתוארים מקרים קשים יותר אף ממה ששמענו עליהם, כחלק ממלחמת גוג ומגוג, ולכן החלטתי שלא להביא את הציטוט בספר (גם כך הציטוטים מספיק קשים). נתפלל כולנו, לאל הטוב, שיצאנו ידי חובה במקרים הקשים ששמענו ועם ישראל לא ידע עוד צער.

ברוך ליאור כותב את אשר ראו עיניו לאחר הפוגרום בעמונה: 

"ברצוני לשתף אתכם במה שראו עיני בחדר המיון של בית-החולים. הגעתי לשם בסביבות השעה 14:30, כאשר החלו לזרום נערים ונערות פצועים, מי חבוש בראשו, מי זב דם מן האף, העין, המצח, מי צולע וכו'… לפתע, הגיע אוטובוס ממנו נשפכו עשרות פצועים ופצועות, ובמחילה מכבודכם, האסוציאציה היחידה שעלתה במוחי היא "ככה נראים ניצולי פוגרום", אלה תמונות של מי ששרד את פרעות קישינב, אלה מראות של מי ששרד את תרפ"ט בחברון... מופתע מכך שאין רשת תקשורת אחת נוכחת במקום (אותה תקשורת שהלעיטה יום שלם את הציבור על שוטרים פצועים – אולי אפשר בסופו של יום לדעת כמה מבין 003 הפצועים הם שוטרים ??), אחזתי בטלפון הסלולרי שלי, המאובזר במצלמה, ורציתי להתחיל לצלם עדות חיה מן המראות שלא תראו כנראה הערב בטלוויזיה או מחר בעיתון. תוך שניות, הוקפתי בביריונים, חלקם במדים חלקם בלבוש אזרחי, אשר איימו עלי, חסמו בגופם את עדשת המצלמה, ועשו כל אשר ביכולתם למנוע את צילום המראות. כאשר הפצועים פוזרו בתאים השונים לבדיקה התאיידו אותם ביריונים כלא היו. בחודשים שקדמו לגירוש היהודים בקיץ, הזהרנו פעם ופעמיים ושלוש כי לא ארץ-ישראל בלבד בסכנה, כי אם הדמוקרטיה בסכנה. בעדות מכלי ראשון, אני מעיד בפניכם היום כי השלטון באמצעות זרועו האלימה מונע מכם את מראות האמת. שלטון שמגרש הוא בהכרח שלטון המשסה סוסים וכלבים באזרחים, והוא בהכרח שלטון אשר ימנע את המראות מן האזרחים".

בעלון שהתפרסם בשבת ויקהל –פקודי "שאלות ותשובות בעניני השעה עם מו"ר הרב דב ליאור שליט"א" נשאל הרב ליאור שליט"א כך:

"חז"ל אומרים שאחד הסימנים של עם ישראל שהם רחמנים. האם השוטרים והחיילים שהשתתפו בהרס עמונה (שכידוע היכו ופצעו באכזריות רבה את הציבור) יש לומר שהם מהערב-רב?

ותשובתו: כן. הרב זצ"ל כותב במאמרי הראי"ה (ח"א עמ' 60) שעיקר הסימן לערב רב על פי הזוהר הוא שאלו אנשים שאינם חוששים לטובת ישראל אלא נוטים לטובת אומות העולם יותר מאשר לישראל, וכן שיש להם יכולת להציל את עם ישראל אך אינם עושים כך, עוזבים את התורה ואת כל מי שמחזיק בתורה. אותם אנשים נחשבים ערב רב אפילו שטכנית הם יהודים.

גם מי שיש בו מידת האכזריות סימן שאינו צאצא של האבות הקדושים. אין ספק שאילו שהשתתפו בזה וביותר אלו שנתנו את הפקודות הם פושעי ישראל עם כל מה שמשתמע מכך. נמסר לי שחלק מהשוטרים שם לא היו יהודים והאחרים כנראה הם מהערב רב או עבריינים שנתנו פורקן ליצריהם הבהמיים. כל ההתנהגות שלהם היא רשעות לשמה, אך עיקר האשמה היא על מי ששלח אותם ומי שהעמיד את המתיישבים כאויבי המדינה. גם אם לא נתנו להם הוראות מפורשות, מספיק שנתנו להם להבין שאפשר להתנהג באלימות ללא הגבלה ויצרו אוירה שמתירה לפגוע ולהתעלל במתיישבים בלי שייתנו על כך את הדין".

וכן כותב רבי יצחק אייזיק חבר  בספרו אפיקי ים – ביאורים וחידושים על אגדות הש"ס ע"ד  הנגלה והנסתר (חלק ב' עמ' תפה):

 "והמין [ה]חמישי הם [ה]שוטרים הרעים שהם נק' רפאים... שאינם כמו השוטרים שבמצרים דכתי' בהו (שמות ה,יד): "ויוכו שוטרי ישראל וכו'" (שאנו יודעים שהשוטרים היהודים במצרים היו רחמנים, הגנו על בני ישראל וחטפו מכות במקומם ואילו בימינו כולנו ראינו את אכזריותם הנוראה של השוטרים הרעים)".

יוסי אליצור כתב במאמר שציטטתי ממנו קודם לכן ("לנפץ את מסכות השקר"):

"אין ספק, אירועי עמונה גרמו לי להתפקחות, לא שהייתי עיוור לפני כן, לא שיצאתי בשלום מאירועי הקיץ האחרון, אלא כיהודי שחונך על "ואהבת לרעך כמוך" שמחנך לחפש בכל אחד את נקודות הזכות – היה נוח ללמד סנגוריה ולעצום עיניים, בבחינת "על כל הפשעים תכסה האהבה".

לא עוד. הגיע הזמן לקרוא לרשעה בשמה. להישיר עיניים מולה, לראותה כמות שהיא, בלי כחל וסרק. רק כך נוכל להבדיל בין קודש לחול, בין אמת לשקר... הולך ומתברר  שמוקד הוויכוח במדינת ישראל איננו בין ימין לשמאל או בין דתיים לחילוניים, אלא בין הפטריוטים מכל המחנות, שחפצים (איש איש בדרכו) בטובת המדינה, לבין הניהיליסטים האופורטוניסטים, שכלפי חוץ טובת ישראל בגרונם, אך בפועל מכריעים בשאלות הרות גורל על-פי אינטרסים צרים, פרטיים ועכשוויים, גם אם הדבר יסכן את מדינת היהודים... מי שעיניו בראשו הבחין מזמן שחלקים מרכזיים באוליגרכיה השמאלנית קידשו מלחמת חורמה על הציונות הדתית. אבל לתומנו חשבנו שהצבא והמשטרה מעל זה, והם של כולם... כל זה נשבר והתפוגג בעמונה (לפי דעתי כבר בגוש קטיף רבים כבר הבינו זאת – הערת הכותב)...  שיהיה ברור: אין לנו משבר ערכים, פשוט נשבר לנו מניצול הנאמנות שלנו כמכשיר לחילול היקר לנו. נקעה נפשנו מעולם השקר, מהצביעות מהעמדת הפנים. לשקר אין רגליים גם אם הוא נצבע במינוחים מלומדים. אם תקשיבו לנוער – זה מה שהם מנסים לומר לנו המבוגרים... כחלק מדרישת האמת, אסור לנו לייפות את הרשעה. אסור לנו להכנע לערכי השקר. די להתנצלות ולחנופה. יש להשיר מבט ולהודיע ללא מורא, שבמשחקים מאוסים לא נשתף פעולה!".

פרק יד - מאמר שהתפרסם באתר מנהיגות יהודית בקשר לסירוב פקודה

(הבאתי רק חלק מהמאמר ועדנתי אותו במקצת, מי שמעוניין יכול לקרוא את המאמר באתר של קהילה אמונית)

בין שלל הקולות שנשמעו אחרי הפוגרום בעמונה, בלט בחסרונו קול אחד: קולם של המתנגדים לסרבנות...

נציג את השאלה לרבנים: אני משרת ביס"מ, וקיבלנו פקודה "לפתוח כמה שיותר ראשים של בנות" (מילים שנאמרו בתדריך ששמעה תושבת עמונה מחלון ביתה) האם עלי לקיים את הפקודה? 

אני מניח שכל הקוראים מזדעזעים למחשבה שפעולה כזו תהיה מותרת, אבל הבה נבדוק את הטיעונים נגד הסרבנות, ונראה אם משהו מהם נופל כאן: 

1. כוחות הביטחון תלויים במשמעת חייליהם. אם כל חייל יעשה דין לעצמו, תיווצר אנדרלמוסיה וכוחות הביטחון לא יוכלו לקיים את תפקידם. בכך ייגרם מצב של פיקוח נפש לכלל האומה. עדיף לפתוח כמה ראשים באמצעות אלה, מאשר לגרום פיקוח נפש של כלל ישראל. 

2. אזרחים מוכרחים לציית לחוק, גם אם הוא לא מוסרי, אחרת – איש את רעהו חיים בלעו. עדיף לפתוח כמה ראשים במאבק על שמירת החוק מאשר לגרום תוהו ובוהו כללי. 

3. מצוות יישוב הארץ מוטלת על הציבור, לא על היחיד. לכן אין שום בעיה הלכתית למנוע מהיחיד קיומה של מצווה זו. אם הדבר היה נכון בגוש קטיף, הוא נכון שבעתיים בעמונה, שהרי שם הרסו בתים ריקים, ולא מסרו רגב אדמה אחד לערבים. אם אסור לסרב פקודה בגוש קטיף, כל שכן שאסור לסרב פקודה בעמונה. 

4. גם אם תקיים את הפקודה, הרי בדרך כלל אתה עסוק במלחמה בפשע ובטרור, ובוודאי רוב מעשיך גובר על המיעוט. אתה בדרך כלל עסוק בעשייה ציונית וגם מקריב את שנתך בלילה לשם כך. נמשיך לאהוב אותך גם אחרי שתאיים באונס על בנות. 

5. הנוער בעמונה מתכוון לנצח את המדינה. אם המדינה תנוצח חס ושלום, יאבד כל כוח ההרתעה שלה כלפי חוץ. מוכרחים לנצח את הנוער בעמונה, גם אם זה יעלה בדם. 

6. לא כל אחד יכול להחליט מהי פקודה בלתי חוקית בעליל. בג"ץ צריך להחליט, וכאן בג"ץ לא מנע את האלימות. הפקודה חוקית, וחובה לבצעה. 

אפשר להמשיך בלי סוף. אפשר גם להמציא כל מיני חילוקים והסברים פתלתלים על ההבדל שבין עמונה לגוש קטיף ובין "אפס רגישות" ל"רגישות ונחישות", אבל בשורה התחתונה, התפיסה שמתנגדת לסירוב פקודה התגלתה כאן במלוא קלונה. למעשה, אפשר לטעון את כל הטיעונים הללו גם על פקודה להרוג מתנחלים בנשק חם, והם יישארו תקפים. האם אין זה מעיד על ההיגיון המעוות של הטיעונים מלכתחילה? 

אמרנו שהצבא זקוק לקווים אדומים. שכשמעדיפים את שלמותה של המערכת על פני התוכן שאותו היא אמורה לשרת – זה גולש במהרה לרשעה בלי גבול. לא היה סירוב. הנה זה בא. 

אמרנו שסירוב הפקודה הוא הדרך היחידה לשמור על שלמותו של הצבא ושל העם ולמנוע מלחמת אחים. לא היה סירוב. מלחמת האחים כבר כאן. 

  ואם נשקול את הדברים ביושר, פשע הגירוש חמור בהרבה מפשע האלות. פציעה של אדם בגופו אינה מתקרבת אפילו לגירושו מהבית, הפיכתו לפליט, ניתוקו מהקהילה ומהאדמה, חשיפתו לקשיים נוראים בהורות ובזוגיות, ויצירת טראומה נוראה שתלווה אותו עד סוף ימיו. החיילים עם המימיות בנווה דקלים עשו מעשה חמור בהרבה מהשוטרים עם האלות בעמונה. לא מאמינים? תשאלו את תושבי הגוש מה הם היו מעדיפים... 

דוד הלל  -    עמונה

פרק טו - התבוננות במצוות "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תשנא את אחיך בלבבך" 

בסעיף זה אביא מספר התייחסויות נוספות של אהבה מול שנאה לגבי רשעים בישראל. הנושא מורכב עד מאד ולא תמיד אנו יודעים כיצד להתאימו למציאות, ובכל זאת חייבים לעסוק בו כדי להשתדל לדייק עד כמה שניתן להדרכתה של התורה (וראה עוד ביחס לסוגיה זו את דברי הרדב"ה סטאבסקי שליט"א בהסכמה -  סעיף יד - מהי אהבת ישראל אמיתית? עמ' **).

נתבונן תחילה בסוגייה מתוך חוויה של 2 בנות  שהותקפו באכזריות בעמונה:

"פינוי עמונה, לא הותיר מקום לספק. לא הותיר מקום לאהבה, לרחמים, לחמלה ולהתחברות, הכל נעשה בכזאת נוקשות, קרירות, ניכור, כעס ותסכול. הסתר פנים – עלמא דאיתכסיא... ישבנו בבתים המבוצרים היטב, אוחזות זו בזו בעוצמה, בנחישות, לא נוטשים את האדמה האהובה, לא מפקירים את האדמה להריסה. בעיניים מצועפות הבטתי בשוטרים, הפועלים במכניות, כרובוטים, משומנים היטב, להאביד, להשחית ולהכות. הם פרצו לבית שבו ישבנו, כ- 50 בנות אומללות, מייחלות לישועה. ניפצו את קירות הזכוכית, מבט אש טבוע בעיניהם, מבט שכולו רשע ותוך כך מניפים את האלות השחורות, המאיימות, ומתחילים לפזר מכות לכל עבר... בנות חוטפות אלות בראשיהן מיס"מניקים בריונים ומגודלים אשר מגלמים מהות של רוע... עמדתי מול הפער העצום שנגלה לעיני:   

אנו – עינינו לשמיים מלאות תקווה ותחנונים     ואילו עיניהם – מלאות שנאה, רשעות, צמאות לדם.           

אנו בוכות כואבות.                                             הם- מבצעים את פעולתם בחיוך ניצחון.

אנו כאן מתוך אמונה ואהבה.                                      הם – כאן מתוקף תפקידם ומשכורתם.

אנחנו חסרות אונים, צועקות: אחים שלנו,         והם – עונים לנו בקללות שלא ניתן לחזור עליהם בכלל.

איך אתם מסוגלים?!     

אנחנו נחבלות, שותקות, קפואות מפחד,            והם  מכים  וצועקים,  חובטים  וגוררים, מושכים פאסיביות לחלוטין.                                             וקורעים. 

קורעים את הנשמה, את הנשימה, את העם מהאדמה, את הקדושה מהמדינה.

והבנות – דיממו והתעלפו, צרחו וספגו את המכות, את האלימות, את צליפות האלות, את המשיכות בשיער ואת זה שקרעו להן את הבגדים והשפילו אותן.

מלווה אותי תחושת אונס. בחיים בן לא נגע בי... מעולם! בחיים לא הרימו עלי יד. ולפתע מתוך כל הטוהר והיופי של  בת ישראל אני נחשפת למציאות שחורה. היינו  ילדות צעירות ותמימות שנחשפנו לרמה הכי נמוכה שיש, לרשע שמעוגן בחוק, בכאב בדם ובשנאה. עברנו תהליך של הפנמה – הנפש קלטה פתאום שהשוטרים סוגרים עלינו מכל הכוונים, שאין פה רחמים. רואה אני את חברותי המפוחדות, האהובות, נגררות אל מחוץ לבית. שפכתי ליבי כמים לפני ה', התקרבתי כ"כ אליך, אבא, רציתי לדבוק בך, לשוב להטהר – אבל הרוע האנושי גבר, קטע הכל. חזק אותנו אבינו – שבאורך נראה אור ושנזכה להגאל מתוך טוהר ושמחה ונראה עין בעין בשוב ה' ציון".

מילים מרגשות מאד מאד המביעות זעזוע מעומק הרוע וחוסר הבנה כיצד "אחים" (אתייחס למושג בסעיף הבא) יכולים להיות כל כך אכזריים ויחד עם זאת אמונה גדולה וכמיהה עמוקה לגאולה.

הבחורה השניה כתבה:

"מה אני מרגישה? שנאה. נכון שאומרים "לא תשנא את אחיך בלבבך" ו"אהבת לרעך כמוך" אבל מצטערת, אתמול לא ראיתי אחים ולא רעים (בצירה). ראיתי רובוטים ממוגנים בקסדות ומגיני יד, ראיתי גנבים באים בלילה, ראיתי שנאה עצמית. לאהוב אחד כזה – אין שום ציווי ואין שום סיכוי".

הבחורות הצעירות כתבו מהלב, הן לא חפשו בספרים הוכחות לכך שאין ציווי לאהוב רשעים בדרגה כל כך גדולה. אלא שהשנאה לרוע ולאכזריות כל כך קשה, פשוט יצאה מהלב באופן בלתי נשלט, ובאמת יש לשנאה הזו מקום וחשוב שלא לתת לציבור הדרכה שהוא לא מסוגל וגם לא צריך לעמוד בה.

הראי"ה קוק זצוק"ל כותב באורות הקודש ד' (עמ' תצז'):

"כל מה שהאדם יותר המוני, איננו מוכשר להפריד בין הנושא והנשוא, ועל כן למטרת התעלותו, כדי להכין לו דרך אל הטוב, מוכרח הוא לבסס את מעמדו על שנאת הרע, ושנאת הרע לא תוכל להפרד אצלו משנאת האנשים עושי הרע, ולא נתנה תורה למלאכי השרת. אע"פ שיש כאן קלקול, שמתוך שנאת נושאי הרע שונאים ג"כ את הטוב שבהם, אי אפשר לתכונה אנושית להיות באופן אחר. אבל המידה העליונה של גדולי הנשמה היא לברר ולהפריד, ושנאתם את הרע היא נקיה, ומרוכזת רק בנשוא הרע בעצמו... ומשום כך אור החסד מאיר בהדר חכמתם".

כלומר יש שלבים של התעלות. "המידה העליונה של גדולי הנשמה היא לברר ולהפריד", אבל אי אפשר לתת הדרכה לכלל הציבור ואפילו לא ללומדי התורה, שרובם עדיין לא הגיעו לדרגה זו, להתייחס רק באהבה למי שמתעלל בך ברשעות, פוגע בכל היקר לך, מזלזל בתורה ובקב"ה וכל הזוועות שכולנו ראינו ולא צריך לחזור על כך שוב. וכמו שאומר הרב: "ושנאת הרע לא תוכל להפרד אצלו משנאת האנשים עושי הרע, ולא נתנה תורה למלאכי השרת".

ובמילים אחרות, אנחנו צריכים להיות בריאים בנפשנו. כשאדם רואה שמתנהגים אליו ברשעות ואכזריות קשה, כשרומסים את כבוד ה', והוא מנסה להתנהג לפי דרגה רוחנית שעדיין לא זכה לה, אישיותו מתעוותת. כל עוד לא הגענו ל - "מידה העליונה של גדולי הנשמה" כהגדרת הרב, אזי השנאה היא תכונה בריאה בנפש, שחייבת להופיע - כשצריך, וחשוב שלא נרמה את עצמנו ונדחוק את הרגשות הקשים פנימה בגלל ש"חייבים" לאהוב. הרגשות הללו אחר כך מתפרצים באופן הרסני כאשר מתעלמים מהם ומנסים להתנהג באופן שהוא מעל דרגתנו הרוחנית. כמובן שברוב הגדול של המקרים יש להתעלות מעל רגשות של שנאה גם כאשר פוגעים בך, אבל גם לכך יש גבול. כאשר מתנהגים באכזריות תהומית כנגד אדם פרטי או כנגד כלל ישראל זה עובר את הגבול.

באגרת תקנ"ה המפורסמת כותב הרב דברים זהים:

"ונשמות [מקולקלות] כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הפנימי שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם... הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם ולהידבק בצד הרע שבהם, והוא מחוייב להתרחק מהם. והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות כדי שלא יבולע לו". 

הרב שמואל טל שליט"א אמר באחד משיעוריו לפני הגירוש כי הטעות הקשה של ההדרכה הניתנת לציבור הדתי לאומי היא שמנסים להדריך ציבור שלם כפי שמתנהג אדם בדרגתו של הרב קוק והדבר גורם לקלקולים קשים. דומה הדבר לכך ידריכו את הציבור לצום מערב שבת עד ערב שבת כפי שעשה הבבא סאלי זיע"א. ברור לכל בר דעת שהדבר לא יביא לתיקון בלשון המעטה.

אם כן אנו רואים שישנה דרגה של רשעות, שהתורה איננה מצווה על יהודי שלא הגיע לדרגה של צדיקות עליונה, לאהוב את אותם הרשעים. בהמשך הפרק נראה שישנה דרגה של רשעות קשה ביותר, שלפי רוב הדעות גם צדיקים עליונים לא מצווים לאהוב ולקרב את הרשעים הללו. בעבר הם היו המינים והאפיקורסים שיצאו מכלל ישראל, שכנגדם תיקן שמואל הקטן את "ברכת המינים" (ברכות כ"ח ע"ב), בימינו, מכיוון שיהודים רבים שאינם מאמינים בחלק מיסודות התורה מוגדרים כ"תינוקות שנשבו", ההגדרה היא ערב-רב (וגם מבין הערב-רב היו צדיקים שניסו לתקן, ראה דבריו של האריז"ל לרבי חיים ויטאל זצוק"ל בנספח מספר 2 - שער הגלגולים הקדמה ל"ט, אך שם הבירור מורכב מאד וגם דרכו הרשעים הגדולים ידחו, כפי שאפשר לראות בציטוט הנ"ל).

ובאמת אין זה תפקידנו לקבוע מי יצא מכלל ישראל ומי עדיין יש סיכוי לתקנו, אלא עלינו להכיר את הסוגיה באופן כללי כדי שיהיו לנו את הכלים המתאימים להתמודד עם המציאות המורכבת בה אנו חיים.

באבות דרבי נתן (פרק טז) נאמר:

"אהוב את כולם, ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות... אם עושה מעשה עמך, אתה אוהבו ואם לאו – אי אתה אוהבו".

גם החפץ חיים בספרו על שמירת הלשון כותב דברים חשובים הקשורים לנושא זה (חפץ חיים השיעור היומי עמ' כח):

""עמיך"

התורה מצווה עלינו "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט,טז). מהמלה "בעמיך" לומדים חז"ל שאסור לדבר לשון הרע על יהודי רק כאשר הוא עושה מעשה עמיך – כשהוא הולך בדרכי עם ישראל. על פי זה אין האיסור חל על עיסוק במגרעותיו של רשע שהוא אכזר ורע. אולם מי שחוטא מחמת חוסר ידיעה או בגלל אי יכולתו לעמוד נגד פיתוי אזי הוא נכלל בגדר "עמיך" ואסור לדבר עליו לשון הרע (אלא אם כן המטרה היא לשם תועלת)".

הרב ישראל אריאל לייבוביץ הי"ו כתב בתגובה למאמר ששם נאמר שצריך לאהוב  בכל מצב:

"ואמנם, זה ודאי נשגב מבינתי, כיצד בחדא-מחתא יוצאים בשצף קצף נגד הנצרות, ויחד עם זה גם מגישים את הלחי השניה, וגם אוסרים לזהות מישהו כרע שיש ללחום בו, שיש לזהות אותו כאויב. הלא איסור השנאה הגורף, כפי שמופיע בחוברת, מעקר כל עמדת שיפוט מהנפש, וכל זיהוי בין דמויות ממשיות ומישהו שצריך להתעמת איתו. סירוס זה הוא המצלק את הנפש, ועושה אותה רפויה וסתגלנית לרוע, ולא הפיכחון כי קיימות כיום בישראל התנהגויות גלויות המעוררות בחילה ושאט נפש".

בחוברת בשם "כפתור הפלא" שהוציא הרב שאול בר אילן הי"ו העוסקת בבירור הסוגיא האוסרת גירוש יהודים מחבל קטיף ושאר מקומות על פי ההלכה כותב הרב לקראת סוף החוברת:

"גם אם ידענו שייתכן שישתלטו פורקי העול על הנהגת המדינה, מעולם לא חלמנו ששכירי החרב יהיו בוגרי הישיבות שבאהבת חינם גדולה שהיא התרופה לכל מכאובינו ישושו לבצע את כל המוטל עליהם בדחילו ורחימו וביראת שמיים מופלגה".

כאן הגיע השימוש במושג "אהבת חינם" לשיא הסילוף כאשר רבנים השתמשו בו ובטיעונים נוספים כמו "סכנה להתפוררות הצבא" או "אסור לנצח את המדינה" כדי להכשיר שותפות של תלמידיהם בפשע הגירוש.

כאשר אנו כציבור לא יודעים לשים קווים אדומים להתעללות שלטון הרשע בנו, אנו הופכים להיות למרמס ומדרבנים את השלטון להמשיך ולהתעלל בנו.

הרה"ג משה צוריאל שליט"א כותב בספרו אוצרות הראי"ה (חלק א' מהדורה חדשה עמ' 171 – כדאי מאד לקרוא את כל הפסקה עמ' 160-177 על החלוקה בין רשעים שאינם מוחלטים לבין רשעים מוחלטים):

"מן המפורסם ש"דברי תורה עניים במקומן, ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ב). מי שיקח לו מאמר אחד של חז"ל, ויעלים עין ממאמרי חז"ל הנוגדים או השונים ממה שלקח, חוטא לאמת (וכך גם לגבי היחס לדבריו של הראי"ה קוק זצ"ל). הרב קוק מעולם לא הכחיש ולא סתר דבר אחד מדברי רבותינו ז"ל באשר למעשים שבהם יש לנקוט (כנגד הרשעים)... [וכן] לא הסתיר את חיוב השנאה והסלידה שיש להפגין נגד הכופרים וכיו"ב. אבל כתבי הרב קוק עוסקים באופני המחשבה שיש לגדולי המחשבה להעמיק בהם חקר. ובזה אם כנים אנחנו, נמצא גדולים וטובים שכתבו ולימדו כדברי הרב קוק זצ"ל".

ובעמ' 174:

 "דבריו הרבים (של הרב קוק) בעניין חקרי התועלת שיש לעולם מהכפירה, נאמרו רק למעמיקים במחשבה, לאלו שלא יינזקו באורחות חייהם מפני ההבנה של ה"ניצוץ הטוב" שיש בכל מה שהקב"ה ברא (וכנ"ל דבריו לגבי אהבה ולימוד זכות על הרשעים המוחלטים)... אבל ודאי הוא לא בא לשנות שום דין והלכה שאמרו לנו חז"ל על ההווה, על פעילותנו בעולם הזה, כמו על ההכרח להלחם נגד הכופרים ומחטיאי הרבים, לשנוא אותם ולעשות ככל שביכולתנו למנוע אותם מלהזיק לאחרים (כמו שכתב ה"משנה ברורה" בביאור הלכה לסימן א' ד"ה ולא יתבייש)".

ובהמשך (עמ' 176): 

"מי שנתקע ונשאר בעולם הרעיונות ואינו יודע כיצד להתנהג בעולם המעשה, שיש התמודדות נגד הרע ממש, עלול לחטוא... לכן נציע כי הרב קוק שמחשבותיו היו דבוקות כל עת ורגע בדבקות קונו, וגם ידע לצאת לעולם המעשה ולהלחם נגד עצם הבערות והרע, לו נאה ולו יאה לקיים מה שכתב בענין לימוד זכות על הרשעים הכי מוחלטים, אבל מי שלא הגיע לדרגה רוממה כזו, עליו ללמוד את העניין, כדי לדעת אל מה אנו שואפים לכשיכשר הזמן והמצב שנוכל לנהוג כמוהו. והדבר דומה לדברי ה"מסילת ישרים", שהזהיר (בפרק כ"ו) שהאדם לא ידלג מדרגות ולא יעלה לשלב גבוה יותר עד אשר יתרגל ויהיה מבוסס בשלב הנמוך יותר. אבל מי לא יודע שעל כל בן תורה ללמד את כל הספר "מסילת ישרים", מהתחלתו ועד סופו, אע"פ שעדיין לא קיים בנפשו הפרקים הראשונים. וזאת שידע אל מה מכוונות שאיפותיו, בסופו של דבר".

דבריו של הרב צוריאל שליט"א מתאימים לדבריו של הרב חרל"פ זצ"ל (מובאים בספר "האיש נגד הזרם", עמ' 204):

 "ובכלל צריכים לידע האמת הברורה, כי יסוד מגמתו של מרן שליט"א בחיבוריו הנפלאים והקדושים, היא סובבת רק במגע אל המחשבה לפעול על הלב ללמד דעת איך כי גם בזמני הנפילות כהיום יש דרכים איך להרבות אהבת ישראל ולהכיר בקדושתם להמליץ בזכותם, כאשר זאת הייתה באמת אחת מעיקרי המגמות של רבותינו הקדושים אבות החסידים זצוקלל"ה זי"ע, ובהיות כן הוא מוצא תמיד את הכוונה הנעלמת במחשבתן של ישראל... ולמעשה הרי אנו רואים בעיניים, כיצד הוא עומד בפרץ נגד כל מי שמרהיב לשלוח ידו אף בנדנוד קל של דברי סופרים". 

כן חשוב לציין את תשובתו של הרב צוריאל לדבריו של הרב יוסף קלנר שליט"א שיש איסור לשנוא את הרשעים בכל מצב:

"אלא האמת היא שיש לקיים בהם גם אהבה וגם שנאה. כדברי הרב על נושא זה עצמו אודות הצורך להתעלות מעל פני "שטחיותן של כמה הלכות" ולהגיע לאהבת הבריות, ומסיים "ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם" ("אורות הקודש" ח"ג דף שיח). כלומר "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך". ולא כהבנתו של הרב המשיג, שעלה לקומה ב' ואינו אוחז בקומה א', והוא בנין שלא יעמוד. והנה אנו רואים אצל חז"ל שבחרו "מיתה יפה" למי שנהרג בבית דין (שבית דין קבע לו מיתה), ובכך קיימו מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (סנהדרין מה ע"א). הרי שמצד אחד הרגו את הנידון, ובו זמנית גם קיימו בו מצוות אהבה. וכידוע שהיו צמים באותו היום שבצעו את עונש המוות (אפשר לקיים בבת אחת שתי מטרות).

הרב יעקב כהן הי"ו נתן פירוש מקורי למושג שנאה שיכול להתאים במקרים לא מעטים והוא מרכך מעט את מושג השנאה (המאמר שפרסם בעלון "קומי אורי" טז') ואלו דבריו:

"כאשר אדם פוגש באדם שאישיותו מקולקלת אזי התגובה הראשונה צריכה להיות ריחוק נפשי כלפיו (שזהו פירוש המונח שנאה העולה מפסוקי התנ"ך). רק לאחר שהאדם הפנים את התחושה הזו, ניתן לעבור להפרדה בין החלק הגלוי והמקולקל שבאישיותו של החוטא, אותו יש לתעב, לבין הצד הנשמתי, הפנימי והטהור, אותו יש  לאהוב. וגם כאשר יש מקום לשנאת הרשעים, יש לזכור שהיא לא באה אלא כדי להוסיף בסופו של דבר צדק וכדי להעמיק את האהבה, שלא תחול על הצדדים המקולקלים אלא רק על הצדדים הטובים והטהורים"

באוצרות הראי"ה (חלק א' עמ' 62) מובאים דבריו של "היהודי הקדוש" תלמידו של הבעש"ט שאמר:

"אסור לשנוא ישראל, אלא בעת שעושה עבירה, בשעת מעשה בלבד, אבל לא אחר כך!" (תפארת אבות דף רס).

במידה שהיהודי הוא טוב בטבעו והוא מתנהג באכזריות באופן יוצא דופן אפשר להתייחס באופן זה, אך אם האכזריות היא תמידית, אזי ההפרדה קשה ביותר ובמקרים קשים ביותר נראה שאיננה אפשרית כפי שכתב רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סעיף נט):

"ודע, שיש כמה רשעים שאסור לקרבם תחת כנפי עבודתו, כי הם מורידים את המקרבם ממדרגתו, כמו שמצינו גבי משה שקרב את הערב-רב, ואחר כך על ידי זה אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך רד כי שחת עמך (שמות לב). ואין כח במשפט הנ"ל להכניע הרע שלהם. וכשאין משפט, אזי בא קלקול גדול... שאלו הרשעים הצלחתן כל-כך חזק, עד שאין יכלת בכח המשפט להכניע רשעתן".

ובספר המידות - ערך עזות (עמ' שכב):

"על ידי עזות גשמים נעצרים, ובידוע שנכשל בעברה, וסופו שיכשל בעברה, ומותר לקרותו רשע, ומותר לשנאתו, והוא אחד מתתקע"ד דורות" (הכוונה לערב-רב).

גם הראי"ה כתב שהוא לא מקרב את כל הפושעים ואלו דבריו (אגרת תקנ"ה):

"והשם יתברך יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכוח סגולי גדול מונח בפנימיותם... ועל אותם שכבר אבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי אמר דוד המלך ע"ה "הלא משנאיך השם אשנא" ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנין על זה. והמינים והכופרים ע"פ רוב אבדו גם את הסגולה הפנימית, ומדה זו נוהגת ברוב הדורות, אבל דור של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תיקוני זוהר (תיקון ס) "טוב מלגאו וביש מלבר" (טוב מבפנים ורע מבחוץ). והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו (זכריה ט, ט): "עני ורוכב על חמור"... וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבתא-דמשיחא, ולהם יש תרופה, אע"פ שיש בהם סרחון גדול וחושך רב וכבד מאד".

ברור שכאשר הרב כותב ש"דור עקבתא דמשיחא הם יוצאים מכלל זה" אין הכוונה לכל הדור, שהרי אם כך הדבר, אזי הרב היה מקרב את כולם והוא כותב במפורש "והשם יתברך יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב"!

נראה לענ"ד שכוונת הרב היא שאי אפשר להתייחס לדברי הרמב"ם (בפירוש המשנה פרק חלק) על כל היהודים שנתקלקלה אצלם האמונה בעיקרי הדת, שהם יצאו מכלל 

ישראל, כמתייחסים כפשוטם לדור שלנו, כפי שהיתה ההלכה המקובלת לאורך כל תקופת הגלות.

הרמב"ם כותב בפירושו למשנה פ' חלק לאחר שמפרש את שלשה עשר עיקרי הדת:

 "וכאשר יאמין האדם באלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל, ומצוה לאהבו, ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציוה השי"ת איש לחברו מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול מן העברות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל, וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורס, וקוצץ בנטיעות, ומצוה לשנאו, ולאבדו, ועליו נאמר: "משנאך ה' אשנא"...".

כן מבואר במשנה תורה, בהלכות תשובה (פ"ג הי"ד) ובהלכות עבודה זרה (פ"י, ה"ב) ובהלכות רוצח (פ"ד, הי"ד) ובהלכות עדות (פי"א, הי"א) ובהלכות ממרים (פ"ג, ה"א). ומקורותיו של הרמב"ם הם מהגמרות (ע"ז כו ע"ב, סנהדרין צ ע"א), וכן פסקו גם שאר הראשונים.

והיו מגדולי ישראל שהחילו דין זה גם על הדורות האחרונים, וכנגד זאת יצא הרב (הכוונה שהם החילו את הדין של יציאה מכלל ישראל. לגבי הדין של "מעלין ולא מורידין" הוא איננו שייך בדורנו לכל הדעות, מצד שאין בכך תקנת עולם, כפי פסק ה"חזון איש").

 הדברים ברורים יותר בדבריו שפורסמו במאמרי הראי"ה (עמ' 60) לגבי תכונות הערב-רב אותם ציטטתי (בפרק מס' 4) ובהמשך כותב הרב:

"מה שאין כן אלה המודים בסגולת האומה, אעפ"י שיהיו עדיין רחוקים מקדושה בדרך אמת, מ"מ עלולים (עשויים) להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל, ומתפארים הם עכ"פ לפי מושגם "בספרותנו העתיקה" ומכבדים אותה, וממילא מכבדים הם ג"כ במידה ידועה את לומדיה, וכשמתנהגים עמהם בנחת כראוי לדברי חכמים שבנחת נשמעים, הם ג"כ נכנעים מפני הדר קדושתה של התורה, מפני שסוף סוף אחדותן של ישראל מאירה בהם איזה הארה מקודשת, וחפצים הם תמיד לעבוד דוקא בעד הכלל, ולא להתרפות מלעזור לישראל בשעת דחקן, איך אפשר לומר על עם ה' אלה, שהם חלילה בכלל ערב-רב, ה' ישמרנו".

ובאגרת תקנ"ה כתב הרב:

"ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין הבחירה וע"כ הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ה' ישמרנו, מ"מ אור הסגולה מאיר מאד בהם, וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בא"י, ובכמה דברים טובין ויקרים מהמדות שהם מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצויינים בהם".

כלומר הרב כותב שבדור עקבתא דמשיחא נתרבו נשמות, שבדורות  הקודמים הם היו נכנסים לגדר של יוצאים מכלל ישראל ואילו בדורות עקבתא דמשיחא מרוב התגברות הסתר הפנים והכפירה, הרבה יהודים טובים איבדו את האמונה באחד או יותר מיסודות האמונה שקבע הרמב"ם ואין זאת אומרת שהם יצאו מכלל ישראל ח"ו כדברי מי שמפרש את דברי הרמב"ם כפשוטם לדורנו.

אולם הרב לא ביטל את דברי הגמרא והרמב"ם לחלוטין (וכמובן שגם אין ביכולתו או ברצונו לבטל אותם ח"ו), שכן הוא בעצמו כותב באותה האגרת את הדברים שכבר ציטטתי שגם הוא לא מקרב את כל הפושעים שכן חלק מהם איבדו את הסגולה הישראלית, וכן כבר הזכרתי את דברי הרב באגרת רי"ב על היהודים מסטרא דערב-רב שעלו מרוסיה. הרי כבר בזמנו העיד הרב שיש יהודים שאין להם את הסגולה הישראלית. מי שיתבונן בהגינות ובשכל ישר, בחילוק שכותב הרב במאמרי הראי"ה (עמ' 60) בין רשעי הערב-רב ובין אותם יהודים רחוקים שהרב נהג לקרב, ובמה שקורה היום במדינת ישראל, אין ספק שיגיע למסקנה, שהיום השולטים במוסדות ההנהגה של המדינה הם מכוחות הערב-רב (וכפי שציינתי קודם לכן, אין הכוונה לכל אנשי השלטון, אלא לגרעין הקשה המוביל את תהליכי ההרס והחורבן בערמומיות ובאכזריות).

כל מה שהבאתי בפרק זה הוא רק טיפה בים הגדול של מה שנכתב לגבי אהבת הרשעים לעומת שנאתם ומהם החילוקים והמצבים השונים. והאמת שיש מחלוקות גדולות גם בין גדולי ישראל כיצד לישם את דברי הגמרא והרמב"ם לגבי שנאת הרשעים, ונראה שההנהגה הכללית צריכה להיות להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות, וברור ששנאת חינם היא עבירה קשה ועלינו להזהר ממנה מאד. אך מצד שני ההדרכה הגורפת שאין כלל מקום לשנאה, גם היא איננה נכונה על פי הדרכתה של התורה והיא גורמת לחולשה במאבק כנגד כוחות ההרס והחורבן שיש בעם ישראל ולטשטוש ההבדלים בין טוב לרע, וכפי שכותב הרב שמתוך אהבת רשעים לא מבוררת מגיעים לאהבת הרשעה ולחיזוקה, ובמיוחד שהגר"א כותב שרשעי הערב-רב פועלים בדרך של "אחיזת עיניים ובעקיפין", ובאופן כללי חשוב להתפלל שהקב"ה יכניע את הרשעים בישראל ולא יאפשר להם להזיק לעם ישראל ליחיד או לרבים, ושכל מי שמסוגל לעשות תשובה, שיחזור בתשובה, יכפר על מעשיו הרעים ויצטרף לכוחות הקדושה.