רחמנא ליבא באי - הקב"ה רוצה את הלב

לפני שנכנס לסיפור שמסביר שבאמת הקב"ה רוצה את הלב שלנו, אקדים הקדמה כדי למנוע טעות שלמרות שהקב"ה רוצה שניתן לו את הלב אין זה אומר שהוא איננו דורש מאיתנו לקיים את מצוות התורה בכל פרטיהן ודקדוקיהן כפי שיש מי שאומר "אני מאמין בלב", וכפי שכותב הרמח"ל במסילת ישרים (הקדמה):

"הוּא מַה שֶּׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מְלַמְּדֵנוּ בְּאָמְרוֹ "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו" (דברים י' י"ב–י"ג). כָּאן כָּלַל כָּל חֶלְקֵי שְׁלֵימוּת הָעֲבוֹדָה הַנִּרְצֵית לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהֵם: הַיִּרְאָה, הַהֲלִיכָה בִּדְרָכָיו, הָאַהֲבָה, שְׁלֵימוּת הַלֵּב, וּשְׁמִירַת כָּל הַמִּצְוֹת…

שְׁמִירַת כָּל הַמִּצְוֹת – כְּמַשְׁמָעוֹ, דְּהַיְינוּ, שְׁמִירַת כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן בְּכָל דִּקְדּוּקֵיהֶן וּתְנָאֵיהֶן

ועניין הכוונה הפנימית היא כפי מה שכותב הרמח"ל בהמשך:

"שְׁלֵמוּת  הַלֵּב – הוּא שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּטוֹהַר הַכַּוָּונָה, דְּהַיְינוּ, לְתַכְלִית עֲבוֹדָתוֹ בִּלְבַד וְלֹא לְשׁוּם פְּנִיָּיה אַחֶרֶת, וְנִכְלָל בָּזֶה, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׁלֵם בָּעֲבוֹדָה וְלֹא כְּפוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִיפִּים, אוֹ כְּעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלוֹמָּדָה, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה כָּל לִבּוֹ נָתוּן לָזֶה".

את הסיפור המרגש שאביא כאן שיש בו מוסר השכל גדול לחיינו שמעתי בשיעור שנתן הרב יונתן בן משה הי"ו.

השעה תשע וחצי בבוקר.

המוכר נמצא שם רואה את הילדה, ילדה בת תשע, אומר לה המוכר: "ילדה מתוקה החנות של הכל בשקל היא בצד השני, כנראה שהתבלבלת, תלכי לשם".

"אני רוצה לקנות תכשיט" אומרת הילדה.

אומר לה המוכר: "שמה יש בובות, בובה של דורה, יובלי, מני ממטרה, תחפשי לך משהו, פה זה לא מתאים".

"לא, אני רוצה מפה" אומרת הילדה.

"טוב, נו בואי אם את רוצה, יש לך כסף?".

"כן יש לי כסף".

"טוב נו, את בת של לב לבייב בת של גיידמק?"

פותח לה את הדלת מוציא לה שורה של תכשיטים.

"תבחרי".

הילדה ראתה תכשיט זהב לבן טהור, אמרה: "את זה אני רוצה, עם האבנים".

"ילדה, זה הרבה מאד כסף",

"יש לי כסף, אני כבר שלוש שנים חוסכת ואת כל הכסף שלי הבאתי",

"טוב, המחיר הוא תשעת אלפים וחמש מאות שקל", אומר המוכר.

הילדה מוציאה מהכיס שלה שקית עם הרבה מטבעות ושופכת אותם על השולחן של המוכר, "בבקשה תספור את הכסף ותחזיר לי את העודף".

המוכר סופר את הכסף ורואה שיש שם 42 שקלים ושלושים אגורות.

המוכר הבין שהסיפור פה לא כל כך פשוט, הוא שואל את הילדה:

"תגידי לי בשביל מה את רוצה לקנות את התכשיט",

הילדה הורידה את העיניים, התביישה ואחר כך אמרה:

"לפני שנתיים, אבא ואמא שלי נהרגו בתאונת דרכים, ואחותי הגדולה בת 18 היא מטפלת בנו, היא דואגת לנו היא מאכילה אותנו, היא עושה איתנו שיעורים, היא קוראת אתנו קריאת שמע על המיטה,, והיא מתחתנת, אז אני רוצה לקנות לאחותי שרשרת עם כל הכסף שלי, כל מה שחסכתי בחיים שלי להביא לאחותי, שרק תשמח. כי היא שמחה אותנו שנתיים, אז אני רוצה לשמח את אחותי שיהיה לה שמח בחתונה.

המוכר שומע את זה הלב שלו נמס, התחיל לדמוע, אמר לה תחכי.

לוקח את השרשרת, שם אותה בתוך קופסא יפה, לקח מדבקה עם פרח, הדביק אותה על הקופסא, שם את זה בתוך שקית ואמר לה: "תני את זה לאחותך".

היא אומרת לו: "מה עם העודף?".

בקיצור, יצאה. בערב היה לאחותה חתונה. בחופה הילדה אומרת לאחותה "אני רוצה להגיד משהו", לוקחת את המיקרופון, "אני רוצה להגיד לאחותי, קודם כל מזל טוב, ואני מאד אוהבת אותך, ואני יודעת שהיית בשבילנו, גם אמא וגם אבא, הבאתי לך מתנה".

ואז היא מוציאה את השקית ונותנתנ לאחותה. האחות פותחת את השקית, נבהלה ואמרה: "מה זה, זה לא שרשרת של סוכריות, רואים שזה יקר, מאיפה הבאת את זה?", "קניתי לך" הילדה אומרת. "טוב לא עכשיו", החתונה נמשכת, צילומים, חיוכים וכו'. בתוך השקית היתה תעודת החלפה עם השם של החברה והחנות. למחרת בבוקר הכלה הולכת לחנות. המוכר פותח לה את הדלת, "כן, מה את רוצה", "שלום, קודם כל אני רוצה להתנצל, אחותי בת תשע היתה פה אתמול, והיא גנבה מפה איזה תכשיט, שרשרת, ואני באתי להחזיר את זה, אני ממש מתנצלת, היא רצתה אמנם לשמח אותי אבל אני מתביישת, היא גנבה את זה". אמר לה המוכר: "הילדה בת תשע שהיתה פה אתמול היא אחותך? לא היא קנתה את זה, היא שלמה". אומרת האחות: "מה שלמה? כמה השרשרת הזו עולה?", "תשעת אלפים ולמש מאות שקל" , "אז איך שלמה? איך ילדה בת תשע יכולה לשלם תשעת אלפים וחמש מאות שקל?".

ואז אומר לה המוכר אני רוצה להגיש לך משהו, אני כבר שלושיפ שנה עובד במקצוע, עובד עם תכשיטים. נכנסים לפה המון אנשים, כל אחד קונה תכשיט לפי האפשרות של הכסף שלו, אחד קונה באלף חמש מאות שקלים, אחד בארבעת אלפים שקליםו ואני יכול להגיד לך ששבוע שעבר היה פה מישהו שקנה שרשרת בחמישים וחמש אלף שקל.

אולי לא את כל הכסף, אבל הלב שלה היה בכל הכסף. היא הביאה לי את כל הכסף שהיה לה. כשאדם קונה תכשיט באלך חמש מאות שקל יש לו עוד הרבה כסף שהוא שומר בצד. אבל אחותך נתנה לי את כל הכסף שהיה לה, כל מה שהיא חסכה,ואם נתנו לי את כל הכסף שיש, ומכל הלב, אז אני משלים את השאר, קחי את השרשרת היא שלך".

כשהיא יצאה מהחנות הוא התחיל לבכות, "הלואי שאני אזכה לבת כזו, שאת הלב שלה מוכנה לתת לי"

והמוסר השכל, אומר הרב זילברשטיין, אנשים לא מבינים מה הקב"ה רוצה? תן את הלב. הנה עוד מעט ראש ששנה, יום כיפור, מה אנו מבקשים "זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים מלך חפץ בחיים", אבא אני רוצה חיים, כמה עולה חיים, כמה עולה חיים, אין מחיר, סכום ענק. טוב כמה אתה משלם? האדם מוציא את השקית שלו עם כל "הכסף" שעשה השנה, פה כמה שיעורי תורה, פה צדקה פה חסד, פה הניח תפיליו, אמר אמן יהא שמא רבא, סופרים את הכל מגיעים לכך וכך "כסף". אומר לו הקב"ה: "זה מה שאתה משלם? אתה מקבל חיים!! מקבל עיניים ידיים, מח מתפקד לב עובד וכו' זה שווה מיליונים!! אבל אם אתה באמת נתת את כל כולך ושמת את הלב שלך במצוות אז אני משלים, את השאר אני משלים!!".

השאלה עד כמה אנו שמים את הלב בתורה ובמצוות שאנו עושים.