במצוות שבין אדם לחברו (פרק מתוך הספר "פרקי מחשבה" מאת הרה"ג יעקב עדס שליט"א)

ענף א.

א. הנה מיסודי היהדות הוא מצוות שבין אדם לחברו, דהיינו להשתדל להיטיב לזולת ולהזהר לא לגרום סבל לזולת, וכמו שאמרו בגמרא במסכת יבמות שרחמנות וגמילות חסדים הם מתכונותיהם של ישראל, עין שם דברים נוראים בענין זה.

ב. אמנם אף שודאי כל יהודי רוצה להיטיב לזולת ושלא לגרום סבל לזולת, מכל מקום שתי שגיאות מצויות בעניין זה שגורמות להרבה בני אדם להכשל בעניין.

האחת הוא שהנה הרבה פעמים האדם משתדל לעשות דבר טוב עבור השני ולא עולה הדבר בידו, ונראה לו שנמצא שבזבז כחו לריק, וזה מרפה את ידו מלהמשיך במעשים כאלו.

ג. ודבר זה שגיאה גדולה הוא, וראיה לדבר שהרי מצינו באברהם אבינו שטרח בהאכלת המלאכים כמבואר בתחילת פרשת וירא. ומבואר בגמרא בבא מציעא פרק שביעי, שבזכות זה זכה כשהיו צאצאיו בני ישראל במדבר ארבעים שנה ירד להם מן ועוד ענינים עיין שם. הרי שקבל על מעשיו אלה שכר עצום שמליוני בני אדם קבלו בדרך נס מן השמים מאכלם יום יום במשך ארבעים שנה (וזה אינו כל השכר ועוד שכר עצום חוץ מזה יש ואין כאן המקום להאריך). והנה כשאברהם האכיל המלאכים בפשוטו לא היה כאן באמת הטבה, שהרי המלאכים אינם צריכים לאכול, אלא שהוא לא ידע בתחילה שהם מלאכים וכיוון להאכילם ועל ניסיון זה להיטיב זכה לשכר כל כך גדול.

ד.  ובבאור הדבר על ניסיון להיטיב אף על פי שלא הצליח להיטיב יש שכר כל כך גדול היה אפשר לפרש שהוא משום שעל כל פנים רצון טוב ומאמצים מתוך רצון טוב יש כאן, אבל החפץ חיים כתב שיש כאן עוד עניין יותר גדול מזה, שהנה כבר בארנו לעיל שסדר הבריאה הוא שכפי הפעולות בעולם הזה כך נפעל בעולמות העליונים ושוב לפי העולמות העליונים יש תוצאות בעולם הזה, ובאר החפץ חיים שבשעה שיהודי בעולם הזה משתדל לעשות חסד בין עלה הדבר בידו ובין לא עלה הדבר בידו, הוא מעורר את מדת החסד בעולמות העליונים ועל ידי זה יש הטבה גדולה לכל עם ישראל, נמצא  לפי זה שאף פעם אין כזה דבר שאדם השתדל לעשות חסד ולא עלה הדבר בידו, אלא תמיד כשהשתדל לעשות חסד, פעל על כל פנים להרבה עניינים אחרים חסד על ידי שעורר בעולמות העליונים את מדת החסד.

ה. ומכל מקום הביא החפץ חיים מחז"ל שבמקום שכן הצליחו מעשיו המצוה והשכר יותר גדולים עיין שם.

ו. והדבר השני שעלולים לטעות בו בעניין הרצון להיטיב ולמנוע סבל הוא שמתיחסים רק לדברים גדולים ולא לדברים קטנים, כגון שיש אנשים שמאד נמנעים מלצער את הזולת בצער גדול, אבל מצער קטן אינם נמנעים. ובאמת צריך מכל צער לזולת להזהר וכתב החזון איש בקובץ אגרות שלצער בדיבור אפילו צער מועט ואפילו לזמן קצר הוא איסור דאורייתא עיין שם דבריו. והנה דבר זה קשה מאד להזהר ממנו וצריך ממש שימת לב גדולה להזהר ממנו, אבל הוא חיוב גדול להשתדל בזה ואשרי מי שזוכה להזהר בזה באופן מוחלט.

ז. וכן לאידך גיסה לעניין ההטבה, לא רק כשבידו להיטיב טובה גדולה לזולת מצוה לעשות כן אלא אף בדבר מועט.

ענף ב.

א. וחשוב מאד לידע עוד כלל גדול מאד בעניינים אלו שצריך זהירות גדולה בו מאד, שהנה יש פעמים אצל בן אדם שהוא נמצא באיזה מצוקה נפשית מאיזה סיבה שהיא ובצורת החיים של ימינו הוא דבר מצוי מאד, ואף על פי שכלפי חוץ הרבה פעמים אין זה נכר, אבל בתוכו םנימה ליבו שבור לרסיסים ואדם שפוגע בו אפיךו פגיעה קלה יכול לצערו צער גדול מאד, מפני שזה מצטרף לצער הגדול  שיש לו בלאו הכי. וכן לאידך גיסא הזוכה לשמחו אפילו על ידי דבר קטן שנה הרגשתו בשינוי גדול.

ב. וכמדומני שהיה מעשה אצל החזון איש, שהיה אדם שהיה מתיעץ עימו בכל מיני עניינים מעסקי עולם הזה שלו ואף על עניינים פעוטי ערך, מפני שהיה לאותו אדם קשה להכריע לבד והספקות היו מטרידים אותו מאד והחזון איש היה משיבו על כל דבר. ופעם אחת התנצל אותו אדם לפני החזון איש  על שמבטלו מעניינים חשובים בשביל דברים פעוטי ערך והשיב לו החזון איש  שבאמת אף אותם שבאים לשאול אותו על עניינים גדולים מאד שבענייני העולם הזה כגון קנית דירה וכיוצא בזה, עיקר הטובה מה שהוא עושה להם, אינו מה שמסתדר להם אותו העניין שמסופקים בו, אלא עיקר העזרה עבורם הוא מנה שמתישבת דעתם על ידי עצתו, ואם כן בזה אין הבדל בינם לבין אותו השואל שלישב דעתו נצרך לענות לו אף על עניינים פעוטים. ויש ללמד מעובדה זו כלל גדול, שמלבד שהמצוה להיטיב ולמנוע סבל הוא אף בדברים קטנים, עוד יש בזה שהרבה פעמים באמת אינם קטנים אלא דברים גדולים, כיוון שלזולת עניין זה מצערו מאד או משמחו מאד.

ג. ודע שעניין המצוות שבין אדם לחברו הוא גם ברוחניות, שמצווה גדולה לעזור למי שצריך עזרה ברוחניות וכגון שיודע מחברו שאינו מבין סוגית הגמרא וצריך עזרתו, הוא מצווה גדולה לעזור לו ומבואר בחז"ל שעל ידי זה זוכה גם העוזר עצמו להצלחה גדולה בלימודו.

ד. ועוד יש בזה מה שנתבאר לעיל, שבכל פעם שיהודי לומד תורה או מקיים מצווה, הרי הוא מועיל לכל עם ישראל, שעל ידי לימודו ומצוותיו נתקנים עולמות העליונים ויורד שפע טובה וברכה ברוחניות ובגשמיות לכל עם ישראל ובפרט באופן שקשה לאדם ללמד מאיזה סיבה ומצד עצמו היה מפסיק מלימודו ומכל מקום מתאמץ וממשיך הלאה, מפני שיש לו רחמנות על הסובלים ורוצה לעזור להם על ידי לימודו, ודאי שהיא מצווה שבין אדם לחברו גדולה מאד [וכן לאידך גיסא בכל מצווה שבין אדם לחברו ודאי שהוא גם מצווה שבין אדם למקום שהרי ציוהו הקב"ה בכך].

ענף ג

א. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף י"א עמוד א') כתוב: "תניא, אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת באה אשה לפניובשני בצורת, אמרה לו: "רבי פרנסני", אמר לה שאין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו: "רבי,אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעת בניה מתים", עמד ופרנסה משלו, אף שהיה זה כסף שהכרחי עבור עצמו, כדי לפרנס את עצמו בשני הבצורת,ף לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילומ קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה, ימות בשנים מועטות הללו. מיד קרעו לו גזר דינו והוסיפו לו עוד עשרים ושתים שנים, נוספות על שנותיו.

ב. הנה הרואה את בנימין הצדיק בזמן נתינת הצדקה הנ"ל, בשנת בצורת, היה נראה בעיניו, שאף שהוא מעשה מאד חשוב וטוב, אבל תוכן המעשה הוא, שהוא מוותר משלו עבור המסכנים ואולי אפילו היה נראה שעלול לגרם איזה שהוא נזק של חסרון אכל לעצמו ורק שבכל אופן כדאי הדבר עבור נתינת עזרה לאותם המסכנים, אבל חז"ל גילו לנו שהמציאות היתה ההפך מזה שעל ידי נתינת הצדקה נצלו חייו שלו עצמו והוסיפו לו עשרים ושנים שנות חיים. ובשולחן ערוך ביורה דעה בסימן רמ"ט כתב מצות עשה לתן צדקה כפי השגת ידו ומאוד יש להזהר בה ולעולם אין אדם נעשה עני על ידי נתינת צדקה ולא דבר רע ולא הזק מתגלגל על ידי צדקה, וכל המרחם על העניים הקדוש ברוך הוא מרחם עליו והצדקה דוחה את הגזרות הקשות וברעב תציל ממות כמו שארע לצרפית [כונתו למעשה הכתוב בספר מלכים א' פרק י"ז באליהו הנביא], עד כאן דברי השולחן ערוך.

ג. ועוד בגמרא במסכת בבא בתרא (דף י"א עמוד א'), מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת כדי לעזור לעניים ולנצרכים ובאו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם: אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרין ואני גנזתי לעצמי, שנאמר ולך תהיה צדקה, אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.

ד. הנה האריכו פה בגמרא לבאר ששה הבדלים לטובת העושה צדקה בכספו לעומת השומר כספו בגנזיו והם שבעושה צדקה גונז למעלה וזונז במקום שאין יד שולטת בו וגונז דבר שעושה פירות וגונז נפשות וגונז לעצמו וגונז לעולם הבא ובאמת שאפילו בהבדל יחידי מתוך ששה הבדלים אלו כבר זה סיבה גמורה להעדיף לתן לנצרכים מאשר להניחו בגנזיו ומכל מקום, פעמים המציאות היא שהאדם לא מתעורר מחילוק זה ומתעורר מחילוק אחר ופעמים שצריך את כל ששה ההבדלים כדי לעורר את הבן אדם לעשות בכספו את הדבר הנכון שהוא להרבות בצדקה לנזקקים.

ה. והנה דבר זה מלבד שנוגע לעניין נתינת כסף לנצרכים עוד נודע זה לכמה וכמה עניינים אחרים של עבודת ה' יתברך, בעניינים שבין אדם למקום ובין בעניינים שבין אדם לחברו, שיצר הרע מפתה את האדם שאם יעשה את המצוה או ימנע מעברה, יגרם לו מזה הפסד גדול ואילו האמת היא שהרווח היותר גדול מהכל הוא לעשות את רצון השם יתברך וההפסד הגדול ביותר בעולם הוא שלא לעשות את רצון השם יתברך ומקל וחומר אם חס ושלוםעובר על רצונו וכבר אמרו במשנה שבמסכת אבות הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, אמנם כאן מבואר תוספת בעניין לחשב הדבר מהרבה צדדים והרבה הבדלים שיש בין זה לזה.

ו.ואמרו במשנה במסכת אבות פרק ו' בדברי יוסי בן קסמא שאמר שאפילו יתנו לו אלף אלפי דינרי זהב ומרגליות מכל מקום אינו דר אלא במקום תורה, שאין מלווים לו לאדם לעולם הבא לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא רק תורה ומצוות בלבד.

ענף ד.

א. ובגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ח עמוד ב' שאלו תלמידיו של רבי אליעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח [היינו צרות שעלולות לבוא בסמוך לגאולה] אמר להם יעסוק בתורה ובגמילות חסדים ופרש כמדומה החפץ חיים מהו הטעם שדוקא שני דברים אלו אמר להם שהבאור הוא שלמוד תורה הוא הזכות הגדולה ביותר כמו שאמרו במשנה במסכת פאה פרק א' ותלמוד תורה כנגד כולם ואמרו בגמרא בבא קמא דף י"ז עמוד א' גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, אמנם אם ידונו את האדם בשמים לפי מדת הדין קשה מאד לזכות אפילו אם יש לו את הזכות הגדולה ביותר שהיא הזכות של לימוד תורה, אבל על ידי גמילות חסדים זוכה אדם למה שאמרו בדרך שאדם מודד מודדים לו מן השמים וכיון שהוא נוהג אם אנשים בגמילות חסדים ולפנים משורת הדין, לכן גם איתו בשמים ינהגו בגמילות חסדים ולפנים משורת הדין ולכן אמר רבי אליעזר את שתי העצות הנ"ל, האחת להביאו לזכות הגדולה ביותר [תלמוד תורה] והשניה לשנות את צורת האופן שידונו אותו בשמים מדיון לפי מדת הדין לדיון לפנים משורת הדין.

ב. ובתורת הקבלה מבואר שיש עשר ספירות ואחת מהם היא מדת החסד ופעולות הספירות העליונות תלויות הרבה במעשיהם של עם ישראל כמו שמבואר באריכות בספר נפש החיים מהגאון רבי חיים מוולוז'ין זצוק"ל ובשעה שאדם עושה חסד עם חברו נעשה על ידי זה שני דברים: האחד מתעוררים בשמים האורות העליונים השייכים לספירת החסד ועל ידי זה נעשה שפע רב בכל העלומות המביא ברכה לעם ישראל [כפי שכבר הזכרנו] והשני אדם זה שהוא זה שעורר את מדת החסד נעשה צינור אל אורות אלו ועל ידי זה באים האורות השיכים למדת החסד בעניניו.

ג. ובגמרא במסכת בבא מציעא פרק שביעי אמרו שבזכות האוכל ושתיה שהאכיל אברהם אבינו את המלאכים שנדמו לו כבני אדם, כמבואר בתחילת פרשת וירא זכה שה' יתברך נתן לצאצאיו ארבעים שנה אוכל ושתיה במדבר בדרך נס של ירידת המן מן השמים ובאר המים שהלכה אתם והנה היו ישראל במדבר שש מאות אלף גברים מגיל עשרים ומעלה ואם נוסיף על זה נשים המספר בערך כפול והמנין היה רק מגיל 20 ומעלה כמפורש בפסוקים, וברמב"ן על התורה הוסיף שהמנין היה רק עד גיל ששים, ואם נוסיף את הצעירים והזקנים כבר המספר יותר משני מיליון וכלם זכו לאוכל ושתיה בדרך נס בזכות פעם אחת שהאכיל והשקה אברהם.

ד. ושואלים המפרשים אמאי תלו חז"ל זכות זו באותה פעם יחידה שבתחילת פרשת וירא, והרי מבואר בחז"ל שכל השנים האכיל והשקה אברהם לכל המגיעים אליו, ותרצו המפרשים שבאותוהפעם היה זה אצל אברהם במסירות נפש, שהיה אחרי הברית מילה שעשה בזקנותו וגם שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כמו שכתוב שהיה זה כחום היום, וכשהפעולה נעשית במסירות נפש כשיש הפרעות טבעיות לדבר כזה הזכות יותר גדולה בהרבה

ה.