תחיית המתים

בפרק זה אביא מקורות חשובים בנושא תחיית המתים שהוא העיקר ה - 13 של הרמב"ם על פי הפשט ועל פי הדרש.

וקודם אביא מספר ציטוטים המבארים את חשיבות הנושא ואת מהותו על פי הפשט.

הראי"ה קוק זצוק"ל כותב בספר אורות ( חלק ג -ישראל ותחיתו, פסקה כ):

"כל נתיקה שבמערכי הלב מהקוים העליונים הארוכים, במרחקי אידאליהם העליונים, כשהיא באה בין ביחיד ובין בצבור הרי היא מערערת את יסוד האושר והטוב כולו. גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, המאוגד לאידאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשר תקופות, ומישר דרך לעמים רבים, מדריך עולמים לחיי עולמי עד ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים. אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצרופו העמוק אל האושר הפרטי, מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחית המתים. לגודל העתיד הזה מוכרחת כל עין לצפות, הצפיה האידאלית היא מגונת את הגונים העליונים החיים, היא מקבעת את חותם ההויה בגורל מאורותיה. נתיקה כל דהי מראשית הרום, מאחרית העדן המעולה, נפילה היא לעמקי שחת, ושעירים קמים ומשחקים במקום זמירות שרי קודש ונעם שיח סוד המוני מעלה. האמונה העליונה היא בעצמה המנהגת את החיים אל המרומים שהיא שרויה שמה. היא בעצמה, בחטיבותה העליונה, בצורתה המשוכללת באמונת ישראל, נותנת את האומץ ומפתחת את החוב העמוק לאשר את החיים כולם וכל הפרטים שבהם, מעומק ראשית עד עמק אחרית, לאותה השאיפה המאושרה, הבלתי פוסקת מלפעום בלבבות הקדושים מאושרי אלהים חיים, ומהם הולכת היא הזליפה השירית ומתגברת על החיים כולם, וכל עדינות שבלב כל איש וכל בריה – מאושר העדן היא לוקחת את רכושה. כשמתגלמת שאיפה, כשמתקרבת אל המציאות, והמציאות מציאות קרובה היא ובאפלה היא שרויה, צריכה היא תמיד הגנה שלא תאבד את ברק עומק חייה, אורו של משיח באמונה נעוץ, והאמונה באור קדוש ישראל בחיים וחובותיהם היא מבוססת: האמ ונה לא בסגולה פורחת באויר לבד היא מביאה אל מרומות מציאיותיה את כל חוסי בה, כי אם בהתוית הדרך לכל מערכי הלב, לכל משאות הנפש, לכל מפעלי כפים, על פי עזה וחסנה המרום וקדוש. לפעמים נופלים רבים מההתבססות המציאותית ונשארים תלוים ברפיון רק בציור האמונה. מדה זו היא של אומות העולם, שבאו רק להסתכל באיזה ציור אידאלי ולא בוגרו עד לכדי הגשמתו בפועל, וממילא נדע שגם ההסתכלות לקויה ורפויה היא. ההסתכלות הבהירה שולטת על הכל, על כל סדרי החיים והחברה ועל כל האישיות היחידה, על כל מזג ותקופה, על כל חפץ ושאיפה. אבל תלויי הרפיון, אשר ממקור ישראל יצאו ובאחדות האומה הם כלולים, יש בהם ברק אור קודש, ניצוץ שיוכל לעלות ולבא, לידי לבת אש קודש: אור הצדק, האמת, החסד והמשפט בחיים החברתיים, – אורו של משיח בגודל תעצומו מלבבם. עיני-החול של האדם כהות הנה, בשום אספקלריא חקרנית אי אפשר להגיע לרום רז חבוי דנא. אבל גם צל צלה של אורה צחצחה זו אורי אורים יש בו, והאורה האוירית משוטטת היא, נעה ונדה, מסוכנת היא שלא תפול ממדרגתה שלא תטמע בין בשר המורים ונפשות אשר עמק חפצם הוא דם ורצח ולעיטה של נזיד עדשים. אבל אורו של משיח אחוז הוא בישועת ישראל, ראיתניותו של גוי איתן זה, חטיבה אחת בעולם, אשר בורא כל עולמים משתבח ביקרם "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אור עליון זה, שהוא כתגא על רישא דספר תורה, שלא נתן מרוב עוזו ופארו לשמוש ומפעל ידים, באחרית הימים ימצא לו שבילים ודרכים רחבים, נתיבות חדשות לבא אל תפקידו המפעלי, והגדל יתעלה על כל קטן, וכל המכשירים בו כלולים. קמה באחרית הימים תנועה חרישית מלאה אונים וחפצים, מלאה נגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל. אורו של משיח הכהה בה. רבים ממחזיקיה של אבוקת אודים קטנה זו בגדו לכאורה באותה האורה הגדולה, האחוזה בקו הארוך אשר לאור עולם, נמוטו הפעמים ממעמד הנבואה הצופיה צפית עולמים. אבל ישועתם של ישראל תמיד היא ישועת ד', "אני והו הושיעה נא", וכאשר "פדית ממצרים גוי ואלהיו" כן היא כל ישועה, גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות. העולם רועש, ההרים מתקלקלים, ארץ כשכור תנוע, עמים עפים בדי ריק, ישראל עומד בתוך. בתוך סערת הגלים חותר הוא אל חופו, ושרי קדש באים ויבואו ואת הדגל העליון יחזיקו, למרחוק שעות דעה, והשלום בא יבא מכל עברים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, ובתוך החלקה המעשית העלובה, החרבה מכל לשד עליון, יפתחו נהרות רחבי ידים לאורו של משיח, לתקון עולם מלא ברעיונות נצחיים מובטחים מראש אמנה הבטחה אלהית כתובה בברזל ודם, בברית בשר וברית לשון, בברית ארץ וברית עם, בברית עולם וברית חיי עולמים. הקו הולך ישר, אחד באחד מוגש עם הצפיה שממעל לכל צפיות, הסרת המות ומארתו; בראשית הצעדים, אותו המות המעשי שידי אדם יוצרות אותו באולת ורשעה, ואחריה המסלה ישרה היא להעמיד את הכל על עומק רום הטוב, רוח הטומאה יבוער מן הארץ ובלע המות לנצח. אם תדמה לנו הדרך דרך רחוקה, אל נבהל. רק היא קרובה היא. רק האחיזה באותו הקו הארוך מגבירה את הכל ומכשרת את הכל. ברכת הענוה תשוב אלינו, גודל העליון ממעל ומתחת יפרס עלינו את הודו ואת סוכת שלומו. כל המארות, כל הנגודים, לברכות ולעזרים יתהפכו, כל הרוחות אשר בלאומים וכל הנטיות הדתיות, אשר נחשבו לזעוה, אשר אמרו: "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד", הן הן עצמן אל מקורן ישובו, יבושו ואחרי כן ינהרו. האחדות הישראלית בכללותה וההתעלות של גרעיני החיים שבה, הרוממות של קשב קול תורה, ההגה העמוק של דורשי רשומות של חכמי חידות, וחכמת החיים של יודעי בינה, הדם הרותח של בני הנעורים רוויי רגש ושירה עליזה ועמק רוח של צופי קדש, דכאות פנימית של שבי פשע וגבורת רעם של שמחי חיים, יצרי כל לב ומערכי רוחות של כל בשר, – והכל יאגדו באגד הקו העליון, ששם אור קודש קדשים. ובתוך הפעולות הפעוטות אור משיח יזרח ונהרת תחית עולמים ומחיית המות תסול מסלתה, "ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם".

הרב משה ארמוני שליט"א כותב (על פי דברי בעל הלשם שבו ואחלמה):

"תחיית המתים כתשובה לשאלת ההיסטוריה

אם נבחן את ההיסטוריה דרך הפריזמה של תחיית המתים, נוכל לראות שההיסטוריה האנושית, על כל העליות והירידות שבה, איננה עמל לשווא. הדורות הקודמים שלא זכו לראות את גאולתם בזמן חייהם, יזכו לכך בתחיית המתים. כל המאמצים שלהם, העבודות הרוחניות והמאבקים שלהם יישאו פרי בבוא היום. כך, תחיית המתים נותנת מענה לתהייה מדוע אנשים שחיו חיים מוסריים, עבדו את ה' וקיימו מצוות לא זכו לראות את פירות עבודתם.

תיקון העולם והתכלית הכוללת

האדם המאמין בתחיית המתים מבין שלא רק נשמות יחידות חוזרות לתחייה, אלא שהעולם כולו מתוקן. תחיית המתים מהווה שלב בתהליך תיקון הבריאה כולה. זהו השלב שבו העולם, שנראה כה מלא בסבל וייסורים, מתהפך למקום של שלמות וריפוי. תחיית המתים מציגה את התפיסה שאלוקים לא ברא את העולם כדי להשאירו שבור, אלא כדי לתקנו ולהשיבו למצב של שלמות וגאולה. העולם הזה איננו רק "מבחן", אלא שלב בתהליך גדול יותר של תיקון ובנייה.

תחיית המתים כאמונה אקטיבית ולא פסיבית

תחיית המתים איננה רק הבטחה לעתיד רחוק, אלא היא קוראת לנו לפעולה בהווה. ההבנה שהחיים הנוכחיים הם חלק מתהליך שלם מובילה אותנו להאמין שיש ערך עצום לכל פעולה שאנחנו עושים. כל מצווה, כל תיקון פנימי או חברתי, תורמים לתהליך הגדול של תחיית המתים ותיקון העולם. כך, תחיית המתים מעודדת אותנו לפעול כאן ועכשיו מתוך תחושת שליחות וייעוד, ולא לראות את החיים הללו כ"שלב מעבר" בלבד.

היבט קיומי ורוחני: המשמעות של חיים נצחיים

תחיית המתים משמשת גם כתשובה לשאלות הקיומיות העמוקות ביותר של האדם, כגון שאלת המוות והזמניות של החיים. ללא תחיית המתים, החיים יכולים להיראות כמעגל אינסופי של מאבק במוות, במחלות ובייסורים, אך עם תחיית המתים המוות הופך למעבר זמני, לא חלק הסופי של החיים. אמונה זו מאפשרת לאדם להתמודד עם המוות מתוך הבנה שהוא אינו הסוף, אלא חלק מתהליך שלם של חיים רוחניים ופיזיים שמחוברים יחד.

תחיית המתים כשלב בגאולה השלמה

במסורת היהודית, תחיית המתים היא חלק מתהליך הגאולה הכולל. היא איננה אירוע מבודד, אלא חלק מהמכלול של הבאת העולם לידי שלמות – גאולת עם ישראל, חזרת השכינה, ובניית בית המקדש השלישי. תחיית המתים היא חלק מהחזרת ההרמוניה לבריאה, והיא מסמלת את חזרת החיים, השלום והקדושה לכל הבריאה.

בגמרא (סנהדרין צ' ע"א) האומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעולם הבא, וכן הרמב"ם החשיב את אמונת תחיית המתים מכלל הי"ג עיקרים שהם פינות יסודי התורה. ולכאורה קשה!! מדוע כל כך חמור? למה תפול כל תורתו אם לא מאמין בתחיית המתים?

אך  האמת היא כי באמונה זו תלוי הכל ולולא זה נראה כי כל הבריאה כולה היא חס ושלום לשווא, רק לעמל ולתלאה ולדאבון נפש לכל בשר ורוח. כי אם נתבונן על כל הנהגת ימי עולם מיום ברוא ה' אדם על הארץ הנה "אדם ביקר בל ילין" ולא לן אדה"ר בכבודו אף לילה אחת. וכל הדורות כולם עד המבול משך אלף תרנ"ו שנים הנה כולם נאבדו ולא נשאר מהם אלא רק נח ובניו. ואח"כ בעשרה דורות אשר מנח עד אברהם אבינו ע"ה הנה לא היה ג"כ תועלת מהם אלא רק באותן היחידי סגולה שבכל דור ודור ולא התחיל להתפרסם אמונת ה' בעולם אלא רק מאברהם אבינו  ע"ה כי אז נסתיים הב' אלפים תוהו בהיותו בן נ"ב שנה . והרי נראה לכאורה שלא היה תועלת כלל מכל הדורות הללו. וכן גם אח"כ בשני אלפים תורה לא ניתנה תורה אלא לישראל אשר הם המעט מכל העמים ונשאר רוב העולם בתוהו, וגם ישראל שהשלמתם היא בבנין בית המקדש כמ"ש "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", זכו לכך בתקופת שלמה אבל באותו  הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש, נשא את בת פרעה ובאותו שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים כמ"ש (שבת נ"ו:) בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי, והרי לנו כי לא היה אפילו לילה אחד של נחת. ואח"כ הלך המצה והתדרדר עם מלכים עובדי עבודה זרה, עד שנחרב בית המקדש בגלל ג' עוונות חמורות ע"ז ג"ע ושפ"ד, ואח"כ גלות בבל ובניית בית המקדש השני שכבר לא היה בדרגת הראשון, ואחרי חורבנו אנחנו בגלות עד היום הזה כבר כמעט 2000 שנה ועדיין לא נושענו. [ובאמונת תחיית המתים הכל בא על מקומו בשלום, שאז תהיה הנחמה האמיתית שכל רע  לטוב, כל קלקול לתיקון, כל צער לשמחה ונעבור כולנו להתעלות אינסופית העם

  באיזה גוף תשוב הנשמה בתחיית המתים?

הרב דוד זקליקובסקי הי"ו

שאלה:

כפי שהבנתי, המסורת היהודית מאמינה שגם לאחר פטירת אדם הנשמה שבה לעולם בגוף אחר. כאשר המתים יקומו לתחיה, באיזה גוף תשוב הנשמה?

תשובה:

שאלה מצויינת.

ההליך שציינת מכונה 'גלגול נשמות', וראשית כל עלינו לשאול מדוע נשמה שבה לעולם לאחר שהסתלקה ממנו.

על כל נשמה היורדת לעולם מוטלת שליחות מיוחדת. כאשר הנשמה לא משלימה את שליחותה בפעם הראשונה בה היא ירדה לעולם, עליה לרדת שוב ושוב עד שתשלים זאת. בנוסף, על הר סיני קיבל עם ישראל 613 מצוות וכאשר נשמה לא קיימה את המצוות במלואן עליה לשוב לעולם כדי להשלים את קיומן.

השאלה העומדת בפנינו היא באיזה גוף תבחר הנשמה? אם לצורך השלמת משימתה היא ירדה לעולם עשר פעמים, איזה גוף יהיה הזוכה המאושר שיקום בתחיית המתים?

התשובה היא שכל גוף סייע לנשמה בהגשמת משימתה ושליחותה, ולפיכך אותם מרכיבים של הנשמה שהתרוממו באמצעות המצוות שקיים גוף מסוים שומרים על קשר נצחי עם אותו הגוף וישובו אליו כדי להחיותו מחדש בעת תחיית המתים. במילים אחרות, בתחיית המתים הנשמה תופיע בכמה גופים במקביל.

כיצד זה יתכן, אתה שואל? ובכן, הנשמה האלוקית היא השתקפות מקורה האינסופי, בורא העולם בכבודו ובעצמו, ולכן יש לה היכולת להחדיר חיים במספר רב של גופים. למעשה, על פי תורת הקבלה, מה שמתלבש בגופנו הוא רק הארה חלקית מהנשמה, אך עצמיותה מעולם לא יורדת לעולם הזה – שכן הגוף לא יכול להכיל את עוצמת האור שלה.

 העולם שאחרי תחיית המתים

יש 3 מושגים שמוזכרים בספרות התורנית שעלולים להטעות בהקשר של נצחיות הגאולה בתחיית המתים, מה שאנו קוראים לו "עולם שכולו טוב וכולו ארוך".

המושג הראשון הוא האלף השביעי המוזכר בגמרא: "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב", ששת אלפי שנים העולם יתקיים, ואלף אחד - יהא חרב (סנהדרין צז, א), שמהמשפט הנ"ל ניתן להבין ח"ו שבאלף השביעי יהיה חורבן.

המושג השני מוזכר בדברי הרמח"ל זיע"א והוא האלף השמיני התשיעי והעשירי.

והמושג השלישי הוא תורת השמיטות הקבלית.

בפרק זה נראה שמושגים אלו אינם סותרים את נצחיות הגאולה ב"עולם שכולו טוב וכולו ארוך".

לגבי האלף השביעי

לגבי האלפים השמיני, התשיעי והעשירי המוזכרים בספר "ברית מנוחה" (עליו העיד האריז"ל שכתב אותו מקובל אמיתי ודבריו דברי אמת) וכן מוזכרים הרבה בכתבי הרמח"ל, אזי אם נתבונן במקורות נוספים בכתבי הרמח"ל נוכל להווכח שמדוברים על מושגים מושאלים ולא כפשוטם והם אינם סותרים את העובדה שאחרי תחיית המתים העולם יעבור לעולם הנצחי שכולו טוב.

לגבי תורת השמיטות הקבלית כבר כתב רבי חיים ויטאל בשם האריז"ל שבטעות יסודה^[1] (שער מאמרי הרשב"י, עמ' רי"ב), אך אנו רואים שהיא מוזכרת גם בכתבי השל"ה הקדוש, האדמו"ר הזקן, בעל הלשם ועוד. ברור שהצדיקים הללו לא באו לחלוק על האריז"ל והרב יצחק גינזבורג שליט"א הסביר לי את הנושא (נסעתי לישיבת "עוד יוסף חי" שהיתה אז בקבר יוסף בשכם כדי לקבל תשובה לשאלה זו שהטרידה אותי מאד). הרב אמר שודאי שדברי האריז"ל התקבלו ע"י כל המקובלים שבאו אחריו, אלא שהם ניסו לעשות שלום בין השיטות על ידי שפירשו את תורת השמיטות באופן שונה לחלוטין מהכוונה המקורית של מחברי השיטה וכאליו הוציאו את הניצוץ הטוב החבוי בה ועל ידי כך נלמד יסוד חשוב מאד לגבי המושג "עולם שכולו טוב וכולו ארוך" ולגבי החיים בכלל גם בעולם הזה. ואלו דבריו החשובים:

"... הלשונות של החסידות שזה משיב על הבעיה שלך, הביטוי בחסידות כדי לבטל אץ הבעיה שלך, זה שהגאולה העתידה תהיה גאולה שלא תהיה אחריה גלות, לא הכוונה שרק במציאות לא תהיה גלות, כי מה מבטיח שלא תוכל להיות גלות?

אז מסבירים באריכות (לרבי שליט"א [זצוק"ל] יש הרבה מאמרים על זה), שהסוג, המהות, של הגאולה תהיה באופן כזה שלא תתכן אחריה גלות.

לא רק שבמציאות לא תהיה גלות, אלא שגם תאורטית, מהותית, תהיה גאולה כזו גאולה שלא תתכן אחריה גלות, מהרגע הראשון (הרבי - גילוי העצמות וכל עצמי אינו משתנה).

חז"ל אומרים שהגאולות שהיו בעבר היו בבחינת שירה, לשון נקבה, שהיא מולידה.

והכוונה בכך היא שהגאולה היתה בתכונה כזו שהיא "הולידה" אחריה עוד גלות. אבל הגאולה העתידה תהיה בלשון זכר: "שירו לה' שיר חדש", וזה למעליותה שזה לא מוליד, זו תהיה גאולה שלא תוליד את ההפך.

יש מעגל בתוך המציאות, כל זמן שאתה בתוך המעגל, אז יום מוליד לילה ולילה מוליד יום, ואור מוליד חושך וכו'.

אבל אם רוצים להגיד יום שלא מוליד אחריו לילה, זה נקרא זכר שאינו מוליד, שזה למעליותה, כלומר שזה יותר טוב שהוא לא מוליד, לכן כתוב שיר חדש, לשון זכר (ולא שירה חדשה), "שירו לה' שיר חדש".

עכשיו מה זה בעצם הרעיון שיש עוד "שמיטות" או "יובלות" או דברים נוספים כאלה, הרעיון הוא שאף על פי שלא תהיה גלות אחר כך, זה לא אומר שאין אחר כך עליות אין סוף. בתוך הנצחיות והטוב של הגאולה יהיו עליות אינסוף.

יש טוב ויש יותר טוב, אז יחסית הטוב לעומת היותר טוב, זה לא הכי טוב, זה הכל יחסי.

ההבדל בין העליות שיש בעולם הזה (וכן לעליות שיש בגן עדן הנשמות) לבין העליות שיהיו בעולם הבא, (אחרי "תחיית המתים"), הוא כך: בעולם הזה אדם טוב לו והוא רוצה לעלות ליותר טוב, אז יש מושג שנקרא "לובש צורה ופושט צורה". כדי לעבור ולעלות ליותר טוב צריך לעבור איזה קושי, לפעמים אפילו משבר בנפש, כדי להתפשט מהמדרגה הקודמת ולהגיע למדרגה החדשה. הגאולה, שאין אחריה גלות, הכוונה שגם תהיינה עליות (ולא אכפת לנו שנקרא להן "שמיטות" או "יובלות" או איך שלא נקרא להם), אלא שהן תהיינה במנוחה. כל המושגים של לעתיד לבוא זה רק עליות, ועל זה נאמר "ילכו מחיל לחיל".

אבל ההבדל הוא שבעולם הזה העליות הם תמיד עם איזה קושי או משבר באמצע. קוראים לזה נהר דיבור וכדומה, יש כל מיני ביטויים למה שצריך לעבור כדי לבטל את המציאות הקודמת על מנת לקבל את המציאות החדשה.

בגאולה ובעולם הבא גם תהיינה עליות, בלי צורך להתפשט מהמדרגה הקודמת כדי לקבל את המציאות החדשה. בעולם הבא תהיינה עליות בלי צורך לסבול באמצע. זה מה שכתב "עולם שכולו טוב וכולו ארוך". זה לא שיהיה עולם סטטי, "תענוג תמידי אינו תענוג", חייב להיות חידוש התפתחות, רק שההתפתחות הזו תהיה במנוחה.

יש ביטוי שנקרא "מנוחה לחיי העולמים". למנוחה יש שני פירושים, שני כוחות משלימים שבחסידות אנו קוראים להם חסדים וגבורות. מצד החסדים תהיה מנוחה ומצד הגבורות תהיה עליה. העליות הן מצד הגבורה והמנוחה והשקט (השקט ובטח), זה מצד החסד. ובעולם הבא העליות תהיינה במנוחה , כלומר לא יהיה סבל באמצע, הזרימה תהיה זרימה חופשית במנוחה.

אם האדם נשאר כל הזמן במדרגה אחת, זה לא טוב, זה משעמם. וכמו שכבר הזכרנו "תענוג תמידי אינו תענוג", זה חייב לעלות מחיל אל חיל, ולכן יש את המושגים של "שמיטות" ו"יובלות" והן קשורות למושג של העליה הנצחית עד אינסוף, מובטח לנו שבגאולה הנוכחית יהיה סוף לרוע ולסבל.

לכן המושג של השמיטות אינו סותר את המושג של גאולה נצחית ועולם שכולו טוב, זה רק מחזק את הידיעה שבעולם הבא הנצחי שכולו טוב, גם תהיינה עליות.

(אולי זה מסביר את המושג "לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" שזה לא כמו הפשט אחא שגם בעולם הבא תהיינה להם עליות.

יש שלבים בגאולה הנוכחית, ב"ימות המשיח" יש כמה תקופות, אבל בסוף יהיה תיקון לכל ההוויה כולה, ואחרי זה לא יהיה עוד שום סוג של קליפות וכל ההוויה תהיה נקיה לנצח. יש על כך פסוקים בתנ"ך:"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה , ), וזה יהיה לנצח, ועל כך עוד נכתב הפסוק "בלע המוות לנצח". לא יהיה יותר רע, לא יהיה יותר סבל ולא יהיה יותר מוות לכל ההוויה כולה".

לפי דברים אלו אנחנו יכולים לישב סתירה בדברי חז"ל לגבי העולם הבא. מצד אחד כתוב (ברכות סד ע"א): "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", ומצד שני אנו אומרים "הרחמן הוא יזכנו לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים" וכן כותב הרמח"ל (דעת תבונות  ): "אך אחרי גמר המלאכה שיבוטל הרע, שלות כל הבריאה תהיה נצחית , שלא תפסק כלל ועיקר". ועוד מקורות רבים מספור שבעולם הבא שאחרי תחיית המתים יהיה טוב נצחי ללא קשיים ונסיונות.

אפשרות אחת היא שכאשר חז"ל אומרים שלתלמידי חכמים לא תהיה מנוחה גם בעולם הבא הכוונה לעולם הנשמות שאחרי הפטירה שגם מכונה פעמים רבות בשם "העולם הבא" ובאמת בגן עדן הנשמות עולות מעולם לעולם ושם עדיין יש ייסורים במעבר מעולם לעולם כי עדיין יש צורך להתנקות מחטאים^[2]. אפשרות שניה כי כדברי הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א שהבאתי שהכוונה "אין להם מנוחה בעולם הבא" היא לא שיהיו יסורים ח"ו אלא שתהיה עליה אינסופית בעולם שכולו טוב ועל כך נאמר "ילכו מחיל לחיל", ולא כהבנה הפשוטה שאם אין מנוחה יש קשיים.

אולם, לשאלות כמו מה יהיה באותו עולם חדש ואיך הוא יראה, וכל הפרטים, התשובה היא כי עין נביא לא ראתה זאת, ואין אחד בעולם שיודע מה יהיה באותו הזמן וכמבואר בתלמוד (שבת סג א) "אמר רבי חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך", (ישעיהו סד). ולפני הקב"ה המחדש את עולמו הכל גלוי וידוע.

אלא העניין הוא כזה. צריך לזכור שהזוהר כותב באופן של משל ונמשל - וכן הגמרא באגדתות - ומשמעות העניין היא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו כיום , באופן שבו החומר שולט על הרוח ויצר הרע הוא בעל כוחות חזקים, העולם הזה יחרב. הוא ישוב לתוהו ובוהו, ובמקומו יתקיים עולם שבו הטוב הוא מה ששולט, שהחומר משרת את הרוח ולא להיפך.