הדרך שבה הקב"ה מוליך שולל את הסטרא אחרא

כותב הראי"ה קוק זצ"ל (אורות הקודש ב - עומק הטוב ועומק הרע):

"חכמת הרזים מבארת את הממשיות של הרוחניות לכל ערכיה, מתארת את היש בכל אופיו, את הטוב ואת הרע בכל מילואיהם. ובאספקלריא של קודש בהירה רואים אנו, שעומק הטוב הוא המסבב את עומק הרע, כדי שיתעמק הטוב גם כן על ידי הרע, ויהיה בכל מילואו וטובו היותר שלם. ובשביל כך יש מציאות של שאיפת הרע בכל היקום, שאיפת הרע בכל היקןם, הרע המוסרי, והרע המעשי…".

בראיה פשוטה של המציאות איננו רואים, שהטוב מסובב את הרע, וזוהי ידיעה שהתורה מלמדת אותנו.

אנו יודעים שיצר הרע מתוחכם מאד, ועושה תחבולות כל הזמן להפיל את האדם. אבל מי שהוא בעל התחבולות הגדול ביותר הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכמו שכותב הרמח"ל ([דעת תבונות עמ' קלו):

"ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, העניין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו, אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב.. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב – אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער'.

הרמח"ל (קנאת ה' צבאות):

"...והנה שכינה אומרת שכיון שהיא בגלות לא היה לישראל לשמור שבת והמצות (ילק"ש שם). וענין שבת הוא ש' בת, והוא חיבור קודשא בריך הוא ושכינתיה שבאמת אינו נפרד. ועל זה משיב הב"ה "בתי הגיע זמנך ליגאל" (שם, שם) והוא סוד גדול, כי מה תשובה היא זו לנחמה לפי הטענה שהיא טוענת. אך סוד הענין הוא (ישעיהו נו, א - ב) "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה וכו' אשרי אנוש יעשה זאת וכו' שומר שבת מחללו" וכו', כי השבת הוא ממש בחינת הגאולה, ובהיותו נשמר בגלות גורם הכנה והזמנה לגאולה עצמה. ועל כן משיב לה הקב"ה, "הגיע זמנך ליגאל", כי באמת השבת הוא גרם לה זה. אך על ענין הנחמה אומרת (ילק"ש שם) "איני מקבלת תנחומין עד שתביא כל אותם הרשעים" וכו'. ואז נאמר (ישעיהו מט, כו) "והאכלתי את מוניך את בשרם" וכו':

ואודיעך בזה סודות גדולים, כי זאת היא הנחמה האמיתית בהראות האמת שהגלות עצמו לא היה חסרון, אלא אדרבה פעולה נסתרת ועשויה במארב אל הקליפות עצמם. הנה כבר שמעת למעלה כי תוקף הס"א הוא בחינת …. אך בסוף הכל יראה שלא היתה זו אפילו שליטה לשעתה, אלא פעולה נסתרת של השכינה לדחותם מן הקדושה ומישראל. וזה עיקר כעסם בבשתם, כי מה שחשבו הם להרע, אותו המעשה עצמו היה להפך, ואין להם אפילו נחמת (ברכות כח.) "לישתמיש איניש". ואז (ישעיהו מט, כו) "והאכלתי את מוניך את בשרם, וכעסיס דמם ישכרון" בחינת אותו הבשר והדם שחשבו לשלוט, בכחו יראה איך זהו ממש דחיתם. וזה עצמו סוד (ישעיהו נא, יב) "אנכי אנכי הוא מנחמכם", כי רק הקב"ה יכול לנחם נחמה ממש. ובאמת זה סוד (ישעיהו מט, כו) "וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך", שהוא ממש ענין (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי", והוא ענין: "אני ה' נאמן ליפרע ונאמן לשלם שכר", כי באמת קודשא בריך הוא ושכינתיה מצד עצמם שוים הם לכל ההשפעות, והחילוף לפי קבלת המקבל. ואמר (ישעיהו נא, יב): "מי את ותיראי" וכו' כי איך נחשוב שיש שליטה לס"א כלל, שהשכינה באמת יהיה בה חסרון או העדר, והרי הספירות הם ענין אחד עם הא"ס ב"ה, שאין שייך בהם פירוד כלל. על כן "מי את ותיראי מאנוש ימות", כי הס"א אינה אלא להבלע מן העולם… כי הס"א לפי שרשה היא הפחותה שבבריאה, אלא שאיזה התפשטות נמצא לה מכח חטאי ישראל, ואז נראה שהיא רבה וגדולה. אך כאשר נמצאנה בשרשה - היא מעט והוא סוד (עובדיה א, ב) "קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד"...".

עוד דרך שהקב"ה מביא את הגאולה השלמה היא הנהגת הייחוד כפי שהבאתי פעמים

רבות בזה החיבור, כאן רק אביא קטע קצר שיחבר אותנו לקטע משער הגילגולים של האר"י הקדוש שגם בו מובאת תחבולה נפלאה שהקב"ה עושה לסיים את הגלות ואת הרוע בעולם.

וכך כותב הרמח"ל (דעת תבונות, סעיף קסו):

"... נמצא, שאם האדון ב"ה רוצה לנהג העולם לפי הנהגת היחוד - להכיר האור מתוך החושך ולעשות שהרע עצמו יחזור לטוב, הנה יצטרך לתת תגבורת לרע בלא השקיף אל זכות הצדיקים; אדרבא, אז נבנו עושי רשעה, והצדיקים - נשפל ראשם לעפר. ואחר זה יגלה ממשלתו, ופרי הגילוי יהיה להחזיר הרע עצמו לטוב, ולא יהיה עוד רע אלא טוב בעולם, ואז יקבלו הצדיקים שכרם, ולא קודם לכן. אך אם הוא מנהג לפי השכר ועונש, אז לא יהיה אלא טוב לטובים ורע לרעים, אמנם אין כאן מה שיגרום תיקון גמור להנהגה שיבטל מציאות הרע, כי למה יבטל וכבר איננו אלא לרעים, והרי הוא מוגבל בתחומו שלא לעשות כטבעו הרע אלא כמשפט הראוי. ולפי שהקב"ה רוצה באמת תיקון הגמור של העולם וביטול הרע לגמרי, על כן הוא רוצה ללכת עם הצדיקים בדרך הנהגת היחוד שזכרנו, שלא יועיל להם צדקתם להצילם מיסורי העוה"ז. וזה לא מטעם השכר ועונש ודאי, אלא כדי שיתוקן על ידם התיקון השלם. וזה טוב להם ודאי, שאז יקבלו שכר יותר גדול ממה שהיה להם לקבל לפי זכותם גרידא. אמנם טוב גם לעולם, כי אם לפי השכר ועונש היה מתנהג עמהם, לא היה יוצא פרי ממעשיהם הטובים אלא שכר מעשיהם, אך לא העברת הרע מן העולם. אך כיון שמה שהם סובלים אינו מטעם מעשיהם אלא מטעם סדר ההנהגה, על גן גם התועלת לא יהיה פרטי להם לתת להם שכר, אלא כללי להנהגה, לגלות בזכותם היחוד העליון, ויבטל הרע מן ההנהגה עצמה.

הרעיון שהנהגה בלעדית של שכר ועונש לא יכולה להביא גאולה לעולם וצריכה להיות תחבולה  מיוחדת שתביא לקיצו של הרע והחושך בבריאה מובאת גם בשער הגילגולים של האר"י הקדוש.

האריז"ל _ שער הגילגולים - הקדמה ג'

"... דע, כי כאשר חטא אדה"ר, נפגמו כל הניצוצות, של נפשו ורוחו ונשמתו. והענין הוא במה שנודע, כי כמו שגופו של אדם, כלול מכמה ניצוצות, ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ויש כמה ניצוצות בראשו, וכן בעיניו, וכן בכל אבר ואבר, כן הנפש ההיא. וכמו שדרשו במדרש תנחומא, ובמ"ר, בפרשת נשא על פסוק איפה היית ביסדי ארץ, מלמד שהיה אדה"ר מוטל גולם, וזה תלוי בראשו וכו'. וכדמיון זה, נחלק הרוח שבו. וכן הנשמה שבו. וכשחטא, אז נפגמו רוב הניצוצות של נפשו ורוחו ונשמתו ונתעבר בין הקליפות. וז"ס מ"ש בספר התקונים, בהקדמה על פסוק כצפור נודדת מקנה, כי כמו שהשכינה גלתה בין הקליפות, כן הצדיקים יגלו עמה, ואזלין מנדדין אבתרהא מדוך לדוך. וכפי בחינת הניצוצות, כך גלו במקום המכוון להם בתוך הקליפות, ראש בראש עין בעין וכו'. וז"ס ענין גלות הנשמות הנזכר שם. והנה גם קין והבל בניו, חטאו חטא אחר, זולתי חטא אדם אביהם, וגם הם נטבעו נצוצותיהם בעמקי הקליפות אח"כ:

ואמנם בכל דור ודור, יוצאות קצת ניצוצות ההם, ובאים בגלגול בעוה"ז, הכל כפי בחינת מחצב נשמות הדור ההוא, או מניצוצי הראש, או מניצוצי העין וכיוצא, ונתקנים בעוה"ז. ויש מי שאף גם שבא בגלגול להתקן, לא נזהר מן החטא, וחזר להשתקע עוד בתוך הקליפות כבראשונה, הוא וכל הניצוצות הנמשכות ממנו ותלויות בו, וזו היא בחינה בינונית, כוללות גלגול ועבור, כי כל ניצוצי הנפש, אפילו אותם שנתקנו, באים בגלגול גמור, עם הניצוץ הפרטי המקולקל מעת שנולד, ואינם נפרדים כלל עד יום המיתה:

אמנם הגלגול של הניצוצות המתוקנות, נקרא עבור, לפי שאינה נוטלת חלק בעבירות של זה הגוף, רק בזכיותיו בלבד. כדרך שנתבאר בנפשות הצדיקים שכבר מתו, ובאות בסוד עיבור ממש בחיים, ולא מיום שנולד. ונמצא, כי הניצוץ שלא נתקן כלל, ע"י קיום המצות המתייחסות לו, או שעבר עבירה מאותם שאין לו תחיה, הוא המתגלגל בגוף השני ונקרא על שמו. והניצוצות שנתקנו במצוות, אלא שנפגמו בעבירה קלה, באים בעבור הנז', אע"פ שהוא ג"כ גלגול. אך הניצוצות שלא נפגמו בעבירה אחר שנתקנו במצוות, אינם באים כלל, זולתי ע"י עבור בחיים, וגם זה אינו אלא אם יזכה:

העולה מזה הוא, כי כאשר הנפש מתגלגלת בעוה"ז, אין עיקר גולגולה, אלא באותו חלק הפרטי הפגום, המתייחס אל הגוף ההוא, ושאר חלקי הנפש שכבר באו בגופות אחרים ונתקנו שם, אינם באות שם אלא בבחינת עבור. ולכן כאשר החלק המתייחס אל הגוף ההוא, יעשה איזו מצוה בעוה"ז, גם שאר חלקי הנפש המתעברת בו, תטול חלקה במצוה ההיא, כי גם היא מסייעתו בעשותו המצוה הזאת, ע"ד הנז"ל בסוד העבור של איזה צדיק אחד. משא"כ כשחוטא זה החלק הפרטיי, כי אז אין לשאר הנפש חלק בענשו, יען כי היא מסייעתו להטיב, ולא להרע:

ונמצא, כי בעת שנולד האדם בגלגול, כל הנפש בכללות חלקיה מתגלגלים שם, אבל עיקר הגלגול איננו, אלא לאותו החלק הפרטיי המתייחס אל הגוף ההוא, הבא ליתקן ממה שפגם בגוף הקודם, ובו תלוי השכר והעונש. אבל שארית חלקי הנפש, נוטלים חלק בשכר, ולא בעונש כנזכר. והנה, כיון שהנפש הזו בכללותה, סובלת עתה היסורין והעונשים, הבאים אל הגוף הזה בחייו, מלבד מה שסבלה כבר בגופים הראשונים, של שאר ניצוצותיה, וגם סובלת צער המיתה הזאת, וצער שלאחר המיתה, עי"כ מתכפרים עונותיה הראשונים. ואמנם המצוות שעשתה בגלגולים הראשונים, וגם המצות שעשה זה הניצוץ עתה, יש לה חלק בהם כנזכר, ועי"כ נשלמת תקוניה ושלימותה. ואמנם אם היתה נוטלת חלק גם בעבירות שעושה עתה זה הניצוץ, לא היה לעולם שום תיקון אל הנפש, בכל הגלגולים שבעולם, כי לעולם האדם חוטא, ומוסיף פשעים על חטאיו הראשונים שקדמו לו בגלגולים אחרים, ואין קץ אליהם. אבל כיון ששאר חלקי הנפש אינם נוטלים חלק ברשעת הניצוץ הזה, אלא בזכיותיו, נמצא שהעבירות נשלמים להתכפר, ואינם נתוספים. והזכיות מתחדשים ונוספים בכל גלגול ניצוץ וניצוץ, ועי"כ יש סיום אל בחי' הגלגול, ואל תקוני הנפש, והבן זה היטב. והנה עד"ז נשלמת הנפש בכל ניצוצותיה, ע"י הגלגולים עד שיושלמו להתגלגל ולהתקן כל הניצוצות, מראש הנפש ועד רגליה, וכדין יסתיימין רגלין ליתיי משיחא, כנזכר בזוהר פרשת פקודי דף רנ"ח ובסוף פרשת ויקהל:

הראי"ה קוק זצ"ל (עולת הראי"ה - בנים למקום):

"...באמת ענין בריאת הרע הוא מגלה כחו של הקב"ה הבב"ת, והנה ע"כ כל המתקומם נגד ישראל הוא כאילו גם נגד השי"ת, אבל האו"ה יאמרו שא"א כלל לומר כך שיהי' ישראל וקוב"ה כולא חד, כי איך הי' טבע לקום נגד ישראל ואיך יש עבד שמורד ברבו. והם אינם יודעים כי מקור כחותיהם הוא הס"ם שמרד בקונו, ואופן המרידה הוא מצד שכך בראהו השי"ת שדרכי מדותיו והשכלתו הולכים כאילו הוא בעצמו אדון לו, ורצונו להחריב הכל, ועושה כל מיני חכמה וערמה לקלקל, ומתקן ע"מ לקלקל, והוא כפוי טובה באמת. אלא שלסוף יראה שמכל הקלקולים יצאו תיקונים גדולים, לקיים ולהצליח הכל, ויראה שכל מה שיוסיף לקלקל כן יוסיפו יותר התיקונים להיות יוצאים אח"כ, ע"כ לא ירצה כלל לקלקל עוד מיראתו שלא יתקן, ובראותו שע"י מציאותו בעולם, אפילו שלא יפעול מאומה, ג"כ מתפשט קלקול בעולם, וכבר ניסה שמכל הקלקולים יוצאים תיקונים משובחים, הוא מתחרט מאד על כל מה שקלקל, לא מצד הקלקול כ"א מצד התיקונים היוצאים מזה, וכ"כ רוצה בקלקול, עד שמפני יראתו שע"י מציאותו ג"כ מתפשט איזה רע וקלקול, וא"כ בהכרח יהי' מזה תיקון, ירצה יותר בביטול מציאותו (ועל כך אמר שלמה המלך (קהלת ד, ה): "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ"), ממה שיראה שיהי' הוא סיבה לתיקון…"