עקידת יצחק - עשיית רצון ה' נגד ההגיון (הסוד הקבלי - החלפת הנשמות בעקידת יצחק)
מטרת פרק זה היא לחזק את עצמנו בידיעה שעשית רצון ה' (כמבואר בהלכה היהודית) הוא תמיד לטובת האדם גם כאשר הוא לגמרי נגד ההגיון הפשוט. על פי ההבנה הפשוטה הציווי של הקב"ה לעקוד את יצחק ולהעלות אותו כקרבן עולה מנוגדת להבטחתו של הקב"ה לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", והיא גם מנוגדת לכל מהלך חייו ושליחותו האלוקית של אברהם לפרסם את שם ה' בעולם ולהתנגד לעבודה זרה, שכללה גם העלאת הבנים כקרבן למולך, שהיתה מקובלת מאד בזמנים ההם.
אבל על פי הפנימיות קיום הציווי של הקב"ה הוא זה שאפשר את קיום ההבטחה כפי שנראה להלן.
ה' יתברך ניסה את אברהם אבינו וביקש ממנו לעקוד את בנו שנאמר "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, ב). אברהם אבינו עמד בניסיון ועקד את בנו על גבי המזבח שבהר המוריה עד שמלאך ה' עצר בעדו ואז אברהם החליט לשחוט "אַיִל" תחת יצחק בנו…
על פי הזוהר הקדוש יצחק אבינו נולד עם 'נשמת נקבה' לכן לא היה יכול להוליד. כאשר איש בא לעולם הוא מקבל נשמה. אם נשמתו היא 'נשמת זכר' אזי יש בכוחו להוליד ולהביא בנים, אך אם הוא מקבל 'נשמת נקבה' אזי גובר כוח הנשמה שבו והוא אינו יכול להוליד מחמת אותה הנשמה. וכן אשה שיש לה 'נשמת זכר' אינה מולידה, ונקראת 'איילונית' שהוא מלשון 'איל זכר' שלא יוֹלד (ראה גמ' כתובות דף יא תחילת ע"א).
כך היה עם יצחק אבינו שכאשר הוא בא לעולם הוא קיבל 'נשמת נקבה' ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וירא סימן כא ד"ה הנה בכתוב הזה, 'פלח הרימון' ועוד מקורות רבים), אשר היתה משורש נשמת אמו שרה. לכן כאשר המלאכים באו לבשר על לידתו הם חיפשו את שרה שנאמר "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח, ט) כי יצחק משוּיך לנשמתה, ובשׂורת הלידה שייכת דווקא לה שנאמר "הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (בראשית יח, יד), "כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" – כלומר שהוא יהיה נשמה מִצִּדָּהּ שהיא צד הנקבה ('ראש דוד' על התורה להחיד"א פרשת תולדות ד"ה ואפשר לומר)...
נשמת הנקבה שביצחק גרמה שהוא לא היה ראוי להוליד, וכבר מעת לידתו היה עקר אף שגופו הגשמי היה של זכר ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וירא ד"ה והנה יצחק…)...
בשעה שאברהם אבינו עקד את בנו יצחק והחרב הגיעה על צוארו כדי לשוחטו ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לא ד"ה רבי יהודה) עד שכל מה שנותר היה רק להוליך ולהביא את החרב – מיד פרחה ויצאה נשמתו של יצחק מרוב פחד השחיטה ואימת המוות. ומיתתו של יצחק היתה מוכרחת אז, היות שכבר נגמר זמן חַיוּת 'נשמת הנקבה' שבתוכו ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וירא ד"ה והנה יצחק…).
ובשעה שיצא קול מבין הכרובים למעלה ואמר "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כב, יב) הקב"ה הביא שוב נשמה לתוך יצחק רק שעתה היתה זאת 'נשמת זכר' ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וירא) שבאה לו מהעולם הבא ונכנסה בתוכו ולה היה את הכוח להוליד ולהוציא זרע קודש וגם היו לה 'חיים' כך שיצחק היה יכול להמשיך לחיוֹת על ידה כי נעשה בן קיימא. ואז הקב"ה גילה לאברהם את הסוד שיצאה נשמתו של יצחק ובאה לו נשמה אחרת ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וירא ד"ה ומה שאמר אברהם אבינו).
ולאחר שבאה ליצחק נשמה מהעולם הבא התיר אברהם את יצחק מקשריו, והוא עמד על רגליו, וברך ברכת 'מחיה המתים' ('הרוקח' על התורה פרשת וירא שער לקט בראשית כב, יב)...
הנשמה שקיבל יצחק אחרי העקידה היתה נעלה מאוד בקדושה ולא היה בה אחיזת היצר הרע ('נזר הקודש' על בראשית רבה ל, ד ד"ה כל מי שנכפל). וזה הסיבה שהיה צריך להביא את יצחק בתחילה עם נשמה של נקבה ורק אחר כך לתת לו את נשמתו העיקרית מצד הזכר, מחמת גודל מעלת נשמתו. כי 'החיצונים' לא מניחים לנשמות הגבוהות לבוא לעולם הזה, והדרך להביאם הוא על ידי 'זיווג פגום' שאז החיצונים חושבים שנשמה זו תקלקל את מעשיה ותחזור פגומה עוד יותר, ולכן לא מונעים את בואה לעולם. וכפי שהיה עם אברהם שנולד מתרח ואשתו בימי נדתה. אך מכיוון שיצחק נולד מאברהם ושרה בתכלית הקדוּשה היה חשש ש'החיצונים' יעשו כל אשר ביכולתם על מנת שנשמת יצחק לא תבוא לעולם הזה וכוחות הרע יתאמצו מאוד כנגדה.
לכן ה' יתברך עשה שיצחק ייוולד עם נשמה של נקבה כך שהוא לא ראוי להוליד, כדי שלא יהיה מקום לכוחות 'החיצונים' כל כך לקטרג עליו כי היות שלא יכולה לצאת ממנו האוּמה הישראלית הם לא יתאמצו למנוע את בואו לעולם. אמנם בשעה שהגיע עת העקידה ואברהם היה עוקד את בנו למטה, היה הקב"ה כופת את שׂריהם של אוּמוֹת העולם למעלה ('בראשית רבה' פרשת נו, ה) ועמהם כל כוחות הסטרא אחרא המשתלשלים מהם ('שם משמואל' פרשת וירא שנת תרע"ז דף קפ ד"ה ובזה יש לפרש) ונעקרו גם כל שרי הדין למעלה והשתתקו כל כוחות הרע שבעולם ('שם משמואל' פרשת וירא שנת תרע"ז דף קפ ד"ה ובזה יש לפרש) וכל כוחות החיצונים נקשרו אז ואבד כוחם, לכן אז ניתנה ביצחק הנשמה מצד הזכר, לפי שיכלה באין מפריע לצאת אל האוֹר ('שם משמואל' פרשת וירא שנת תרפ"א דף רד ד"ה ויש להמתיק הדברים).
על ידי החלפת נשמתו של יצחק אבינו בשעת העקידה מנשמת נקבה לנשמת זכר הוא זכה להאריך ימים. ושם התקיימה ביצחק הבן הבשורה שנאמרה לאברהם אביו "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב, טז – יז), וכפל הלשון על ריבוי הזרע הוא אחד לאב ואחד לבן, וכן בשעת העקידה נתקן שיהיה שני 'עולת תמיד' בכל יום בבית המקדש, כדי שיהיה זכרון לעקידת יצחק…
וכפי שכתבתי בתחילת הפרק יש כאן לימוד גדול עבורנו שקיום מצוות על פי רצון ה' תמיד מביא ברכה גם כאשר הוא מנוגד לשכל האנושי וכן להיפך (כלומר עבירה תמיד תביא נזק גם אם על פי השכל ההגיוני נראה שהיא תביא תועלת).