דבר תורה ליום השלושים של אמא ז"ל הכ"מ
(לדבר תורה זה הגעתי בעקבות קטע מהרצאה של הרב משה ארמוני שליט"א, שאח"כ פתחתי למעין מאמר).
כמו שאנו יודעים לכל דבר שאדם שפוי עושה יש מטרה. ודבר ראשון לפני שאנו עושים משהו עלינו להגדיר את המטרה לשמה אנו מבצעים את הפעולה. וכמובן הדבר הכי חשוב שאדם צריך להגדיר לעצמו היא מהי מטרת חייו, כמו שכותב הרמח"ל בתחילת ספרו "מסילת ישרים":
"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וּלְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
כלומר בכל מעשה שאדם עושה יש את התכלית ואת הדרך להגיע לאותה תכלית.
המטרה של דבר התורה שאני אומר כאן היא מצד אחד לעשות נחת רוח לאמא ז"ל ולהעלות את נשמתה למקום טוב יותר בעולם העליון ומצד שני שאנחנו נזכה להתעורר ולהתחזק באמונה בקב"ה בתורה הקדושה ונקבל רעיונות שישמשו אותנו בעבודת ה'.
וכל התחזקות שלנו תעזור גם לאמא כי בזכותה נאספנו כאן היום ומתחזקים יחד בעבודת ה'.
אני רוצה בזמן שיש לי לדבר על המשמעות של יום השלושים לפטירה מצד נשמת הנפטר/ת, במקרה שלנו הנשמה של אמא ז"ל. ומתוך כך גם נבין את המטרה והתכלית של כל אחד מאיתנו בחייו עלי אדמות, ואיך נכין את עצמנו לזמן שבו גם אנו נגיע לעולם הנשמות.
וזה אחד הדברים הבטוחים ביותר שיקרו לנו, כמו שאומרים בבדיחות הדעת שיש שני דברים בחיים שאי אפשר להמלט מהם ושניהם מתחילים באות 'מ':
מוות ומיסים.
ממיסים אולי אפשר להתחמק מהמוות ודאי שאי אפשר.
ובאמת הרבה בני אדם לא רוצים לחשוב על המוות כי זה מרתיע.
(אם כי יש מי שהתגבר על הפחד הזה כמו שכתוב במשלי בשיר 'אשת חיל':
"עֹז־וְהָדָ֥ר לְבוּשָׁ֑הּ וַ֝תִּשְׂחַ֗ק לְי֣וֹם אַחֲרֽוֹן").
(וכותב על כך הראי"ה קוק זצוק"ל (שמונה קבצים קובץ א' תפ"ו):
"יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם. כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות, ולא יבוא למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו ממקורה הפנימי…
התרופות האמיתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משיעבוד המות, הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילוייה, והולכת ומסתתרת בחביון עזה. ראש לכל התרופות היא אריכות ימים. אריכות ימים בכדי השיעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחמרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני. כשברכה זאת מתפשטת בעולם, הולכת היא צורת המות המטלת אימה ומתבטלת…
אריכות הימים באה על ידי תיקון החיים בכל מובנם, וביחוד בהמובן המוסרי, ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק, בכל השבילים שהם מתפצלים ממנו. רוח המוסר העליון, הממדד את החיים בערכם, חי הוא ושוכן בנפש על פי אותה המדה שהחיים מושקפים ממנו באורם. ולא יוכלו החיים להשקף באורם המלא, כי אם בדעת אל חי, מקור חכמה, חסד וגבורה המאוחדים. מועיל הוא גם כן פיתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו. אבל אין זאת עצמותה של ההצלה מיראת המות, שהרי סוף כל סוף העצמיות הפרטית מתבהלת משידוד מהותה.
עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי. כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שיזוקקו, וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים. כל ענין אהבת החיים, בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים. אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבוא לאהבת החיים העצמותית. לזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב והמוסר המוחלט בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת. וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות. היסוד מונח בעילוי הרצון, והתעמקותו במעמקה של ההכרה, זיווגו עמה, והתאחדותו המוחלטת בקרבה. סוד הסרת הערלה, הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר, במרום עז וטהרת חשק, המטביע את נעימת האהבה בכל היקום. החיים כשהם מוכרים בערכם הטוב, הם בעצמם מסירים הם את התבלול מעיני ההכרה, המעכב בעד הבירור של ידיעת המהות הרוחנית, וערכי חייה המוחלטים. אז מתחיל העולם הרוחני להשתרע בכל הוד מילואו, מרגיש הוא אז בקרבו את עצמו וחופשו, והחיים הנשמתיים מתגלים לא רק בתור איזה שריד של חיים גופניים, שהם הנראים כהמלאים, אלא בתור גודל עצמי, שרק ניצוץ וצל של חיים הנם החיים של קישורי הגוף ותנאיו ההווים לעומתו.
באופן זה, כשהאמצעיים הצדדיים גם כן עוזרים, כשהמעמד האיקונומי, המשפחתי, הלאומי, ועצם שביעתם של החיים הטבעיים, בא עמו, סר פחד המות לגמרי, ונהפך הוא למקור שמחה ובטחון, וחוסה במותו צדיק. וכשתכונת חיים כזאת מתפשטת בעולם, בא השחרור ממלאך המות במרום מילואו. ומעמד חיים כמו אלה, אפשר להכשיר את העולם אליהם, אבל לא היחיד יעצור כח לזה, כי אם האומה, אומה בין האומות, אומה קדושה, מופתית, אומה נבחרה, הסגולה מכל העמים, שבניה בנים לד' אלהיהם הם. הם הם המצווים על לא תתגודדו, ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך, ובך בחר ד' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. ולהעביר המות, שהוא חרפה לעם קדוש, וכל מוראיו ועצבונותיו, שהיא תחילת התרבות המכוננת, המאשרת את החיים בכל תפקידיהם, לזה הננו נקראים, ובשביל כך אנו נלחמים. וכל הנפילות אשר נפלנו, לא יתיקו רגלינו מהמטרה העליונה, הנשואה בנשמתנו. בוא נבוא אליה דרך כל השלבים, ודרך כל השבילים המסובכים, אבל בוא נבוא, לבוא לאותה החירות אשר עבורה הננו חיים).
למיטב הבנתי מי שמאמין בעולם הבא עיקר החשש הוא מהמשפט המדוקדק שנערך לאדם אחרי הפטירה בבית דין של מעלה וההשלכות של המשפט על מקומו של האדם בעולם הנשמות).
לעומת זאת חז"ל כותבים במסכת ברכות (דף ה עמ' א):
"א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה".
כלומר הזכרון של יום המיתה יכול להציל אותנו מעשיית עבירות ולמקד אותנו בכיוון הנכון לחיינו.
וכן כתב החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה (קהלת פרק ז פסוק ב):
"ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ".
כלומר מתוך כך שאנו מגיעם לבית האבל, אנו חושבים על התכלית של חיינו ועל כך שכל המחשבות, הדיבורים והמעשים שלנו נרשמים ומשפיעים גם עלינו וגם על כל ההוויה כולה כמו שמסבירים המקובלים,
וכמו שכתוב בגמרא (קידושין מ ב):
"... יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה…".
ועל כך שהכל נרשם ובחשבון מדוקדק כתוב בפרקי אבות (פרק ג הלכה א):
"רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה - דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין".
ובאבות (פרק ג הלכה טז):
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן,
וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים:
הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף,
וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת,
וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת – יָבוֹא וְיִלְוֶה.
וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם,
וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.
וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה".
(ראה מסילת ישרים - פרק ד - בדרך קנית הזהירות
"... אך ההערה לכל ההמון, הנה הוא בענין השכר ועונש עצמם בראות עומק הדין עד היכן מגיע, אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד תמיד, כי מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או גדול. וכן אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה, ב): ומגיד לאדם מה
שיחו (עמוס ד, יג), אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין. עוד אמרו (יבמות קכא, ב): וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה…
ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות.
אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ז): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.
וזה חסד וודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו, בא עתה הנחמה והצער.
וכן אריכות הזמן איננו ויתרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתח לו פתח תיקון. וכן שאר כל דרכי חסד. כעניין "ברא מזכה אבא" (סנהדרין קד, א), או "מקצת נפש ככל הנפש" (קהלת רבה ז, כה) המוזכרים בדברי חכמים, דרכי חסד הם לקבל את המועט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מידת הדין, כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם.
אך שיותרו עברות בלא כלום, או שלא יושגח עליהם, זה היה נגד הדין לגמרי, כי כבר לא היה משפט ודין אמיתי בדברים, על כן זה אי אפשר למצוא כלל.
ואם אחד מן הדרכים שזכרנו לא ימצא לחוטא להימלט, וודאי שמידת הדין לא תשוב ריקם, וכן אמרו חז"ל (מדרש רבה בראשית סז):
"מאריך אפיה וגבי דיליה".
נמצא שאין לאדם הרוצה לפקוח עיניו פיתוי להתפתות בו לבלתי היזהר במעשיו תכלית הזהירות ולדקדק בם תכלית הדקדוק.
הן כל אלה השקפות שישקיף עליהן האדם ויקנה בם מידת הזהירות).
ומתוך מודעות זו אנו מכוונים את המחשבות הדיבורים והמעשים שלנו בהתאם.
וכמובן שהמפה שמדריכה אותנו מהי הדרך הנכונה להגיע למחוז חפצנו היא התורה הקדושה. אם כן מה קורה בזמן המוות האדם מורכב מגוף ונשמה וצלם.
(מתוך שיעור של הרב יצחק גינזבורג שליט"א בנושא הצלם:
הצלם , הוא בעצם הלבוש הרוחני בו מתלבשת הנשמה כדי להכנס לגוף . בלא לבוש זה לא יתכן כל קשר וחיבור בין הנשמה האלוקית , הרוחנית לגמרי – הגוף הגשמי לגמרי . והיות שהצלם הוא ממוצע – יש לו שתי בחינות – שהאחת אוחזת בקצה האחד , והשניה אוחזת בקצה השני . כך רואים אנו גם בסימן כ " ל צמ " א – שאות צ ' שכנגד הצלמים – היא האות האמצעית . ובכל זאת , גם הצל בין האורות של הנשמה ישנו ממוצע – המוחין ).
במשנתו של רבי מאיר כתוב לגבי אדם וחוה, שאחרי החטא הקב"ה הלבישם בכותנות אור, במקום 'עור' באות ע' 'אור' באות א'.
הנשמה שהיא החלק הרוחני כוללת נפש, רוח ונשמה וע"פ הקבלה יש עוד 2 חלקים: חיה ויחידה (ראה ציטוט בהמשך).
הצלם הוא לבוש רוחני שההורים מושכים לילד בזמן הזיווג וכמו שכתוב בספר התניא (סוף פרק ב) שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו, וכל המצוות שעושה, הכל על ידי אותו הלבוש כו', ואפילו השפע שנותנים לו מן השמים, הכל על ידי לבוש זה .
(בספר תפילותניא מאת הרב שלמה עופר שליט"א שחיבר תפילות לספר בתניא הקדוש ע"פ עצתו הקדושה של רבי נחמן מברסלס לעשות מהתורוץ תפילות. כותב כבוד הרב בהקשר ללבוש הרוחני שהתינוק מקבל מהוריו:
"ריבונו של עולם, ידוע לפניך שכאשר נוצר גופי בתחילה,היתה שם השפעה גדולה של מחשבת אבי ואמי וכך נוצרתי, והם נתנו בי המלבוש הרוחני. וכל המצוות שאני עושה ומעשים טובים, זה מכוח אותו מלבוש, והנשמה עצמה כשמסגלת מעשים טובים נקראת נשמה מצד החמלה, ואם ח"ו נופלת בעבירות נקראת נשמה מצד הדין (זוהר ח"ג, רנ"ז: ).
אנא ריבונו של עולם סלח נא לעוון מחשבת בראשית שהיתה לאבי עבדך אם לא היתה כהוגן, ובידך להעביר אחורה יום אחר יום, שנה אחר שנה עד תשעה חודשים לפני שנוצרתי ולתקן המחשבה של אז, ולהאיר ולהחליף הלבוש שהלביש אותי אבי עבדך, הלבוש זך וטהור דאין בו יגון: "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהילים נא,ז), "תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשחג אלבין".
ושאזכה ריבונו של עולם להרבות במעשים טובים, ואזכה בעולם הבא למה שהזוהר אומר (זוהר חלקב', ר"י) שלבוש הנשמה בגן עדן רשומים בו כל המעשים הטובים שאדם עשה בעולם הזה, ובלבוש הזה הוא עומד לפני הבורא).
הרמב"ן כתב כי הלבוש של הנשמה הוא לבוש אווירי בצורת גוף שיש לו יסודות של כיסוי ועטיפה והוא נקרא "חלוקא דרבנן" שהוא מלבוש הצדיקים בגן עדן.
אם כן בזמן המוות הנשמה עוזבת את הגוף. הגוף מתחיל להתפורר ואח"כ מושם בקבר ושם נרקב.
הגוף נקרא בקבלה בשם 'משכא דחיוויא', כלומר עור הנחש.
(רבי יהודה לייב אשלג זצוק"ל מסביר במבוא לספר הזוהר מה מהות הגוף שמחייב אותו להתבטל ולהרקב באדמה, ומה תהיה מהותו של הגוף הנצחי הזך וטהור שנזכה לו בתחיית המתים.
כדי להבין לעומק רצוי לקרוא את כל המבוא (מומלץ מאוד), ובכל זאת לא אמנע טוב מהקוראים ואביא את דבריו בקשר לגוף:
"...והנך מוצא, בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות, בדרך כלל:
מצב הא' - הוא מציאותן בא"ס ב"ה, במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם, צורה העתידה, של גמר התיקון.
מצב ב' - הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו, ע"י ב' המערכות הנ"ל, לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה, בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל, שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נ"ר ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים, רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם, כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהשאר, בבחינת רצון אך להשפיע בלבד. שזהו צורת הרצון שבנפשות. ואפילו נפשות הצדיקים, לא תוכלנה להתענג בגן עדן, אחר פטירתן, אלא, אחר ככלות כל גופן, להרקב בעפר.
מצב הג' - הוא גמר התיקון של הנשמות, אחר תחית המתים, שאז יגיע התיקון השלם, גם אל הגופין. כי אז, יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה. ונעשים ראויים, לקבל לעצמם, כל הטוב והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה, יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה, מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם, להשפיע נ"ר ליוצרם, שהרי יש לו ית' הנאה, שמקבלים ממנו.
ולשם הקיצור, אשתמש מכאן ואילך, בשמות ג' המצבים הללו, דהיינו מצב א' מצב ב' ומצב ג'. ואתה תזכור כל המתבאר כאן, בכל מצב ומצב…
יז) ובהמתבאר מובנה היטב קושיא ג' הנ"ל שהקשינו, שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים שאין כמונו לגנות, ובעת שאנו מסתכלים על הפועל שפעל אותנו, הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל שברא אותנו. כי מטבע הפועל השלם שפעולותיו שלמות. ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו בכל מקריו וקניניו האפסיים אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים בא"ס ב"ה בבחינת מצב הא', שמקבל שם צורתו השלמה מהעתיד להיות במצב הג', דהיינו קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לא"ס ב"ה. ואם אמנם מצבנו הא' עצמו מחייב שתנתן לנו במציאות הב' את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל, בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו בפועל גמור במצב הג', אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו לא תצויר רק בגוף הזה הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן מה שאין בו. באופן שבאמת אנו מצוים באותו שיעור השלמות הראוי ומותאם להפועל השלם שפעל אותנו גם במצבנו זה הב', כי גוף זה אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית.
יח) ויחד עם זה, מיושבת קושיא ה' שהקשינו, איך אפשר שמנצחי תצאנה פעולות בלתי נצחיות הוות ונפסדות. ובהמתבאר מובן, כי באמת כבר יצאנו מלפניו. כראוי לנצחיותו, דהיינו בריות נצחיות בכל השלמות, ונצחיותנו זו, מחייבת בהכרח, שקליפת הגוף הניתנה לנו רק לעבודה תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות ח"ו אז היינו נשארים נפרדים ח"ו מחי החיים לנצח. וכבר אמרנו באות י"ג שצורה, זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, אינה
כד) ובהיות, עצם ומהות הגוף, רק רצון לקבל לעצמו, וכל מקריו וקניניו, הם מלואים, של הרצון לקבל הזה המקולקל, שלא נברא מלכתחילה, אלא כדי לבערו ולכלותו מהעולם, בכדי לבא למצב הג' השלם שבגמר התיקון. ע"כ הוא בן תמותה, כלה ונפסד. הוא, וכל קניניו עמו, כצל עובר, שאינו מניח אחריו כלום…
כה) מכאן יצא לנו, הפתרון המלא, של חקירה ה'. ששאלנו: כיון שהגוף מקולקל כל כך, עד שאין הנפש מצויה בכל טהרתה, עד שירקב הגוף בעפר, וא"כ למה הוא חוזר, ועומד לתחית המתים? וכן על מה שאמרו ז"ל (זהר, אמור י"ז): "עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא?
והענין תבין היטב, ממחשבת הבריאה עצמה, דהיינו ממצב הא'. כי אמרנו: כיון שהמחשבה היתה, להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שודאי ברא רצון גדול מופרז עד מאד, לקבל, כל אותו השפע הטוב, שבמחשבת הבריאה. כי התענוג הגדול, והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד, כנ"ל באות ו', ז'.
ואמרנו שם, שהרצון לקבל הגדול הזה, הוא כל חומר המחודש, שברא. מפני, שאינו נצרך כלל, ליותר מזה, כדי לקיים מחשבת הבריאה. ומטבע פועל השלם, שאינו פועל דבר מיותר, כעין שאומר ב"שיר היחוד": "מכל מלאכתך, דבר אחד לא שכחת, לא החסרת, ולא העדפת".
גם אמרנו שם, שהרצון לקבל המופרז הזה, הוסר לגמרי ממערכת הקדושה, וניתן למערכת העולמות דטומאה, שממנה מציאות הגופים וכלכלתם, וכל קניניהם בעולם הזה. עד שהאדם משיג י"ג שנה, שע"י עסק התורה, מתחיל להשיג נפש דקדושה, שמתפרנס אז, ממערכת העולמות דקדושה, לפי מדת גדלה, של הנפש דקדושה, שהשיג.
גם אמרנו לעיל, שבמשך שתא אלפי שני, הניתנים לנו לעבודה בתורה ומצות, אין שום תיקונים, מגיעים מזה אל הגוף, דהיינו, לרצון לקבל המופרז שבו. וכל התיקונים, הבאים אז, ע"י עבודתנו, הם מגיעים רק לנפש, שעולה על ידיהם, במדרגות העליונות, בקדושה וטהרה. שפירושו, רק להגדלת רצון להשפיע, הנמשך עם הנפש.
ומטעם זה, סוף הגוף, למות ולהקבר ולהרקב. כי לא קבל לעצמו שום תיקון, אכן, אי אפשר, שישאר כך. כי סוף סוף,
אם יאבד, הרצון לקבל המופרז, מהעולם, לא תתקיים ח"ו מחשבת הבריאה, דהיינו שיתקבלו, כל התענוגים הגדולים, אשר חשב להנות לנבראיו, שהרי הרצון לקבל הגדול, והתענוג הגדול, עולים בקנה אחד. ובשיעור שנתמעט הרצון לקבלו, הרי בשיעור ההוא, נפחתים התענוג וההנאה מן הקבלה.
כו) וכבר אמרנו, שמצב הא', מחייב בהחלט, את המצב הג', שיצא בכל השיעור המלא, שבמחשבת הבריאה, שבמצב הא', לא יחסר ממנו אף משהו, כנ"ל באות ט"ו.
ולפיכך, מחייב המצב הא', את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם. שכבר כלה ונפסד ונרקב, במציאות הב'. מחויב לעמוד לתחייתו מחדש, בכל גודל שיעורו המופרז, בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו.
ואז, מתחילה העבודה מחדש, בכדי להפוך, הרצון לקבל המופרז הזה, שיהיה רק בשיעור, כדי לה
א. שיש לנו מקום, לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה, מכח, שכבר יש לנו גוף, המופרז מאד בהרצון לקבל שבו, העולה בקנה אחד עם התענוגים הללו. כנ"ל.
ב. שמתוך שקבלתנו, באופן הזה, לא תהיה רק בשיעור, להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הרי קבלה זו, כהשפעה גמורה נחשבת, כנ"ל באות י"א. ובאנו גם להשואת הצורה, שהיא הדבקות, שהיא צורתנו במצב הג'. הרי, שמצב הא', מחייב את תחיית המתים בהחלט.
כז) אכן, לא יתכן, שתהיה תחית המתים, אלא קרוב לגמר התיקון. דהיינו, בסופה של מציאות הב'. כי אחר שזכינו, לשלול את הרצון לקבל המופרז שלנו, וקבלנו את הרצון אך להשפיע, ואחר שזכינו, לכל המדרגות הנפלאות שבנפש, המכונות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, ע"י עבודתנו, בשלילת הרצון לקבל הזה, הנה אז, הרי כבר באנו, לשלמות הגדולה ביותר, עד שאפשר, להחיות את הגוף, בחזרה, בכל הרצון לקבל המופרז שלו.
ואין אנו נזוקים עוד ממנו, להפרידנו מדבקותנו. ואדרבה, אנו מתגברים עליו, ואנו נותנים לו צורת השפעה, כנ"ל. ובאמת, כן הוא המנהג, בכל מדה רעה פרטית, שאנו רוצים להעבירה ממנו:
א. שמתחילה, אנו צריכים, להסירה לגמרי, עד קצה האחרון, שלא ישאר ממנה כלום,
ב. ואח"כ, אפשר לחזור, ולקבלה, ולהנהיגה, בדרך האמצעי.
וכל עוד, שלא הסרנו אותה כולה מאתנו, אי אפשר כלל להנהיגה, בדרך הרצוי הממוצע.
כח) וזה שאמרו חז"ל: "עתידים, המתים להחיות במומם, ואח"כ מתרפאים". דהיינו כנ"ל, שמתחילה, עומד לתחיה אותו הגוף, שהוא, הרצון לקבל המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו, כמו שנתגדל, תחת מרכבת העולמות הטומאה, מטרם שזכו לטהרו במשהו, ע"י תורה ומצות, שזהו בכל מומו.
ואז, אנו מתחילים בעבודה חדשה: להכניס, כל הרצון לקבל המופרז הזה, בצורת השפעה, כנ"ל. ואז הוא נרפא. כי עתה, השיג גם השואת הצורה. ואמרו הטעם, שהוא "שלא יאמרו אחר הוא". פירוש, שלא יאמרו עליו, שהוא בצורה אחרת, מהיותו במחשבת הבריאה. שהרי שם, עומד, זה הרצון לקבל המופרז, מכוון לקבלת כל הטוב שבמחשבת הבריאה. אלא שבינתים, ניתן אל הקליפות, וניתן לטהרה. אבל סוף כל סוף, אסור שיהיה גוף אחר. שאם יהיה בשיעור פחות משהו, הרי הוא כמו אחר לגמרי, ואינו ראוי כלל, לכל הטוב שבמחשבת הבריאה, כמו שכבר מקבל שם, מבחינת מצב הא'. והבן היטב).
וכך באמת הנשמה עוזבת את לבוש ה'עור' בע' ומתלבשת בלבוש רוחני זך שהוא 'אור' בא'.
הנשמה היא האדם האמיתי ולא הגוף וכפי שנאמר בתחילת 'שער הגלגולים' להאריז"ל:
"...אמנם דע, כי האדם עצמו הוא הרוחניות אשר בתוך גוף, והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו. וכמש"ה על בשר אדם לא ייסך, וכנזכר בזוהר פרשת בראשית דף כ' ע"ב. ונודע כי האדם מקשר כל ד' עולמות אבי"ע, ולכן בהכרח הוא שיהיו בו חלקים מכל הארבעה עולמות, ואלו החלקים כל חלק מהם, נקרא בשם אחד מן החמשה שמות הנז' שהם נרנח"י (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה) כמו שיתבאר. ולא ברגע אחד זוכה לקחת כלם, רק כפי זכיותיו. ובתחלה נוטל חלק אחד הגרוע שבכלם, והוא הנקרא נפש. ואח"כ אם יזכה יותר, יקח גם את הרוח (בגיל 13 ולכן אז הוא מתחייב במצוות) וכמבואר בכמה מקומות בספר הזוהר, מהם בפרשת ויחי, ומהם בפרשת תרומה…(ואם יזכה יותר יקבל בגיל 20 גם נשמה).
אם כן כל חלקי הנשמה עוזבים את הגוף עם הצלם למסע רוחני. אחרי 30 יום אומר הזוהר (פרשת ויקהל), מגיעים למקום שבו רוח נושבת מגן עדן על הצלם והופכת אותו ל'חלוקה דרבנן' של האדם.
מה זה 'חלוקא דרבנן' של האדם?
זה הלבוש הרוחני הזך שאיתו האדם יעשה את העולם הבא שלו.
יש בו 3 סוגי לבושים:
1. הלבוש של הנשמה נעשה מהמחשבות שהאדם חשב במשך חייו.
2. הלבוש של הרוח נעשה מהדיבורים שהאדם דיבר במשך חייו.
3. והלבוש של הנפש נעשה מהמעשים שהאדם עשה במשך חייו.
ומדוע האדם מקבל את הלבושים הללו רק ביום השלושים לפטירה ולא מיד עם הפטירה?
על כך נאמר (זוהר, ויקהל עם פירוש מתוק מדבש עמ' שסב-שסה):
"ומתי מתלבשות הנשמות בזה הלבוש? משלושים יום ואילך אחר הסתלקות הנשמה, כי כל שלושים יום אין לך נשמה שלא תקבל איזה עונש עד שלא תכנס לגן עדן, והיינו רוב נשמות (אבל ודאי יש נשמות צדיקים יחידי סגולה שנכנסות בהיכלות של הגן עדן בלי רשות המלאכים, עד שאפילו שומרי שערי ההיכלות אינם עומדים בפניהם). כיון שקבלה את עונשה הראוי לה, נכנסת בגן עדן... כי רק אחר שנתלבנה ונטהרה הנשמה מזוהמת עולם הזה על ידי קבלת עונשה אז היא מתלבשת בזה הלבוש".
ומכאן שאם אדם רוצה שיהיו לו לבושים יפים ומכובדים בעולם הבא,שהלבושים הללו הם הכלים באמצעותם הוא חווה את העונג האלוקי, ובלעדיהם האדם חווה בושה גדולה וכו'.
לכן עלינו להשתדל שמחשבותיו דיבורנו ומעשינו יעשו על פי התורה הקדושה ועד כמה שביכולתו שיהיו לשם שמים.
וכפי שכותב האדמו"ר הזקן (תניא פרק ד):
"ועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה… שכשהאדם מקיים במעשה כל מצוות מעשיות, ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפשטי, רמזי, דרשות וסודות התורה, הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצוות התורה…".
ומכל הנ"ל יבין האדם מהי הדרך הישרה שהוא צריך ללכת בה
(כמובן שמה שכתבתי זה הכיוון הכללי ובפרט הדברים כתובים ומפורטים בספרי המוסר החסידות והקבלה).