אין יּיסורין בלי עוון?

בספרי מוסר מסויימים נאמר הכלל ש "אין יּיסורין בלי עוון".

 מתוך הידיעה שהכל בהשגחה פרטית ולכן כל ייסורין שבאים על האדם כנראה שהסיבה לכך היא עוון כלשהו שהאדם עשה בין בגלגול זה בין בגלגול אחר.

אך האם כלל זה נכון תמיד?

בגמרא (שבת, דף נה), ישנו דיון בנושא זה.

 וכך נאמר שם: 

 "אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון".

 הגמרא מקשה על רבי אמי ממקורות שונים, ומסיקה:

"ושמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון, ותיובתא דרב אמי - תיובתא".

אם כן צריך להבין מה משמעות הגמרא שיש מיתה בלא חטא ויש ייסורין ללא עוון, שהרי בודאי יש השגחה פרטית מדוייקת וסיבה לכל ייסורין אפילו הקטנים ביותר.

נתחיל דוקא עם הייסורין הגדולים ביותר שידענו בתור עם בדורות האחרונים, הייסורים של השואה הנוראה.

 היה מי שראה בייסורים הללו חשבון של עוונות (הרב אליעזר מנחם שך זצוק"ל).

לעומתו אמר הרבי מלובביץ' זצוק"ל דברים נחרצים כנגד פרשנות זו.

הריגתם הנוראה של שישה מיליון יהודים בצורה כה מזעזעת, הסביר הרבי, בשום אופן איננה יכולה להיות עונש על חטאים. אפילו השטן בכבודו ובעצמו לא יכול למצוא משקל כבד כל כך של חטאים שיצדיקו את רצח העם היהודי. נהפוך הוא, כל הנרצחים בשואה הם "קדושים", כי חייהם נגזלו מהם רק בגלל היותם יהודים, כי הם נטבחו באשמת היותם בניו של השם, ובמותם הם קידשו את שמו של הקדוש ברוך הוא. הרמה הרוחנית של קדושי השואה נשגבה כל כך, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם". מה גם שעובדתית, רבים מקדושי השואה נמנו על שמנה וסלתה של יהדות אירופה… השם הוא אב רחום, "א-ל רחום וחנון", שאוהב כל אחד מילדיו ללא סייג.

יסוד לדברי הרבי אנו מוצאים בכתבי הרמח"ל זיע"א בספרים דעת תבונות וכללים ראשונים בהקשר להנהגת השכר ועונש והנהגת הייחוד (הנהגת המזל), ושם מדבר הרמח"ל לא רק על השואה הנוראה אלא על כל סוג של ייסורים שעובר כל יהודי, את דבריו הנפלאים נראה בפרקים הבאים.

דעת תבונות (סעיף נד) - הנהגת השכר ועונש והנהגת הייחוד (המזל)

(נד) .אמר השכל - עוד אודיעך בענין הזה דבר יותר פרטי, והוא - כי ודאי בכל מדה ומדה שהוא ית"ש מודד לנו, נבחין שני ענינים, הנראה והנסתר; דהיינו, הנראה הוא השכר והעונש, למי שנמדדה לו המדה ההיא לפי מה שהיא, הטובה היא אם רעה; והנסתר היא העצה העמוקה הנמצאת תמיד בכל מדותיו, להביא בהן את הבריות לתיקון הכללי. כי כך היא המדה ודאי, שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכענין שאמרו (ברכות ס, כגירסת ע"י), "כל מאי דעבדין מן שמיא - טב". והם הם דברי הנביא (ישעיהו יב, א), "ישוב אפך ותנחמני", כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לבא לעיני כל ישראל איך אפילו התוכחות והיסורין לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה. כי הקב"ה אינו רוצה אלא בתיקון בריאתו, ואינו דוחה הרשעים בשתי ידים; אלא אדרבה, מצרפם בכור להתקן, ולצאת מנוקים מכל סיג. והכוונה זאת אחת היא לו ית' בכל מעשיו שהוא [עושה] עמנו, להימין ולהשמאיל, וכמו שביארנו לעיל.

ואמנם צריך שתדעי כי כל מעשה ה' נורא הוא, ורחב ועמוק לאין תכלית, כענין שנאמר (תהלים צב, ו), "מה גדלו מעשיך ה'"; והקטן שבכל מעשיו יש בו כל כך מן החכמה הרבה והעמוקה, שאי אפשר לרדת לעמקה לעולם, והוא ענין הכתוב (תהלים שם), "מאד עמקו מחשבותיך". והנה עתה אין מעשי ה' מובנים לנו כלל, אלא שטחיותם הוא הנראה, ותוכיותם האמיתי מסתתר, כי הרי התוך הזה שוה בכולם - שכולם רק טוב ולא רע כלל, וזה אינו נראה ומובן עתה ודאי. אך לעתיד לבא זה לפחות נראה ונשיג - איך היו כולם מסיבות תחבולותיו ית' עמוקות להטיב לנו באחריתנו. אבל לא נדמה מפני זה שנשיג סוף החכמה הרבה הנכללת במעשים ההם, כי כל מה שישיג אדם אפילו ממעשי הבורא אינו אלא כטפה מן הים הגדול. ועל כן נדע שבהיות שרצה האדון להשקיף בחק טובו שזכרנו על בריותיו, הנה כל המעשים המגיעים לנו עתה על פי דרך השכר ועונש, יש בתוכם מה שאין בברם ודאי - מה שמגלגל ומסבב בטובו תמיד להשלים תיקוננו. ויש בתוך הזה מה שיתגלה לעתיד לבא מיד, שנאמר (ישעיהו לה, ה), "אז תפקחנה עיני עורים", היא הכונה, המחשבה הנראית וניכרת מתוך המעשים עצמם, שמיד שיאורו עינינו באור הדעה נבינה מן המעשה עצמו אשר נעשה. אמנם, יש ויש ודאי מן החכמה העמוקה במעשים ההם, מה שאינו ניכר ומושג מכחם של המעשים כלל; כי מרוממות החכמה העליונה הוא, שאינה ניכרת אפילו מפעולותיה. וזה וזה אינם אלא מעשי טובו ית' המשקיף עלינו לטובה, אך תמיד לפי ערכנו, ולא לפי ערכו, וכמו שביארנו; כי אין זה אלא מה שנמשך מחק שלמותו, אבל בעשותו מעשיו רק לפי מה שנוגע לנו.